אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דם, עשן וריח הדרים / אהרון חבר


תאריך פרסום קודם: 
2003
דם, עשן וריח הדרים / אהרון חבר, הוצאת גוונים, סדרת חלונות
דם, עשן וריח הדרים / אהרון חבר, הוצאת גוונים, סדרת חלונות

"דיברתי במנגנון", הייתה דממה, רק קול הקשת הכפית בכוס הזכוכית נשמע, זליג לא היה בטוח כי דבריו רצויים. זאב הביט בו מבלי להגיב "רק אם תרצה תיגש לבית המפלגה, דיברתי עם החבר ישראלי מהמנגנון. תראה, אולי יצא מזה משהו".  זאב המשיך את שתיקתו, וככל ששתק, גברה מבוכתו של זליג. עד שקם ורצה להסתלק. "זליג…" זליג קפא במקום בו עמד "זליג, אולי תשתה עוד כוס תה?" שאל זאב וקולו נכאים. וזליג ישב בכיסא שאך זה קם ממנו ללכת. זאב הכין שתי כוסות נוספות. ישבו האחד מול השני שותקים. האחד מצפה והשני חרד. "זליג… איך זה שלא יודעים שום דבר על גדליה?". זליג הרים את  עיניו מכוס התה ורק ידו המשיכה לבחוש מבלי לחוש. הייתה שתיקה ארוכה "דווקא יודעים די הרבה" אמר זליג "יודעים על שם אבל לא יודעים על כאן, תבין… גדליה הוא היחיד שנשאר ללובה ולובה היא היחידה שנשארה לגדליה." זאב ישב מביט בזליג בעיניים פעורות. הדירה דממה. "שָנִים שלא ידעו עליו דבר. העולם היה במהפכה. כולם איבדו את כולם וכולם חיפשו את כולם ולא ידעו איפה לחפש. לובה הייתה מתעוררת לילה לילה בזעקות. לילה לילה הייתה אחותה מגיעה אליה בחלומה ומבקשת מתחננת לפני לובה שתדאג לילד. ולובה לא ידעה אם אחותה חיה או מתה ולא יכלה לשאול אותה. איך הוא נראה, הילד. כי זכרה אותו רק כפי שהיה כשהיה ילד קטן. פעמים רבות נראה היה כי היא הולכת ומאבדת את שפיות דעתה והוא לא ידע מה לעשות. חברים ניסו לעזור ופחדו לעזור, ולובה הייתה זקוקה לעזרה, אך לא ידעה איפה לבקשה." זליג עצר בסיפורו וביקש עוד כוס תה. "המלחמה נגמרה. הרבה תקוות פרחו ואיתן גם תקוותה של לובה כי עכשיו תמצא את משפחתה. יום יום הייתה רצה לכאן ולשם. בכול מקום בו ניתן היה לקבל אינפורמציה שם הייתה. אך הכול לשוא. היו שאמרו שאולי ראו כי נשארו בחיים, והיו שאמרו שאולי ראו בפתחי המשרפות ברגע שנסגרו. ורק אחת, אחותה, המשיכה לבוא ולבקרה בחלומות. בטוחה כי הילד חי והיא מפקידה אותו בידיה של לובה. וידיה של לובה, שלא היה לה ילד משלה, נאחזו בחלום מבלי יכולת לנתק. חשב, אולי כדאי שיאמצו ילד מן העקורים, אך לובה סרבה ואמרה כי כל עוד לא מצאה את גדליה לא תיקח ילד אחר תחתיו". הדמעות זולגות על לחייו של זליג והיה נבוך. אך זליג לא בכה, רק הדמעות ניגרו מעיניו וקולו לא השתנה. "השעה הייתה שתיים אולי שלוש לפנות בוקר, לפתע התיישבה לובה במיטה, שוב חלום לילה. אך היא קמה והניחה על כתפיה חלוק. על בהונות רגליה התקרבה אל הדלת מקשיבה רוב קשב ואז שמע אותה לוחשת "גדליה" ונפלה מתעלפת על הרצפה. נשא אותה חזרה אל המיטה רץ אל האמבטיה והרטיב מגבת והניח על מצחה שלהט כמשרפות. שכבה בעיניים עצומות ושפתיה לחושות "גדליה גדליה". רק משפקחה את  עיניה בפעם הראשונה פנה אל הדלת. פתח וחשש כי השעה הייתה מאוחרת מאוד. ושם, על המפתן, שכב בחור, מחוסר הכרה, גופו תחבושות תחבושות מגואלות בדם. אולי אחד מהמחתרת חשב להרף עין, ומיד משך פנימה ונעל את הדלת ושוב רץ אל האמבטיה והרטיב מגבת. בעדינות ניגב את הפנים המרופשים המגואלים בדם. הבחור היה מחוסר הכרה וזליג לא חובש ולא רופא, ומהמיטה עולות לחיישותיה של לובה "גדליה גדליה". עמד אובד עצות. לוּ רק יעלה היום. באור יום אפשר לעשות הרבה, אבל עכשיו בשעת לילה שכזו רק רוחות רפאים ורוחות המתים מסתובבות ברחוב. לובה קמה מהמיטה ביד אחת הצמידה את המגבת הלחה אל מצחה, עמדה והביטה מטה אל הרצפה. בוחנת את פניו של הבחור "זה גדליה!" פסקה ואותות עלפונה שוב לא היו בה. השליכה את המגבת הלחה, כרעה על ברכיה ובידה הניעה את ראשו של הבחור מצד לצד.

"רוץ" ציוותה "רוץ לתנובה. שם החברים מהקיבוץ הביאו חלב, רוץ לפני שיגמרו ושיבואו תכף ומיד." פחד להשאיר אותה לבד ופחד לסרב לה "מה אתה עומד כמו גולם?!" היו בדבריה עוצמה שכזו, יאוש שכזה, תקווה שכזו. קפץ אל תוך בגדיו ויצא בריצה אל הלילה. ניסה להבליע את קול פסיעותיו הרצות תחתיו אך אלה עלו והדהדו בין קירות הבתים כמטחי יריות רובים. כל עוד רוחו בו הגיע אל המחלבה. על משטח הבטון, לאורה של מנורת חשמל ערומה ובודדת ומרעידה מקור, עמדה המשאית באורות כבויים. לידה עמדו שניים, מכים עקב בעקב להבריח את צינת הלילה, חופנים בידיהם סיגריות מהבהבות שלא תרמו רבות לחימום הידים אך האירו את הפנים בנוגה אדמדם. "אתם מהקיבוץ?" שרק האויר הפורץ מריאותיו והם הנהנו לו בראשיהם. "אתם חייבים לבוא מהר" נשף והם הביטו האחד בשני ולא נראה בהם כי בכוונתם לזוז ממקומם. "לובה מתחננת!" כמעט וזעק. והשנים כאילו הוכו במכת חשמל. הטילו את הסיגריות אל השלוליות הקטנות שעל משטח הבטון, חיש מהר העמיסו את יתרת כדי החלב הריקים שמי השטיפה עוד ניגרים מהם. וכבר עלו אל תא הנהג. אחד מימין ואחד משמאל וזליג באמצע ועם ששאג המנוע שאגו הם "לאן?". נסעו במהירות ברחובות הריקים וכדי החלב מצטלצלים מאחור. עצרו בחטף ורצו אל הדירה, לא, לא כאן, אז גרנו במקום אחר, עמדו ארבעתם מביטים בגוויה המוטלת לפניהם על הרצפה. ומיד, מבלי לשאול שאלות, הסירו מעל המיטה כיסוי ושמיכה ועטפו את הבחור ורצו למטה ופינו מקום במשאית בין כדי החלב הריקים. לא עברו אלא עשר דקות ושוב לא היה סימן וזכר רק רעש מנוע מתרחק במורד הרחוב. אך יצאו וכוחותיה של לובה פרחו מגופה. ישבה נשברת על המיטה. הטיבה את החלוק אל כתפיה וגופה נע קדימה ואחורה, כגופו של תלמיד חכם בבית המדרש. לא אמרה דבר, ולא הקשיבה לדבר, סרבה להגיב לדבריו של זליג שניסה לנחמה. כך ישבה עד שעלה הבוקר. קמה והתלבשה וביקשה לצאת מהבית ולנסוע אל הקיבוץ. והוא נאלץ להאבק בה עד שנעל את הדלת במפתח והטמין עמוק בכיסו. הרי יתכן וכול הבולשת בעקבותיו. ובכלל מי יודע מי הבחור? יתכן שאינו גדליה כלל. ולובה, משלא יכלה לצאת מהבית, נשכבה על המיטה וסרבה לקום וסרבה לאכול או לשתות. ביום הראשון עוד הלכה לשרותים פעם או פעמיים וביום השני כלל לא קמה מהמיטה. צחנה החלה עולה מגופה וזליג היה מודאג עד מוות. כשנדמה היה לו כי היא ישנה, חמק החוצה לבקש מאחד השכנים שיזמין בשבילו את הד"ר מקופת חולים. אחר הצהרים חזר השכן ובישר כי למוחרת בבוקר עורך הד"ר ביקורי בית  וגם יגש אליהם. שאל מה יש לגב' לובה וזליג לא יכול היה להגיד, אך הוסיף וביקש מהשכן, אם רק אפשר, שיגש למפעל ויודיע כי לא יבוא לעבודה עד להודעה חדשה. הבוקר שלמוחרת הבטיח קצת שקט. לובה ישנה והוא קם והלך למטבח להכין לה דיסה של סולת בחלב עם סוכר ואבקת קינמון שידע כי היא אוהבת את ניחוחה. מבחוץ עלה קול מנוע. הביט בחלון וראה את המשאית של הקיבוץ חונה לפני הבית. כיבה את האש כדי שלא תישרף הדיסה. הציץ לראות כי לובה ישנה ופתח את הדלת. השניים עמדו לפניו חוסמים בגופם את הפתח. "קם וברח" אמר האחד קצרות "כן, ככה, קם וברח " אמר השני כהד "מבררים בחשאי" אמר הראשון "כשיהיו חדשות נודיע"  וכבר פנו עורף וחזרו אל המשאית שברחוב. פנה לחזור אל המטבח. על המיטה ישבה לובה, מצמידה בשתי ידיה את חלוקה אל גופה ושערה טרם סורק "מי קם וברח?" שאלה והוא לא יכול היה לענות לה. "מי קם וברח?" שאלה שנית, מתחמק פנה אל המטבח. "מי קם וברח?" צפורניה חרטו קווים שותתי דם בפניה.  חבק בזרועותיו את זרועותיה לעצור בעדה והיא במאבק. "קם וברח," "קם וברח," "קם וברח," והוא ברכות ובתחנונים, "לובה, לובה, תרגעי, יהיה בסדר." מבחוץ עלו ובאו קולות ואל הדירה נכנס הדוקטור. עיניו תכלת רכה ומאירה, זורחות בעדשות משקפיו חסרי המסגרת, וזקנו הקטן מחודד עשוי למשעי. חיש מהר עמד על המתרחש ומתיק העור הוציא מזרק ובקבוק ושאב ומרח בקצת יוד והזריק ולובה הלכה ודעכה וזעקותיה הלכו ודעכו איתה. "קם וברח," "קם וברח," והאנשים שליד הדלת החלו להתפזר. "עוד מעט יבואו לקחת אותה," אמר הדוקטור, ארז את חפציו ויצא מהדירה. רק כשעתיים מאוחר יותר הגיעו שני סניטרים בחלוקים לבנים ובאמבולנס לבן. הציבו כסא גלגלים וכמשחקים בבובה הקימו אותה והושיבו בכסא ויצאו אל האמבולנס. הוא רץ אחריהם וקפץ פנימה כי לא רצו לחכות לו. נסעו כברת דרך וראשה של לובה נזרק מצד לצד כראש בובה שמפרקתה נשברה. עצרו בשעריו האחוריים של בית החולים. הורידו את הכסא והסיעו פנימה והוא אחריהם, חושש לדרוך על עקביהם ופוחד לעמוד בדרכו של מישהו. ואז חסמו את הדרך בפניו, רק שדרך פתח צר בדלת, שאיש לא טרח לסגרה, ראה איך ידים אמונות מעבירות את לובה שלו אל המיטה ומפשיטות אותה מכול בגדיה. אוי לאותה הבושה. ובמגבות קטנות טבולות בגיגיות רוחצים את גופה הערום פנים ואחור, וריח קָרְבּוֹל וחומר חיטוי צרב באפו. יד גסה ושעירה הושיטה לו את חבילת בגדיה המצחינים ובטרם נטרקה הדלת בפניו שמע קול מאחוריו האומר לו לבוא בעוד ארבעה חמישה ימים כי לפני כן ממילא לא תוכל לזהות אותו.

זליג נשתתק. השעה הייתה כבר מאוחרת למדי. שתק, אך לא קם ממקומו. עוד היה הלילה ארוך. זליג פנה אל השרותים. השתין ברעש אדיר ולא הוריד את המים. חזר וישב וזאב השתומם, מה לו לזליג שהוא בהול כל כך לספר. זאב הכין שתים  נוספות והפעם לא שכח להדליק סיגריה. עוד לפני שהניח את הכוסות על השולחן חזר זליג לספר. "כשהלך לבקר אותה בפעם הראשונה נדמה היה לו כי הכול בסדר. לובה קיבלה את פניו בחיוך נחמד ורך. לבושה הייתה בחלוק ורוד שניכר בו כי עבר הרבה כביסות. אך היה נקי וריחני. ישבו אוחזי ידים, טובלים האחד בעיניו של השני. היא ספרה

שהניח את הכוסות על השולחן חזר זליג לספר. "כשהלך לבקר אותה בפעם הראשונה נדמה היה לו כי הכול בסדר. לובה קיבלה את פניו בחיוך נחמד ורך. לבושה הייתה בחלוק ורוד שניכר בו כי עבר הרבה כביסות. אך היה נקי וריחני. ישבו אוחזי ידים, טובלים האחד בעיניו של השני. היא ספרה לו כמה נחמדים אליה כולם ושהאוכל קצת משעמם אבל בריא ושבקרוב קרוב תיסע לבית הבראה, ולא הזכירו ולו במילה  את אשר היה באותו הלילה. הוא חזר לעבודה, איש לא אמר ואיש לא דיבר, אך כולם ידעו. אחד לאחד ניגשו ללחוץ את ידו ולמלמל את אשר רק הם הבינו, ובשבילו היה זה התגשמות כל חלום. חברות של בגדי עבודה, חברות של ארוחת צוהריים משותפת, חברות של ידים אמיצות ושחורות ציפורניים. חברות של ריח חלודה ופלדה. לרגע נדמה היה לזאב כי קולו של זליג משתנק. הרים אליו עיניים אך זליג המשיך. "אחרי שבועיים העבירו אותה לסנטוריום בתל- ארזה. אויר הרים צלול וריח אורנים, צינה של ערב וקולות מואזינים גולשים מן ההרים שמסביב. היה קשה. הנסיעה באוטובוס של אחה"צ, גונח בפיתולי הדרך העולה בהר. עוצר בשער הסנטוריום שהיה ננעל מיד עד ליום המחרת. ביקש וקיבל יום חופש שבועי. היה נוסע ונשאר ללון. יושבים היו ומשוחחים רכות או שותקים בדממה. מאמינים כי תוך שבועות מספר תחזור לובה הביתה והכל יהיה כשהיה, וגם סימני הדקירות בזרועותיה יעלמו מן העין. הוא לא בטוח מתי הבחין בדבר, אך משהבחין היה כבר הדבר בולט לעין. לובה הלכה ושמנה. לא שאי פעם הייתה רזה, אך עכשיו הייתה כבר שמנה. מביקור לביקור הלכה ושמנה. זרועותיה עבו. ירכיה דמו לחביונות, כל החלוקים שלבשה חישבו לפקוע, וכפתוריהם היו אחוזים באחיזה של יאוש. נבהל ורץ אל המשרד לשאול בעצת הרופאים והם הנידו כנגדו בראשיהם ואמרו כי ידוע להם, אך אין הם יודעים מה לעשות. כבר התייעצו עם טובי המומחים שדרכים להם ברזי הנפש, גם דאגה רבה בליבם למצבה הגופני, כי כל שהיא אוכלת הוא לחם ולא על הלחם לבדו יחיה האדם. ליבו כאב עליו. לובה שלו, לובה שכול כך הוא אוהב אותה. היא, שהיתה הרוח החיה. כן, אז כשהייתה "בשומר הצעיר" והוא, רק הוא שבאין גבול אהבתו גנב אותה מהם. לובה שלו הולכת וקוברת את עצמה בהררי שומן ומוחה הולך ורופס מתרופות ואין עוזר ומושיע. בביקור הבא נקרא זליג לבוא אל המשרד. היו שם הרופאים והיה שם המנהל ועוד אחד במשקפי מצבט וזקן תיש מאפיר. בשפה תרבותית ושקטה הסבירו לו כי ישבו וחשבו והתייעצו אפילו עם רופאים שמחוץ לקופת חולים עד שהגיעו להחלטה שהדרך האחת והיחידה, דרך שיש בה אפילו סיכוי כלשהוא , והדרך הנכונה, כפי שאמר אותו זקן-תיש, היא שלובה תחזור הביתה. יתכן כי בסביבתה הטבעית, בין בני משפחה אוהבים, בין חברים וחברות, בזרם הרוטינה, תשוב היא ביום מן הימים ותחזור אל עצמה. ואם לא יצלח, הרי שהדרך העכשוית ישנה וקיימת אף כי היא לא רצויה ויקרה. אמבולנס התגלגל ובא בשערי הסנטוריום ושני בעלי זרוע עמלו וטרחו להעלות את לובה אל האמבולנס. היא חייכה אליהם את חיוכה המתוק עוצם העינים וסלחה להם על הטורח שהיא גורמת להם ועל הטורח שהם גורמים לה. כל הדרך ישבה כצוק איתן על הספסל. כשאחוריה וירכיה משמשים לה מאחז יציב. כשהגיעו אל הדירה שוב עמלו וטרחו לחלץ אותה מהאמבולנס ולדחוק אותה בדלת הדירה. היא ניסתה לעזור להם לעזור לה, והם ניסו לעזור לה לעזור לעצמה, ושלושתם נדחקו אל הדלת. מתנשפים בקוצר נשימה במצח נוטף זעה ובתי שחי שכתם זיעתם רחב רחב. עד שגמרו ולובה מצאה את עצמה יושבת לאחר כבוד על הספה ורק כפתור אחד שניתק חשף עמק לבן-ורוד שבין בטן לשד. והסניטרים נפרדו בחטף, מאחלים לה בריאות שלמה ואריכות ימים. משהלכו הסניטרים נשארו לבדם. הלך למטבח והביא לה כוס מים, אך היא היטיבה את ישיבתה, עצמה אליו עיניים בחיוך ובקול רך ומתוק שאלה אם תוכל לקבל מעט לחם. והוא, ליבו המה אליה ולעצמו נשבע כי אם במחיר כיכר לחם יכול הוא להביא לה אושר ובריאות, הרי שהוא מוכן לרוץ ולהביא לה את המאפיה כולה. התפלא לקלות הטיפול בה. עמד משתומם מהקלות בה הייתה מגלגלת את עצמה ממצב של ישיבה למצב של שכיבה ולהיפך. אל השרותים לא הייתה יכולה להיכנס, אך תוך יום יומיים מצאו דרכים לסיפוק צרכיה. היא לא התווכחה ולא סרבה לדָבָר. כשהייתה מגיעה שעת הערב הייתה מתגלגלת אל השינה, עם בוקר הייתה מנסה להזדרז ולעזור לו לעזור לה ואז היה נמלא הבית נשיפות ושאיפות. את התרופות בלעה ברצון. נפרדת הייתה ממנו בחיוכה הרך, תוך שהיא בוחנת אם נחה כיכר לחם חדשה על השולחן הקטן שהוצב ליד הספה. את היום כולו הייתה מבלה בישיבה על ספה ובלעיסה. נוגסת הייתה מכיכר הלחם ולועסת ולועסת ולועסת עד שהייתה העיסה שבפיה משמיעה קולות פיצפוץ ובעבוע, בולעת ועוקבת בתשומת לב רבה אחר הבליעה היורדת במעיה עד שהייתה בטוחה כי זו הגיעה בשלום אל קיבתה, ורק אז הייתה נוגסת נגיסה נוספת.

אם לא חבריו לעבודה בטח היה משתגע. הם תמכו בו בעשרות ידים אמיצות. במילה טובה, בחיוך מעודד. עם בוקר היה יוצא מביתו, רוחו שבורה וליבו שותת דם, ועם ערב היה חוזר הביתה מחוזק ומעודד וזוכר את אהבתו". זליג השתתק ותלה את מבטו בתקרה. "עברה שנה, אולי קצת פחות". שוב שתק,  עורך בראשו את חישובי הזמן "כן, קרוב לשנה". חזר מהעבודה. כשהלך שמע מבעד לחלון ביתו הפתוח את שירת המלאכים. שיר ענוג ונוגה, שיר ערש פולני שלא שמע זה עשרות שנים. עצר והקשיב ולא ידע אם לשמוח או לדאוג. האם זה סימן לטובה או אולי חלילה סימן לרעה. רצה לרוץ אל הדירה, אך פחד כי בריצתו יקטע את השירה. שירה של לובה. שהיה בו רוך ואהבה, געגועים ושמחה, כלות נפש ושלמות נפש. נשאר עומד על השביל ועיניו בחלון ועד שלא תם השיר לא זז ממקומו. כמתגנב עלה ופתח את דלת הדירה. במקומה כמימים ימימה ישבה לובה על הספה זקופה בלחץ שומניה השואפים לפרוץ אל מחוץ לחלוקה, ולרגליה על הרצפה, ישב הבחור, ראשו מונח על חביונת ירכיה. מפקיד בלוריתו לליטופיה של לובה. רק חש בדלת הפתוחה והבחור זינק ועמד על רגליו וניגש אליו. בחיוך רחב ושזוף ובזרוע אמיצה לחץ את ידו. "גדליה." ולא היה בקולו שמץ מבטא או שמץ היסוס או שמץ מבוכה, רק התפרצות של שמחת חיים. "לחצתי את היד ובראשי אלף שאלות ואלף חששות". הוא קרא את מחשבותי. "אל תשאל שאלות, במשך הזמן תדע את שאפשר וצריך לדעת". לא ידעתי איך לקבל אותו. הוא היה דוגרי אך גם מתנשא. לא ידעתי אם הוא נוכל או הוא באמת מי  שהוא אומר שהוא.  אך יותר מכול רציתי לגונן על לובה. זכרתי איך ברגע אחד קיבלה אותו פצוע וחסר הכרה וברגע השני חרב עליה עולמה. קשה לומר שאהבתי אותו באותם הרגעים, אך לובה ישבה על הספה וכולה אושר, וכול אותו הזמן לא שלחה ידה אל כיכר הלחם. מה יכולתי לעשות? השינוי היה מדהים. ככרות הלחם נשארו מיותמות ומיובשות. הדירה הייתה מוצפת שירה. לובה ניסתה וקמה להלך בבית. לא   עברו  אלא שלושה שבועות ושוב יכולה הייתה להשתמש בשירותים בכוחות עצמה. החיוך שוב לא עצם את עיניה שזרחו בחיוכה. בייגלך וקיכלך נאפו על ידה וטעמם  טעם אהבה. גדליה היה מופיע מידי כמה ימים בכול מיני שעות בלתי צפויות. יושב שעה, שותה תה ובולע מן המאפה. לובה הייתה למאושר שבאדם. היה לה ילד משלה. אחותה שהמשיכה לפקוד אותה בחלומות הלילה שוב לא הייתה מודאגת כי יש מי שדואג לילד. תוך חודשים היינו למשפחה, משפחה נורמלית. ואת השאר אתה כבר מכיר." זליג הציץ בשעונו וקפץ מכיסאו.  השעה כבר הייתה מהקטנות שבשעות הלילה. "עוד מעט צריך לקום לעבודה". זאב נשאר יושב על כיסאו ומבטו בזליג שפנה אל הדלת ללכת לביתו. "ומה עם גדליה?" שאל, "מה יודעים על גדליה?". זליג היה מבולבל לרגע "כן, כן, גדליה. לא עכשיו, פעם אחרת. אני אכנס עוד יום יומיים". זליג יצא ודממת קבר השתררה בדירה. רק עשן המשיך להתאבך מהסיגריה שבמאפרה. מעמקי ביטנו חש אותם עולים להכותו. את הבדידות והצער והכאב והרחמים. עולים עד שליבו עומד לפקוע וריאותיו להקרע.  כתפיו הרחבות התרסקו בבכי. הניח את מצחו על לוח השולחן שלפניו שענה כהד לגעית בכיו. עוד שעה ארוכה רטטו הכתפים. עד שקם, עטוף ברחמיו, והלך אל המיטה, התכסה בשמיכה, ובכיו המשיך ונספג אל הכר למראשותיו. אלמלא כל כוסות התה של ליל אמש לא היה מתעורר ולא היה קם ממיטתו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר