אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שקיעתה של אימפריה: יחסי חוץ מול אירופה חלק ב


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003

לחלק הראשון והשלישי של המאמר לחצו כאן:

שקיעתה של אימפריה : בריטניה לאחר המלחמה חלק א

שקיעתה של אימפריה: יחסי חוץ מול ארה"ב חלק ג'


הזירה האירופאית

במהלך 1946 הפלגים היותר שמאליים במפלגת הלייבור קראו ליישום מדיניות חוץ סוציאליסטית מצד מנהיגי המפלגה בשלטון. קבוצה של back benchers בראשית אישים כמו לאסקי Laski,  זיליקוס Zilliacus ופלאט מילס Platts Mills הגישו, בנובמבר 1946, עצומה בבית הנבחרים שקראה לממשלה:

‘to provide a democratic and constructive Socialist alternative to the otherwise inevitable conflict between American capitalism and Soviet Communism" (Barker, 1971.p.65) .

  במאי 1947, אותה קבוצה פרסמה פמפלט שנקרא ‘Keep Left'. תוכנו כלל ביקורת על בריטניה שהתקרבה יותר מידי לארה"ב. על המדיניות הבריטית לשמש כ'כוח שלישי' בין שתי מעצמות העל שיתבסס על שת"פ עם המפלגות הסוציאליות האירופאיות. ה'כוח השלישי' דגל באינטרנציוליזם ולא באימפריאליזם או מדיניות של מאזני כוחות. בוין לא התרשם מהקריאות באגף השמאלי של מפלגתו. ברקר Barker טוען ששר החוץ הבריטי לא יכל לראות באמונה הסוציאליסטית ב'כוח שלישי' כרעיון מבוסס מספיק ליצירת כוח באירופה שיוכל לעמוד מול התוקפנות הסובייטית (ibid). מעבר לכך, בוין כמנהיג איגודי פועלים לשעבר היה אדם מעשי לפיכך הוא ניהל מדיניות חוץ באירופה שהייתה פרגמטית ולא דוגמטית.

למרות שהזירה האירופאית מהווה חלק חשוב מאוד מהמד"ח הבריטי לאחר המלחמה, ייעודה של אותה זירה היה לשמש כאמצעי למטרה ולא מטרה בפני עצמה. המטרות של המד"ח הבריטי נמצאו בשטחים שמעבר לים ובחבר העמים כפי שהודגם בפרק הקודם. אירופה נועדה לאפשר לבריטניה להשיג את המטרות הנ"ל. עובדה זאת מוסברת בהתעניינות הרבה שהייתה לבריטניה בנושא האירופי בכל מה שקשור לתחומים של 'פוליטיקה גבוהה', כלומר בטחון, לעומת אדישות בכל הקשור לנושאים של 'פוליטיקה נמוכה' מסחר וכלכלה במסגרת רעיונות לאינטגרציה כלכלית אירופאית. בריטניה שאפה אחרי המלחמה ליצור סדר אירופאי חדש שלא יהיה עוין לאינטרסים שלה בעולם. אירופה יציבה ביטחונית תאפשר נתיבי סחר עולמיים בטוחים שהיו כה חיוניים לכלכלה הבריטית. ב 14 לאוגוסט 1945 קיינס Keynes הגיש נייר עבודה לקבינט הבריטי שהזהיר מפני “financial Dunkrik". הייצוא הבריטי עמד על 40% מכמותו לפני המלחמה והצי המסחרי קטן ב 70%. על מנת לשקם את הכלכלה ,הייצוא יאלץ לגדול ב 50%-75% מעל הרמה של לפני המלחמה (Croft, 1994.pp.38-9). הדרך לעשות זאת תלויה ביכולתה של הממשלה הבריטית להבטיח הסדרי בטחון שיביאו ליציבות במרכז ומערב אירופה, היות שאירופה יציבה חיונית למערכת סחר עולמית יציבה. הקונספציה של הצורך להבטיח בטחוןן באירופה למען אינטרסים באימפריה הימית מהווה קו מדיניות בריטי מסורתי שהחל עוד מההסכם לנייטרליות בלגית ב 1832. הצעדים הממשיים שנקטה בריטניה בניסיון להבטיח את אותה היציבות הביטחונית מהצד האירופאי מהווים גם הם המשכיות לקווי מדיניות בריטיים מסורתיים מהמאה ה – 199. 

א. בטחון אירופה 

קו מדיניות מסורתי של בריטניה מהתקופה הויקטוריאנית דגל בחיפוש הדרך למנוע מכוח מסוים לעלות לדרגה של הגמוניה בזירה האירופאית. הקונספציה הזאת הביאה את בריטניה להילחם נגד נפוליון, וילהם השני והיטלר. היה ברור כי לאחר מלחמת העולם ה 2, בריה"מ הפגינה פוטנציאל להיהפך להגמון במערכת האירופאית והבינ"ל. סיר ריצ'ארד פאוול במשרד הביטחון בין השנים 1946-1948 טען בראיון שערך עימו Croft ב 1987 ש:

“the military …regarded Russia as the main threat after the seizure of Polland and the instillation of pupet government there” (Croft, 1994.p.36).

על מנת להקטין את פוטנציאל ההגמוניה הרוסית נקטה בריטניה ב 2 מאפייני מדיניות :

א. קונצרט אירופאי

 ב. מאזני כוחות.

בשנה הראשונה לשלטון הלייבור שררה התחושה בקרב האליטה הפוליטית הבריטית שניתן להבטיח יציבות ביטחונית באירופה על ידי המשכת שת"פ מימי המלחמה בין שלושת הגדולות בדיפלומטיה של קונצרט מעצמתי. דיפלומטיה של קונצרט לא מהווה חידוש למדיניות האנגלית. בריטניה הייתה מעורבת במערכת הסכמים בין מעצמתית עוד בימים של מטרניך האוסטרי וקונגרס וינה בעשורים הראשונים של המאה ה 19. על מנת ליצור קונצרט אירופאי בתקופה שלאחר מלחמת העולם ה 2 היה להביא ליחסים קורדיאלים של שת"פ בין ברה"מ לבין כוחות הברית המערביים. האמונה שזה אפשרי אפיינה את המדינאים הבריטיים בשנים הראשונות לאחרר המלחמה. כבר בתחילת 1944 ,נייר עבודה של תת וועדה פנימית מיוחדת לענייני Post Hostilities תמך ברעיון של יצירת Military staff Committee המורכב מנציגי כוחות הברית שיהיה אחראי על הסדרי הביטחון לאחר המלחמה. הסכם האחוזים שהשיג צ'רצ'יל עם סטלין במוסקבה באוקטובר 1944, מהווה ניסיון ליצירתת שת"פ והבנה בנושאים טריטוריאליים עם בריה"מ בתקופה של פוסט המלחמה. מדינאי הלייבור המשיכו את הקו של צ'רצ'יל משהגיעו לשלטון. הייתה קיימת התחושה אצל פוליטיקאים בריטים שאופייה הסוציאליסטי של מפלגת הלייבור ישמש גישור לבריה"מ הקומוניסטית. בוין השמיע את הרטוריקה ש:

‘left speaking to left in comardship and confidence' . הוא טען ביחס לרוסיה ש “as a matter of policy, we must see whether we can somehow work with them, because otherwise it is going to be so difficult (Croft, 1994.p.34).

קרופט Croft מצטט נאום שנשא בוין בפני בית הנבחרים ב 1946 המדגיש את החיוניות של יחסי שת"פ בין בריטניה לבריה"מ בהקשר של קונצרט בין כוחות הברית בניהול גרמניה הכבושה

I should have thought that a Four Power Pact carried out with vigor and honesty between us would have created a situation of a few satellite states as buffers between them and a possible future aggressor (B. von Documents of Germany Under Occupation in ibid.p.65)

בוועידת שרי החוץ בצרפת באוקטובר 1946 הציג בוין את עמדת ממשלתו:

[One of the] three possible approaches to the peace of Europe [is] a united effort by the four Powers with the cooperation of their smaller Allies… HM Government regarded [this] approach as being the most likely to produce the greatest stability. In spite of all difficulties, we remain firmly of this opinion (ibid.p.71)

במהלך 1946 התמנה שגריר בריטי חדש במוסקבה. בוין נתן לו הוראה לקדם יזמה של חתימת הסכם שלום של 50 שנה בין בריטניה לבריה"מ. סטלין דחה את היזמה.

הגישה של המדינאים הבריטים לשת"פ עם בריה"מ נתקלה בויכוח נוקב עם המטכ"ל הבריטי. השנים 1945-1946 מתאפיינים בחילוקי דעות בין המטכ"ל לשרות החוץ הבריטי בנושא הרוסי. הצבא הבריטי סירב להכיר בניסיונות הפוליטיקאים ליצור שת"פ עם בריה"מ. מבחינתו האחרונה היוותה איום שיש להיערך מולו. בפגישה משותפת של המטכ"ל וצוות הקבינט במהלך 19466 הציג המטכ"ל את חששותיו מרוסיה ולפיכך את החיוניות האסטרטגית של המזה"ת נגדה במקרה של מלחמה:

it was becoming difficult to justify our staying in the Middle East for any other reason other than to be prepared for a war against Russia" (ibid.p.42) .

 פרנק רוברטס (Frank Roberts), הנציג הבריטי במוסקבה, ביטא בצורה הטובה ביותר את חילוקי הדעות בין שירות החוץ הבריטי למטכ"ל בנושא הרוסי. בראיון שערך עימו קרופט  ב 1987 טען רוברטס:

Soldiers, of course, are meant to look at possible dangerous situation, that is their job. And as there was no possible danger from the Germans, who was there? Suddenly they were confronted with a Europe in which, even in spite of all Russia’s economic weakness, they had a very vast army not being demolished very fast, with the Americans going home, the British with many overseas commitments also wanting to demobilize rather fast, the French army not being very strong and Germany with nothing at all… And then of course came the difficulties with the Russians: the vetoes in the UN, the difficulties in Iran. So the military had to look to the Russians. But as far as the effect of this on the Foreign Office, military evaluations did not have any effect on Policy or on Bevin in this period (Croft’s stress) (ibid.p.377)

לקראת 1947 השתנתה גישת משרד החוץ הבריטי לכיוון של קבלת הגישה הפסימיסטית של הצבא לגבי הפרוספקט של שת"פ עם בריה"מ. השאיפה לדיפלומטיה של קונצרט בין המעצמות ירדה כשהרגשות האנטי סובייטים בקרב המדינאים הבריטים גברו. בהצעתו של פרנק רוברטס, הוקמה ועדה מיוחדת לענייני רוסיה במשרד החוץ שתפקידיה היו סקירה שבועית של הפעילות הבינ"ל של מוסקבה ושל הפרופגנדה המרקסיסטית שהיא מפיצה. הועדה סיפקה הערכות קודרות לגבי בריה"מ. היו"ר שלה וורנר Warner הגיש תזכיר באפריל 1946 שטען:

The Soviet Government, both in their recent pronouncements and their actions have made it clear that they have decided upon an aggressive policy, based upon militant Communism and Russian chauvinism (Reynolds, 1991.p.158)

בינואר 1947 אחד מבכירי משרד החוץ הבריטי, סרג'נט אורם Orme Sargent, הגיש תזכיר נוסף שהכיל הערכה חמורה כלפי כוונות הרוסים:

The only real danger to the to peace is now the Soviet Union. If the Soviet Union disappeared, or Russia were under a different ideology, the world could soon settle down to peace (Croft, 1994.p.73)

אפילו בוין, חסיד הרעיון של שת"פ עם בריה"מ שנה הראשונה לאחר המלחמה, אמר בנאום לקבינט במאי 1946 שהסכנה הטמונה בבריה"מ “certainly as great as, and possibly even greater than, that of a revived Germany" (ibid).  מה גרם לשינוי הגישה כלפי בריה"מ בקרב שרות החוץ הבריטי?

המדיניות הסובייטית בשנים הבאות לאחר המלחמה התפרשה במוחם של קובעי המדיניות הבריטית כעוינת לבריטניה ולאימפריה וסיכלה כל אפשרות של שת"פ עם רוסיה. מוסקבה נתפסה כמנהלת מדיניות התפשטות שמטרתה להרחיב את תחום השפעתה על חשבון המערב תוך הפצת הקומוניזם. מקרים בולטים הם איראן טורקיה ויוון. אך אין ספק שהגורם המטריד ביותר מבחינת משרד החוץ הבריטי היה ההשתלטות הרוסית על מזרח אירופה. בריטניה נוכחה לדעת כיצד שאיפותיה לאירופה יציבה נגוזו לנוכח הרחבת האיום הסובייטי ביבשת זו.

הממשלות הפרו סוביטיות שהוקמו במזרח אירופה עוררו מחאה חריפה בריטית. בנאום שנשא בוין בבית הנבחרים באוגוסט 1945, הוא ביקר את אופיים הלא דמוקרטי של ממשלות רומניה בולגריה והונגריה:

The governments… do not impress us as being sufficiently representative to meet the requirements of diplomatic relations" (Barker, 1971.p.45).

  בבולגריה בבחירות שנערכו באוקטובר 1946 זכו הקומוניסטים בראשות דימטרוב Dimtrov  ברוב מכריע של 465 מושבים. בריטניה הכירה בממשלה זו בפברואר 1947. 6 חדשים לאחר מכן, מנהיג האיכרים פטקוב Petkov הואשם בבגידה והוצא להורג. בריטניה שלחה מכתב מחאה חריף לממשלת בולגריה. במכתב הוזכר סעיף 2 להסכם השלום בין אנגליה לבולגריה המבטיח את שמירתם של זכויות פוליטיות בסיסיות בבולגריה. בהונגריה נערכו בחירות בנובמבר 1945 ומפלגת ה ‘Smallholders’ הלא קומוניסטית זכתה ב 245 מושבים מתוך 409. בריטניה הכירה בממשלה מתוך תקווה שאולי הונגריה תצליח לשמור על מידה של עצמאות פנימית כמו פינלנד. אך תקוות בריטניה נגוזו. בבחירות של נובמבר ,בהתעקשות רוסית, מונה לסגן רה"מ הקומוניסט Rakosi. קומוניסט מונה גם לשר הפנים. ב 1947, החלו טיהורים במדינה. חברי מפלגת השלטון הואשמו בבגידה על ידי משטרת הביטחון – ארגון בראשותו של שר הפנים הקומוניסטי - ופוטרו. רה"מ נסע לשוויץ לקבלת טיפול רפואי ולא חזר. את השלטון תפס רקוסי Rakosi הקומוניסט הפרו סובייטי. ברומניה ב 1947, המלך אולץ להתפטר והקומוניסטים, למרות שהיו במיעוט תפסו את השלטון. בריטניה וארה"ב היו חסרי אונים מול ההשתלטות הסוביטית בהונגריה רומניה ובולגריה. הראשונות יכלו לסרב לחתום על הסכם שלום עם שלושת המדינות המזרח אירופיות, אך מתוך השאיפה שיחתם הסכם שלום עם איטליה נאלץ המערב לחתום על הסכמי שלום עם בולגריה רומניה והונגריה בפברואר 1947.

בבריטניה היתה מידה של רגישות לפולין וצ'כסלובקיה. בעוד רומניה,הונגריה ובולגריה היו בנות ברית של הנאצים ונחשבו כמדינות אויב, פולין היתה הסיבה המיידית לכניסת בריטניה למלחמה וצ'כסלובקיה היתה הקורבן של מדיניות הפיוס הבריטית. ביוני 1945, בועידה במוסקבה בין שלושת הגדולים הוחלט להקים בפולין ממשלה ייצוגית שתכלול נציגים מהממשלה הגולה הפרו לונדונית ונציגים מהממשלה המקומית הפרו סובייטית. ממשלה זו קמה בסוף יוני. בריטניה הכירה בממשלה זו בתחילת יולי. הבחירות של 1947 התנהלו באוירה של איומים והפחדה שהביאו לרוב מכריע של הקומוניסטים. בריטניה הגישה מחאות רשמיות על בחירות לאא הוגנות אך הסוגיה של ניתוק היחסים עם פולין לא נדונה. המערב הודה לא רשמית בחוסר אונים בפולין.

בצ'כסלובקיה הצבא האדום נסוג מספר חודשים לאחר סיום המלחמה. בחירות במאי 1946 העלו את הקומוניסטים לשלטון אך הם לא זכו ברוב מכריע בפרלמנט. לפיכך, הוקמה ממשלת קואליציה כאשר במשרת הנשיא כיהן בנס Benes הליברל ושר החוץ היה מסריק Masaryk. לקראת 1948 הקומוניסטים החלו מחזקים את עמדותיהם בכוחות המשטרה. כתוצאה מכך, בפברואר 1948, התפטרו מממשלת הקואליציה הגורמים הלא קומוניסטים. בנס נאלץ להכיר בממשלה הקומוניסטית החדשה. כעבור מספר שבועות, מסריק התאבד בקפיצה מחלון משרדו3. זמן קצר אחר כך בנס שהיה חולה התפטר. הקומוניסטים תפסו את השלטון בצ'כסלובקיה.

בריטניה והמערב עמדו חסרי אונים מול הקמת ‘People Republics' פרו סוביטית במזרח אירופה. הצבא האדום שמר על נוכחות פיסית ברוב ה ‘People Republics' עד 1955. ממשלת הלייבור האנגלית נאלצה לחזות בהתגשמות נבואת צ'רצ'יל כשכתב בספרו Second World War ש:

“an iron curtain is drawn down their front. We do not know what is going on behind” (Churchill in Joll, 1973.p.433).

העוינות למוסקבה בקרב המדינאים הבריטים התעצמה בהדרגה במהלך הפעילות הדיפלומטית המשותפת בשנים 1945-1947. בועידת שרי החוץ בלונדון באוקטובר 1945 התגלו חילוקי דעות חריפים בין מולוטוב לבוין בנוגע לאיזה מדינות ייצוגו בהסכמי השלום. מולוטוב התעקש שרק 'שלושת הגדולות' ומדינות שהיו במצב מלחמה ממשי עם מדינות הציר ישתתפו. מבחינה מעשית, בריה"מ שאפה להוציא את צרפת וסין מהדיונים. חילוקי דעות התעוררו לגבי עתיד הקולוניות האיטלקיות באפריקה ולגבי הסטטוס של עיר הנמל טרייאסט כחלק מיוגוסלביה או יוון. בפגישה ב 1 באוקטובר בשגרירות הרוסית הוחלפו האשמות בין בוין למולוטוב. מולוטוב האשים את בוין באי קיום הבטחת ממשלתו בכל הנוגע לפירוק הצי הגרמני. בוין האשים את מוסקבה בשאיפה לקרוע את ה 'המשך החיים של האמפריה הבריטית' בים התיכון (Morgan, 1984.p.242). בפברואר 1946 סטלין דחה את יוזמתו של בוין לחתימת הסכם שלום ל 50 שנה בין בריטניה לבריה"מ. המתיחות האנגלו סובייטית גאתה כאשר במזרח אירופה החלו הקומוניסטים לצבור תנופה. מבוכה נגרמה לממשלת הלייבור במרץ אותה שנה כשצ'רצ'יל נשא נאום במיזורי באונברסיטת פולטון בו טען שמסך ברזל ירד על אירופה מסטטין בצפון עד טרייאסט בדרום. האגף השמאלי בלייבור בראשותו של ה דירבג דרש לגנות את נאומו של צ'רצ'יל. למרות שדברי צ'רצ'יל העכירו את יחסי לונדון ומוסקבה סירב אטלי למלא אחר דרישת דירברג כשטען:

“The government was not called upon to express any opinion of speeches delivered in another country by a private individual” (ibid.p.246).

 ועידת שרי החוץ בפריז במאי היתה כשלון חרוץ. המעצמות לא הצליחו להגיע להסכמה בדבר עתיד הקולוניות האיטלקיות באפריקה, בשאלת אזור טרייאסט, בשאלת הסכם שלום עם אוסטריה ובקביעת סכום הפיצויים שתשלם גרמניה לבריה"מ. מולוטוב האשים את בריטניה בניאו אימפריאליזם נוסח המאה ה 20. הרוסים גם דחו הצעה אמריקאית לחתימת הסכם אי התקפה בין בריה"מ למערב למשך 25 שנה. בועידות שרי החוץ בפריז באוגוסט – אוקטובר 1946 לא הצליחו לפתור את המחלוקת לגבי עתידה של גרמניה. הרוסים הסכימו להוריד את סכום הפיצויים ל 100 מיליון דולר אך סירבו להצעתו של ביירן מזכיר המדינה האמריקאי, לאיחוד שלל האזורים הכבושים בגרמניה. ועידת שרי החוץ שחתמה את שנת 1946 ונערכה בניו יורק, הציגה התקדמות מסוימת. אחרי שביירן איים לפרק את השיחות מולוטוב התרצה. הוסכם על חתימת הסכמי שלום עם איטליה הונגריה בולגריה רומניה ופינלנד. היו תקוות שהשנה הסתיימה בסיכויים לדטנט בין מזרח ומערב. ועידת שרי החוץ במוסקבה במרץ 1947 ביטלה את אותה רוח של אופטימיות. במהלך הדיונים לא הצליחו הבריטים והסוביטים להגיע להסכם באף סוגיה. האוירה העכורה הסתייעה בכשלון יזמה של בוין בתחילת השנה לחדש את הרעיון מתחילת 1946 של הסכם שלום אנגלו – רוסי ל 50 שנה. סטלין שוב דחה את שר החוץ הבריטי. בדיווח של בוין לאטלי על ועידת שרי החוץ במוסקבה טען הראשון שנאום הסיכום של מולוטוב היה “a product of an irascible mind” (ibid.p.249).

העוינות בין בריטניה לבריה"מ התבטאה גם במישורים פחות פורמליים מועידות של שרי חוץ. בינואר 1946 בעודו שוהה בועידת שרי החוץ במוסקבה, שלח בוין טלגרמה למשרד החוץ הבריטי בה התלונן על עיתונות רוסית עוינת:

It seemed to have become the practice to make every importance [sic] international conference the occasion for vindictive attacks on British policy and British interests (ibid.p.244)

התקפות העיתונות הסוביטית על מפלגת הלייבור הלכו והפכו חריפות לקראת ואחרי 1947. אפילו לאסקי הידוע בדעותיו השמאליות זכה לביקורת חריפה בעיתונות הסוביטית כשכונה "כלי בידי הבורגנות" לאחר שלחץ על הסוציאליסטים בצרפת ובדנמרק להתנגד לאיחוד עם הקומוניסטים. דר' אוואט Evat שר החוץ האוסטרלי וסוציאליסט ברמ"ח אבריו כונה בעיתון הרוסי Izvestia כחברו הטוב ביותר של צ'רצ'יל וכ ‘קנאי של וולסטריט' (ibid.p.249-50). הדיווח של רוברטס ממוסקבה במרץ 19466 ש:

“There was little to show that the USSR still regarded Britain under a Labour government as an ally or even a friend" (ibid.p.244)

היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הרעיון של בוין מ 1945 של “left speaking to left".

אי היכולת להגיע להבנה ושת"פ עם בריה"מ סתם את הגולל על הנסיון הבריטי ליצור דיפלומטיה של קונצרט בין המעצמות. כעת מה שנותר לבריטניה זה לפנות לערוצים של ריל פוליטיק. בריטניה פנתה לקו מדינות אלטרנטיבי לזו של הקונצרט – מאזני כוחות. השתלטותה של בריה"מ על מזרח אירופה ואי נכונותה להתפשר בגרמניה העלה את הצורך להגן על החצר האחורית של בריטניה באירופה מפני האיום הסובייטי. הצורך להגן על אירופה גבר נוכח המדיניות האמריקאית בשנים הראשונות לאחר המלחמה. המדינאים הבריטים חששו שארה"ב פונה שוב למדיניות של בדלנות נוסח 1919. היו סימנים מעידים כי ארה"ב שואפת להתיר את הקשר המחייב שלה לאירופה מימי המלחמה ולפנות לכיוון של מדיניות חוץ עצמאית על בסיס של אי הזדהות פוליטית וליברליזציה כלכלית. רק 6 ימים אחרי ה VJ day בוטל הסכם 'החכר והשאל'. המעורבות האמריקאית במלחמת האזרחים בסין גרמה לאישים במשרד החוץ הבריטי לחשוש שארה"ב פונה לכיוון של הבטחת מזרח אסיהה כתחום השפעה מסורתי שלה עוד מימי תיאודור רוזוולט. מגמת צמצום הכוחות האמריקאים באירופה תוך הדרישה בארה"ב 'להחזיר את הבנים הביתה' בנוסף להתבטאות של אנשי קונגרס אמריקאים רפובליקנים הצביעו על סנטימנטים בדלניים בארה"ב. בריטניה הבינה שהיא והאימפריה שלה עלולות להישאר לבד מול הגמוןן סובייטי באירופה בעל נטיות התפשטות. לפיכך יש לשקוד על יצירת גוש מערבי מאוחד באירופה שייצור מאזן כוחות מול רוסיה. כמו מדיניות הקונצרט, מדיניות של מאזן כוחות איננה תופעה חדשה במדיניות הבריטית. באירופה של תחילת המאה, הייתה מעורבת בריטניה בבריתות חצי פורמליות עם כוחות יבשתיים באירופה - כדוגמת 'ההסכמה הלבבית' עם צרפת מ 1904 וההסכם האנגלו – רוסי מ 1907 – על מנת לרסן את גרמניה הקיסרית. מדיניות הפיוס מול היטלר בשנות ה 30 הוא חריג בקו המדיניות הבריטי שהוביל לאסון ב 1939. קברניטי הלייבור הפיקו את הלקחים של מדיניות הפיוס באינטראקציה שלהם עם בריה"מ בשנות ה 40 המאוחרות ולכן פנו לכיוון של ראיית עולם ריאליסטית - הובסינית ברצונם לבסס מערך הגנה פרו בריטי במערב אירופה מול הקומוניזם הרוסי. לא בכדי טען בוין בבית הנבחרים בפברואר 19466 שבשיחותיו עם הרוסים הוא הבהיר להם שבריטניה

“…wanted friendly neighbors in its street as much as Russia did in its street” (Barker, 1971.p.65.

הדרך לביסוס גוש מערבי אירופאי עוברת דרך פריס. בנאום שנשא בוין בבית הנבחרים בסוף 1945 הוא שלל באופן חד משמעי את ה –

view that all my policy and the policy of HM government must be based entirely on the 'Big Three'”.

 במקרה של צרפת הוא טען ש :

…there is a great history and I'm convinced that there is a great future" (Croft, 1994.p.76) .

ההתחברות עם צרפת לא היתה פשוטה. עדיין עמדו כמה מכשולים כמו הפחד הצרפתי מגרמניה והרצון הצרפתי לספח את חבל הסאר ולנתק פוליטית את הרוהר מגרמניה. בריטניה לא יכלה להסכים לכך מהחשש של שינויים טריטוריאלים אלו במערבה של גרמניה יסכנו שיקום כלכלי אירופאי כללי, מה עוד שצעד כזה של סיפוח יגרום לרוסים לנקוט צעדי קולוניזציה במה שישאר מגרמניה. למרות זאת, השגריר הצרפתי התלהב מהנכונות הבריטית כלפי צרפת ודיווח עליה לנשיא צרפת בקיץ 1946:

Bevin believes that Great Britain and French ought to constitute a strong and stable grouping in Europe… He would like to see and accord between France, Great Britain and Belguim to work out plans for colonial development… to compete less and better carry out the tasks (idem).

ברביעי למרץ 1947 נחתם הסכם אנגלו – צרפתי בדנקריק (המיקום נבחר כדי למחוק את הזכרון העגום של הנסיגה מדנקריק ב 1940). האמנה כללה הסכם הגנה ל 50 שנה מול גרמניה. באם צד אחד יותקף על ידי גרמניה, הצד השני יבוא לעזרתו. למרות שההסכם יועד נגד גרמניה למעשה מטרתו העיקרית בעיני משרד החוץ הבריטי היתה לחזק את מערב אירופה כפי שטען פרנק רוברטס בראיון שערך עמו קרופט ב 1987:

“…although [the Dunkirk Treaty

theoretically directed against Germany, in fact [it] was designed to strengthen Western Europe against anybody” (ibid.p.79) . ה ‘anybody’

של פרנק רוברטס הוא למעשה מוסקבה. כשלון ועידת שרי החוץ במוסקבה באביב 1947 והמהפכה הקומוניסטית בצ'כסלובקיה בפברואר 1948 שיכנעו את בוין שש לבצר את הגוש המערבי מול בריה"מ על ידי שילובם של מדינות הבלנוקס. נאומו של שר החוץ הבריטי בבית הנבחרים בינואר 1948 מלמד על חיוניותו של גוש מערבי חזק מול בריה"מ:

[I] hope that treaties will thus be signed with our near neighbors, the Benelux countries, making our treaty with French an important nucleus in Western Europe. We have then to go beyond the circle of our immediate neighbors… we are now thinking of Western Europe as a unit… If we are to preserve peace and our own safety at the same time we can only do so by the mobilization of such a moral and material force as will create confidence and energy in the West… (ibid.p.110)

ב 20 במרץ 1948 חתמו בריטניה צרפת ומדינות הבלנוקס על הסכם בריסל שיצר את ה Western Union. ההסכם סיפק רשת הגנה הדדית על הצדדים מול כוח שלישי. על פי סעיף 4, במידה ואחד החתומים יהיה נתון להתקפה חמושה באירופה אזי האחרים יבואו לעזרתו מבחינה צבאית וחומרית. בנוסף לכך, כלל ההסכם הקמת מועצה מיעצת משותפת המורכבת משרי החוץ והועדה לבטחון מערבי שתכלול את שרי הבטחון של המדינות החתומות.

כך הקימה בריטניה את הגוש המערבי באירופה. כעת מה שנותר היה לשלב את ארה"ב במערך ההגנה האירופאי (ראה בהמשך). יש לציין שהתחברותה הצבאית של בריטניה עם כוחות יבשתיים ביבשת אירופה היה צעד מהפכני בדיפלומטיה הבריטית. בריטניה לכל אורך המאה ה 19 ומחצית המאה ה 20 השתדלה להמנע ממחויבות ישירה לאיזשהו גורם באירופה. התחייבויותיה באירופה בתחילת המאה לא כללו ברית צבאית מחייבת כמו זו של הסכם בריסל. בשנות ה 400 המאוחרות, המצב הביטחוני של האיום הסוביטי באירופה דחף את המדינאים הבריטים ליצור גוש מערבי בעל מטרות ביטחוניות זהות. 

ב. שאלת גרמניה 

הכיבוש של כוחות הברית בגרמניה חילק אותה ל 5 אזורי כיבוש. החלק הצפון מערבי היה החלק הבריטי. הקווים המנחים של בריטניה לגבי גרמניה בשנים 1945 ואמצע 1946 היו שיקומה הכלכלי של גרמניה מאוחדת מפורזת מנשק לאחר תהליך של דינאציפיקציה.

בריטניה שאפה להביא לתהליך שסופו יהיה שיקומה הכלכלי של גרמניה. בועידת האיגודים המקצועיים העולמית בפברואר 1945 התייחס בוין למדיניות הרוסית של החרמת מכונות תעשיתיות מגרמניה והדגיש את הצורך בשיקומה של האחרונה.

The Labour movement will have to be very careful in working out the methods of its approach to the problem: it would be only too easy to make 60 million people in the centre of Europe a submerged labor force which, if not handleds correctly, can bring down the standards of all other countries (Barker, 1991.p.56)

אכן בריטניה חששה מ 'הורדת הסטנדרטים בשאר המדינות'. כלומר, גרמניה עניה תהווה מקור של אי יציבות במרכז אירופה. אי יציבות שכזאת עלולה לסכל את התוכניות הבריטיות ליצירת גוש מערב אירופאי מלוכד נגד בריה"מ שהחל להתהוות בהסכם האנגלו צרפתי בדנקריק באביב 1947.

סיבה נוספת לרצון לשקם את גרמניה, היה העול הכלכלי שאזור הכיבוש הבריטי הביא לכלכלת בריטניה. שיטת הניהול של בריטניה בתחום שלה בגרמניה דמתה לניהול של Crow Colony. כל הענינים המקומיים נוהלו על ידי פקידים בריטים. זה חייב העסקתם של 20,000 פקידים בריטים בעלויות כלכליות עצומות4 (Croft, 1994.p.54). יתרה מכך, ממדי ההרס בגרמניה היו עצומים. נוצר מחסור במזון שהחמיר נוכח זרם הפליטים שזרם מאירופה המזרחית. מה עוד, שאזור הכיבוש הבריטי היה אזור תעשייתי ולא יכל לספק את צרכיו במזון. בריטניה נאלצה לספק את צרכי אזור הכיבוש שלה. נוצר מצב שבעוד שכמויות מזון עצומות הועברו לאזורר הכיבוש בגרמניה, בבריטניה עצמה הנהיגו מדיניות של קיצוב מזון. לפיכך היה זה אינטרס בריטי ראשון במעלה לשקם את גרמניה ולהביאה לנוקדת מינימום של סיפוק צרכיה העצמיים. ב 1945 הגו הבריטים והאמריקאים תוכנית של שיקום חקלאי לאזורי הכיבוש שלהם. בריטניה תכננה להגדיל את שטחי העיבוד באזור שלה למעל 3 מיליון הקטר (99% מרמתו ב 1938). התוכנית האמריקאית היתה זהה (ibid.p.55).

על הרקע של הרצון הבריטי לשקם את כלכלת גרמניה כמקור ליציבות במרכז אירופה נוצרו חיכוכים עם בריה"מ. הנושא השנוי ביותר במחלוקת בין כוחות הברית המערביות לרוסיה היה נושא הפיצויים. במהלך ועידות שרי החוץ השמיעה רוסיה דרישה לכמות אסטרונומית של פיצויים שמטרתן הייתה הנצחת הנחשלות הכלכלית בגרמניה. בועידת שרי החוץ במוסקבה באביב 1947 השמיע מולוטוב דרישה ל 100 ביליון דולר פיצויים ובנוסף שליטה משותפת של המעצמות על חבל הרוהר. בריטניה לא יכלה להסכים לדרישות אלה. ארה"ב עמדה לצד בריטניה בנושא זה בתקיפות. במכתב ששלח בוין לאטלי בעיצומה של הועידה במוסקבה נטען:

The Russians clearly want… to create a situation in which everyone will forget what they have done in their zone, and that they shall be able to come in, disregarding all this, force the British and American tax payer to stand it, rehabilitate their own zone at our expense and then on top of that get reparations from current production… it is impossible to reconcile… with the desires and determination of Russia to loot Germany… (Baker, 1972.p.57-8).

החל מאמצע 1946 חל שינוי במדיניות הבריטית כלפי גרמניה. נוכח ההשתלטות הסובייטית על מזרח אירופה בצורה של 'דמוקרטיות עממיות', נוצר החשש בבריטניה מאיחודה של גרמניה. גרמניה מאוחדת עלולה ליפול קורבן להשתלטות קומוניזם סובייטי. ברלין עלולה להיות בירת אותה גרמניה מאוחדת. יש לזכור שברלין למרות שהיא מחולקת לאזורי כיבוש, נמצאת בתחום השליטה הרוסי. עדיף ליצור גרמניה מערבית מאזורי הכיבוש המערביים, גרמניה שתהיה דמוקרטית ואוהדת למערב. בחורף 19477 טען בוין:

we want to keep the iron curtain down and build up western Germany behind it but only up to an agreed level – so that when a reasonable standard of living and prosperity has been restored, there is more chance of drawing Eastern Germany towards the west and vice versa (Croft, 1994.p.84-5)

כשאמר בוין "רק עד לנקודת ההסכמה" הוא עדיין האמין שניתן להגיע להסדר בדבר איחוד של אזורי הכיבוש. בועידת שרי החוץ בנובמבר של אותה שנה בלונדון הציג תוכנית לחוקה פדרלית אחידה לכל אזורי הכיבוש בגרמניה. מולוטוב בא בהצעה נגדית להקמת ממשלה מרכזית בגרמניה תוך יסודו של קונגרס העם הגרמני בתמיכה קומוניסטית. וכהוכחה לחיוניותו של גוף כזה, הודיע מולוטוב שבעוד שועידת שרי החוץ מתקיימת, הקונגרס פועל בברלין. בריטניה וארה"ב סרבו בתוקף. ההצעה הרוסית ביססה את חששותיה של בריטניה שגרמניה מאוחדת תהפוך לגרמניה מאוחדת קומוניסטית פרו סובייטית.

לפיכך עוד ב 1946 בועידת שרי החוץ בפריס כשהציע ארה"ב לאחד את אזורי הכיבוש, בריטניה היתה היחידה שהסכימה. כאמור ב 1946 עדיין ראתה בריטניה סיכוי לאיחודם המלא של כל אזורי הכיבוש בגרמניה. בהוראת משרד החוץ הבריטי כתב מאוריס Maurice, השגריר הבריטי במוסקבה, מכתב למשרד החוץ הסובייטי ובו מנסה בריטניה להסביר את שיקוליה לאיחוד שטחי הכיבוש האמריקאי והבריטי. בריטניה נסתה להדגיש שעדיין היא מאמינה באיחוד מלא של כל אזורי הכיבוש בגרמניה:

My Government wish me to say that they have felt obliged to take this step [the merging of the British and America zones of occupation] owing to the impossibility of achieving hither to unitary economic treatment for Germany. But they also wish me to emphasize that they regard this step as being directed towards economic unity and not toward the final division of Germany or Europe into two parts (ibid.p.83).

לאחר ועידת שרי החוץ בלונדון בחורף 1947 ובמוסקבה באביב 1947 הסיכויים לאיחוד מלא של גרמניה נראו קלושים. בריטניה השלימה עם חלוקה אפשרית של גרמניה לאזור דמוקרטי פרו מערבי ולאזור מזרחי פרו סובייטי. במאי 1947 לאחר כשלון ועידת שרי החוץ במוסקבה, אוחדו רשמית שטחי הכיבוש של בריטניה וארה"ב והוקם הבי-זון (Bi-Zone). בהקמת הבי-זון בגרמניה באמצע 1947, לבריטניה וארה"ב לא היה ספק שזהו תחילתו של תהליך שסופו יצירת גרמניה מערבית עצמאית המסוגלת לספק את צרכיה כפי שטוען אלן בולוק Allan Bullock בביבליוגרפיה שלו של בוין:

The Bizone Agreement was, in effect, a joint three year plan to make West Germany self – sufficient by the end of 1949. …Neither [British or the USA] had much doubt that the logical conclusion was the establishment of a West Germany Government, but both were careful to avoid any move which could be taken to commit them to this (Bullock in ibid.p.84)

אכן על פני השטח, כדי להימנע ממדיניות המעודדת חלוקה פורמלית של גרמניה, ועדות ביצועיות גרמניות (בנושאי תחבורה, מזון, ופיננסים) הושמו בערים שונות למנוע היווצרות הרושם של יצירת עיר בירה מערב גרמנית. יצירת ה Bi-Zone מלמדת על יאוש בריטי מהתקווה להגיע לשת"פ עם בריה"מ במדיניות של קונצרט בינמעצמתי. כעת נותר לחזק את המערב ואת החלק המערבי של גרמניה מול הקומוניזם הסובייטי.

עבור בריטניה, הקמת ה Bi-Zone לא היתה רק מתוך שיקולים פוליטיים של מלחמה קרה אלא גם צורך כלכלי דחוף. אזור הכיבוש הצפון מערבי של בריטניה התדרדר כלכלית במהלך 1946-1947. התפוקה התעשייתית של האזור הגיעה רק ל 10% מתפוקת 1939. האזור לא היה מסוגל למלא את צרכיו ובריטניה היתה חייבת לשאת בעול של דאגה לתושביו. זרם הפליטים ממזרח אירופה החמיר את המצב ,שהיה חמור במילא במשבר הכלכלי בבריטניה של חורף 1947. בפני הקבינט הבריטי היו 2 אופציות ואף אחת מהן לא התקבלה. האופציה הראשונה היתה לסגת מאזור הכיבוש. אופציה זו נשללה מייד כשאורם סרג'נט הציג תרחיש מסוכן בפני הקבינט:

…it may be doubted whether the Americans would be prepared to take on our zone as well as their own, and it is conceivable that they would leave theirs as well. In that event, the occupation of the whole of Germany would presumably be undertaken jointly by France and the USSR and the day could Scarcely be far distant when the whole of north – west Europe passed under Soviet control (ibid.p.92)

האופציה השניה כללה החלפת אזורי כיבוש עם האמריקאים תוך הקטנת האחריות הבריטית בגרמניה. מועידת שרי החוץ בוושינגטון (דצמבר 1946) דיווח בוין לאטלי שבמו"מ עם האמריקאים, מסכימים האמריקאים להחלפת אזורי הכיבוש והקטנת השטח האנגלי ל 35% מול 65% אמריקאי (ibid.p.63). האופציה נשללה היות ובריטניה חששה שעסקה כזו תעמיד אותה בעמדה נחותה במו"מ על עתיד גרמניה. לפיכך מה שנשאר לבריטניה היה לקבל את הצעתו של מזכיר המדינה האמריקאי ליצירת ה Bi-Zone מועידת שרי החוץ בפריז של 1946.

לאחר הקמת ה BI-Zone מדיניות החוץ הבריטית בגרמניה שקדה על ביסוסו של השטח האנגלו – אמריקאי והכנתו למצב של עצמאות כלכלית בדרך להקמה מדינה ריבונית מערב גרמנית. כך קמה הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, Bundesrepublik Deutschland, ב 23 למאי 1949. המטרה של בריטניה בשנים 1948-1949 היתה ליצור ממשלה מערב גרמנית פרו מערבית שתשמש כבלוק חוסם נגד בריה"מ ותחזק את הגוש המערבי של האיחוד המערבי. פוקנהם Pokenham שר האויריה הדגיש בקבינט בסתיו 1948 את החשיבות של מערב גרמניה מול בריה"מ:

the policy of Western Allies towards Germany must now enter a new phase… the time had come when western Germany at least must be regarded, not as a potential, but as a valuable ally against Communist aggression (ibid.p.142)

את דעותיו של פוקנהם משקפים שני ניירות עבודה שהוציא הקבינט הבריטי לגבי עתידה הפוליטי של מערב גרמניה. הראשון, נייר קבינט מס' (48) 134, הוצג בפגישת הקבינט ב 31 במאי 1948 ערב תחילתו של משבר הסגר בברלין. הנייר טען שיש להקים גוף בינ"ל לענייני חבל הרוהר שינוהל על ידי צרפת, ארה"ב, מדינות הבלנוקס, נציגים גרמנים (שיוחלפו על ידי ממשלה מערב גרמנית שתקום) ובריטניה. האחרונה עדיין שאפה לשלוט בנקודה כה רגישה כמו תעשיית הפלדה הגרמנית שהיא הבסיס להתחמשות. הנקודה החשובה, העתיד של המבנה הפוליטי של גרמניה יכלול הקמת ממשלה גרמנית זמנית בשלושת אזורי הכיבוש המערבים כאשר גבולות האזורים ייקבעו בהתיעצות עם המושלים הצבאיים. נייר העבודה הנ"ל מלמד שמאמצע 1948 שאפה בריטניה להקים מדינה מערב גרמנית ריבונית. נייר העבודה השני הוצא מאוחר יותר, 26 לאוגוסט 1949 ומלמד על שינוי והתקדמות בתפיסה הבריטית את אופייה הפוליטי של מערב גרמניה. הנייר נקרא 'ביקורת של המדיניות שלנו בגרמניה' והוא הכיל כוונה בריטית לשלב את גרמניה המערבית בגוש המערבי:

it should be our aim to draw Germany progressively into the various organs of international cooperation which have been set up in the West and to which the Soviet does not belong… at the end of the road stand the great organs of Western co-operation such as the Brussels treaty and the Atlantic Pact (ibid.p.121)

נייר העבודה מה 26 לאוגוסט 1949 מלמד שבריטניה חשבה מעבר לרעיון של הקמת מדינה מערב גרמנית ריבונית. על אותה מדינה גרמנית ריבונית להשתלב במדיניות הבריטית באירופה של יצירת גוש מערבי דמוקרטי מול הקומוניזם הסובייטי כפי שנעשה בהסכם בריסל.

העמדה המוצגת בשני ניירות העבודה הנ"ל מדגישה את קו המדיניות הבריטית באירופה, של יצירת גוש מערבי מגובש. יצירת מדינה מערב גרמנית פרו מערבית נפרדת חיונית לחיזוק הגוש המערבי אך לא רק לחיזוקו אלא לעצם קיומו. בריטניה שאפה להקים מדינה מערב גרמנית בתוך קונטקסט של גרמניה מחולקת משום שזה תאם את האינטרסים הביטחוניים שלה באירופה. גרמניה מאוחדת במרכז אירופה תביא להגברת החששות בצרפת ומדינות הבלנוקס מתוקפנות גרמנית וזה עלול להביא לערעור האחדות בגוש המערבי של ה Western Union. עם גרמניה מאוחדת במרכז אירופה, צרפת והבלנוקס לא יהיו מאוחדים בפחד מהרוסים אלא בחששות מגרמניה. תזכיר של משרד החוץ הבריטי מפברואר 1949 מאמת נקודה זאת:

a centralized Reich with 65 million inhabitants would tend to swamp… the present Western system, and there is every reason to believe that the French Government and indeed the Belenux Governments would decline to admit such a Germany into Western Union. From this point of view the division of Germany… is essential to our plans (Croft’s emphasis) (ibid.p.1233).

חיוניות האחדות של הגוש המערבי באירופה הייתה סיבה חשובה להשתתפות הפעילה הבריטית בהסגר ברלין. ההוצאות הכספיות של אספקת מזון ל 2.4 מיליון ברלינאים בחלק המערבי של העיר היו עצומות. במהלך חדשי המשבר, 400 טונות של מזון סופקו מהאויר מידי יום. משאבי התובלה של ה R.A.F נמתחו מעבר לגבולות היכולת (ibid.127). נשאלת השאלה מדוע היה חשוב לבריטניה להשקיע כה הרבה בטיסות האספקה לברלין. היה חשש שכניעה לתוקפנות רוסית תחליש את הגוש המערבי באירופה. בפגישת הקבינט הבריטי ב 28 ביוני 1948 סוכם ש:

There could be no question of yielding to Soviet pressure; if the Western Allies were forced out of Berlin, the project of Western Union would be fatally weakened (idem.)

פרט מהניצחון המערבי בסוגיית הסגר בברלין, בריטניה נחלה ניצחון פרטי במדיניות גיבוש הגוש המערבי באירופה. בסיום המשבר הוקם 'ארגון הבטחון המערבי' שכלל מפקדה משותפת לכוחות הצבא של מדינות הסכם בריסל. המפקדה התמקמה בפונטינבלו ונוהלה על ידי הגנרל הבריטי מונטגומרי.

הסוגיה האחרונה בשאלת גרמניה מתרכזת בשאלת החימוש מחדש בשנות ה 50 המוקדמות. המגמה הבריטית בסוף שנות ה 40 הייתה כאמור לשלב את גרמניה המערבית במערך הביטחוני של מערב אירופה ושל האזור האטלנטי. אך בשום אופן לא לאפשר לה חימוש מחדש. מדיניות זאת מתבטאת במסקנותיו של קירקפטריק Kirkpatric  :

We should continue to oppose German rearmament and seek to damp down public discussion of the problem. The first and essential step is to do everything possible to reinforce the power of the west and particularly France. Meanwhile we should do all we can to entangleGermany irretrievably in the West (my emphasis) (ibid.p.1555).

מלחמת קוריאה גרמה לבהלה. רק 4 דיוויזיות בריטיות ואמריקאיות שמדו מול 22 דיוויזיות רוסיות בגבול בין מזרח למערב גרמניה (Baker, 1971.p.61).ממערב גרמניה נשמעו דיווחים על אגירת מזון המונית והתכוננות לבריחת תושבים. נוצר לחץ אמריקאי לחימוש מחדש של מערב גרמניה. הקנצלר אדנאור הציע תוכנית להקמת כוח משטרה מערב גרמני של 150000 חייל שיוכל להתמודד עם המשטרה המזרח גרמנית. בבריטניה נשמעו דעות דומות מצד המטכ"ל שדרש חימוש גרמני. בדו"ח שהוגש מהמטכ"ל לבוין באוגוסט 19500 נאמר ש:

“the successful defense of Western Europe against eventual Soviet attack can only be assured with the participation of Germany” (Croft, 1994.p.157) .

למרות זאת משרד החוץ המשיך להתנגד בתוקף לחימוש מחדש גרמני. בתשובה של משרד החוץ לדו"ח של המטכ"ל מאוגוסט נאמר ש:

It should be recognized that it is not practicable at the moment to rearm Germany on the scale recommended by the Chiefs of Staffs" (idem).

 ההתנגדות הבריטית לחימוש מחדש של גרמניה מוצאת הסבר בתדריך של משרד החוץ הבריטי ערב פגישת שרי החוץ של המערב בלונדון מאי 1950:

1.       חימוש מחדש גרמני יעורר התנגדות צרפתית חזקה ויאיים על אחדות המערב.

2.       קיימת סכנה שחימוש גרמני ימשוך את בריה"מ למלחמת מנע באירופה.

3.       חימוש מחדש גרמני יאלץ להסתייע במשאבים אמריקאים. ארה"ב אינה בלתי מוגבלת ביכולת הסיוע שלה לאירופה. בחלוקת העזרה האמריקאית לאירופה צרפת והבלנוקס צריכות לקבל קדימות. לפיכך לא ישארו משאבים לחימוש מערב גרמני.

4.       גרמניה מערבית חמושה עלולה לגרום להקטנת המעורבות של ארה"ב באירופה. חיילים אמריקאים נמצאים כיום במערב גרמניה רק בגלל הצורך להגן עליה מפני משטרת מזרח גרמניה ובריה"מ. חימוש מערב גרמני עלול לשכנע את האמריקאים לסגת ממחויבות במרכז אירופה.

5.       הענקת נשק למערב גרמניה עלול להיות מלווה בהענקת חופש פוליטי. חופש פוליטי זה עלול לאפשר למערב גרמניה לצאת מתחום ההשפעה של המערב.

6.       בפגישה של שלושת שרי החוץ של ארה"ב צרפת ובריטניה בניו יורק בספטמבר 1950, הושגה פשרה שכללה הקמת מפקדה משולבת לכוחות נאט"ו, הגברת כמות החיילים האמריקאים באירופה ושילוב הדרגתי של כוחות מערב גרמניים בנאט"ו דרך תוכניתו של אדנאוור להקמת כוח משטרתי של 150000 שוטרים מערב גרמנים. עברו 5 שנים עד שהיו חיילים מערב גרמנים בברית נאט"ו. 

ג. אינטגרציה אירופאית

בכל הקשור בעניני בטחון באירופה בגרמניה הייתה מעורבות בריטית אקטיבית. הדוגמא הבולטת לכך הייתה יצירתו של האיחוד המערבי בהסכם בריסל והנכונות הבריטית לחזק ולהגן על הגוש המערבי באירופה שבא לאויר העולם באותו הסכם בריסל אפילו אם הדבר כרוך בויתור על אחדותה של גרמניה ויצירת מדינה מערב גרמנית פרו מערבית נפרדת. בנושאים הכלכליים של אינטגרציה אירופאית הפגינה המדיניות הבריטית התנגדות בולטת או פשוט אדישות.

בפעם הראשונה שהתעורר הדיון בנושא אינטגרציה אירופאית היה בעקבות תוכנית מרשל. התוכנית האמריקאית הצריכה התארגנות כלל (מערב) אירופאית על מנת ליצור את המכניזם לקליטה של הסיוע וחלוקתו בין המדינות. הצהרת מרשל בתחילת יוני 1947 התנתה את הפעלת הסיוע האמריקאי בכך שהאירופאים ישכילו לפתח ביניהם שת"פ כלכלי. לפיכך ביזמתו של בוין ו Bidault, שר החוץ הצרפתי, התכנסו 16 מדינות אירופאיות (מדינות מזרח אירופה בלחץ סובייטי סרבו, ספרד תחת משטר פרנקו לא הוזמנה) ב 14 ביולי. למחרת היום אומצה היזמה האנגלו – צרפתית ליצירת ועדה לשת"פ כלכלי. לפני סוף ספטמבר הועדה השלימה תוכנית בת 4 שנים לשיקום כלכלי בצורת דיווח למזכירות המדינה האמריקאית. בנקודה זאת צף הויכוח על פני השטח. הדו"ח טען שהנושא של איחוד מכסים נידון אך ללא הסכמה בין הצדדים. הנושא ניתן לוועדה מיוחדת ללימוד נוסף. בעת כתיבת הדו"ח בריטניה הביעה התנגדות חריפה לאיחוד מכסים.

ויכוח בין צרפת לבריטניה התעורר בהקשר של אופי התארגנות ההמשך של 16 המדינות לעיבוד תכנית מרשל. צרפת רצתה ארגון בעל אופי סופרא לאומי. היא התעקשה בעיקר על ועדה מבצעת בעלת סמכויות רחבות ועל מזכירות בינ"ל עם מזכיר כללי עם הסמכות להציע יזמות באופן עצמאי מהמדינות החברות. בריטניה רצתה ארגון שההחלטות בו יתקבלו באינטראקציה בין – ממשלתית, כלומר מועצת שרים הפועלת על פי עקרון של קונצנזוס עם ועדות של מומחים מטעם המדינות תחת כפיפות למדינות האם. הגישה הבריטית ניצחה וב 16 באפריל 1948 הוקם ה OEEC. ה OEEC פעל לפי העקרון שבריטניה רצתה – הסכמים יושגו על ידי הסכמה הדדית של הממשלות החברות. עקרון ההחלטה בקונצנזוס נשמר (מדינות הבלנוקס תמכו גם הם בעקרון הקונצנזוס על מנת לשמר את האינטרסים של המדינות הקטנות). אך מאידך גיסא, ניתנה האפשרות למדינה חברה להכריז על עצמה כנמנעת וכך לא תסכל תהליך של קבלת החלטה שהרוב חפצים בה.

במאי 1948 כונס 'קונגרס אירופה' בהאג. מפלגת הלייבור החרימה את הקונגרס. הוועד המרכזי שלה עודד חברים באופן רשמי לא לקחת חלק בכנס בהאג. 3 חדשים לפני הכנס כתב אטלי לצ'רצ'יל שזה יהיה בלתי רצוי מבחינת הממשלה לתמוך בקונגרס האירופאי בצורה רשמית. קונגרס האג יצא בהכרזה רשמית שקראה למדינות אירופה ליצור ביניהם איחוד פוליטי כלכלי תוך ויתור על חלק מריבונותן לטובת פעילות כלל אירופאית משותפת. בפגישת מועצת שרי החוץ של ה Western Union באוקטובר 1948, הוחלט להקים ועדה בנושא אחדות אירופה. מייד נוצרו חילוקי דעות בין הבלגים והצרפתים מצד אחד ובריטניה מצד שני. הראשונים תבעו הקמת אסיפת חברים שיבחרו על ידי הפרלמנטים הלאומיים. אותם חברים יקבלו את הזכות להצביע על פי מצפונם ולא על פי הוראות ממשלתם. כך ייוצר קונצנזוס אמיתי של דעת הציבור האירופאי. בריטניה לא הייתה מוכנה לאופי סופרא – לאומי של אותה אסיפת חברים. היא דרשה מועצת שרים שתצביע על פי עקרון של ‘national blocks'. בינואר 1949,שרי האיחוד המערבי הגיעו לפשרה שהיוותה ויתור לדרישות בריטניה: תוקם מועצת שרים וגוף מייעץ שחבריו יבחרו לפי רצונה של כל מדינה. ב 5 במאי 1949 ,חמשת מדינות האיחוד המערבי בהצטרפות דנמרק, אטליה, אירלנד, נורווגיה ושבדיה תחת כהונתו של בוין כיו"ר הקימו את ה 'המועצה של אירופה'. ה 'המועצה של אירופה' הייתה רחוקה מהגשמת חלומם של הפדרליסטים באירופה. היא היתה מורכבת משרים של מדינות המקבלים החלטות חשובות רק בעקרון של קונצנזוס כללי. מטרתה היתה מעורפלת ולא חד משמעית:

‘to achieve a greater unity between its members for the purpose of safeguarding and realizing the ideals and principles which are their common heritage, and facilitating their economic and social progress' (Baker, 1971.p.84)

בוין הצליח למעשה להפוך את המועצה של אירופה לגוף בין ממשלתי ללא קורטוב של סופרא – לאומיות. מה עוד, לא היה ברור לאף אחד מהם תפקידיו של אותו הגוף. לא היתה לו אג'נדה ותחומי עיסוק ספציפיים.

בשלב הבא, מדינות מערב אירופה היו מוכנות לעשות כברת דרך משמעותית יותר לכיוון של סופרא – לאומיות. בריטניה נשארה מאחור. מונה (Monnet) ,ראש וועדת התכנון של המשק הצרפתי, הגה רעיון שאומץ על ידי שר החוץ הצרפתי שומן (Scuman). ב 9 במאי 1950 הציע האחרון בפומבי לשים את תעשיית הפחם והפלדה של גרמניה תחת סמכות סופרא – לאומית. צרפת התייאשה מנסיונותיה להגביל את שיקום תעשיית הפלדה המערב גרמנית במסגרת הסמכות הבינ"ל לענייני הרוהר והחליטה לנסות להגביל את הפוטנציאל של תעשייה זו (שהיא המקור לתעשיית המלחמה) על ידי לקיחתה מריבונות גרמנית והשמתה תחת סמכות בינ"ל. הפעם, בניגוד למקרה של 'המועצה של אירופה', החליטה צרפת לא לתת לבריטניה להפריע. צרפת נקטה בדרך של טריק דיפלומטי. ב 7 במאי, מזכיר המדינה האמריקאי ביקר בצרפת לפני ביקור מתוכנן בלונדון. שומן יידע אותו על ההצהרה שתצא ב 9 במאי וביקש ממנו לא לספר לבוין. מזכיר המדינה האמריקאי הועמד במבוכה אך מילא אחר בקשתו של עמיתו הצרפתי. משהוצהרה הצהרתו של שומן עמד משרד החוץ הבריטי חסר אונים. חוסר הידיעה מנעה מבריטניה את האפשרות לסכל את יזמת שומן. בכל זאת ב 11 במאי הודיע אטלי בפרלמנט שיזמת שומן, למרות שיצרה אהדה בבריטניה, היא בעלת משמעויות מרחיקות לכת לכלכת המדינות הנוגעות בדבר ולפיכך בריטניה זקוקה לזמן ללימוד הנושא. מאוחר יותר בחודש מאי הזמינה צרפת את גרמניה המערבית, אטליה, מדינות הבלנוקס ואת בריטניה לדון ביזמת שומן. צרפת יצאה מתוך נקודת הנחה שהמדינות הנושאות והנותנות קיבלו מראש את תוכנית שומן ליצירת סמכות עליונה סופרא – לאומית בתעשיית הפלדה. בריטניה הודיעה שבכוונתה לדון בעקרונות התכנית לפני תחילת הדיונים הממשיים. צרפת הריחה נסיון לחבל בכוונותיה הסופרא – לאומית וסרבה. בריטניה לא השתתפה בדיונים שהביאו להקמת ה ECSC באפריל 1951.

יזמה צרפתית סופרא – לאומית נוספת היתה הקמת קהילה אירופאית ביטחונית EDC. הלחץ האמריקאי על חימוש מחדש של גרמניה עקב פרוץ מלחמת קוריאה יצרו חששות כבדים בצרפת. ראש ממשלתה Pleven יזם תכנית שתביא לסופרא – לאומיות בתחום הצבאי על ידי הקמת הקהילה לבטחון אירופי. מו"מ החל בפברואר 1951 והסתיים בחתימת הסכם ה EDC במאי 1952. ממשלת הלייבור התנגדה ליזמה. משנחתם החוזה, המפלגה השמרנית שהייתה בשלטון המשיכה את התנגדות הלייבור.

לסרובה של בריטניה להיכלל בגוף סופרא – לאומי באירופה היו מספר סיבות עיקריות. מדינאי הלייבור הטיפו לשת"פ אירופאי. בהקמת ה OEEC באפריל 1948 אמר בוין:

“I do not believe that we shall break apart; I believe that our cooperation will go on” (Baker, 1971.p.79) .

 בנאום מול בית הנבחרים בינואר 1948 טען ש:

“We are now thinking of Western Europe as a unit… this means that Britain cannot stand outside Europe and regard her problems as quite separate from those of her European members (Crofts, 1994.p.110).

אכן בעיניו של בוין בריטניה לא יכלה להישאר מחוץ לאירופה. יש להגיע לשת"פ עם המעצמות של היבשת. אך אופי שת"פ היה המקור לחילוקי דעות עם צרפת. צרפת חששה מלאומיות גרמנית שעלתה לה ב 2 מלחמות עולם. לפיכך היה זה אינטרס צרפתי עליון ליצור מערכת הסכמים סופרא – לאומיים באירופה כדוגמת ה ECSC וה EDC. בריטניה התנגדה לסופרא – לאומיות. היא דגלה בשת"פ אירופאי פונקציונאלי לתחומים ספציפיים על בסיס בין – ממשלתי, דוגמא לכך הוא הסכם בריסל הדן בביטחון או הקמת ה OEEC לדון בנושאי פיתוח כלכלי. בנאום שנשא בוין בפני Foreign Press Association ב 13 ביוני 1947, כפי שמצוטט בעיתון The Times מגליון ה 144 ביוני, הוא התייחס לשאלת השיקום האירופאי בתוכנית מרשל על פי עקרון פונקציונאלי:

Personally, I think we must proceed, so far as Europe is concerned, on a functional basis with problems of coal food and transport (Madwlock and Steed and Williams, 1982,p.268)

בוין, באופן כללי, התייחס בחשדנות לפדרליסטים באירופה ששאפו ליצור קהילה אירופית מאוחדת סופרא – לאומית. אין זה אומר שהוא אישית היה נגד עיקרון של סופרא – לאומיות. בקיץ 1947 הוא היה מוכן לדון בצורה חשאית עם צרפת על הרעיון של איחוד מכסים צרפתי – בריטי. אבל מבחינה פרקטית היו לו סייגים מתנועת הפדרציה האירופאית. בנאום מול בית הנבחרים במאי 1948 טען בקשר לאינטגרציה אירופאית ש:

in the world of international politics one is forced to proceed step by step" (Baker, 1971.p.80).

בוין היה אדם פרגמטי. כמו ששלל את הדוגמטיות שהציעו הכוחות השמאליים הקיצונים של הלייבור בקריאתם למדיניות חוץ בריטית סוציאלית של ‘כוח שלישי', כך שלל את הדוגמטיות שאפיינה את הפדרליסטים באירופה. מבחינתו הידבקות חסרת פשרות לעקרון של סופרא – לאומיות היה מרתיע מדינות רבות באירופה מלשתף פעולה. הארגון של מועצת אירופה ממאי 1949 אפשר השתתפות רחבה של מדינות כמו דנמרק, אירלנד, נורווגיה, ושבדיה ,בנוסף ל 6 המדינות שהיו חתומות על ההסכמים הסופרא – לאומיים של ה ECSC וה EDC, דווקא בגלל מבנהו הלא מחייב מבחינה סופרא – לאומית.

לבריטניה היו סיבות ספציפיות מלהמנע מלקחת חלק במערכת ההסכמים הסופרא – לאומית באירופה. מדיניות הפנים של מפלגת הלייבור הגיעה להישג של הלאמת תעשיית הפחם. הפקדת תעשייה זו בידים של השוק החופשי האירופאי בהסכם ה ECSC היה זר לעקרונות המפלגה. בריטניה סרבה לקחת חלק ביזמת רה"מ הצרפתי להקמת EDC מהסיבה שהיא לא בטחה ביכולת הצבאית של מדינות אירופה וזאת נוכח הביצועים הדלים שהפגינו במלחמת העולם ה 2. נשאלת השאלה מדוע הקים בוין את ה איחוד המערבי בהסכם בריסל. התשובה לכך, כפי שיוסבר בהמשך, היא שהאיחוד המערבי  היה הכנה לשיתוף הצבא האמריקאי בהגנת אירופה כפי שהוסכם ב 1949 כשנוצר נא"טו. הגנה על אירופה מפני בריה"מ נתפסה על ידי בריטניה כיעילה רק בשיתוף עם ארה"ב. צבא אירופאי משותף כפי שהציע ה EDC עלול לגרום לאמריקאים להקטין את מחויבותם הצבאית באירופה, דבר שבריטניה לא יכלה לסכים לו.

אך הסיבה העיקרית לסרוב הבריטי להיכלל באינטגרציה אירופאית, טמונה באוריינטציה של של המדיניות הבריטית בשנות ה 40 וה 50. כפי שנאמר בפרק קודם, מרכז הכובד של המדיניות הבטחונית הבריטית היה באימפריה ובחבר העמים. בריטניה לא ראתה את עצמה כמדינה אירופאית יבשתית אלא כמעצמה בעלת אוריינטציה עולמית. התחברות בהסכמים ביבשת אירופה עלולים להסיח את דעתה מהמקום שאליו צריכה להיות תשומת הלב מכוונת - האימפריה. נאומו של אטלי מול בית הנבחרים במאי 1948 מחזק נקודה זו:

[I] was disturbed by the suggestion …that we might somehow get closer to Europe than to our Commonwealth. The Commonwealth nations are our closet friends. While I want to get as close as we can with the other nations [of Europe], we have to bear in mind that we are not solely a European Power but a member of a great Commonwealth and Empire (Madgwick and steeds and Williams, 1982.p.288).

הנסיונות של צרפת להגיע להסכמי איחוד מכסים אירופאי במסגרת הוועדות המקדימות ל OEEC נתקלו בסירוב בריטי בגלל, שעיקר הכלכלה הבריטית היתה מכוונת לאזור הסטרלינג ולסחר עם הדומיניונים – אירופה תפסה רק 25% מהייצוא הבריטי בשנות ה 40. בוועדת האיגודים המקצועיים בספטמבר 1947 טען בוין:

a European Custom Union would not solve Britain's problem, even if it went far to solving the problems of the continental Europe (Baker, 1971.p.79).

הסרוב להיכלל באינטגרציה אירופאית היווה קו שאפיין את כל הממשלות הבריטיות יותר משנות דור לאחר מלחמת העולם ה 2. בשנות ה 40 כשהיה באופוזיציה, הרשה לעצמו צ'רצ'יל להתבטא בעד אינטגרציה אירופאית. בציריך בספטמבר 1946 הוא הכריז ש:

“we must build a kind of United State of Europe” (ibid.p.82) .

באוגוסט 1949, בפגישה הראשונה של הגוף המייעץ של מועצת אירופה הוא קרא להקמת צבא אירופאי תחת מפקדה משותפת. הוא הוסיף ואמר שבריטניה חייבת לקחת חלק ביזמה זאת. Baker מיחסת את דבריו של צ'רצ'יל

“to his tendency to be carried away by his own splendid rhetoric” (ibid.p.85) .

 אכן כשהוא הגיע לשלטון בסתיו 1951 הוא הפגין חוסר נכונות בריטית לקחת חלק בתהליכי האינטגרציה האירופאית. סרובו להכלל ביזמת ה EDC גרם לאכזבה רבה לפדרליסטים ברחבי אירופה.

לסיכום, מדיניות החוץ הבריטית באירופה מהווה צלע משנית לצלע היותר עקרית והיא האימפריה וחבר העמים. אין זה בא להגיד שלא הושקעו מאמצים דיפלומטים בזירה האירופאית. אירופה ובעיקר הסכנה מבריה"מ היוותה מוקד התעניינות בריטי מרכזי. אך ההסדרים באירופה, כמו הסכם בריסל, באו לשרת מטרה עיקרית – הבטחת בטחון לאימפריה. כעת נותר לבחון את הצלע השלישית שמתרכזת במדיניות החוץ הבריטית כלפי ארה"ב.

לחלק הראשון והשלישי של המאמר לחצו כאן:

שקיעתה של אימפריה : בריטניה לאחר המלחמה חלק א

שקיעתה של אימפריה: יחסי חוץ מול ארה"ב חלק ג'

 

 

Internet sources:

the  british empire

the labour party

The British Foreign Policy Resource Centre

Twentieth Century British History

Sir Winston Churchill

Ernest Bevin

Clement Attlee

  

 הערות 

1.       בריטניה היתה מעורבת בהבטחות סותרות לשני הצדדים בפלסטינה. ליהודים הובטח בהצהרת בלפור מ 1917 בית לאומי. לערבים ניתנה הבטחה לא רשמית במכתבי מקמהון משנות ה 30 להגדרה עצמית.

2.        בתקופת השתלטותו של Mussadeg על איראן היה קשה לבריטניה לשלוח כוחות צבאיים בגלל איבוד שליטה על הודו. מספר שנים קודם התאפשרה שליחת  כוחות לאיראן בגלל שליטה בריטית בהודו.

3.        סיבות מותו של Masaryk לוטות בערפל. יש שמאמינים שהוא נרצח על ידי שליחים של מוסקבה.

4.       היה הגיון בסרוב הבריטי לתת לפקידים מקומיים לנהל את השלטון המקומי בשטח הכיבוש בגרמניה. הגורמים שהיו מוכשרים לשמש כפקידים עבדו בעבר עם השלטון הנאצי.

 

BIBLIOGRAPHY: 

1.                   ARNOLD,G. TOWARDS A MULTIRACIAL COMMONWEALTH. LONDON: THE CAMELOT PRESS LTD.,1964.

2.                   BAKER,E. BRITAIN IN A DEVIDED EUROPE 1945-1970. LONDON: REDWOOD PRESS LIMITED,1971.

3.                   CROFT,S. THE END OF SUPERPOWER. ENGLAND: DARTMOUTH PUBLISHING COMPANY LIMITED,1994.

4.                   EPSTAIN,L,D. BRITAIN—UNEASY ALLY. USA: THE UNIVERSITY OF CHICAGO PRESS,1982.

5.                   FITZSIMONS,M,A. THE FOREIGN POLICY OF THE BRITISH LABOUR GOVERNMENT  1945—1951. INDIANA: UNIVERSITY OF NOTRE DAME PRESS,1953.

6.                   FRANKEL,J. BRITISH FOREIGN POLICY  1945—1973.  LONDON: OXFORD UNIVERSITY PRESS,1975.

7.                   GUPTA,P,S. IMPERIALISM AND THE BRITISHLABOUR MOVEMENT, 1914—1964. LONDON: THE MACMILLAN PRESS LTD,1975.

8.                   JOLL,J. EUROPE SINCE 1870. LONDON: PENGUIN BOOKS LTD.,1973.

9.                   LANE,P.ED. BRITISH HISTORY 1914—1980  DOCUMENTS AND QUESTIONS 3. LONDON: JHON MURRAYLTD.,1981.

10.                MORGAN,K,O. LABOUR IN POWER. LONDON: OXFORD UNIVERSITY PRESS,1984.

11.                MADGWICK,P,J. & STEEDS,D. & WILLIAMS,L,J. BRITAIN SINCE 1945. LONDON: HUTCHINSON & CO.LTD.,1982.

12.                ONENDALE,R. THE ENGLISH SPEAKING ALLIANCE. LONDON: GEORGE ALLEN & UNWIN LTD.,1985.

13.                REYNOLDS,D. BRITANNIA OVERRULED LONDON: LONGMAN GROUP LIMITED,199 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל