אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פצצות מתקתקות


תאריך פרסום קודם: 
2003
דוגמה למטען צינור עם הצתה אלקטרונית
דוגמה למטען צינור עם הצתה אלקטרונית

אימרה אומרת שחבלן עושה רק שתי טעויות בחיים. האחת, כשהוא הולך לקורס חבלה. הטעות השניה היא גם הדבר האחרון שהוא עושה בחייו.

מניסיוני הקטן בתחום החבלה, כמשקיף, אני יודע שלא תמיד זה נכון. ראיתי גם חבלנים שיצאו בשן ועין, כלומר בלי שן ועין ובלי עוד כל מיני חלקי גוף. הם נשארו בחיים... איזה חיים?... חיים אומללים.

את החבלן הראשון שהכרתי אני לא אשכח לעולם. היינו בסדיר וזה היה לפני המון שנים. עודד קראו לו. איש חיל הים שחיפש ריגושים. שיעמם לו כי בימים ההם חיל הים עוד לא ביצע פעולות שלעולם לא נדע עליהן. באמת אני לא יודע אם היה זה חיפוש ריגושים. אני לא יודע אם היה זה רק משעמום. אני חושב שזה היה מסיבות הרבה יותר מורכבות. יהיו הסיבות אשר היו, עודד עשה את הטעות הראשונה, עזב את חיל הים והלך ללמוד חבלה. יצאתי איתו כמאבטח כשיצא לפנות מוקשים. הוא ידע איך למצוא אותם. תמיד דאג שאשאר מאחריו במרחק בטוח. הוא ידע להחזיק את סכין הקומנדו בעדינות של ידי רופא מנתח, היתה לו סבלנות של מאהב דחוי, הוא נהג לדבר עם המוקשים בזמן שניטרל אותם ופרק אותם, הוא היה אמן.

כשפרצה המלחמה העבירו אותו למקום אחר. המלחמה נגמרה, עברו כמה חודשים ולא שמעתי ממנו דבר. פחדתי לשאול עליו כי פחדתי לשמוע את התשובה. בליבי ידעתי שהוא עשה את הטעות השניה. עבר עוד כמה זמן. במזכירות הקיבוץ בתל אביב פגשתי במקרה את אלי. אלוף משנה שהחזיר את אות ההצטיינות שקיבל כי לא יכול היה לשאת אותו ולא יכול היה להמשיך ולשרת בצבא אחרי הנסיגה. הוא סיפר לי שעודד יצא לחלץ חבר'ה שנתקעו בשדה מוקשים. הוא סיפר לי שהצליחו לאסוף מספיק חלקים שאם היו מתאמצים, היו מצליחים להרכיב מהם גופה כמעט שלמה.

זו היתה המלחמה האחרונה שבה היינו מסכנים. אחרי המלחמה הבאה כבר היינו מעצמה. הכל השתנה, וגם החבלנים. שוב לא היו אלה רק המוקשים הפסיוויים, כאלה שתוקעים אותם באדמה ושם הם יכולים לשכב בלי לעשות שום דבר עד סוף כל הדורות או עד שמישהו יפגע בהם ואז הם יראו לו מי ומה הם. פתאום הכל נעשה הרבה יותר מתוחכם, המטוסים, הטנקים וגם החבלנים שמעכשיו היו צריכם להתעמת עם מוקשים אחרים, ובעיקר עם פצצות אחרות, פצצות מתקתקות.

...הרעים מעבירים לרעים עוד יותר את מזוודת המתכת החתומה. הם מקבלים שתי מזוודות גדולות מלאות בחבילות שיטרי כסף. "לא, אין צורך לספור", הם אומרים. "אנחנו מאמינים לכם, הרי אתם אנשים ישרים, מילה שלכם זו מילה". הם לוקחים את המזוודות והולכים אל מכונית הרולס-רויס המחכה להם. הרעים עוד יותר פותחים את מזוודת המתכת, מלקקים את השפתיים העבות בהנאה. המנהיג מוציא בגאווה את תכולת המזוודה ומראה אותה לסובבים אותו. הוא מרים את ה"דיווייס" מעל לראשו ומחייך חיוך של רופא מיילד שזה עתה הצליח ליילד את התינוק בניתוח מסובך.הוא מעביר את המנגנון המתכתי לידיו של הסגן ובנון-שלנטיות אומר לו: "שישים שניות". הסגן, שנפלה בידיו זכות גדולה, מכניס את המנגנון למקום המתאים לקלוט אותו, הוא מסובב את הכפתור, ספרות דיגיטליות אדומות מהבהבות...060 ...059 ...058 . המנהיג מחייך בסיפוק וכולם יוצאים...057 ...056 ...055 .

בין הקורות הבוערות מתעורר הגיבור מעלפונו. הוא מנסה למשש את ראשו הכואב. לכל הרוחות, הידיים באזיקים...054 ...053 ..052 . כמו הודיני, בלי שאף אחד ידע איך, הגיבור משחרר את ידיו מהאזיקים. מביט לימין, מבט לשמאל, הגיבור רץ בין הלהבות המשתוללות. הוא יודע בדיוק לאן לרוץ. הינה הפצצה, התיקתוק כבר מראה...051 ...050 ...049 . איפה המנגנון? המצח בוהק מזעה, אולי כאן? אולי כאן?...036 ...035 ...034 . כמה חוטים? איזה הוא החוט הנכון? נגיעה בחוט הלא נכון וכבר פטרית העשן מתאבכת מעל לעננים... 023 ...022 ...021 ...020 , מראות לנו הספרות הדיגיטליות האדומות. טיפת זעה נושרת מהסנתר של גיבורנו. קווצת שיער נכנסת לו לעיניים. בהינף ראש הוא מחזיר אותה למקומה...014 ...013 ...012. הידיים מרפרפות בין החוטים. אולי האדום? אולי הכחול?...010 ...009 ...008. משיכה עזה. החוט הכחול ניתק. הספרות הדיגיטליות האדומות עוד מהססות...007 מראה לנו השעון. התיקתוק נפסק. הגיבור יכול להתפנות להתנשק עם היפהפיה שעד עכשיו היה בטוח שהיא האויב. העולם ניצל וזה מה שחשוב.

היינו רוצים, אבל לנו אין ג'יימס בונד. אצלנו יש לא רק פצצה מתקתקת אחת,לנו יש הרבה פצצות מתקתקות בו זמנית. אין לנו ג'יימס בונד, לנו יש שיטות אחרות:

החבלן הקלאסי: כמו שהיה חברי עודד, רק שהיום החבלן נראה אחרת. הוא נראה כמו מבצר מהלך. גופו מוגן בשחפ"צ. פניו מכוסים במסכת פלסטיק קשיח. ראשו בקסדת פלדה. בחגורו מכשירים אלקטרוניים המאפשרים לו לגלות את החוט הנכון. ראיתי גם חבלנים שכאלה שיצאו בשן ועין ובלי יד או רגל.

פיצוץ מבוקר: הצלף מכוון את ה-מ. 14  המצוייד בכוונת טלסקופית. רובה צלפים מקצועי מהטובים ביותר שקיימים. הוא יורה בפצצה מרחוק. פגיעות ישירות, אחת ועוד אחת, הפצצה מתפוצצת, או שלא מתפוצצת. הרסיסים מתפזרים ברדיוס רחב, אם לא היו מפנים את כל הסקרנים עד למרחק בטוח, יש להניח שהיו נפגעים. באמת, לך תילחם בכל הסקרנים המתקרבים. הפצצה התפוצצה - טוב! הפצצה לא התפוצצה, החבלן מתקרב בזחילה זהירה, הוא מצמיד לפצצה חומר נפץ ונסוג במהירות. פיצוץ! חומר הנפץ שהוצמד מתפוצץ ומפזר את ה"פצצה" לכל רוח. אין רסיסים, זה היה סתם חפץ חשוד, הסקרנים מתפזרים, וכי איזה ענין יש בפצצה שלא היתה פצצה?

רובוט: המילה האחרונה, היי-טק. נותנים פקודות מרחוק והרובוט מבצע, ממלא פקודות. הוא לא רואה את הפצצה בעיניו שלו, הוא עיוור, אין לו עיניים. הוא לא יודע מה המטרה, הוא עושה מה שאומרים לו לעשות. הוא לא יודע להיזהר, הוא לא שמע על כך שגם הוא עלול להיפגע מהפצצה. הוא בכלל לא יודע שזו פצצה מתקתקת. כבר היו מקרים שהרובוט התרסק יחד עם המטרה אותה נשלח לפוצץ.

זה נראה בטוח לשולחים מרחוק, הם עוד לא למדו כי אי-אפשר לסמוך לחלוטין על מכונות, גם אם, או במיוחד אם אלה מכונות דמויות אדם. הם גם לא יודעים, או שאינם מוכנים לומר כי ידוע להם שהיו מקרים בהם הגולם קם על יוצרו, הם מתכחשים לאפשרות שמשהו השתבש במנגנון והרובוט שינה כיוון והוא יוצא כנגד שולחיו. הם לא יכירו בכך שאין בכוחם לעצור בעדו, כי הרובוט לא חושב, הוא רק ממלא פקודות, גם אם הפקודות משובשות.

גם הפצצות המתקתקות האלה הן כאין וכאפס לעומת הפצצות החדישות של השנים האחרונות. פצצות חיות, פצצות אנושיות, פצצות של יחידים, פצצות שגם יודעות וגם חושבות וגם רואות וגם מסוגלות לקבל בעצמן את ההחלטה אם להיות או לחדול. הן יודעות למצוא מטרה מועדפת ולפעול בהתאם. עוד לא נמצאה הדרך הבטוחה למנוע מפצצות שכאלה להתפוצץ. כי מי שרוצה להתאבד והיוזמה בידיו וההחלטה היא שלו, קשה מאוד לעצור אותו.

אנחנו יודעים שאין גבול לכושר החשיבה ולדמיון של המין האנושי. אנחנו גם מאמינים שכיהודים, החשיבה והדימיון שלנו הם מעל ומעבר לכל חשיבה ודמיון של העולם שמחוץ לנו. היום, אנחנו כיהודים, בונים את הפצצה המפלצתית ביותר שיכולה להיבנות (בהסתיגות מסויימת שאני מסרב לומר אותה בשמה, והמבין יבין) זו הפצצה של "תמות נפשי עם...". אני מנסה לא לחשוב על הפצצה הזו ועל תוצאות פיצוצה. מנסה ולא מצליח. האימה רודפת אותי כל הזמן, אני חושש כי את הנזק שיגרם כבר אי אפשר יהיה לתקן. את מה שייהרס, כבר אי אפשר יהיה לשקם. אני פוחד שזה יוביל עד אל סופה של הדרך.

אלפי אנשים, נשים וגברים, ילדים וילדות, זקנים וזקנות, שוטרים וחיילים, הם המרכיבים של הפצצה הזו. זו פצצה שתהרוס מאות בתים, עשרות ישובים, מאות דונמים של חממות, עשרות מפעלים קטנים. זו פצצה שמתקתקת ברעש מחריש אזניים עד כי לא ניתן לשמוע את תיקתוקן של הפצצות שתתפוצצנה אחריה בתגובת שרשרת. זו היא פצצה כל כך מורכבת, זו פצצה כל כך מתוחכמת, זו פצצה שניבנית על ידי הראש היהודי, זו פצצה שתרסק את הראש היהודי, זו פצצה שתהרוס את העם היהודי.

הראשונה בסידרת הפצצות כבר כאן. היא מתקתקת ברעש שמחריש את כל התיקתוקים האחרים. החרדה כל כך גדולה עד שאנחנו מתעלמים מכל הפצצות שיבואו, שהן הרבה יותר גדולות מזו העכשווית, שגם לה לא חסרה עוצמה, עוצמת הרס שאנחנו מסרבים לראות.

ראש הממשלה אמר לפוצץ ולא איכפת לו שהכל עלול להתפוצץ יחד עם הפצצה. טוב, זה לא מפתיע, הרי זו דרכו מאז ומתמיד, אבל איפה כל האחרים, כל אלה שאמורים להיות אנשים מיושבים בדעתם, אנשים חושבים, אנשים מבינים, איפה הם כולם? היכן הם מסתתרים מהאימה?.

ראש הממשלה אמר וכולם יצאו לפעול.

החבלן: הוא נמצא המתאים ביותר, הוא אחד משלנו/שלהם. הוא לא חובש קסדה, הוא חובש כיפה. אין לו מכשירים אלקטרוניים וגם אין לו סכין קומנדו, יש לו תיק מלא ניירות הבטחה. הוא יודע. כסף! הוא משלנו/משלהם, הוא יודע שהכסף יענה את הכל. יש לו גם גיבוי של החוק: חוק פינוי/פיצוי, חוק שעוד לא נולד ואני מניח שגם לא יוציא את יומו. והיהודים? היהודים מחכים, הם יודעים שמי שמחכה יותר, מקבל יותר. הם יודעים שמי שמסכים מיד הוא פראייר. נו, אז ברור שבשלב הזה החבלן לא מצליח.

ראש הממשלה אמר שצריך, אם כך, למהר ולהפעיל את "הפיצוץ המבוקר". אז יאלה! עליהום! כל מי שיש לו יד או רגל, או לשון (שכל לא צריך) יאלה, לירות בכל הכלים, להצמיד את כל חומרי הנפץ. מה לא יורים? מה לא מטילים? את הכל, את כל "חומרי הנפץ": דתיים, משיחיים, חרדלים, מתנחלים, מתנחבלים, פרזיטים, סרטן, מוצצי לשד האומה, פשיסטים, נאצים, אפרטהייד, גזענים... יש עוד? כן יש! מקריבי ילדיהם למולך, האדמה חשובה יותר מהחיים. וכל הקריאות המטורפות האלה: "לירות בהם!" "זו לא מלחמת אחים!" "הם לא האחים שלנו!" "באמת?!" אני שואל "השתגעתם?! כמה אחים יש לנו? איזה אחים אחרים יש לנו?" והרי כולם רוצים להחזיר אותם לישראל, "אז בתור מה אתם רוצים להחזיר אותם? בתור מה אתם רוצים לחיות איתם יחד בארץ?!"

משוגעים! רדו מזה! מהר!

כל אמרו עליהם אך דבר לא קרה (כנגד התנועה הקיבוצית דברים שכאלה דווקא עבדו).

"מה!" זעק הקיסר, "זה לא עובד? נשלח בהם את הרובוטים, הרובוטים ימלאו את הפקודה, הם יפוצצו את הפצצה!" היה רגע של שקט, איש לא רצה לשלוח את הרובוטים. זה מסוכן, אם הרובוטים ייכשלו לא יהיו עוד כאלה שימלאו פקודות, הצבא יתרסק יחד עם פצצת המתנחלים.

"קדימה!" זעק הקיסר. משהו מוזר החל להתפתח. מי שהיו מוכנים לברך את הקיסר תוך שהם הולכים למות, סרבו לברך את הקיסר וסרבו ללכת למות.

"לפרק אותם!" פקד הקיסר, "אצלנו אין מקום לסרבנות!".

"כן" אמרו אומרי ה"כן". "לא" אמרו אומרי ה"לא", והיו גם כאלה שהם באמצע שבגימגום ובהיסוס החלו לומר כי אכן הפצצה של רצועת עזה היא פצצה איומה ונוראה, אבל שאפילו אם נצליח לפוצץ אותה, כל הפצצות שימשיכו לתקתק הן הרבה יותר נוראות: רמת הגולן, בקעת הירדן, יהודה ושומרון, ירושלים. והיו גם ציניקנים שאמרו שאולי בכלל לא כדאי לפרק את הפצצות האלה כי הפצצות האחרות הן הרבה יותר קשות לפרוק. העוני, החינוך, הבריאות, חסרי הדיור ואימהות חד-הוריות, ו... את הפצצות האלה אי-אפשר סתם לפוצץ, גם הרובוטים לא מתאימים לטפל בפצצות האלה, אלה פצצות שדורשות פיתרון אמיתי. היו גם כאלה שהם בעלי ניסיון שראו את הכל וכבר אמרו את הכל. "לא לדאוג" הם אמרו. "מדינת ישראל היא מדינת ישראל ושום דבר לא יקרה, כי אצלנו הכל זה "כאילו" ולכן לא צריך לקחת הכל כל כך ברצינות, ואין כל סיבה שמישהו יעשה את הטעות השניה.

אני בטוח שאפשר למצוא דרכים לפתור את מערכת היחסים שביננו לבין הרשות הפלשתינית. אני עוד לא רואה את השלום בפתח, אני רק חושב ש"תמות נפשי אם..." לא יפתור שום דבר. אני מאמין שבדרכים אחרות ולא על ידי פיצוץ, אפשר יהיה לפתור גם את בעית המתנחלים ברצועת עזה. לפתרון כל הבעיות האחרות הנזכרות, ניחיה ונראה.

פעם הכרתי אספן של שעונים. הוא היה עושה ימים כלילות בחדר מלא שעונים מתקתקים. הוא הכיר כל תיקתוק באופן "אישי". "תגיד" אמרתי לו, "זה לא משגע אותך כל התיקתוקים האלה מסביב?" הוא תקע בי מבט שכל השעונים עצרו לרגע מללכת. אחר כך הוא חייך חיוך שהיו בו רחמים לשואל ואהבה לשעונים. "להיפך, אין דבר שמרגיע יותר מתיקתוק של שעונים", אמר. 

נו טוב! שעונים זה לא פצצות. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר