אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שקיעתה של אימפריה: בריטניה לאחר המלחמה חלק א


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003
אמנת האיחוד הובילה לממלכת בריטניה הגדולה
אמנת האיחוד הובילה לממלכת בריטניה הגדולה

כשממשלת הלייבור עלתה לשלטון בבריטניה היא מצאה מעצמה עולמית במצב אמביוולנטי. מצד אחד לא איבדה בריטניה כמעט שום שטח מהאימפריה שלה כתוצאה מהמלחמה. בריטניה עדיין שלטה על מספר אנשים עצום בשטחים נרחבים של הגלובוס. מצד שני חולשתה של בריטניה בתחום הכלכלי הייתה ידועה לכל: המשק האנגלי התקשה לעבור לכלכלת ימי השלום, מאזן תשלומים שלילי כלפי ארה"ב והצטמצמות הסחר היו בעכרי הכלכלה הבריטית, האימפריה כבר לא הייתה יציבה כמו בימים עברו, המלחמה הביאה לגל של לאומיות שהורגש בכל קצוות האימפריה מהודו דרך איראן ועד לפלשטינה ומצרים. הלאומיות הסתייעה לעיתים קרובות בכוחות קומוניסטים כמן במקרה של מלאיה Malaya. אחזקתה של האימפריה נראתה קשה ויקרה בייחוד למשק האנגלי הרעוע של אחרי המלחמה. שני גורמים נוספים הצטרפו למשוואה של מדיניות החוץ הבריטית: מצד אחד השותף האמריקאי שכעת היווה את הכוח העיקרי בעולם המערבי ומצד שני רוסיה הסובייטית שנתפסה ככוח רדיקלי אקספנסיוניסטי מאיים. בתוך המציאות הזאת טווה שר החוץ הבריטי ביווין Bevin, את המדיניות הבריטית בשלושה מישורים עיקריים: הראשון היה האימפריה ו'חבר העמים' שעמדו בפני רפורמות בשנים הבאות, השני היה המישור האירופאי שהתנהל תחת צל של האיום הסובייטי, והשלישי היה היחסים עם ארה"ב. שלושת המישורים הללו קשורים עמוקות אחד בשני. מאמר זה בוחן כל מישור בנפרד ומציינת את הזיקה הבלתי נפרדת ביניהם במדיניות החוץ של מפלגת הלייבור בשנים 1945-1951. 

1. האימפריה

א. חיוניות האימפריה והקושי באחזקתה

האימפריה הבריטית לאחר מלחמת העולם ה – 2 מהווה את החלק הארי של המדיניות הבריטית בתקופתה של ממשלת הלייבור בשנים 1945-1951. תקופה זו מאופיינת ברביזיה בכל הקשור למדיניות הבריטית האימפריאלית ובצורה שהאימפריה ואופייה נתפסו במוחם של קובעי המדיניות במשרדי הממשלה ובקבינט. שתי מגמות עיקריות מאפיינות את התקופה הנידונה. האחת קשורה לגודל פיסי והשניה למהות. מבחינת הגודל הפיסי, האימפריה עברה תהליך משמעותי של צמצום. ב - 1945, שלטה בריטניה על 457 מיליון נתינים. ב - 1951, מספר האנשים שהיו תחת שליטה ישירה של הכתר הבריטי קטן ל – 70 מיליון. תהליך התכווצות האימפריה התבטא במתן עצמאות לקולוניות כמו הודו ופקיסטן (האחרונה היוותה חלק מתת היבשת ההודית ונפרדה ממנה כמדינה מוסלמית עצמאית באוגוסט 1947), ציילון ובורמה. כמו כן נסיגות יזומות בריטיות באגן הים התיכון כמו פלשטינה, יוון ותורכיה תרמו גם הם להקטנת האימפריה. המונח שליטה ישירה הוא מושגג מפתח בהבנת המגמה השניה שהכתיבה את אופייה של האימפריה הבריטית. השנים 1945-1951 מהוות שינוי מהותה של האימפריה מאימפריה פורמלית תחת שליטת הכתר לאימפריה בלתי פורמלית. קולוניות שזכו לעצמאות הסירו מעליהן שליטה בריטית ישירה. אך במקום זאת הם נשארו בתחום ההשפעה הבריטי במסגרתת חברות בארגון "חבר העמים הבריטי" (Commonwealth). בסוף שנות ה – 40 החלה מגמה של הפיכת חבר העמים מארגון המכיל דומיניונים לבנים בלבד (אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה) לארגון רב גזעי המשלב בתוכו מדינות כמו הודו ציילון ופקיסטן. כמו כן מסתמנת מגמה במדיניות החוץ הבריטית, של הסרת שלטון ישיר בריטי והקמת ממשלות ידידותיות לבריטניה כחלק מהרצון לשמור את אותן המדינות הידידותיות תחת תחום השפעה אנגלי. השינויים מרחיקי הלכת שעברה האימפריה הבריטית בת 300 השנה נובעים מתנאים מסוימים בזירה הדומסטית והבינ"ל שהכתיבו את מדיניות הלייבור. כמו כן, אופיים הספציפי של אישים במשרד הקולוניאלי, במשרד החוץ ובקבינט סייע בדחיפת השינויים שהשפיעו על ההיסטוריה האנגלית ביחסיה לאימפריה שלה. חשוב לבחון את המגמות שהתפתחו במדיניות הבריטית בשנות ה – 40 המאוחרות ובתחילת שנות ה – 50 כדי להבין את השינויים שהתחוללו באימפריה.

לממשלת הלייבור יש מסורת ארוכה של התנגדות לאימפריאליזם. בשנות ה – 30 הופיעו כתבים אנטי אימפריאליסטים מבית היוצר של המפלגה כמו למשל ספריו של לאונרד בארנס  Barnes, מרצה באוניברסיטת ליברפול, Duty of Empire (1935), Empire or Democracy (1939). כתבים אלו תמכו במתן שלטון עצמי לעמים שהיו תחת שלטון הכתר הבריטי. במהלך שנות ה – 20 וה – 30, מנהיגים לאומיים מאסיה ומאפריקה, כמו נהרו (Nehru) מהודו, דר בנדה (Banda) מניו זילנד וקנייתה (Kenyatta) מקניה, יצרו חברויות בקרב חוגים בעלי השפעה במפלגת הלייבור. במניפסט של מפלגת הלייבור ב – 1935 נשמעה הקריאה

‘an extension of the mandate system to colonial territories’

(Morgan, 1984.p.189).

שיטת המנדטים, על פי ההגדרה של חבר הלאומים, נועדה להבטיח מעבר של הקולוניות תחת שליטת המעצמות ממצב של נתינים קולוניאלים למצב של שלטון עצמי. במהלך מלחמת העולם השניה, העיסוק בנושא האימפריאליסטי גבר בקרב חברי מפלגת הלייבור. במסגרת ה – Fabian Colonial Research Bureau  גורמי שמאל בלייבור, כמו ריטה הינדן (Rita Hinden) וקריץ ג'ונס (Creech Jones) (מי שהיה בראש המשרד הקולוניאלי בשנים 1946-1950), סיפקו קווים מנחים (blueprints) למה שהם הגדירו כמדיניות קולוניאלית פוזיטיבית שהתבססה על פיתוח כלכלי טכנולוגי וחינוכי ארוך טווח שבריטניה חייבת להנהיג בקולוניות לקראת מעבר לממשל עצמי. בועידת המפלגה ב – 1942, ג'ונס היה היוזם הראשי בהגשת הצ'ארטר הקולוניאלי שעסק ביחסים בין העולם המפותח והבלתי מפותח בתחומים של סיוע, השקעות ומסחר. כשהלייבור עלו לשלטון ביולי 1945 ניתן היה להניח שתוצג תפיסה חדשה לגבי האימפריה בשונה מהמדיניות של המפלגה השמרנית. לא כך היה הדבר.

כשמפלגת הלייבור הגיעה לשלטון היא עמדה בפני אימפריה ימית רחבת ידיים. כניעת הכוחות האיטלקים באפריקה והכוחות היפנים במזרח הרחוק הגדילה את האימפריה עוד יותר. רק במזרח התיכון, כמעט כל מדינה, מאיראן במזרח ועד לוב במערב הכילה חיילי כיבוש בריטיים. כוחות בריטים השתרעו באפריקה עד דרום אריתריאה ואביסיניה. במצרים לבד היו 150000 חיילים. במזרח הרחוק בריטניה היוותה עדיין כוח ימי וצבאי עיקרי באזור עם שליטה על איים כמו פיג'י, טונגה ואיי שלמה בדרום הפסיפיק. באזורים נרחבים כמו מליה, ברונאי, וברונאו הצפונית היו לצי הבריטי בסיסים חשובים. בנוסף לכך, לבריטניה היו נכסים טריטוריאליים ברחבי העולם כמו איי פוקלנד, גואינה הבריטית והונדורס.

בסיום מלחמת העולם השנייה, מנהיגי הלייבור הפגינו אהדה לרעיון האימפריאלי. נוצר הרושם שעל פני השטח, מדיניות החוץ של אישי הלייבור מתאפיינת בהמשכיות של מדיניות המפלגה השמרנית בכל הקשור לאימפריה. מורגן (Morgan) טוען שלמרות האופי האנטי אימפריאליסטי של מפלגת הלייבור

“one may surmise that the imperial role came naturally to the labor leaders” (Morgan, 1984.p.193)

בשנים שלאחר המלחמה. אתלי (Attlee), מצד אחד הגיש מזכרים חריפים לקבינט שתמכו בנסיגה אימפריאלית והסרת בסיסים בריטים באוקיינוסים בעידן חדש של לחימה אווירית ארוכת טווח. מצד שני, הוא ייחס חשיבות רבה לעיקרון של “the call of empire". השליטה הבריטית בהודו הייתה לו מקור של גאווה עוד מהימים שלקח חלק פעיל בניהול האימפריאלי של המושבה כשהסכים להשתתף בועידת סימון (Simon Commisson) ב- 1927-1930. בדצמבר 1950, בפגישה שקיים אטלי עם הנשיא טרומן (Truman) ומזכיר המדינה אצ'סון (Acheson) על רקע מלחמת קוריאה, טען הראשון, תוך הפגנת יהירות, שבריטניה מבינה את הלאומיותת האסייתית וקו המחשבה האוריינטלי יותר מכל מדינה מערבית אחרת (Morgan, 1984.p.192). בווין (Bevin) הושפע מסנטימנטים אימפריאלים כשנכנס לתפקידו כשר חוץ. הוא הוטרד מאד ממגמת הנסיגה המתמשכת של כוחות בריטיים מזרחה במצרים לכיוון תעלת סואץ. הוא דאג לבצר את כוחה של בריטניה במזרח התיכוןן מהמפרץ הפרסי עד ל- Cyrenaica במערב. בהקשר הנ"ל הוא טען ש – “It is

essential to our survival as a great power” (Morgan, 1984.p.93)"

אלברט אלכסנדר (Albert Alexander), שר ההגנה מ – 1946, טען לטובת שמירת נכסים אימפריאלים בהודו ובמצרים תוך שמירה על מערך הגנה עולמי. אפילו מוריסון (Morrison) הדהים את חברי המפלגה שלו כשהזכיר את המילים ‘the jolly old Empire' בכתבה בעיתון The Times ב – 12 לינואר 1946 (ראה (Morgan, 1984.p.1933)).

פוליטיקאים אינם פועלים במנותק מדעת הקהל של מדינתם. דעת הקהל של הימים של פוסט מלחמת העולם ה – 2 תמכה ברעיון של אימפריה גדולה. אמנם ימי הג'ינגואיזם של מלחמת הבורים חלפו מהעולם אך מרבית הציבור עדיין התענג מהרעיון של ההוד והזוהר של האימפריה. הודו, נחשבה ליהלום שבכתר וג'ורג' ה – 5 נחשב לקיסר שלה. יום האימפריה ב – 25 במאי עדיין נחגג כחג ממלכתי בבתי הספר. באותם בתי הספר, ספרי לימוד ואטלסים היו מלאים בצבע הוורוד המציין את אזורי ההשפעה הבריטים בעולם. הספרות של אותו הזמן, למשל ספריה של אניד בלייטון(Enid Blyton)  שהכילו סיפורי הרפתקאות לילדים בשנות ה – 40 כללו ניואנסים קולוניאליסטים עם התייחסות ברורה לעליונות האנגלוסקסים והאדם הלבן. הרטוריקה בחלק גדול של העיתונות הייתה פרו אימפריאליסטית. בולטים במיוחד היו מאמריו של ביוורברוק (Beaverbrook) ב – Daily  וה- Sunday Express לטובת סחר חופשי אימפריאלי.

תמיכה ברעיון האימפריה הבריטית בקרב המדינאים לא הסתכמה ברטוריקה בלבד אלא במדיניות מעשית. בריטניה התעקשה על כיבוש מחדש של הונג קונג על ידי הצי הבריטי. ב – 30 באוגוסט נחת הצי המלכותי באי ומייד הוחזר הניהול הקולוניאלי. בוועדות של שרי החוץ של כוחות הברית העלה בוין את הדרישה להכללת שטחים נוספים תחת האימפריה הבריטית. בועידת שרי החוץ בלונדון ספטמבר אוקטובר 1945, דרש בוין פרוטקטוראט על Cyrenaica. בתזכיר לקבינט שנקרא

“The Future of the Italian Colonies and the Italian Mediterranean"

 שהוגש זמן קצר לפני ועידת השרים, טען בוין כי Cyrenaica ונמלי האוויר והים שבה בטוברוק, בנגזי ומרטובא חייבים להיכלל בשטח השפעה אנגלי. כך ייבלם הכרסום הסובייטי בטריטוריות שלה בצפון אפריקה (Morgan, 1984.p.241). כמו כן, בוין העלה את הבקשה לניהול בינ"ל של סומליה רבתי תוך איחוד סומליה הבריטית עם סומליה האיטלקית ביחד עם אוגדן (Ogden) בקרן אפריקה. על אותן הדרישות חזר בוין בועידת שרי החוץ שנערכה בפריז במאי 1946. חילוקי דעות קשים התעוררו בין הסובייטים והבריטים על רקע דרישות אלו. מולוטוב האשים את בריטניה בנטיות ניאו-אימפריאליסטיות של המאה ה – 20.

ניתן להשתמש בשתי case studies עיקריים כדי להצביע על הלהט שהיה קיים בקרב קובעי המדיניות בכל הקשור לשימור האימפריה הבריטית בתקופה שלאחר המלחמה, המקרה של איראן ושל יוון. באיראן, בריה"מ ניסתה לאחר מלחמת העולם ה – 2 להשתלט על החלקים הצפוניים של המדינה. כתוצאה מכיבוש משותף של איראן ע"י כוחות של בריטניה ושל בריה"מ ב 1941, האחרונה שלטה בחלקים הצפוניים של המדינה בעיקר באיזור אזיירביג'אן. בסיום המלחמה שקדה הממשלה הסובייטית על הקמת ממשלה קומוניסטית שניתקה את עצמה מממשלתה הרשמית של איראן. התנהגותה של בריטניה בנושא האיראני, מלמדת כי במקומות שבהם ישש אינטרסים אימפריאלים בריטים התגובה תהיה נחרצת. אכן לבריטניה היו אינטרסים חשובים באיראן, כלכליים ופוליטיים. מהבחינה הכלכלית לבריטניה היו אינטרסים בנקאיים באיראן. הממשלה הבריטית חששה לקיומם של שדות הנפט ובתי הזיקוק האנגלו-איראניים במדינה. מהבחינה הפוליטית, עלו חששות בבריטניה לסיכון המפרץ הפרסי והאוקיינוס ההודי באם תושלם השתלטות סובייטית על איראן (באותה תקופה, הודו הייתה עדיין תחת שליטה בריטית). לא בכדי טען רידר בולרד  (Reader Bullard) ש –

“the existence of a strong Iran is essential to British interests” (Fitzsimons, 1953.p.78).

 בועדת שרי החוץ של בעלות הברית במוסקבה, דצמבר 1945, בוין הציע ועדה משותפת אנגלו-רוסית-אמריקאית על מנת לדון בבעיית איראן. הרוסים דחו את הדרישה. בריטניה מייד תמכה בתלונה של איראן על המדיניות הרוסית בשטחה שהוגשה לאו"ם לאחר מכן. סיוע חומרי צבאי זרם לממשלת איראן מבריטניה, סיוע שתרם להפלתה של הממשלה הפרו סובייטית. במהלך מלחמתה של ממשלת איראן בממשלה הצפונית הקומוניסטית, קמו כיסי התקוממות בדרום איראן ביוזמתה של המפלגה הקומוניסטית פרו סובייטית, מפלגת התודא (Tudeh party). ביולי 1946, הקומוניסטים עודדו שביתה המונית בשדות הנפט האנגלו-איראנים. כעת, הסכנה לנפט הבריטי באזור הייתה ממשית. ממשלת בריטניה המשיכה בתגובה הנחרצת. חיילים וספינות מלחמה בריטים נשלחו מהודו לבצרה בעיראק. ה – Whitehall טען שהכוחות הבריטים הם רק כוחות עתודה המונחים בנמל בצרה שם יש לבריטניה זכויות על פי אמנה עם ממשלת עיראק. אך למעשה, זה היה איתות ברור שבריטניה נחושה להגן על האינטרסים שלה באזור דרום איראן. ההשפעה הבריטית על ממשלת Qhavam באיראן נמשכה כאשר בלחץ אנגלי דחתה המדינה הצעה לעסקת נפט רוסית פרסית ב – 1947. מהאפיזודה במפרץ הפרסי, יצאה בריטניה כשידה על העליונה. היא הוכיחה שהיא הכוח הזר העיקרי באזור המפרץ הפרסי. הנחישות הבריטית באזור התחדשה מספר שנים מאוחר יותר בפרשת Mussadeq. בחלקה העיקרי של הפרשה, ממשלת הלייבור כבר לא הייתה בשלטון, אך אנשיה מהאופוזיציה תמכו בצורה חד משמעית בהתערבות באיראן כדי להגן על אינטרסים בריטים. הבולט בהם היה מוריסון שדרש בדבקות את שליחתם של כוחות צבאיים לאבדאן (Abadan) להגן על מתקני הנפט ואנשי צוות בריטים.

במקרה של יוון הפגינה ממשלת הלייבור נכונות ממשית להגן על אזור שנחשב בעל חשיבות אסטרטגית עליונה לכוחות הבריטים בים התיכון. במהלך מלחמת העולם ה – 2, תמכה ממשלת בריטניה בממשלה היוונית הגולה בלונדון ובתנועת ההתנגדות היוונית לשלטון הנאצי. לאחר שנחתו כוחות אנגלים ביוון באוקטובר 1944, הם נתקלו בניסיון להפיכה קומוניסטית בדצמבר. ניסיון ההפיכה הוכיח שכל שיתוף פעולה בין הממשלה הפורמלית היוונית הפרו לונדונית לבין כוחות ההתנגדות השמאליים אינו אפשרי. מלחמת אזרחים פרצה. בריטניה מייד שייכה את עצמה לצד הכוחות הימניים המונרכים תוך הבעת סלידה מכוחות רפובליקנים שמאליים פרו סובייטים. המדיניות של הלייבור ביוון היתה המשך ישיר למדיניותו של צ'רצ'יל מימי המלחמה. יוון נחשבה לתחום השפעה בריטי מסורתי. ראייה לכך הוא הסכם האחוזים שהשיג צ'רצ'יל עם סטאלין באוקטובר 1944 לפיו תינתן לבריטניה השפעה של 90% ביוון. בראיה רטרוספקטיבית, אישר בוין את התמיכה הבלתי ניתנת לערעור בממשלה המונרכית הפרו בריטית ביוון בדבריו למשלחת פרלמנטרית יוונית שהגיעה ללונדון ביולי 1949:

‘I have had a few disturbing moments since those days, what is Trade Union Congresses and Labour Parties and so on, but I have always stuck to one principle – and I am an old trade unionist – he who fights with me, I never desert. And it does not matter what happens, however wayward he might become’ (Foreign Office Bulletin,

July 22, 1949) (Fitzsimons, 1953.p.84).

תיווך בריטי במלחמת האזרחים הביא לחתימת הסכם Varkiza בפברואר 1945 לפיו עתידה הפוליטי של יוון יקבע במשאל עם. בחירות שנערכו במרץ 1946 הצביעו על ניצחון ברור לממשלה המונרכית ומשאל עם שנערך לאחר מכן באוקטובר קרא למלך ג'ורג' ה – 2 בחזרה לכס המלכות. הקומוניסטים החרימו את משאל העם ואת הבחירות ומלחמת האזרחים התחדשה ביתר שאת. בשלב הראשון, בריטניה תמכה בנחישות בממשלה היוונית בחיילים, בציוד ובזירה הדיפלומטית. בשלב השני השתנתה המדיניות הבריטית כשממשלת הלייבור הגיעה להחלטה שאין ביכולתה לעמוד בהתחייבות ביוון מבחינה כלכלית ובתחילת 1947 הכריזה על נסיגה חד צדדית. הסיום של האפיזודה ביוון מתאפיין בנסיגה בריטית. אך חשוב לזכור שמסוף 1944 עד תחילת 1947, במשך שלוש שנים, תמכה בריטניה בצורה נחושה ביוון פרו בריטית בגלל החשיבות האסטרטגית של האזור לאימפריה הבריטית באגן הים התיכון.

הנחישות הבריטית להגן על אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית כמו יוון ואיראן מלמדת על החשיבות שייחסה ממשלת הלייבור לאימפריה אחרי מלחמת העולם ה – 2. ואכן לאימפריה היה ערך רב לבריטניה, כלכלי ואסטרטגי. מבחינה אסטרטגית המזרח התיכון היה בעל חשיבות עליונה. בעבר חשיבותו התבטאה בשמירת דרכי הגישה להודו בעיקר דרך תעלת סואץ. לאחר שהודו קיבלה עצמאות, המזה"ת נהפך לנקודת השליטה הרציפה העיקרית של בריטניה במזרח (באזור האוקיינוס ההודי, בריטניה שלטה על קבוצת איים ללא רצף טריטוריאלי). יתרה מכך, המזה"ת קישר את הריכוזים העיקריים של גושים לא קומוניסטיים בעולם – הגוש האטלנטי והשוליים של אסיה הדמוקרטית באזור הפסיפי מהודו ליפן. כפי שהמטכ"ל הבריטי טען, בסיסים במזה"ת הם בעלי פוטנציאל איום ממשי על ברה"מ. באזור סואץ היה קומפלקס של מתקנים צבאיים ימיים ואוויריים בריטים בגודל של וולס. העמדה הבריטית במצרים קיבלה משנה תוקף בועידת חבר העמים הבריטי בלונדון 1946. סמטס (Smuts) רה"מ דרום אפריקה, היה מוטרד מאפשרות של נסיגה בריטית ממצרים. הוא ביטא את חרדותיו בפני אטלי ובוין:

“Our Scattered Commonwealth, more than any other world group, depended for its life, effectiveness and influence on its communications and Egypt was the centre of them” (Morgan, 1984.p.197) .

היה קיים חשש שללא נוכחות בריטית באזור המגרב ובמזרח היבשת השחורה, ברה"מ תקבל דריסת רגל באפריקה ובמזה"ת. הצורך להגן על הדומיניונים הלך והתחזק במהלך שנות ה – 40 ותחילת שנות ה – 50 לנוכח המדיניות הסובייטית העוינת והתחזקות הקומוניזם בנקודות מסוימות באסיה כמו למשל התחזקות הקומוניסטים בראשות הו צ'י מין בהודו סין, עליית מאו בסין ומלחמת קוריאה. הבסיסים הימיים והאוויריים שהיו לבריטניה בשורת איים באוקיינוס ההודי והפסיפי שימשו רצועת הגנה. במרץ 1946 טען הרמטכ"ל הבריטי ש –

“We shall have to rely to an even greater extent upon resevoirs of man power such as India can provide” (Reynolds, 1991.p.165).

 הרמטכ"ל גם הדגיש את החשיבות של צפון מערב הודו כבסיס אווירי לתגובה נגד עריה של ברה"מ. כביטוי לחשש הגובר והולך לביטחונו של חבר העמים הבריטי, הוקמה בועידות חבר העמים בלונדון, אפריל 1946, ובקנברה, אוגוסט 1947,  Commonwealth Defense Committee לתאום מדיניות ביטחונית בראשותו של שר החוץ הבריטי.

האינטרסים הכלכליים שהיו לבריטניה באימפריה היו חשובים לא פחות. הקולוניות באוקיינוס השקט ובאפריקה היו מקור חומרי גלם ראשוניים. מליה וברונאו הבריטית היו מקור של טין גומי וקקאו. אזור הסטרלינג היה מקור חשיבות כלכלי עצום לכלכלה הבריטית הרעועה אחרי מלחמת העולם השנייה. בריטניה שאפה לרתום את הכלכלות ההומוגניות (כלכלות המתבססות על יצוא של מוצר אחד עיקרי) בקולוניות לטובתה האישית וכך לשמור על מעמדו ההולך ונחלש של הסטרלינג מול הדולר. מערכת של העדפות סחר אימפריאליות הייתה קיימת באזור הסטרלינג בין בריטניה והדומיניונים מ 1932 בהסכם Ottava ושנה מאוחר יותר הוכללו העדפותת לכל הקולוניות הבריטיות. אזור ההעדפות האימפריאלי שימש כיחידת סחר נפרדת המוגנת בחומות מכסים מול תחרות חיצונית. בריטניה שאפה לנצל את אזור הסחר האימפריאלי המועדף לשפר את מאזן התשלומים השלילי שלה לאחר המלחמה. בנושא זה היו חילוקי דעות קשים בין ארה"ב לבריטניה והאחרונה נאלצה לערוךך מודיפיקציה בעקרון אזור הסחר האימפריאלי כשחתמה על הסכם Gatt באוקטובר 1947.

האזור בעל החשיבות הכלכלית הגבוהה ביותר לבריטניה היה המזה"ת עם עתודות הנפט שלו. הערכה מחודשת של צרכי האנרגיה הבריטיים בתקופה שלאחר המלחמה הראתה שחשיבותו של הפחם כמקור אנרגיה עיקרי נמצאת במגמת ירידה מול הנפט. ב 1950 הפחם היווה 83% מצריכת האנרגיה של מערב אירופה ונפט רק 8.5%. 20 שנה מאוחר יותר, התמונה השתנתה לחלוטין וכוחו של הנפט עלה ל 60% מול 29% פחם. מקורות האנרגיה עמדו בפני שינוי. ב 1945, 65% מצריכת הנפט הגולמי העולמי נרכשה בצפון אמריקה ורק 7% במזה"ת. 20 שנה מאוחר יותר 38% מצריכת הנפט נרכשה במזה"ת. ב 1949 משרד החוץ הבריטי העריך שעד 1951 82% מאספקת הנפט לבריטניה תגיע מאזורי המפרץ הפרסי, מה שהגביר את התלות של בריטניה במזה"ת היות שעתיד הצמיחה של התעשייה האנגלית היה תלוי באותו הנפט (נתונים נלקחו מ – (Reynolds, 1991.p.190 יתרה מכך, חלק גדול מתעשיית הפקת וזיקוק הנפט במפרץ הפרסי היה בידים של חברות נפט בריטיות.

החשיבות האסטרטגית והכלכלית של האימפריה, כמו כן, דעת הקהל בבריטניה שהייתה אוהדת לרעיון האימפריאלי היו מובנים היטב למנהיגי הלייבור. אך התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה חשפה קשיים פוליטיים וכלכליים בניהולה ואחזקתה של האימפריה רחבת הידיים. המדיניות הבריטית האימפריאלית הועמדה בסימן שאלה כשהחישוב של עלות מול תועלת נטה להדגיש את העלות.

מבחינה פוליטית, מלחמת העולם השניה גרמה להתעוררות לאומית בקולוניות ולהגברת הדרישה לממשל עצמי ועצמאות. היו לכך 2 סיבות עיקריות. ראשית, התבוסות שנחלו המעצמות הקולוניאליות הלבנות בימי המלחמה היו בעלות תוצאות הרות אסון לפרסטיג'ה שלהם. אמנם בריטניה לחמה את דרכה בחזרה לבורמה וחזרה למליה ב 1945 אבל זה לא יכל למחוק את הרושם שהותירו תבוסות 1941-1943 על העמים הקולוניאלים. האריה הבריטי כבר לא נחשב למלך החיות והאידיאל של עליונות האדם הלבן נחלש על ידי תבוסותיו לגזע היפאני. ערעור מעמדה של בריטניה הורגש בדרום מזרח אסיה ובמזרח התיכון. שנית, האווירה העולמית לאחר המלחמה הייתה אנטי קולוניאלית. האידיאליזם של צ'ארטר האו"ם שם לו כמטרה את זכות ההגדרה העצמית. ברה"מ כחלק מרצונה להחליש את הקפיטליזם המערבי פתחה בתעמולה אנטי קולוניאלית. מולוטוב התריס נגד בריטניה בועידת שרי החוץ של כוחות הברית בפריס במאי 1946 שהאחרונה, בדרישותיה לשטחים מהאימפריה האיטלקית במגרב, מנסה ליצור ניאו אימפריאליזם בנוסח המאה ה 20. העלייה המהירה בקצב הלאומיות בקולוניות משמעותה הייתה שבטווח הארוך ניתן יהיה להגיע ליציבות באותם קולוניות רק על ידי מדיניות של דיכוי ורצח המוני. שום ממשלה בריטית, לא משנה מיקומה על הקשת הפוליטית של שמאל או ימין,,  לא יכלה להשלים עם קו מדיניות שכזה לטווח ארוך.

בהודו נאלצה ממשלת בריטניה לא להתמודד עם לאומיות מסוג אחד אלא עם שני סוגים של לאומיות, הינדו ומוסלמית. כליאתם של מנהיגי מפלגת הקונגרס מ 1942 השאירה את השטח בידי הליגה המוסלמית שבמהלך שלושת השנים עד סיום המלחמה הלכה והתחזקה בראשותו של ג'ינה (Jinnah). אט אט הפכה הליגה לקול המייצג את המוסלמים בהודו ולמפלגה החזקה בחלק מהמדינות הצפוניות של תת היבשת. בריטניה התחייבה ב 1942 להודו עצמאית לאחר המלחמה, צעד שנידחה על ידי מפלגת הקונגרס. האחרונה העבירה החלטה באוגוסט 1942 לפיה על בריטניה to "Quit India". אחרי המלחמה המצב בהודו הדרדר. הפער בין מפלגת הקונגרס, ששאפה להודו מאוחדת, לבין הליגה המוסלמית, ששאפה למדינה מוסלמית נפרדת בפקיסטן, הלך והחמיר. בריטניה איבדה את היכולת לשמור על הסדר. הקמפיין של ג'ינה ל “Direct Action" בכלכותה באוגוסט 1946 הצית מהומות בכל רחבי צפון הודו שהביאו לאלפי הרוגים עד סוף השנה. עוד ב 15 למרץ 1946, אטלי השמיע את האזהרה בבית הנבחרים שעל בריטניה להימנע מהסכנה של להחזיק באחריות על הודו בהיעדר הכוח לכפות את אותה האחריות (Fitzsimons, 1953.p.65).

בפלשטינה, כמו בהודו, מצאה בריטניה את עצמה בתווך של מאבק בין שני לאומים, יהודים וערבים. מסובכת בהבטחות הדדיות לשני הצדדיםשסתרו את עצמן, נאלצה בריטניה להתמודד בחבל ארץ זה עם מצב של כאוס הולך וגובר. על פי קו המדיניות ממאי 1939, הגבילה בריטניה את ההגירה של יהודים ניצולי שואה לפלסטינה. קול זעקה קם בדעת הקהל העולמית כשכוחות צבא בריטיים נאלצו לפנות בכוח ספינות פליטים יהודיות שנחתו בחופי פלסטינה. הרושם העולמי של מחנות ריכוז באירופה רק החמיר את הביקורת על בריטניה. רגשות פרו יהודיים התעוררו בעוצמה רבה בארה"ב. טרומן, שהסתמך על הקול היהודי, דרש הגירה יהודית מתמשכת לפלסטינה והקמת מדינה יהודית עצמאית, אך סרב לקחת חלק באחריות על שמירת הסדר במנדט בפלסטינה. במהלך 1946-7 רבו התקפות ציוניות על מתקנים בריטיים ואילצו את בריטניה להקים במנדט אזורי בטחון שכונו על ידי הציונים “Bevingrads” . בריטניה נאלצה לרתק עשירית מצבאה בשטח הקטן של המנדט בפלסטינה – 100000 חיילים (Reynolds, 1984.166).

מצרים התאפיינה בגל לאומיות בשנים שלאחר המלחמה. במהלך המלחמה הפכה מצרים לבסיס בריטי גדול, הדבר עורר חשדות בקרב גורמים לאומיים מיצריים שבריטניה מתכוונת לסגת מההבטחה להכרה במצרים כמדינה עצמאית מ 1922. בתחילת 1946 ,רה"מ המצרי Sidky Pasha מינה משלחת לשאת ולתת עם הממשלה הבריטית לגבי רביזיה של ההסכם האנגלו מצרי מ 1936 שהבטיח שת"פ בין שני הצדדים במקרה של מלחמה תוך הבטחת נוכחות מתמדת של צבא בריטי בתעלת סואץ. כמו כן נשמעו דרישות לאחדות של עמק הנילוס כלומר לאיחוד מצרים וסודן. המפלגה הלאומית המצרית, מפלגת ה ‘Wafd’, משלא נענו דרישותיה לשליטה על המשלחת המצרית למו"מ עם בריטניה, ארגנה שביתות המוניות הפגנות סטודנטים ומהומות.

לא רק קשיים פוליטיים אפיינו את המדיניות האימפריאלית של מפלגת הלייבור אלא גם קשיים כלכליים משמעותיים. בריטניה לאחר המלחמה סבלה מפשיטת רגל כלכלית. העלות הגוברת של אחזקת אימפריה לא יציבה מבחינה פוליטית עוררה סימני שאלה לגבי התועלת בשליטה ישירה בריטית על שטחים כה נרחבים. עלות התמיכה של ממשלת בריטניה בממשלה המונרכית ביוון בשנים 1944-1947 הגיעה ל 132 מיליון סטרלינג (Fitzsimons, 1953.p.85). במהלך 1946 הביע בוין את חששות ממשלתו לנסיגה מיוון. בינואר 1947 המצב השתנה. החורף הקשה וההלוואה האמריקאית שהלכה ואזלה הביאו את שר האוצר דלטון (Dalton) למחות ישירות בפני אטלי. בתזכיר שהוגש ב 11 לפברואר טען דלטון שהעלות הנוכחית הבריטית ביוון לשנה המתקרבת תסתכם ב 50 מיליון סטרלינג. משרד החוץ שינה את דעתו ונטה להסכים עם האוצר. באותו התזכיר טען בוין “I think Mr. Dalton is justified. We get no help from the Greeks” (Morgan, 1984.p.253). לאחר שנדחה זמן היעד לנסיגה הבריטית של ה 31 במרץ 1947, בלחץ משרד החוץ, התלונן דלטון בפני אטלי ב 18 באפריל, כי משרד החוץ לא מגלה התחשבות במצבה הפיננסי הבינ"ל של בריטניה, הוא הוסיף ואמר: “I regard the Greeks as a poor investment for the British taxpayer” (Morgan, 1984.p.254).

המעורבות הבריטית בטורקיה יצרה אף היא קשיים כלכליים. במהלך 1938-1947 בזבז האוצר הבריטי 90 מיליון סטרלינג על מנת לתמוך במוביליזציה של הצבא הטורקי מול דרישותיה של ברה"מ לרביזיות בהסכם Montreux הדן בהסדרת יחסי הכוחות במיצרי הבוספורוס והדרדנלים (Fitzsimons, 1953.p.85). עם כל המשמעות שהייתה לחשיבות של השפעה בריטית בטורקיה (שמקורה מאז תחילת המאה ה 19), לגבי שליטה במזרח אגן הים התיכון, בתחילת 1947 לא הייתה בריטניה מסוגלת לממן השפעה זו.

המדיניות הבריטית בפלסטינה הייתה יוצאת דופן בביקורת שמשכה הן מהאופוזיציה והן מהקואליציה לגבי המשך השליטה הבריטית בחבל ארץ זה. עלות אחזקת צבא בפלסטינה השסועה מריבות וסכסוכים אתניים הגיעה ל 40 מיליון סטרלינג בשנה. התגברות אי הסדר הפנימי ששיאה הגיעה ב 22 ביולי 1946 בפיצוץ מלון King David על ידי האצ"ל, דרשה תגבור הכוחות ליותר מ 2 דיוויזיות חיל רגלים ואולי אף בריגדה משוריינת. משרד האוצר העריך את התגבור הבריטי בפלסטינה כעול של 125 מיליון סטרלינג שיפול על משלם המיסים הבריטי (Morgan, 1984.p.211). המבקר הגדול ביותר של ממשלת הלייבור מהאופוזיציה היה דווקא האדם שהתנגד למדיניות של נסיגה מהאימפריה ובייחוד מהודו – צ'רצ'יל. במהלך 1946 הוא טען בבית הנבחרים שמגויסים בריטים 

might well be at home strengthening our depleted industry. What are they doing there? What are we getting out of it?" (Reynolds, 1991.p.166) .

 ביולי 1946 הציע צ'רצ'יל באופן פרטי לאטלי שבריטניה תלך לאו"ם ותפקיד בידיו את המנדט (Morgan, 1984.p.212). החשיבות האסטרטגית של פלשטינה בעיני צ'רצ'יל ירדה היות שלדעתו ניתן היה להגן על המזה"ת ממצרים והסואץ. בישיבות קבינט שנערכו במהלך חודש פברואר 1947 ג'ונס מהמשרד הקולוניאלי תמך בעקרון של חלוקת פלשטינה בין הערבים ליהודים. דלטון הביע תמיכה נלהבת מהסיבה הכלכלית של סיום המחויבות הבריטית באזור. סטרצ'י (Strachey) וביון (Bevan) הנהיגו קבוצת מיעוט של שרים שתמכה במדיניות פרו יהודית לא מטעמים כלכליים אלא מטעמים פוליטיים אידיאליסטים. הם טענו שהיהודים עם נטיותיהם הסוציאליסטיות יכניסו למזרח התיכון רוח חדשה של דמוקרטיזציה שתשמש ככוח נגדי לפוליטיקה הפטריכלית של שלטון השייחים. האימפרטיב לנסיגה בריטית מפלסטינה הלך ונעשה ברור. באוגוסט 1947 התריס דלטון נגד הנוכחות הבריטית באזור:

“you cannot… have a secure base on top of a wasp nest" (Reynolds, 1991.p.186).

 ב.      שינוי המדיניות האימפריאלית

 מתחילת 1947 היה ברור שבמצב הנוכחי אין בריטניה מסוגלת לשמור על הסדר באזורים נרחבים באימפריה. מה עוד שהעלות הכרוכה בשליטה ישירה על אזורים אלה עולה במשקלה על התועלת. ממשלת הלייבור עמדה בפני הצורך להציג קו מדיניות חדש שיתאים למציאות של העולם לאחר המלחמה. קו המדיניות שנבחר מתחלק ל 2 מאפיינים עיקריים. הראשון מורכב ממדיניות של ‘scuttle’, נסיגה: במקומות בהם המצב הפוליטי היה סבוך מעבר ליכולת פתרון נראית לעין, או במקומות שהשהייה בהם הייתה כרוכה בהוצאות כספיות כבדות מידי לכלכלה הבריטית הרעועה של אחרי המלחמה, התבצעה נסיגה חד צדדית של הכוחות הבריטיים. דוגמאות לכך הם הנסיגות מיוון תורכיה הודו ופלסטינה. במדיניות ה ‘scuttle’ חיפשה הממשלה הבריטית להקטין את מחויבותיה. קו המדיניות השני שקד על הפיכת האימפריה לאימפריה בלתי פורמלית. בריטניה שאפה מצד אחד לא לוותר על היתרונות שמעניקה לה האימפריה אבל מצד שני להקטין את העלות של אחזקת האימפריה. הפתרון היה ויתור על שליטה ישירה בשטחים נרחבים תוך הבטחת הכנסתם של אותם שטחים לתחום השפעה בריטי (אם כי לא השפעה ישירה המושגת בשליטה על אותו השטח). דפורמליזציה של האימפריה התחלקה לשלושה קווי פעילות: א. הסכמי שת"פ עם משטרים הנוחים לבריטניה. ב. רפורמות חוקיותת  וכלכליות בקולוניות כהכנה לממשל עצמי. ג. הרחבתו של חבר העמים והפיכתו לארגון רב גזעי.

מדיניות ה ‘scuttle’

ככל שממשלת הלייבור מתקדמת לשנת 1947, הושג קונצנזוס לגבי אי היכולת לשמור על ההתחיבויות הבריטיות ביוון ובטורקיה לנוכח ניסיונות רוסיה או שליחיה להשיג שליטה באזורים אלו. לבסוף הוחלט בקבינט הבריטי לגלגל את הכדור לידים אמריקאיות. ב 21 לפברואר 1947 נשלח מסר לשגרירות וושינגטון בבריטניה חתום על ידי בוין. המסר הכיל הודעה רשמית שבריטניה מתכוונת להסיר כל התחיבות צבאית וכלכלית מיוון תוך קריאה לממשל האמריקאי להחליף את בריטניה באזורים אלו:

“The U.S government will readily understand that in their existing financial situation H.M.G would not be justified in incurring any further expenditure on Greece, since Greece’s needs for the next year alone are so far beyond any sums which H.M.G could possibly devote to this purpose… [America should] bear the lion’s share of aid to Greece  (מסר ששוגר לשגרירות ארה"ב בבריטניה 21 לפברואר 1947 נלקח מ Morgan, 1984.p.252-253).

הפניה לאמריקאים הייתה בגדר הימור. לא היה ברור כיצד יגיבו האמריקאים. מסוף המלחמה ממשלת ארצות הברית הראתה סימנים של חזרה למדיניות של בדידות. כראייה לכך הייתה המגמה להחזיר את חייליה הביתה. למרות זאת לבריטניה לא הייתה ברירה אחרת. ההוצאות הכספיות שיוון וטורקיה טמנו בחובם, העמידו את בריטניה בסכנת פשיטת רגל. מה עוד שדעת הקהל הפנימית הייתה עוינת למעורבות הבריטית הישירה ביוון. כתב העת Manchester Guardian העיר בפברואר 1946 ביחס לסוגיית יוון:

It is profoundly disquieting to the Englishman to find that the British Empire… should appear increasingly as a vaster and more sympatethic ram shackle empire on the Habsburg model (Fitzsimons, 1953.p.85).

בדיעבד, ההימור של ארה"ב הוכיח את עצמו כנכון. ב 11 במרץ 1947, טרומן הודיע לקונגרס האמריקאי על נכונות ארה"ב לעזור לעמים חופשיים המתנגדים לניסיונות של שעבוד והכנעה מצד גורמים חיצונים (הכוונה לברה"מ). ב 22 למאי חתם טרומן על סיוע של 400 מליון דולר לטובת יוון וטורקיה. למרות זאת, בלחץ משרד החוץ, בריטניה השאירה כוחות צבא מצומצמים ביוון עד לסוף מלחמת האזרחים ב 1950 והמשיכה לשלוח ציוד צבאי בהיקף של 2 מליון סטרלינג.

המאורעות בהודו מאמצע ועד סוף 1946 מהווים דוגמא ברורה למדיניות של ‘scuttle’. באוגוסט 1946 בשיאם של המהומות ושפיכות הדמים בכלכותה, הגה המושל הבריטי בהודו לורד ויול (Wavell) את תוכנית ‘Operation Madhouse' שכללה נסיגה בריטית שיטתית פרובינציה אחר פרובינציה, החל מנשים וילדים המשך באזרחים וכלה בחיילים. הקבינט הבריטי התנגד לנסיגה מהירה ללא העברת שלטון מסודרת. נסיגה חפוזה בריטית תביא להגברת הכאוס והתכתשות בין מוסלמים והינדים. יתרה מכך, היא תביא לתוצאה הבלתי נמנעת של חלוקת הודו למדינה מוסלמית והינדית מה שיגביר את חוסר היציבות בתת היבשת. הודו יציבה עם שלטון אוהד לכתר הבריטי הייתה אינטרס עליון של בריטניה, בגלל החשיבות הכלכלית והאסטרטגית של האזור במצב של העברת סמכויות השלטון לממשלה הודית. בהקשר זה כתב אטלי בזיכרונותיו:

My colleagues and I saw the difficulties of the division of India into two states – Hindu and Moslem. The difficulty did not lie with any unwillingness of Britain to part with power, but with arranging for the succession (Clement Attlee, As It Happened, 1954.British History, Documents and Questions, 1981.p.63)

אטלי לקח את הודו כפרוייקט אישי. הדבר נבע מהרגשת השייכות שלו לנושא ההודי שהחלה מחברותו בוועדת סימון עוד בשנות ה 30. עם עליית הלייבור לשלטון, הוא הקים וועדת קבינט מיוחדת לנושא הודו בניהולו האישי. הוועדה הכינה תוכנית לבחירות בהודו. מנהיגי הקונגרס דחו את היזמה כי ראו בה חידוש של הצעות Cripps לעצמאות הודו מ 1942, הצעות שנדחו בעבר. הליגה המוסלמית השמיעה את דרישותיה למדינה מוסלמית בפקיסטן ביתר תוקף. עוד לפני פרוץ המהומות בכלכותה באוגוסט 1946, מינה אטלי וועדת הקבינט נוספת שתישא ותיתן עם מנהיגי הצדדים בהודו. הוועדה בהנחיתו של Cripps ניסתה לעשות כל שביכולתה למנוע חלוקתה של הודו. היא באה בהצעה של הקמת מדינה הודית מאוחדת עם רשות מחוקקת נפרדת לפרובינציות המוסלמיות. ג'ינה המשיך להתעקש על מדינה נפרדת מוסלמית. גנדי במכתב ששלח ל Cripps ב 20 למאי 1946, דרש חוקה אחידה למוסלמים והינדים בהודו עם ממשלה נבחרת דמוקרטית ללא סמכויות לפרובינציות – ממשלה שתכלול רוב הינדי ברור. לבסוף הוחלט על הקמת ממשלה זמנית שהושבעה ב 2 לספטמבר 1946. הליגה המוסלמית החרימה את הממשלה.

כשלון וועדת Cripps בהודו והמהומות בכלכותה באוגוסט הביאו את הקבינט הבריטי להכרה שיש לסגת מהודו אפילו אם זה יביא להקמת מדינה מוסלמית נפרדת. הביקורת מהאופוזיציה השמרנית גאתה. Salisbury, מנהיג הקונסרבטיבים בבית הלורדים שלח לאטלי מכתב אישי ב 18 בדצמבר 1946 בו כינה את מדיניות ממשלת הלייבור בהודו כבגידה וכניעה (Morgan, 1984.p.223). צ'רצ'יל השמיע מחאות קולניות נגד מדיניות ה ‘scuttle’ של הממשלה הבריטית. משרד החוץ הפגין התנגדות נחושה לנסיגה בריטית ולהקמת מדינה מוסלמית נפרדת. במכתב ששלח בוין לאטלי ב 1 לינואר 1947 ,מנומקת הדעה שהקמת מדינה מוסלמית נפרדת עלולה לערער את מעמדה של בריטניה בעולם המוסלמי:

“…a balance judgment is not being brought to bear on the importance of the Moslem world” (ibid.p.224).

במכתב תשובה שענה אטלי יום אחרי, הדגיש האחרון את חוסר הברירה שמחייב את בריטניה לשקול מדיניות נסיגה והקמת מדינה מוסלמית בפקיסטן:

“If you disagree with what is proposed, you must offer a practical alternative. I fail to find one in your letter" (ibid.)

ב 18 בפברואר 1947, הקבינט הגיע להחלטה על הצורך לנסיגה חד צדדית. ב 20 בפברואר הודיע אטלי בבית הנבחרים שכוחות בריטים ייסוגו מהודו לא יאוחר מהראשון לינואר 1948. בזכרונותיו, מסביר אטלי את סיבת יצירת זמן היעד לנסיגה בריטית:

I had come to the conclusion that it was useless to try to get agreement by discussion between the leaders of the rival communities. Unless these men were faced with the urgency of a time limit, there would always be procrastination" (Clement Attlee, As It Happened, 1954 British History, Documents and Questions, 1981.p.63)

עם הגבלת הזמן לשהיה בריטית בהודו, ניסה Mountbatten, המושל הבריטי החדש בהודו, להגיע להסכם בין הצדדים. בשני ליוני 1947 הסכימו המנהיגים האתניים לתוכנית שנהרו הגדיר אותה כ "בלקניזציה" של תת היבשת ההודית: תוקם מדינת פקיסטן מוסלמית שתכלול חלק מבנגל במזרח וחלק גדול מהפרובינציות הצפון מערביות – פונג'ב וסינד. ב 15 באוגוסט 1947 מדינות הודו ופקיסטן הוכרו כמדינות עצמאיות וחברות בחבר העמים הבריטי.

בפלסטינה נעשו ניסיונות לגשר על היריבות האתנית החריפה בין יהודים לערבים. ביולי 1946 הודיע מוריסון לבית הנבחרים על כוונת הממשלה הבריטית להציע פתרון של חלוקת פלסטינה לשני אזורים אוטונומים, ערבי ויהודי, תחת שלטון בריטי. וועדה הוקמה בספטמבר בלונדון ונציגים ערבים ויהודים נקראו לשבת בה. בוועידה נכחו רק נציגים של עיראק מצרים סוריה והליגה הערבית. היהודים בלחץ של בן גוריון, למרות מחאות מצד וויצמן, סרבו להופיע. הערבים הפלסטינים החרימו את הוועידה. בינתיים גבר הלחץ על בריטניה מכל הכיוונים. טרומן דרש אשרת כניסה ל 100000 יהודים פליטי מחנות ההשמדה באירופה. באותה העת התקיימו בחירות לקונגרס והקול היהודי בערים הגדולות כמו ניו יורק פילדלפיה ושיקגו היה גורם מכריע. בפלשטינה התגברה האלימות שהתבטאה ברצח חיילים בריטים על ידי ארגונים מיליטנטים יהודים. בפברואר 1947 גיבשה הממשלה הבריטית את הרעיון של נסיגה מפלסטינה. היו לכך כמה סיבות:

 א. המצב הכלכלי בבריטניה החמיר. הבנקים הבריטים החלו מתרוקנים מדולרים ומזהב. בעיקר לנוכח משבר אנרגיה שפקד את המדינה בחורף של אותה שנה.

 ב. בפברואר נוצרו תקדימים לנסיגה בריטית חד צדדית. באותו החודש הודיעה בריטניה על נסיגה מהודו במהלך 1948 ועל נסיגה מיוון וטורקיה. ב 18 בפברואר 1947 הודיע בוין לבית הנבחרים שהמנדט בפלסטינה יוחזר לאו"ם. המצב בפלסטינה החמיר באפריל - מאי כשבוין החליט להחזיר את ספינת המעפילים 'אקסודוס' לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה – ארץ הנאציזם. דעת הקהל בעולם ובייחוד בארה"ב סערה. באוגוסט החליט האו"ם לחלק את פלסטינה למדינה ערבית ומדינה יהודית כשירושלים תישאר תחת שליטה בינ"ל. בוין התנגד להחלטת האו"ם בתקיפות. בנייר עמדה שהגיש לקבינט ב 18 בספטמבר טען שהרעיון טומן בחובו את כל החסרונות של שתי קהילות אתניות יריבות החיות זו לצד זו. החלוקה תיצור תסיסה כלל ערבית ממרוקו עד איראן ותאלץ את בריטניה להיות מחויבת צבאית לאזור במשך שנים רבות דבר שיכביד על הכלכלה ויגרום למשבר פיננסי (Morgan, 1984.p.216-17). הפתרון היחידי שנותר לממשלה הבריטית היה להיפטר מהעול של פלסטינה ולעזוב. ב 20 לספטמבר 1947, כמעט ללא התנגדות קיבל הקבינט את דעתו של בוין שהמנדט חייב להיעזב תוך נסיגת כוחות בריטים לא יאוחר מה 1 לאוגוסט 1948. ב 14 למאי 1948 הצבא הבריטי נסוג מפלסטינה. בניגוד לנסיגה הבריטית מהודו באותה תקופה וממצרים 6 שנים מאוחר יותר, הנסיגה מפלסטינה נתפסה כאקט של בהלה וכשלון. בעוד שהנסיגה מהודו וממצרים (1954) הותירה מדינות עצמאיות לאחר הסדר, הנסיגה מפלסטינה הותירה וואקום שלטוני שמולא על ידי שפיכות דמים של מלחמה בין מדינת ישראל הצעירה לעולם הערבי.

לפיכך, שנת 1947 מתאפיינת בהקטנת המחויבות הבריטית מעבר לים. הנסיגה הבריטית משטחים נרחבים של האימפריה הייתה צעד בלתי נמנע לאור הקשיים הכלכליים שבריטניה התחבטה בהם לאחר המלחמה. ממשלת הלייבור החכימה להיפטר מעול לא רצוי על ידי צעד של נסיגה ממקומות שבהם סכסוכים אתניים העמידו בסימן שאלה את יכולתה להשליט סדר. צעדי הנסיגה מלמדים על ראייה פרגמטית של אטלי ובוין את המציאות שבה תיפקדו. בדיעבד, הנסיגה מהודו היה צעד מוצלח. רבים חששו שעקב התחזקות הלאומיות ההינדית והמוסלמית בהודו, השנים שלאחר המלחמה יתאפיינו בשואה בתת היבשת. הנחישות של אטלי לתאריך יעד מוגדר של נסיגת הכוחות הבריטים אילצה את הצדדים בהודו להגיע להסכם בהנחייתו של השליט Mountbatten והתוצאה הייתה חיובית – שתי מדינות שנכנסו לתחום ההשפעה הבריטי בחבר העמים – הודו ופקיסטן. הנסיגה ביוון ובטורקיה הייתה פתאומית אך גם היא הוכחה כצעד נכון של המדינאים הבריטים. ביוון וטורקיה לא נוצר וואקום. האמריקאים מייד החלו להחליף את בריטניה בביסוס המדינות באגן הים התיכון כנגד קומוניזם פרו סובייטי. פלסטינה היא יוצאת הדופן – הנסיגה ממנה הייתה אקט של בהלה וכעובדה, נסיגת בריטניה לוותה במלחמה אזורית. רבים רואים את מדיניות ה ‘scuttle’ של 1947 כראשית הסוף של האימפריה הבריטית. לא כך חשבו קברניטי מפלגת הלייבור כשהחלו בביסוס מה שנותר מהאימפריה בצורת אימפריה לא פורמלית. 

דיפורמליזציה של האימפריה – מדיניות של הסכמי שיתוף פעולה

 במזה"ת שאף בוין להגיע להסכמי שת"פ עם ממשלות אוהדות לכתר הבריטי. כך לא תהיה שליטה ישירה של בריטניה עם כל המחויבות בחומר ובכוח אדם אך האזור יהיה תחת השפעה בריטית. הנוסחה הייתה, על פי הגדרתו של Reynolds, “Empire by treaty" (Reynolds, 1991.p.10). בריטניה שאפה ליצור הסכמי הדדיות שהתבססו על בסיס משותף של שותפות בין הצדדים לפיו בריטניה תציע השקעות פיתוח ועזרה טכנית ואילו הצד השני יאפשר לה לשמור על האינטרסים החיוניים שלה, בעיקר קיומם של בסיסים צבאיים באזורים אסטרטגים. בגיליון של The Times מה 21 בספטמבר 1945 הופיעה הצהרה של משרד החוץ הבריטי המגדירה אתת  יחסו למזה"ת. ההצהרה טענה שלאחר בדיקה של המצב במזה"ת על ידי בוין ודיפלומטים בריטים מהאזור, הגיעו האחרונים למסקנה שהמדיניות הבריטית תשקוד על

“strengthening the relations with the countries in the middle east on the basis of mutual cooperation and the promotion of their social and economic well being" (Fitzsimons, 1953.p.69).

 נקודת הבהרה נוספת לגבי מטרותיה של בריטניה להימנע משלטון ישיר לטובת השגת השפעה על מדינות האזור דרך מדיניות של ‘beneficent partnership’ ניתן למצוא בנאומו של בוין ללשכת המסחר האנגלו-מצרית כפי שפורסם בגיליון של The Times מה 2 בנובמבר 1945:

[I would] like to see a great defense built up, not on the basis of Great Britain protecting Egypt, but of the two nations on a basis of partnership between the Middle East and ourselves (ibid.p.70).

בוין שקד על כינון יחסים טובים עם הליגה הערבית. המדיניות של מפלגת הלייבור לגבי הגירה יהודית לפלסטינה הייתה המשך של קו המדיניות הנוקשה של הממשלה הבריטית מ 1939 כפי שבוטא בספר הלבן. ב 8 בספטמבר 1945 חתמו בוין ואטלי על מזכר שהגביל את ההגירה היהודית לפלסטינה למכסה של 1500 מהגרים לחודש. בוין לא היה אנטישמי. כשר חוץ, עמד מול עיניו האימפרטיב של יצירת יחסים קורדיאלים עם הערבים בפלסטינה והליגה הערבית במזה"ת. כביטוי לקו המדיניות הפרו ערבית של בריטניה ושל משרד החוץ במיוחד, הקימה בריטניה בנובמבר 1945 את ה ‘Middle East office’ שמקום מושבו היה בקהיר. מטרתו של המשרד הייתה לספק למדינות המזה"ת על פי בקשתן סיוע מסחרי וטכני, מומחים וטכנאים. התקוות בהקמת המשרד היו רבות כפי שביטא גיליון ה Economist מהראשון לדצמבר 1945:

They [the British] are now ready in their own as well as Arab interests, to offer such teaching on an advisory basis in an effort to adjust the present glaring inequalities between rich and poor and so to produce contentment and tranquility in the area (Fitzsimons, 1953.p.68).

המטרה הבריטית בהקמת משרד המזרח התיכון הייתה לתת גוון יותר רך וקורדיאלי לאימפריאליזם וחיזוק הקשרים עם העולם הערבי. אך היוזמה נכשלה עקב רגשות של אי אמון שהיה קיים בארצות הערביות לגבי האימפריאליזם הבריטי.

מודל ליחסים של שת"פ של בריטניה עם העולם הערבי הייתה מערכת ההסכמים שחתמה הראשונה עם ירדן ועיראק. בינואר 1946 הודיעה בריטניה למלך עבדאללה שממשלת הוד מעלתו מוכנה להכיר בריבונות של ממלכת טראנס – ירדן. באותה שנה נחתם הסכם בין עבדאללה לבוין שהורחב ב 1948 שכלל אבטחת בסיסים בריטים בעקבה תמורת סובסידיה ואימון הלגיון הירדני על ידי בריטניה. הסכם שת"פ האנגלו – ירדני נחשב כנכס אסטרטגי ראשון במעלה. בימי מלחמת העצמאות הישראלית הזהירה בריטניה את ישראל שלחימה באזור הנגב עלולה לגרום לבריטניה להתערב לטובת ממלכת טראנס – ירדן. כמו בירדן, בעיראק נחתם הסכם שת"פ עם בריטניה ב 1948 שהיה המשכו של ההסכם מ 1930. בריטניה הורשתה להחזיק בסיס אווירי באזור Habbaniya.

האסטרטגיה של הסכמי שותפות לא הייתה תמיד מוצלחת כמו המקרה של ירדן ועיראק. באוקטובר 1946 ממשלת בריטניה נשאה ונתנה עם ממשלת מצרים לגבי רוויזיה של ההסכם האנגלו – מצרי מ 1936 שהבטיח נוכחות בריטית בתעלת סואץ. ממשלת בריטניה הסכימה להפגין רוח של רצון טוב בכך שהביעה הסכמה לפנות את כוחותיה ממצרים תוך דרישה לחתימת הסכם לשת"פ בטחוני בין המדינות. המו"מ נועד לקבוע את תאריך היעד של פינוי הכוחות הבריטיים ממצרים. במו"מ שניהל משרד החוץ הבריטי עם רה"מ המצרי Sidky Pasha הושגה התקדמות ונוסחה טיוטה שאפשרה המשכת הנוכחות הבריטית בסואץ והצעת פשרה לגבי עתידם של סודן שייקבע על ידי הסודנים אם הם חפצים להיכלל תחת הכתר המצרי. יורשו של Sidky, Nokrashy, הביע עמדות קיצוניות בדרישתו לאיחוד מיידי של סודן עם מצרים ויציאה ללא תנאי של כוחות בריטיים מסואץ. אחרי פברואר 1947 משהיה ברור שבריטניה תצא מפלסטינה, הערך של התעלה עלה כמקור ההגנה של המזה"ת והעמדה הבריטית הוקשחה. בקיץ 1947, פנתה מצרים למועצת הביטחון בטענה שההסכם האנגלו – מצרי מ 1936 אינו תקף ולפיכך דרשה פינוי מיידי של כוחות בריטניה מהתעלה. ב 1949 בריטניה הציעה לספק למצרים נשק אך מפלגת ה – Wafd הלאומנית שהייתה בשלטון דחתה את ההצעה וחידשה את התביעות לאחדות של עמק הנילוס ולפינוי בריטי של אזור התעלה. באוקטובר 1950 הודיעה מצרים על ביטול ההסכם מ 1936. באפריל 1951 נעשה ניסיון אחרון למצוא פתרון. בריטניה הציעה לפנות את אזור התעלה תוך 5 שנים ועל מנת להגן על אזור זה תיחתם תוכנית הגנה אווירית משותפת אנגלו – מצרית. ממשלת ה Wafd, שהושפעה מהרחוב המצרי האנטי אימפריאליסטי, דחתה את ההצעה בתקיפות. בספטמבר ממשלת ה Wafd יזמה חקיקה בפרלמנט המצרי שביטלה את ההסכם מ 1936 והכריזה על המלך המצרי פארוק כמלך סודן. באוקטובר ירדה מפלגת הלייבור מהשלטון. זרעי הפורענות של משבר 1956 נזרעו.

איראן מבטאת את המגבלות של האסטרטגיה הבריטית במזה"ת של אי שליטה ישירה והסתמכות על שת"פ. המאורעות באיראן 1951 מלמדים על הבעייתיות של הלאומיות המזרח תיכונית כלפי מעצמה מערבית. פתרון המשבר באיראן של השנים הראשונות לאחר המלחמה על ידי הדיפת ניסיונות ההשתלטות של מוסקבה על האזור השאירו את בריטניה ככוח הזר המשמעותי ביותר באיראן. אך ההשתחררות מהאיום הסובייטי אפשרה ללאומנים האיראנים להפנות את כל משאביהם נגד בריטניה. ב 1949 נשמעו טענות הולכות וגוברות נגד הזיכיון שניתן לחברת הנפט האנגלו – איראנית באיראן. הטענות התרכזו בעיקר נגד התמורה הכלכלית של איראן בהסדר עם חברת הנפט. נטען כי התמורה שמקבלת הממשלה הבריטית ממיסוי מהחברה, גדולה מהתמורה שמקבלת איראן מהזיכיון. כמו כן, הממשלה הבריטית החזיקה שלא בצדק את מרבית המניות של החברה. היצרים להטו באוקטובר 1949 כאשר Mossadegh, אז יו"ר וועדת הנפט של ה Majlis (מועצת המחוקקים האיראנית.) הציג עובדות מעוותות לגבי הרווחים של איראן מהזיכיון האנגלי. ביולי 1949 החל מו"מ בין בריטניה לממשלת איראן על הרחבת הזיכיון הבריטי באיראן. באווירה טעונה, המו"מ הגיע למבוי סתום. במרץ 1950 הצביע ה Majlis על הלאמת שדות הנפט. ממשלת בריטניה הייתה משותקת. התערבות צבאית כמו שהייתה במשבר של קיץ 1946 הייתה בעייתית היות שבהעדר השליטה על הודו חסר היה כוח צבאי בכוננות זמינה. יתרה מכך טרומן התנגד לשימוש בכוח. הקבינט הגיע להחלטה ש: “We could not afford to break with the united state on an issue of this kind" (Reynolds, 1991.p.191). במקום זאת הסתפקה בריטניה במחאות מול רה"מ האיראני Hussien Ala ובהצעה נדיבה של חלוקת רווחים של 50%/50% בין החברה האנגלו – איראנית וממשלת איראן. ב 29 באפריל 1951 Mossadegh  תפס את השלטון. הוא דרש את הפיכתם של המומחים הזרים לעובדים של ממשלת איראן. ביוני, נדמו בתי הזיקוק, עיר הנפט אבדאן שבתה. ממשלת בריטניה פנתה לבית המשפט הבינ"ל והצליחה להוציא פסק דין לטובתה, אך לשווא. נשמעו איומים משרי הקבינט בעיקר משר החוץ מוריסון על שימוש בכוח, אך למעשה מתחילת אוקטובר הממשלה הייתה משותקת עקב הבחירות הקרבות. בתעמולת הבחירות של המפלגה השמרנית בליברפול תקף צ'רצ'יל את מדיניות הלייבור באיראן כשטען ש

Massadegh had "penetrated and measured accurately the will power of the men he had to deal with in Whitehall" (Fitzsimons, 1953.p.172).

המדיניות הבריטית של יצירת יחסי הדדיות והסכמי שת"פ במזה"ת הוכתרה בהצלחה חלקית. ממלכת טרנס – ירדן ועיראק הם דוגמא להצלחה בעוד מצרים ואיראן מלמדים על כישלון של משרד החוץ הבריטי בהבנת המומנטום של הלאומיות הערבית והאסייתית. ב 1951 התדיין משרד החוץ עם Massadegh באיראן מתוך הקונספציה המוטעית שהאחרון אינו אלא סחטן שלבסוף יתרצה. השגריר הבריטי באזור, Grady, בראיה רטרוספקטיבית, תקף את המדיניות הבריטית:

The concept that financial pressures would bring the Iranians into line and solve the oil problem in Iran was from the beginning the key to the British blunders (Fitzsimons, 1953.p.171).

מעצבי המדיניות הבריטים נכשלו בלהבין את הקווים של לאומיות איראנית שהנחו את פעולותיהם של Massadegh והחזית הלאומית האיראנית כפי שהשכיל The Observer במאמר ניתוחי על אופיו של המנהיג האיראני מ 20 במאי 1951:

British negotiators should have the perception to understand that Moussadek is wholly impervious to common sense arguments of expediency. In spite of their long and bitter experience of nationalists, it seems impossible for the British to realize that Moussadek would rather Persian oil ran into the sea… than that foreigners should continue to exploit it (ibid).

דפורמליזציה של האימפריה – רפורמות חוקתיות וכלכליות כהכנה לממשל עצמי. 

קו מדיניות שני שאפיין את ממשלות הלייבור לגבי האימפריה היה שורה של רפורמות חוקתיות וכלכליות באפריקה ובדרום מזרח אסיה. הגורם שהוביל קו מדיניות זה היה קריץ' ג'ונס (Creech Jones) בראשות המשרד הקולוניאלי, שבתקופתו המשרד הפגין יוזמה נרחבת שלא הייתה ידועה במדיניות הבריטית מאז ימי מלחמת הבורים. הסיבה לרפורמות הכלכליות והחוקתיות מתחלקת לשניים. ראשית היא נובעת מאופיו האלטרואיסטי של ג'ונס. האחרון האמין בצורה מודרנית של אימפריאליזם. ג'ונס היה פטרנליסט. הוא האמין בעול של האדם הלבן בפעולותיו הקולוניאלית. על האדם הלבן להביא שגשוג ופריחה למקומות בהם שולט. כאמור, ב 1942 בשיתוף עם אישים נוספים כמו Rita Hinden, הוא הציג את הצ'ארטר הקולוניאלי בפני וועידת מפלגת הלייבור. הצ'ארטר הטיף ל'אימפריאליזם פוזיטיבי' כלומר פיתוח ארוך טווח כלכלי, חינוכי וטכנולוגי של הקולוניות הבריטיות. הסיבה השניה הייתה ריאליסטית יותר. מטרת הרפורמות נראתה כהכנה לתהליך שבסופו הקולוניות יזכו לעצמאות. דוח קוהן מ 1947 חזה שתוך דור חלק גדול מהקולוניות הבריטיות יזכו לממשל עצמי. לפיכך היה רצון בבריטניה להתחיל ליצור מעמד בינוני משכיל בקולוניות ומערכת ממשל תקינה שתאפשר העברה הדרגתית של סמכויות שלטון לממשלות יציבות פרו בריטיות.

בתחום הכלכלי שקד ג'ונס על הקמת גופים חדשים לפיתוח קולוניאלי. ה Tribune תיאר זאת במהדורת 4 ביולי 1947 כ ‘Fabianising the Empire’ (Morgan, 1984.p.201). שני הגופים המשמעותיים ביותר היו ה ‘Overseas Food Corporation’ וה ‘Colonial Development Corporation’. הראשון עסק בקידום ייצוא של מוצרים ראשונים מהקולוניות האפריקאיות והקריביות כמו קקאו, טבק וכותנה. הגוף השני היה העיקרי והוא הופקד על תוכניות פיתוח שונות. התקציב שלו הגיע ל 100 מיליון סטרלינג. ה CDC (Colonial Development Corporation) פתח בשורה של פרויקטים לפיתוח בקולוניות הבריטית באפריקה. הבולטים בניהם היו תוכניות להגדלת יבולי האגוזים ב Tanganika שנקראה ‘the ground nuts scheme' זאת הייתה תוכנית שאפתנית שהורכבה מניסיון לארגן את יבול האגוזים במזרח אפריקה תחת גוף מרכזי שנקרא East African Groundnuts Corporation Board. הוכנסו שיטות של מיכון ועיבוד קרקע מתקדם בעלות של 25 מיליון סטרלינג. התוכנית נכשלה עקב חישובי קרקע ומשקעים מוטעה. תוכנית נוספת שלא נחלה הצלחה מרובה נוסתה במערב אפריקה בגמביה. מטרת התוכנית הייתה להאיץ את ייצור הביצים. ג'ונס וה CDC עם תוכניותיו זכו לביקורת תקיפה מהאופוזיציה ומהקואליציה. מהאופוזיציה נשמעו זעקות נגד מדיניות הבזבוז של ממשלת הלייבור. מהקואליציה הוביל את הביקורת שר האוצר דלטון שבנימה של לעג ביקר את מפעליו של ג'ונס בקולוניות האפריקאיות שהן לא יותר מ “pullulating poverty nigger communities” (Morgan,1984.p.194). הביקורת קיבלה משנה תוקף לאור ההפסדים של ה CDC בשנה הראשונה שהגיעו ליותר מ 4.5 מיליון סטרלינג (ibid.201).

למרות הביקורת, המשיכה ממשלת הלייבור בתוכניות הפיתוח שלה. דוגמא בולטת לכך לקוחה מהתקופה המאוחרת יותר של ממשלת אטלי. בינואר 1950, נסע בוין לציילון לייצג את ממשלת בריטניה בוועדת קולומבו. מטרת הוועדה הייתה לבדוק כיצד המדינות העשירות בחבר העמים יוכלו לסייע למדינות המתפתחות שהיו קשורות לבריטניה. נקבעה ‘Colombo plan' לפיה בריטניה והדומיניונים הותיקים יהיו אחראים על הקצבת סכום של 1000 מיליון סטרלינג לפיתוח במדינות הודו, פקיסטן, ציילון, מלייה ובורנאו הצפונית. אוסטרליה תמכה ברעיון של שיתוף ארה"ב על מנת ליצור מומנטום כלכלי זהה לתוכנית מרשל באירופה. בתוכנית קולומבו, ראתה אוסטרליה מכשיר לעצירת התפשטות הקומוניזם באסיה. מאוחר יותר הצטרפה ארה"ב לתוכנית ותרמה סכום כסף שהיה גדול מהסכום שניתן על ידי הממשלות של חבר העמים הבריטי. התוכנית הוגדלה והקיפה מדינות נוספות כמו תאילנד והפיליפינים.

בתחום הפוליטי, ג'ונס יזם תוכנית מקיפה לרפורמות חוקתיות באימפריה. במערב אפריקה התהליך של הקמת ממשלים עצמאיים קיבל דחיפה קדימה. בחוף הזהב, וועידת Waston מ 1948 המליצה על התקדמות לעבר עצמאות פוליטית. ב 1949 נוסחה חוקה. על מנת למנוע יריבות שבטית, המנהיג השחור Nkrumah נכלא ולמרות זאת מפלגתו זכתה ב 34 מושבים מתוך 38 בבחירות שנערכו ב 1951. כשמפלגת הלייבור עזבה את השלטון בסתיו 1951, חוף הזהב הייתה בדרך לעצמאות. ניגריה היא דוגמא נוספת. חוקה מ 1951 ישבה את המחלוקות השבטיות ואת המחלוקות עם המוסלמים בצפון. העצמאות הניגרית נראתה באופק עם עתיד אופטימי ביחס לחוף הזהב בגלל מאגרי הנפט שהבטיחו הכנסות נאות.

בועידת מפלי הוויקטוריה 1949, נשמעו הדרישות ליצירת פדרציה במרכז אפריקה שתכלול את צפון ודרום רודזיה עם ניאזלנד (Nyasalans). אנשיו של ג'ונס מהמשרד הקולוניאלי תמכו ברעיון כחלק מיזמה כלכלית שתגביר את פיתוח המינרלים באזור וכחלק מיזמה פוליטית שנועדה לרסן את נטיות ההתפשטות של דרום אפריקה. סיבה נוספת שפחות הושמעה בפומבי הייתה מחצבי הכרום ברודזיה הדרומית שהתוכנית הגרעינית הבריטית הייתה תלויה בהם. תוכנית הפדרציה נכשלה מכמה סיבות. ראשית לא הייתה תמימות דעים בממשל הבריטי לגבי הערך הכלכלי של איחוד במרכז אפריקה הבריטית. אך המכשול העיקרי היה ההתנגדות של מנהיגים מקומיים. האווירה בועידת וויקטוריה הייתה עכורה הודות לאנטגוניזם ששרר בין ג'ונס לרה"מ של דרום רודזיה Welensky Roy שהתנגד ליזמת האיחוד בתקיפות. מתנגד נוסף היה Banda מנזילנד שחשש מפדרציה שאיימה להביא לדומיניזציה של המיעוט הלבן ברודזיה הדרומית. במכתב שכתב לג'ונס ב 1951 טען שהקונגרס האפריקאי של נזילנד מאמין שבריטניה מתכננת להקריב את נזילנד לטובת המתיישבים הארופאים ברודזיה (Morgan, 1984.p.205).

במזרח אפריקה, בריטניה הייתה יותר זהירה בביצוע רביזיה במדיניות האימפריאלית. קניה הכילה כמות משמעותית של מתיישבים לבנים. יתרה מכך, אטלי ובוין ייחסו חשיבות מרובה לבסיס הימי במומבסה במונחים של הגנת מזרח אפריקה. הנייר הלבן של 1946 נטה באופן ברור להעדיף את המיעוט הלבן ‘White Highlands' על פני 13 השבטים השחורים במדינה. בקניה החלה התעוררות לאומית עוד בסוף שנות ה 20. ב 1928 אירגן Jomo Kenyatta את השבטים התארגנות מרכזית שהייתה למעשה התנועה החלוצית של הפאן אפריקאניזם. התארגנות השבטים מחתה על גדילתו של היישוב הלבן במדינה ועל זרימת כוח עבודה מהודו. בריטניה נאלצה להתמודד ב 1952 עם כוחות גרילה של ה Mau Mau.

מלייה (Malaya) בדרום מזרח אסיה שימשה זירה לניסיונות של רפורמות פוליטיות. הכיבוש היפאני השאיר חבל ארץ זה עם התעוררות רגשות לאומיים. מפלגת הלייבור של אחרי המלחמה התייחסה באהדה ללאומיות בדרום מזרח אסיה. בנאום שנשא בוין לפני בית הנבחרים בפברואר 1946 תיאר את מדיניות הממשלה הבריטית באזור הנ"ל:

There is Indonesia, Malaya, Ceylon and a New China emerging. There is all that new development, and I think the policy we have to follow so far as the dependent territories are concerned which are emerging into independence, is to nurse them, guide them, help them to change over as a going concern, to keep their administration intact, to provide them with experts… we should do far better by helping these countries and assisting them… (Fitzsimons, 1952.p.58)

הדרך שבה בריטניה החליטה לעזור ללאומיות המלאית הייתה ביצירת 'הפדרציה של מלאיה' ב 1948 (סינגפור נהנתה מסטטוס נפרד עד 1963). הצעד הבריטי הוכיח את חוסר ההבנה של בריטניה את הלאומיות האסייתית. אחרי הכל, בריטניה הייתה מנותקת מהאזור במשך שלושת השנים של הכיבוש היפאני. מייד על תקומתה של ה'פדרציה של מליה' , התארגן המיעוט הסיני תחת ה ‘Malayan Race Liberation Army’ בראשותו של Chen Ping. כמחאה על הדומיננטיות של המליים בפדרציה פתח Ping בלוחמת גרילה נגד בעלי אחוזות ומטעי גומי במדינה. נדרשו לבריטניה ולכוחות נלווים אוסטרליים וניו זילנדים יותר מ 10 שנים של לוחמת ג'ונגליםם  לדכא את המיעוט הסיני.

המשרד הקולוניאלי בראשותו של ג'ונס מ 1947 – פברואר 1950 הפגין דינמיות ויזמה. מדיניותו של ג'ונס הייתה ללא ספק גולת הכותרת של הישגי ממשלת הלייבור בתחום האימפריאליסטי. בריטניה הוצגה כמדינה מתקדמת המנהיגה מדיניות אימפריאלית פוזיטיבית. ג'ונס היה הכוח המניע של הדחיפה לשחרור קולוניאלי בתחילת שנות ה 50 וה 60.

דיפורמליזציה של האימפריה – חבר העמים הבריטי כארגון רב גיזעי

 קו המדיניות הבריטי העיקרי בהקשר של דיפורמליזציה של האימפריה היה מורכב מהרעיון של הפיכת נשלטים לשותפים במסגרת ארגון המבוסס על הרמונית אינטרסים בין חבריו ועל ‘common allegiance to the crown’ -חבר העמים הבריטי. מבחינת המדינאים הבריטים הייתה הצדקה בהכנסת קולוניות לשעבר לחבר העמים. בעיקר הודו שהיה חשש לגביה פן תיפול לידים קומוניסטיות נוכח ניצחונם הקרב של כוחות מאו בסין. יש לציין שעוד בינואר 1949 הצליחו הכוחות הקומוניסטים להנחיל תבוסה לכוחות קאי שק ולכבוש את פקינג. חשוב היה להכניס את הודו ומדינות נוספות באזור לתחום השפעה הבריטי. מה עוד, שהאמונה ביעלותו של חבר העמים כגוש מגובש פרו בריטי התחזקה בלונדון בתקופה של השנים הראשונות לאחר מלחמת העולם ה 2. ניסיון העבר הוכיח זאת, בספטמבר 1939 הדומיניונים הלבנים הוכיחו נאמנות למדינת האם כשהצטרפו אליה למאבק נגד גרמניה. בין האישים המובילים בבריטניה לבין האליטות השלטוניות במדינות החבר שררו יחסים פרסונליים חמים. באוסטרליה ובניו זילנד ממשלות לייבור היו בשלטון. בין רה"מ האוסטרלי Chifley ורה"מ הניו זילנדי Fraster לבין אטלי ובוין שררו יחסי ידידות. פוליטיקאים אוסטרלים וניו זילנדים, כמו Evat  מאוסטרליה ו Nash מניו זילנד היו מקורבים לחוגים בלייבור האנגלי, בייחוד לחוגים הפביאנים (Fabians). מלך קנדה Mackenzie, נחשב לאנגלופיל בנטיותיו. רה"מ דרום אפריקה Smuts, היה תומך נלהב בתוכניות הבריטיות של הגנה אימפריאלית.

לפיכך בועידת לונדון של ראשי הממשלות של חבר העמים באפריל 1949 הוצהר:

The government of India have however declared and affirmed India’s desire to continue her full Membership of the Commonwealth of Nation and her acceptance of the King as the symbol of free association of its independent member nations and as such the Head of the Commonwealth. …the United Kingdom, Canada Australia, New Zeland, South Africa, India, Pakistan and Ceylon hereby declare that they remain united as free and equal members of the Commonwealth of Nations freely co-operating in the pursuit of peace, liberty and progress… (British History Documents and questions, 1981.p.54-5)

הצהרת ועידת לונדון וצירופן של המדינות האסייתיות מציינת שינוי משמעותי באופיו של חבר העמים. הארגון התרחב מעבר לגוף המכיל רק דומיניונים לבנים דוברי אנגלית. הצהרת ועידת לונדון הפכה את חבר העמים לארגון רב גזעי. יתרה מכך, ההצהרה הוכיחה יכולת הסתגלות וגמישות של חבר העמים בניסיון להתעלות מעל מגבלות גזעיות. שמו הוחלף מ ‘The British Commonwealth' ל ‘The Commonwealth of Nations'. בצרופה של הודו כרפובליקה ה ‘Domminion Office' קיבל שם חדש ‘Commonwealth Relation Office’

'חבר העמים של המדינות' מהווה את מרכז הכובד של הפעילות הדיפלומטית האנגלית בתקופת ממשלת הלייבור. ממשלת הלייבור שמה לה כקו מנחה לשמור על קשרים אינטימיים עם ראשי ממשלות בחבר העמים. התייעצות עם מדינות הארגון המשיכו להיות תכופות. הנציגים של מדינות הארגון בוושינגטון היו נפגשים בתדירות קבועה בשגרירות הבריטית לתאום קווי מדיניות תחת הנחייתו של Oliver Franks.

כשנאמר בפסקה הקודמת שחבר העמים מהווה את מרכז הכובד של הפעילות הדיפלומטית של ממשלת הלייבור, הכוונה היא לכך שבריטניה בתקופה של לאחר מלחמת העולם ה 2 פעלה להשגת מטרותיה בעולם במסגרת ארגון חבר העמים. קביעה זאת נכונה הן במישור הביטחוני אסטרטגי והן במישור הכלכלי.

המזרח התיכון היווה זירת פעילות דיפלומטית ראשית. במקרה של מלחמה המטכ"ל הבריטי שם את האזור בדרגת חשיבות עליונה שהייתה משנית רק לאימפרטיב של הגנה על מערב אירופה והאי הבריטי. המזה"ת מהווה צומת תחבורתית אווירית ימית ותקשורתית. דרך המזה"ת ניתן יהיה להתחיל מתקפה על הבטן הרכה הסובייטית בשדות הנפט בקווקז. המזה"ת הוא החוצץ בין האימפריה הסובייטית למשאבים הרבים של היבשת האפריקאית. סביר להניח שבמקרה של מתקפה סובייטית (שהערכה לגביה במטכ"ל הבריטי שתיערך לא לפני 1957 בגלל קשיים כלכלים פנימיים ברוסיה) הוא יהווה אזור פעילות צבאית ראשית. האזור חולק ל 2 טבעות, חיצונית ופנימית. הטבעת החיצונית כללה את איראן וטורקיה והפנימית את הלבנט ומצרים. סביר להניח שכוחות רוסיים ישתלטו על איראן בלא יותר מחודשיים לפיכך קו ההגנה ייפול בטבעת הפנימית של הלבנט.

ארה"ב הבהירה שהגנת המזה"ת היא באחריות בריטית. ביולי 1950 נועד Menzies, רה"מ אוסטרליה, עם מדינאים אמריקאים. מסמך סודי של השגרירות האוסטרלית בוושינגטון מאוגוסט 1950 מספר שאותם מדינאים אמריקאים אמרו לרה"מ האוסטרלי שוושינגטון מייחסת חשיבות עליונה למזה"ת. אך במקרה של מלחמה, הכוחות האמריקאים יהיו עסוקים באירופה ובאזור הפסיפי. על אוסטרליה לשתף פעולה עם תוכניות ההגנה למזה"ת של בריטניה, ולשם כך להקצות את משאביה הצבאיים (Ovendale, 1985.p.124). הרמטכ"ל האמריקאי, בשיחות עם דיפלומטים בריטים בוושינגטון ב 23-26 באוקטובר אותה שנה, הבהיר שהאחריות על הגנת המזה"ת, במקרה של פעולות איבה, יפלו על הכוחות הבריטים. הצי האמריקאי בים התיכון נועד להגן על דרום אירופה (ibid).

בהתאם לזאת, בריטניה הבינה שהעול של הגנת המזה"ת נופל עליה. למטרה זאת, היא ניסתה לרתום את חבר הלאומים. מ 1947-1951 היו ניסיונות חוזרים ונשנים מצד בריטניה לגייס את הדומיניונים הלבנים (ואם אפשר גם את הרפובליקה ההודית והדומיניון הפקיסטני) לטובת יצירת מערכת הגנה מתואמת במזה"ת. ב 1946 בועידת ראשי הממשלות של חבר העמים בלונדון, אטלי העלה את הסוגיה הנ"ל. מלך קנדה הבטיח לו שבנוסף לצידוק האסטרטגי בשת"פ ותאום אסטרטגי במזה"ת, יש גם אספקטים פוליטיים - בריטניה יכולה לסמוך על הדומיניונים שיקבלו על עצמם התחייבויות שהם “natural and right” (ibid.p.118). Smuts מדרום אפריקה הדגיש את החיוניות של מצרים כהגנה על דרכי התקשורת בין חבר העמים. הוועדה הסתיימה בהישג מעשי. הוקם ארגון ה Commonwealth Defense Committee במקום ה Committee Imperial Defense לתאם מדיניות הגנה משותפת. בועידת רה"מ של חבר העמים מאוקטובר 1948, בוין העלה את שאלת מדיניות הגנה משותפת במזה"ת שוב. הוסכם שבריטניה תכנס להסכמים בילטרלים עם כל דומיניון בנפרד. בביקור שערך מזכיר ההגנה האוסטרלי בלונדון ב 1949, הועלה הקושי של מחויבות אוסטרלית למדיניות הגנה ספציפית באזור מסוים עקב קשיים קונסטיטוציונים פנימיים. באוגוסט 1949, בפגישה בין נציגי המטות הצבאיים של בריטניה ניו זילנד ואוסטרליה במלבורן, העלתה אוסטרליה את הסייג העיקרי שלה להשתתפות בתוכנית הגנה מתואמת במזה"ת. האחרונה הבהירה שהאזור שנמצא בעליונות צבאית מבחינתה הוא האזור הפסיפי והאוקיינוס ההודי. נפילה של מליה לידיים סובייטיות במלחמה עלולה לסכן את היבשת האוסטרלית. לפיכך, ריכוז הכוחות האוסטרלים יתבצע באוקיינוס השקט והתערבות במזה"ת תיתכן רק לאחר שכוחות הברית ישיגו עליונות אווירית וימית בפסיפיק. ביוני 1950 פרש המטכ"ל הבריטי את תוכניתו בפני אוסטרליה וניו זילנד. התוכנית נקראה Defense Policy and Global Strategy, Do (50) 45 המסמך הכיל התייחסות לצורך של חבר העמים למדיניות הגנה מתואמת במהלך המלחמה הקרה ובמקרה של מלחמה חמה:

Allied defense policy cannot be divided into water tight compartments of 'cold’ and 'hot' strategy. The former is largely conditioned by our ability, in the last resort, to defend our interests against armed aggression; which our readiness to fight defensively is inevitably affected by the demands of the cold war (Overdale, 1985.p.122)

המטכ"ל הבריטי ניסה להדגיש את חשיבותו של המזה"ת אחרי אירופה בראייה אסטרטגית כוללת אך לא הושגו הסכמים לגבי אסטרטגיה צבאית של חבר הלאומים באזור זה במקרה של מלחמה חמה. לבסוף, בעוד 2 פגישות של נציגי חבר העמים בינואר וביוני 1951, התקדמות לא הושגה כשהדומיניונים לא השכילו להגיע למדיניות צבאית משותפת מוגדרת. חשוב לציין שהוועדה בינואר הציגה שינוי מדיניות בריטי כלפי המדינות האסייתיות. עקב מלחמת קוריאה חששה בריטניה לנאמנות של האחרונות. בימי הוועדה, אורגנו פגישות מיוחדות לענייני בטחון שכללו רק את הדומיניונים הלבנים.

בכל הקשור לדרום מזרח אסיה, הופגנה יכולת תאום ושיתוף פעולה משמעותית יותר בין חברי חבר העמים. בשנת 1947 גובשה הערכת מצב מחודשת במשרד החוץ הבריטי לגבי הפגיעות של דרום מזרח אסיה בכל הקשור להתפשטות הקומוניזם. האזור נתפס כבעל פוטנציאל מהפכני עקב נחשלות כלכלית, העדר מעמד בינוני משכיל וריבוי אוכלוסיה אגררית מנותקת מהאליטות הפוליטיות, ומאבק לאומי אנטי קולוניאלי בעל גוונים קומוניסטים.

נראה היה שרוסיה פתחה באופנסיבה מתחת לפני השטח להפצת הקומוניזם באזור. עוד בתקופה המיידית לאחר תבוסת גרמניה, השגריר הרוסי באו"ם Manuilsky פתח בקמפיין קומוניסטי עולמי לעצמאות אינדונזיה במושב הראשון של מועצת הביטחון. המאבקים הלאומים במדינות האזור, בייחוד ויאטנם ובורמה, זכו לכיסוי נרחב בעיתונות הרוסית. בכינוס מפלגות קומוניסטיות בפולין ב 1947 דובר על חלוקה של העולם לשני מחנות עם רוסיה בראש אחד המחנות האנטי אימפריאליסטי.

באזור של דרום מזרח אסיה, בשבועות האחרונים של 1947 החליטה המפלגה הקומוניסטית ההודית על תחילת מאבק נגד ראשיות השלטון. באותו החודש, מאו צה טונג קרא בועידה המרכזית של ה CCP לאיחוד כל הכוחות האנטי אימפריאליסטים במזרח אסיה. בכלכותה בפברואר 1948, תחת מסווה של כנס נוער, התקיים כינוס ענק של נציגי מפלגות קומוניסטיות ממערב אירופה, אוסטרליה, ודרום מזרח אסיה.

בריטניה הייתה מודעת לעובדה שהליגות הלאומיות באזור נשלטות על ידי אישים קומוניסטיים. הערכה הייתה שהליגה הויאטנמית נשלטת על ידי הו צ'י מין ואנשיו שזכו לאימון במוסקבה. מסמכים שנתגלו לא מזמן, חושפים שבכל חטיבה של 700 אנשים בצבא הצפון ויאטנמי היו לפחות 150 מזוהים עם קומוניזם (Ovendale, 1985.p.148). באינדונזיה היה חשש שהקבוצה הקומוניסטית בראשותו של Tan Malakka הצליחה להסתנן לצבא הרפובליקני. בבורמה נראה היה שהקומוניסטים מתואמים עם ה CCP. מנהיגם Than Tun הטיף לשת"פ עם סין. במליה, המיעוט הסיני היה ברובו תחת שליטתה של המפלגה הקומוניסטית שכללה 100000 תומכים. הוועד המרכזי של המפלגה הכריז על מאבק אלים במרץ 1948. האסטרטגיה של לוחמי הגרילה המליים הייתה זהה לזאת של לוחמי הו צ'י מין בהודו סין: מאמץ מרוכז להרוס את כלכלת המדינה בייחוד הניסיון להרוס את עודפי הייצוא של האורז.

ארה"ב העדיפה להישאר לא מעורבת בנעשה באזור. האסטרטגיה האמריקאית השתנתה לכיוון הגברת הומדעות לדרום מזרח אסיה רק לקראת סוף 1949 עם ניצחון מאו בסין. ב 1948 טען Peter Scarlet מהמחלקה למזרח אסיה בשרות החוץ הבריטי, שהאמריקאים לגבי המעורבות באזור, “shying at just this thought" (ibid.p.154). בפברואר של אותה שנה פנה Graves מהשגרירות הבריטית למחלקת המדינה האמריקאית במטרה לגייס את ארה"ב למאבק בקומוניזם המתפשט בדרום מזרח אסיה. על מנת להיות זהיר, Graves הבטיח שבריטניה לא רואה התערבות אמריקאית במונחים של דולרים. התשובה של Butter Worth, הדירקטור של המחלקה למזרח הרחוק במחלקת המדינה האמריקאית, הייתה מתחמקת. Reed, הדירקטור של תת המחלקה לדרום מזרח אסיה במחלקת המדינה האמריקאית, הגיב בחיוב לטענותיו של Graves כשהציע ‘remedial measures' אמריקאים. אך באותו הערב Butterworth  התקשר ל Graves והציע לו לשכוח מהצעת Reed. Graves דיווח למשרד החוץ הבריטי שהאמריקאים נוקטים גישה זהירה לגבי דרום מזרח אסיה. מזכיר המדינה Acheson, עסוק בענייני הברית האטלנטית (ibid.p.155).

כמו במזרח התיכון הבינה בריטניה שהעול של עצירת הקומוניזם נופל עליה ועל שותפיה בחבר העמים בעיקר מדינות האזור. במכתב ששלח לורד Killeran, הנציב הבריטי בדרום מזרח אסיה, לבוין בתחילת 1948 טען:

The task of reorienting this opposition [to Communism in South East Asia] into the establishment of a truly democratic tradition is going to be one of the most important functions of the British Commonwealth in this part of the world (ibid.145)

לפיכך המטרה הבריטית הייתה ליצור התאגדות אזורית על ידי שיתוף פעולה אסטרטגי בינה לבין אוסטרליה, ניו זילנד הארצות האסייתיות של חבר העמים וארה"ב (אם אפשר). ההתאגדות הנ"ל תעודד בקרב מדינות האזור פיתוח כלכלי, בנייתם של מוסדות שלטון יציבים ובטחון עצמי בקרב ההנהגה המקומית. חבר העמים ישמש כמחסום דמוקרטי להתפשטות הקומוניזם.

באפריל 1948 בוין הציע כינוס וועדה מיוחדת לדרום מזרח אסיה בה בריטניה ארה"ב אוסטרליה וניו זילנד יוכלו ליצור מדיניות כלכלית ופוליטית מתואמת לאזור זה. במאי, הוועדה הבריטית לתאום ביטחוני במזרח הרחוק הציעה נקיטת פעולות כלכליות משותפות ליצירת טבעת הגנה נגד הקומוניזם המתפשט. ב 24 למאי, גנרל נאי וגורמים רשמיים של משרד החוץ הבריטי נפגשו עם פקידים מהמשרד הקולוניאלי לדון בסוגיות הנ"ל. הועלו מספר בעיות: א. חוסר המעורבות האמריקאית בדרום מזרח אסיה. ב. אהדה שגילה נהרו מהודו לתנועתו של מאו צה טונג. בעיני נהרו מאו היה מנהיג לאומי לפני היותו קומוניסט. כמו כן ידוע היה למשרד החוץץ שהמנהיג ההודי נמצא בקשר מתמיד עם הו צ'י מין. ג. הצורך להראות נחישות בריטית לגבי הונג קונג. ב 26 למאי הכריז אטלי בבית הנבחרים שהחזית הדמוקרטית באסיה תתמוטט אם בריטניה לא תראה נחישות בלהגן על הונג קונג (ibid.160). בסתו 1949 הוציאה ה Permenant Under secretary’s Committee נייר עמדהה לגבי מדיניות בריטניה בדרום מזרח אסיה שדגל במעורבות בריטית בשת"פ של חבר העמים בביצור הדמוקרטיה באזור. הקבינט אישר את הנייר ב 27 באוקטובר והעביר אותו לנציגי הוד מלכותו באסיה ששהו בתחילת נובמבר ב Bukit Serenee כהכנה לועידת ראשי הממשלות של חבר הלאומים בקולומבו בינואר.

לקראת סוף 1949 העמדה האמריקאית השתנתה. הסיבה העיקרית לשינוי הגישה היה החשש הגובר שסין לא תסתפק בגבולותיה הקיימים ותשאף להפיץ את הקומוניזם בשיתוף עם בריה"מ, זה עלול ליצור בעיה אזורית חמורה. מנובמבר 1949 הייתה החלפת מידע בין משרד החוץ הבריטי ומזכירות המדינה האמריקאית בנושא האסייתי. האחרונה עיינה בנייר העמדה הבריטי לגבי המדיניות בדרום מזרח אסיה שהוצא בסתיו 1949 ואישרה אותו עם תיקונים מזעריים. באמצע דצמבר של 1949 אצ'סון (Acheson) אמר לפרנקס, השגריר הבריטי בוושינגטון, שארה"ב מתכוונת לראות במזרח אסיה כאזור פעילות מרכזי שלה ב 1950.

ועידת קולומבו בינואר 1950 הייתה אירוע מרכזי. ניתן לראות בה כחלק מתוכניות המשרד הקולוניאלי הבריטי לרפורמות כלכליות באימפריה בשנות ה 50. אך החשיבות שלה נושאת הקשר רחב בהרבה. הועדה היא ביטוי להתארגנות הגוש הדמוקרטי ןחבר העמים באסיה על מנת להגן על עצמם מסין ומבריה"מ. הדיונים נפתחו בהצהרה של בוין שמדיניות בריה"מ מתאפיינת ב “nineteenth century expansionism". הדחייה של הקומוניזם במערב גרמה לרוסיה לפנות מזרחה היכן שקיים קושי להקים מבנה דומה ל ‘Atlantic Pact'. על המדינות בעלות האינטרסים הזהים להתאחד כדי למנוע את הניסיון לעצור התפתחות דמוקרטית באסיה (ibid.p.166). כל הנוכחים הסכימו שהקומוניזם מהווה סיכון ואימצו את עמדתו של נהרו ששללה את הרעיון של Pacific Pact אך תמכה בשיתוף פעולה כלכלי ובהתייעצויות סדירות. הועדה אימצה נייר עמדה משותף שקרא לפיתוח הכלכלי של אסיה. בועידת סידני מייד לאחר מכן פותחה תוכנית כלכלית בשיתוף צוות משימה אמריקאי.

שיתוף פעולה במסגרת חבר העמים היה גם בסוגיה של המלחמה במליה. באמצע 1949 עם התפשטות פעולות האיבה של חיילי Chen Ping  במליה, היה ברור למטכ"ל הבריטי שבריטניה לא מסוגלת לעמוד לבדה באחריות של שמירת סדר בקולוניות מבודדות מרצף טריטוריאלי שלטוני כמו הארכיפלג של מליה ובורנאו2. לפיכך הייתה נטייה לערב את חבר העמים. בועידת קולומבו בוין לא הצליח להגיע להסכם בנוגע למדיניות ביטחונית מתואמת עם מדינות חבר העמים, אך לעומת זאת הוא חילץ הבטחה מרה"מ האוסטרלי והניו זילנדי שמדינותיהם, במקרה של מלחמה, יציבו חיילים היכן שהמטכ"ל הבריטי יורה להם. כתוצאה מכך אישרה ב 21 ביוני המועצה הביטחונית האוסטרלית לשלוח צבא למליה. טייסת של מפציצי Lincoln נשלחו לאי בתוספת חיילים. 900000 סטרלינג תרמה ממשלת אוסטרליה למערכה במליה.

במישור הכלכלי, כמו במישור הביטחוני חבר העמים היה העורק הראשי של המדיניות הבריטית. דבריו של רה"מ אוסטרליה Chiefley, ב 1946 מלמדים על המגמה הכלכלית של בריטניה לאחר המלחמה:

“the [British] Government aimed to make sterling, which was a great international currency… greater yet” (Gupta, 1975.p.304).

דלתון מספר ביומניו שבאוקטובר 1948 בוין הזמינו למשרד החוץ ופרש בפניו את הרעיון שבפיתוח קולוניאלי ובסחר באזור הסטרלינג ,בריטניה תהיה מסוגלת תוך חמש שנים לבטל את התלות הכלכלית בארה"ב (Gupta, 1975.p.306). לבוין היה בסיס מוצק לרעיונותיו – ב 1950 חבר העמים היווה 41.5% מהסחר הבריטי העולמי שאירופה תופסת פחות מ 30% וצפון אמריקה 12.4% (Morgan, 1984.p.196). המציאות טפחה על פניהם של ראשי הכלכלה הבריטית כאשר מחסור חריף של דולרים ב 1949 אילץ את בריטניה לבצע פיחות בסטרלינג מול הדולר.

הפעילות הבריטית במסגרת חבר העמים מלמדת שהנתיב הראשי של הדיפלומטיה העולמית של ממשלת הלייבור האנגלית עבר דרך פרטוריה דלהי וולינגטון קנברה ואוטבה. חבר העמים היה מרכז הפעילות הדיפלומטית הבריטית, יתרה מכך, הפעילות הבריטית באמצעות אוסף של מדינות נאמן לכתר אך מפוזר בכל היבשות מלמד על האוריינטציה של המדיניות הבריטית – אוריינטציה של מעצמה. לבריטניה של אחרי המלחמה היו אינטרסים חובקי תבל. עניינו אותה נושאים גלובלים של מיתון הקומוניזם וביצור העולם החופשי. ואכן למדינאים הבריטים היו את כל הסיבות לחשוב על מדינתם כמעצמה עולמית לצד 2 הגדולות, ברה"מ וארה"ב. יש לזכור שבריטניה יצאה מנצחת ממלחמת העולם ה 2. היא הייתה המדינה האירופאית היחידה שעמדה מול מכונת הבזק הנאצית. בתקופת פוסט המלחמה הייתה לה יד בקביעת הסדר העולמי החדש. והחשוב מכל היה לה עדיין את האימפריה אם כי בצורה פחות פורמלית – בצורה של מדינות המכירות במלך האנגלי העומד בראשם. כאן נמצא ההסבר לחשיבות שייחסה המדינאות הבריטית לחבר העמים – חשיבות פסיכולוגית. מלותיו של בוין

it is essential to our survival as a great power

(Morgan, 1984.p.1)

(בהקשר של האימפריה הבריטית במזה"ת) מסבירות הכל. חבר העמים היה המכשיר שבאמצעותו בריטניה חשבה לשמור על מעמדה כמעצמת על לצד 2 הגדולות האחרות. אחרי הכל, מאות מיליוני בני אדם היו תחת השפעתה, אמנם לא השפעה ישירה. ישנם שחושבים שחבר העמים היה לא יותר מפיקציה ואשליה של גדלות. הרי זה היה גוף שלא פעל על פי מנגנון פורמלי של אמנות אלא רק על פי העיקרון של נאמנות לכתר ואינטרסים משותפים – בסיס מופשט ולא מוצק. לקח לבריטניה שנות דור להתפקח מאשליות כשנכנסה ל EEC ב 1972. אף על פי כן, מה שחשוב הוא קו המחשבה של המדינאים הבריטים בשנות ה 40 וה 50 ובאותם שנים היה חבר העמים ממשי וחיוני. ראיה לכך ניתן למצוא בדבריו של בוין ב 1948 בהקשר לצורך לפתח אימפריה מודרנית ובלתי פורמלית שחבר העמים הוא הביטוי של הצורך הזה:

it should be possible to develop our own power and influence equal to that of the United States of America and the USSR We have the material resources in the Colonial Empire, if we develop them (Reynolds, 1991.p.186)

לחלק השני והשלישי של המאמר:

שקיעתה של אימפריה: יחסי חוץ מול אירופה

שקיעתה של אימפריה: יחסי חוץ מול ארה"ב חלק ג'

  הערות

1.  בריטניה היתה מעורבת בהבטחות סותרות לשני הצדדים בפלסטינה. ליהודים הובטח בהצהרת בלפור מ 1917 בית לאומי. לערבים ניתנה הבטחה לא רשמית במכתבי מקמהון משנות ה 30 להגדרה עצמית.

2.  בתקופת השתלטותו של Mussadeg על איראן היה קשה לבריטניה לשלוח כוחות צבאיים בגלל איבוד שליטה על הודו. מספר שנים קודם התאפשרה שליחת כוחות לאיראן בגלל שליטה בריטית בהודו.

3.  סיבות מותו של Masaryk לוטות בערפל. יש שמאמינים שהוא נרצח על ידי שליחים של מוסקבה.

4.  היה הגיון בסרוב הבריטי לתת לפקידים מקומיים לנהל את השלטון המקומי בשטח הכיבוש בגרמניה. הגורמים שהיו מוכשרים לשמש כפקידים עבדו בעבר עם השלטון הנאצי.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל