אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גם אנחנו אשמים


התמונה של נח שמיר
תאריך פרסום קודם: 
2003
מכונית תופת היא אמצעי נפוץ לביצוע פיגועי טרור
מכונית תופת היא אמצעי נפוץ לביצוע פיגועי טרור. בתמונה מכונית תופת בעיראק המורכבת מכמה פגזי ארטילריה שמוסווים בחלק האחורי של הטנדר. לעתים מוסיפים לחומר הנפץ מכלי דלק ובלוני גז כדי להגביר את האפקט

 

הטרור – האם אנחנו מביאים אותו על עצמינו 

 

בראשית דברי, לפני שאני דן בנושא העיקרי, אני חייב להקדים תרופה למכה. למקרא הכותרת יהיו לא מעט אנשים שישמחו לתקוף אותי על נתינת לגיטימציה לטרור (שהרי משתמע ממנה שאנחנו אשמים בקיומו). אני חייב לכן להבהיר: גם אם אני סבור, כפי שאנסה להוכיח בהמשך, שאנו צועדים במצעד האיוולת המביא עלינו את הטרור, אין בכך הסכמה, מתן לגיטימציה או טיפת אמפתיה לטרור או מחולליו. במצב שנוצר, גם אם אנחנו אשמים לא מעט בכך, אין לנו ברירה אלא להלחם בטרור מלחמת חורמה. בנקודה זו אני (למרות היותי איש שמאל) אמנם אני מתנגד לחיסול מנהיגים פוליטיים, בלי תלות במידת ההסכמה עם דרכם, אבל אני לא בטוח שמנהיגי החמס ראויים לקטגוריה זו. זאת בגלל שהם במוצהר אינם שוקלים את האופציה הפוליטית מולנו. מטרתם המוצהרת היא חיסולנו כמדינה, והם עושים כל מאמץ אקטיבי, באמצעות פיגועי המתאבדים, להוציא מטרה זו לפועל. לטעמי, הקריטריון העיקרי לפיו צריך לשקול חיסולים אלה (בהנחה שאין נפגעים חפים מפשע) היא מידת התועלת מבחינת מניעת טרור והתקרבות לפתרון הבעיה. על תועלת זו אני חולק אבל זהו כבר דיון אחר שמקומו לא כאן.  

קיימת הטענה הקבועה של הימין שכל הישג שיהיה לפלסטינים במשא ומתן תחת אש הוא הישג לטרור. עם כל האנטגוניזם שיש לי לטענות הימין, חייב אני להודות שאנשי הימין צודקים בטענה זו ובטענה שהישגים אלה מהווים עידוד לטרור נוסף, אבל למרבית האבסורד, הימין הוא האשם העיקרי בקיומו של מצב זה, כפי שיתברר מהניתוח דלהלן. 

את התיזה הטוענת שאנחנו מביאים על עצמנו את הטרור (או במקרה של מצרים וסוריה, את המלחמה) אנסה להוכיח ע"י סקירה היסטורית של החזיתות השונות של המאבק הערבי הישראלי מאז מלחמת ששת הימים, התנהגותנו בתקופות השונות והאופציות שעמדו בפני הצד השני. 

ועוד הבהרה אחת, לפני העניין המרכזי. אני כותב את השורות הבאות בצורה לחלוטין לא מאוזנת ובכוונה. אין זו סקירה כללית של הסכסוך הישראלי ערבי, וביקורת על הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, אינה מעניין הכתבה. הצד השני רחוק מלהיות אוסף צדיקים ובמאזני הטעויות והעוולות שעשו שני הצדדים לא ברור לאן נוטה הכף. זהו מאמר ביקורתי העוסק בדרך התנהלותנו שלנו (ובהיותנו הצד החזק, היא הרלוונטית יותר), בהשלכות שהיו להתנהלות זו ובמסקנות האופרטיביות הנגזרות ממנה שהסיק הצד השני. 

מצריים  

אחרי מלחמת ששת הימים היינו באופוריה מוחלטת. היינו המנצחים הגדולים, אהובי העולם החופשי ומעצמה עולמית. לעזר ויצמן היו תוכניות מגרה לכיבוש הקוטב הצפוני וכולנו ישבנו וחיכינו לזחילתם של מנהיגי ערב על גחונם כדי להתחנן אלינו שנחזיר להם את השטחים הכבושים תמורת שלום מלא (בתנאים האלה הייתה נכונות מצידנו). למרבית הפלא, דבר זה לא קרה. האם הגמשנו את עמדות הפתיחה שלנו בגלל שארצות ערב לא עשו צעד תוקפני כלפינו? חס וחלילה. מסעות הדילוגים של שליח האום גונאר יארינג והאמריקני, שר החוץ רוג'רס, נתקלו במקרה הטוב באדישות ובמקרה הרע בעוינות – הזרים האלה שלא מבינים כלום ומנסים לגזול מאיתנו, היפים והצודקים את שלל ניצחוננו. בינתיים הקמנו היאחזויות נחל בסיני ושרנו להם שירי הלל ובנינו ערים וכפרים בשטח הכבוש. המצרים ראו שהניסיונות המדיניים לא יובילו אותם לשום מקום ושאנחנו קובעים במהירות עובדות בשטח (כך שהזמן עובד לרעתם) והגיעו למסקנה האופרטיבית היחידה מבחינתם, והיא שאנחנו מבינים רק את שפת הכוח ורק מלחמה תיתן להם סיכוי לקבל בחזרה את השטח הכבוש. מתברר שהם צדקו לחלוטין בניתוח שלהם. מלחמת יום הכיפורים, למרות תוצאותיה הלא מוחלטות, זעזעה אותנו מספיק כדי לנפץ את שיגעון הגדלות שלנו והתחילה תהליך של חשבון נפש, מהפך פוליטי ובסופו של דבר בשלות להגיב תגובה הולמת לצעד האמיץ של סעדאת (הגדלות ליזום את המהלך הייתה יותר מדי בשבילנו) ולהגיע לשלום עם מצריים (לא לפני שניסינו להיאחז בכוח בכמה פיסות קרקע יפות שכבשנו). 

מסקנה – כשנותנים לנו את האופציה לעשות שלום במצב של שקט, אנחנו אטומים מדי מכדי להבחין בהזדמנות ואנחנו זקוקים למכה במלחמה כדי להבין מה כדאי לנו. 

סוריה 

סיפור סוריה דומה למדי לסיפור מצריים, בכמה הבדלים. האחד הוא שברמת הגולן ניצחנו גם את מלחמת יום הכיפורים והשני הוא שאסד האב היה הרבה פחות נחמד מסעדאת ולא בא לירושלים לקרוא לנו לשלום.

כתוצאה מכך, רמת הגולן עדיין בידינו והיאחזותנו בה הולכת ומעמיקה (והויתור הפוטנציאלי הולך וקשה). הטרור העקיף שהפעילה סוריה דרך לבנון לא היה אפקטיבי לגבי רמת הגולן שבה נשמר שקט מופתי ולא התקשר אצלנו לרמת הגולן. היום, כשאסד הבן חלש והוא מאותת לנו שאנחנו יכולים להשיג אצלו עסקה טובה מתמיד, אנחנו מסרבים אפילו לבדוק, שמא זה נכון ונצטרך לשלם את המחיר. 

מסקנה – לאסד יש סיכוי לקבל חזרה את רמת הגולן רק אם יהיה חזק מספיק (וזה כנראה לא יקרה בזמן הנראה לעין, לשמחתי – כי אולי אנחנו טועים אבל אני לא מזוכיסט) כדי להפעיל עלינו לחץ אפקטיבי ע"י כוח , שזוהי השפה שאנחנו מבינים. כמובן שבמצב עתידי כזה, תחת לחץ,  נקבל תמורה פחותה בהרבה בעד רמת הגולן מאשר אילו היינו נכנסים למשא ומתן עכשיו. 

ירדן 

ירדן היא היוצא-דופן בצורת ההתנהגות העקבית שלנו. לאחר שויתרה על הגדה המערבית לטובת הפלסטינים (חוסיין, לעומתנו, הבין מה טוב בשבילו), לא היה השלום איתה כרוך בתשלום משמעותי, דבר שאפשר לנו ליישם את כמיהתנו הנצחית לשלום. 

לבנון 

זהו כמובן מודל החיקוי של הפלסטינים, והוא יותר דומה להשתשלות העניינים עם הפלסטינים ממה שנדמה לנו.

כשנכנסנו ללבנון, כדי "לבער את קיני הטרור של אש"ף" קבלו אותנו הלבנונים באורז ופרחים. גם הם מאסו בהשתלטות החמושה של הפליטים הפלסטינים וראו בנו בעלי ברית טבעיים. איני רוצה להיכנס לדיון על המלחמה הארורה ההיא, שגם בה המוטיב השולט אצלנו היה שבעזרת כוחנו העדיף נוכל לסדר את כל העניינים. מבחינה עניינית, למרות שהמלחמה הייתה לא מוצדקת, יכולנו למזער את הנזק אם היינו יוצאים מיד לאחר הגליית צמרת אש"ף לטוניס, אבל לנו היו "נימוקים ביטחוניים כבדים" מדוע אנחנו צריכים להמשיך לשבת שם. בצורה זו הפכנו לכובש שנוא. בדרך לגירושנו מלבנון (שלא יהיה ספק, אני שמח על היציאה מלבנון אבל לא על התהליך שגרם לה ותוצאות הלוואי שלה) עוד עשינו את השטות הקולוסאלית ועזרנו בהקמת החיזבאלה, ארגון דתי קנאי שאינו מתפשר עם קיומנו, כמשקל נגד לאש"ף – ארגון חילוני שתמיד הכריז על עצמו כפרטנר פוטנציאלי למשא ומתן איתנו.

לבנון הוא המקום  הראשון שבו אפשר לומר בוודאות שאנחנו הבאנו את הטרור על עצמנו, שכן הוכחנו שבדרך אחרת אי אפשר להוציא אותנו משם. בנוסף הראינו שהפעלת הטרור נגדינו היא יעילה ומשיגה את התוצאה הרצויה.  

הפלסטינים – הסיפור העצוב מכולם (ולכולם) 

הרבה אנשים מפקפקים באפשרות של עשיית  שלום עם אוכלוסיה השונאת אותנו במידה כזו שמאות ואלפים מתוכה רוצים להתאבד ובלבד שיהרגו בנו. זוהי בעיה אמיתית שאי אפשר להקל בה ראש, ולכן התממשות שלום אמיתי, לכשיגיע, תמשך שנות דור, עד שמשקעי העבר יטשטשו. אל תטעו. גם את הצרה הזו הבאנו אנחנו על ראשנו. 

כאן אני צריך לעצור את הדיון האקדמי ולעבור לעדות אישית. הדברים שאומר כאן יראו אולי בתקופה זו של שנאה ופחד הדדים כל כך מופרכים, שרק לעדות מכלי ראשון יאמינו (ואולי לא...).

עד כמה דומה תחילת הסיפור עם הפלסטינים לסיפור לבנון, אני יכול להעיד מניסיון  אישי. לאחר מלחמת ששת הימים (שבה השתתפתי כחייל צעיר) נפתח לפני עולם חדש ולא מוכר. כירושלמי, שהעולם הסתיים עבורו בשער מנדלבאום וחומת ממילא, הוקסמתי מהמרחבים החדשים שנפרשו לפני ונהגתי לשוטט ברחובות וסמטאות העיר המזרחית ולחרוש אותה. רבים מהתושבים, שזיהו אותי כישראלי, נהגו להזמין אותי לבתיהם לכוס קפה ולשיחה על העתיד הלא ידוע. נהגנו לדסקס את תקוותינו לעתיד של שלום ושכנות טובה. לא הייתה עוינות. רק סקרנות רבה ותקוות. הם שמחו על ששחררנו אותם מחוסיין וקיוו לעשות איתנו שלום במהרה ולזכות בעצמאות.

אין לי אשליות שכל הפלסטינים היו חובבי ציון בתקופה ההיא. אלה שהזמינו אותי לבתיהם ודאי השתייכו לקבוצה שוחרת השלום והאחווה וודאי שהיו גם כאלה עוינים יותר, בהם לא פגשתי. אבל, ורבים זוכרים זאת, האווירה הייתה נינוחה. לא היה חשש ללכת לשום מקום, אכלנו במסעדות פלסטינאיות, את ראשינו הנחנו מתחת לתער במספרותיהם ואת מכוניותינו תיקנו במוסכיהם. 

האם ההתנהגות הטובה של הפלסטינים זיכתה אותם בנקודות אצלנו לקראת הגשמת שאיפותיהם? שאלה רטורית בלבד. אש"ף עוד לא היה אז גורם רציני בשטח והתארגנות ראשי הערים תומכי חוסיין (בראשות מוחמד ג'עברי מחברון) שרצו לקיים משא ומתן לשלום איתנו נתקלה בסירוב מוחלט של גולדה ודיין (שאז חיכו שחוסיין יבוא על הברכיים, זוכרים?). במקום זאת פיתחנו את תיאורית הכיבוש הנאור. עיקרה של התיאוריה היה שהפלסטינים דווקא מרוצים מהכיבוש, כיון שמצבם הכלכלי מעולם לא היה יותר טוב (מה שהיה די נכון, אבל ודאי שלא מספיק). כמובן שגם אנחנו וכלכלתנו נהנינו לא מעט משפע הפועלים הזולים בכל תחומי חיינו. חשבנו שנוכל להמשיך כך לנצח, בלי לתת להם שום זכויות – לא עצמאות וגם לא אזרחות (באין סיפוח). ה"כיבוש דה-לוקס" הזה נמשך 20 שנה שבהם פגשנו רק את מי שהיה תלוי בנו כלכלית, שכמובן הגיע למסקנה שהפגנת עוינות לא תעזור לו לפרנסה, וכך התרגלנו לחשוב שהם אוהבים אותנו. במקביל התחלנו ליצור עובדות בשטח בדמות ההתנחלויות שהקמתן ומיקומן איימו להפוך את תהליך השתלטותנו על השטחים הכבושים לבלתי הפיכה. עם הנציגות הנבחרת שלהם – אש"ף סירבנו לשבת לשולחן המשא ומתן וגם חזרנו על האיוולת הלבנונית ועזרנו בהקמת החמס, כמשקל נגד לאש"ף. 

כדי לצאת מאשליית "הכול בסדר" ולהבין את פצצת הזמן המתקתקת לידנו, היה צריך רק לקרוא את ספרו של דוד גרוסמן "הזמן הצהוב" שנכתב לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. גרוסמן הלך למחנות הפליטים וחשף את השנאה התהומית שהתפתחה אלינו במשך שנות הכיבוש, שנבעה משנים של רמיסת זכויות, השפלה וחוסר האור בקצה המנהרה. הגילויים של הספר, הנראים היום טריוויאליים לחלוטין, הכו בתדהמה את הישראלים, אבל שום מסקנה אופרטיבית לא הוסקה מכך, ועדיין חשבנו שנוכל להמשיך ב"עסקים כרגיל". 

באיחור של 20 שנה הסתיים ה"כיבוש דה-לוקס" עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. הפלסטינים הגיעו סוף סוף למסקנה (אליה הגיעו המצרים 14 שנה קודם לכן) שרק בכוח יש סיכוי להזיז אותנו. כיוון שהם חיו תחת כיבוש, רק טרור וגרילה (שאנחנו בכוונה מעוניינים לא להפריד ביניהם וקוראים לכל "טרור") היו כלי המאבק הזמינים להם. ואכן, הטרור (שהיה רך למדי בהשוואה לטרור הרצחני המשתולל היום) נשא פירות בדמות יוזמת אוסלו, ושוב הוכח שבכוח אפשר לגרום לנו לעשות חשבון נפש, לשנות את דרכינו ולהשיג מאתנו הישגים.  

תהליך אוסלו עלה על שרטון בגלל שני הצדדים (ושוב אין לי כוונה לעשות כאן מאזן אשמה), ואז הגיעה יוזמת השלום של ברק ו(שהייתה יוזמה אמיצה וטובה, לטעמי, מלווה בשגיאות טקטיות שלא אכנס אליהן).

ערפאת  טעה כשלא השתמש ביוזמה כמנוף להשלמת המהלך, אבל קשה להאשים אותו על שחשב שכדאי להפיק את לקחי העבר, הרחוק וגם הכול כך קרוב ומוצלח –  גירושנו מלבנון. כיון שבאופן עקבי אנחנו מוכיחים ומשדרים שרק כוח יכול להזיז אותנו מעמדותינו, היה יותר מסביר בשבילו להניח שהנוסחה המנצחת תעבוד גם עכשיו והוא יוכל לשפר את התוצאה הסופית של המשא ומתן ע"י הפעלת טרור מסיבי ורצחני. 

בימים אלה מוכיחה ממשלת ישראל שהנוסחה עובדת שוב. תכנית ההינתקות (לכשעצמה טובה מהאופציה המקובלת עלינו – לא לעשות כלום) היא תוצאה ברורה של לחץ הטרור ורצון העם להפסיק אותו. הטיעון העיקרי של המתנגדים, הוא שאין לתת פרס לטירור וממילא לטענתם זה לא יחליש או יפסיק אותו (כלומר הויכוח הוא לא מה טוב למדינת ישראל, אלא האם השיטה של הפעלת הכוח הפלסטינית יעילה ועובדת). לא נראה לי שניתן לצפות מהם לתום לב אינטלקטואלי המודה בכך שזו האופציה היחידה שהם הותירו לפלסטינים בהתנגדותם העקבית לכל משא ומתן רציני ולכל ויתורים, לאורך השנים הרבות בהם לא אחזו הפלסטינים בנשק ולא הפעילו טרור נגדינו.

בזמן כתיבת שורות אלה, אני שומע מלשכת ראש הממשלה שההנתקות תהווה את הפורמאלין שיקפיא את המשא ומתן המדיני לזמן בלתי מוגבל. כנראה שנזכר לדבר עם הצד השני רק כאשר החמאס יעלה שם לשלטון ואולי לא יהיה עם מי לדבר. אנחנו לא לומדים כלום... 

לסיכום, אני חושב שסקירה היסטורית של קרוב ל-40 שנות סכסוך, אחרי מלחמת ששת הימים, מראה בצורה עקבית שאמנם רוממות השלום בגרוננו, אבל איננו מוכנים ברצינות לשלם את מחירו בזמן שטוב לנו ונעים. הפעלת לחץ עלינו, כל אחד באמצעים העומדים לרשותו, אם מלחמה ואם גרילה וטרור, גורמת לנו להרהור שני על מאזן התועלת שבמצב הקיים ואם הלחץ חזק מספיק הוא גם מזיז אותנו לכוון של נסיגה וויתורים.  

במקרה של סוריה, אין זה מאוחר מדי לנסות שוב ולהגיע אולי להסכם טוב יותר ממה שהיה אפשר להשיג קודם, זאת לפני סיטואציה מרוחקת של מלחמה או טרור שיכפו זאת עלינו. לגבי הפלסטינים, המלצה זו אינה רלוונטית. הטרור כבר כאן ובגדול ואנחנו אשמים בכך לא מעט, במה שעשינו ובעיקר במה שלא עשינו. אין לנו ברירה אלא להתקדם בכל מצב, יחד עם אותם גורמים המוכנים לכך, לקראת פתרון שיענה על האינטרסים הבסיסיים של שני העמים. ייתכן שההכרה הפנימית באחריותנו החלקית לקיום הטרור תקל עלינו את הרתיעה הטבעית מקיום משא ומתן תחת אש.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נח שמיר