דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   היסטוריה

הנסיך השחור/ לורד עזאל


אדווארד "הנסיך השחור" היה בנו של אדוארד השלישי שמלך באנגליה מ 1327 – 1377. הכינוי "הנסיך השחור" ניתן לו ע"י הצרפתים (לאחר שלמדו להכירו "על בשרם") משום שנהג לעטות שריון שחור  בצאתו לקרב. מקור תהילתו של אדוארד כלוחם נעוצה בשורת ניצחונות מזהירים מול הצרפתים אשר העמידוהו כראש וראשון לאבירי אנגליה.

הנסיך השחור נולד ב 1330 – בנו הבכור של אדווארד השלישי, בארמון וודסטוק אשר באוקספורד. בשנת 1337 הוא הפך לדוכס קרומוול (הדוכס הראשון שהוכתר באנגליה) ובשנת 1343 הוא קיבל את התואר "נסיך ווילס". כבר בגיל צעיר החל לגלות כשרון צבאי מבריק כאשר ליווה את אביו במסעותיו בעת מלחמת מאה השנים.

בגיל 16 הוא הוכיח את כשרונו כאשר עמד בראש הצבא האנגלי  בקרב קרסי(Crecy) וניצח. אדוארד עמד בראש צבא בן 12000 לוחמים, מחציתם קשתים,  מול צבא גדול ממנו (כ 35000 חיילים) בראשות פיליפ מלך צרפת. אדווארד היה בין הראשונים שהשכיל להכניס כמות קשתים וולשים רבה לשורות חייליו ולהלביש אותם במדים מיוחדים להם (למען מניעת בלבול). קרב זה הוכיח את עליונות הקשת האנגלית על הפרשים ורובי הקשת הג'נובזים(גנואה). אדווארד הציב את קשתיו בצורת V במורד גבעה כאשר חומת כידונים נעוצה בקרקע לפניהם, מונעת ומכשילה כל הסתערות פרשים. תוצאות הקרב היו כ 10000 הרוגים בצבא הצרפתי-גנובזי לעומת פחות מ 1000 חיילים בצד האנגלי. רבים מחשיבים קרב זה כתחילת ירידתו של מעמד הפרשים. 

קרב פואטייה נערך ב 19 לספטמבר 1356 כחלק ממלחמת 100 השנים.

צבאו של אדווארד, כ 7000 איש, הותקפו בכפר קטן כ 3 ק"מ מדרום לפואטייה מצפון לחבל גאסקוני (דרום מערב צרפת) על ידי כוח צרפתי גדול מהם שמנה כ 15000-20000 לוחמים תחת פיקודו של ג'והן ה 2 מלך צרפת(ישנם מקורות המעריכים את גודל הצבא הצרפתי לכדי 60000 איש). הצרפתים התכוונו ללכוד את הנסיך השחור, למנוע ממנו את היכולת לסגת אל בורדו, ולמחוץ את צבאו. אדווארד החליט לאמץ את אותה הטקטיקה שהובילה לנצחונו המזהיר בקרסי וארגן את כוחו למגננה כאשר הקשתים מאחור ובצדדים מסודרים בצורת V. את צבאו הוא הציב באזור מוגן על ידי יער מאחור ונקיק משמאלם. עגלות המשא הוצבו כך שיחסמו את הדרך הרומית העתיקה וכך ביצר את צדו הימני החלש.  מלבד הכח שהוצב במקום, הוסתר כח פרשים ביער שמאחור.

הכח הצרפתי הופרד ל 4 חלקים. החלק הקדמי שמנה כ 300 פרשי עלית בפיקודו של הגנרל קלרמונט לווה על ידי שכירי חרב גרמנים נושאי חנית. מטרת הכח הזה הייתה לפרק את העצמה של הקשתים האנגליים ולהסיר את האיום הזה מתחילת הקרב. החלקים האחרים היו חיילי רגלים (חלקם פרשים לא רכובים) תחת ניהולם של הגנרל דופין, דוכס אורליאן ומלך צרפת ג'והן ה 2.

תחילת הקרב היה מעשה הטעייה של האנגלים שזייפו התקפה מצדם השמאלי (החזק), דבר שגרם להסתערות הפרשים בדיוק אל תוך "מקלחת של חצים" והוכיח שוב כי ימי הסתערות הפרשים הכבדים עתיד לעבור משדה המערכה. הכח השני, בפיקודו של דופין, נכנס ללחימה קשה אולם גם הוא נאלץ לסגת להתארגנות מחדש. למראה הנסיגה של דופין, צבאו של אורליאן נכנס לפאניקה וסב על עקביו. עובדה זו הותירה את המלך וצבאו (שהיה רב) מול הצבא האנגלי שהחוסר בחצים נתן את אותותיו. לפיכך, הקשתים הצטרפו לרגלים כאוחזי חרב. כמו כן, חלק מהרגלים עלו על סוסים והקימו כח פרשים מאולתר. הקרב היה קשה ועקוב מדם אולם בל נשכח שלנסיך השחור נותר כח פרשים רענן ביער שמאחור. כח זה איגף את הצבא הצרפתי ולמראהו נבהלו הצרפתים ופתחו במנוסה. המלך ג'והן ה 2 נלקח בשבי. תוצאות התבוסה הצרפתית לא היו במונחים צבאיים בלבד(מעל ל 3000 הרוגים בצבא הצרפתי המובס לעומת כ 40 הרוגים אנגליים) אלא כלכליים גם כן - סכום הפדיון של המלך ג'והן ה 2 לבדו היו שקולים להכנסה הצרפתית השנתית כפול 2 . מלבד זאת, נחתמו הסכמים בין אנגליה וצרפת המבטיחים אחיזה בקרקעות רבות עליהם נלחמו בחלק מקרבות מלחמת 100 השנים.  

הנסיך אדווארד הפך למושל הנסיכות האנגלית החדשה באקוויטניה בשנת 1363,  וניהל לצד אשתו – ג'ואן מקנט, חצר בבורדו. ב 1367 הוא יצא למערכה לעזרת פטר האכזר מקסטיליה והשיב לו את  הכתר לאחר נצחון בקרב נג''ארה. אולם מסעות המלחמה גבו מחיר ואדווארד  נאלץ להעלות מסים באקוויטניה. דבר זה הוביל למרמור ומלחמה בין אדווארד לאצולה הצרפתית בראשות צ'ארלס החמישי. למרות מחלתו, יצא אדווארד כשידו על העליונה וב 1370 הוא כבש את לימוז' והעלה אותה באש בעודו מבצע טבח בתושביה. ב 1372 מחלתו כפתה עליו לעזוב את השלטון בידי אחיו ג'ון מגאנט. אדווארד, הנסיך השחור, מת זמן קצר לאחר מכן ולא הפך למלך אנגליה. קברו נמצא בכנסיית קנטרברי.  

הקשת הארוכה האנגלית:

הקשת הארוכה האנגלית (להלן הקשת), אחראית יותר מכל כלי נשק אחר בתקופתה על עיצוב צורת המלחמה הימי ביניימית. בכך, היא הפכה את אנגליה למעצמה הצבאית החזקה ביותר במאות ה 14 וה 15. צבאות אנגליה הפכו למטילי מורא באירופה והסיבה לכך טובה – הם ניצחו כמעט בכל קרב כאשר הם מעטים מול רבים מהם תודות לניהול וניוד המוני הקשתים. מטווח קצר, יכולה הייתה הקשת לחדוק 4 אינצ' (כ 10 ס"מ) של עץ אלון. האביר, שהיה מכונת המלחמה הכבדה, הפך למטרה פגיעה מול הקשת האנגלית אפילו ממרחק של 200 מטרים. ישנה עדות על כך שחץ חדר שריון כפול, אוכף, ו"מסמר" את הפרש אל הסוס.

מקור הקשת במאה ה 12 בקרב הלוחמים הוולשים. האנגלים, שלמדו היטב על בשרם את יעילות הקשת הוולשית, הכניסו את השימוש בה לשימוש פורמלי בצבא ב 1252. הקשתים עצמם החלו ללמוד את השימוש בה בגיל צעיר – באופן מסורתי גיל ההתחלה היה 7. תחרויות ומבחנים קפדניים סננו את הטובים ביותר לשרת ביחידות הצבא כך שהקשת האנגלי לא היה איכר אוחז קשת(אורך הקשת כ- 2 מטרים) אלא לוחם מיומן שהכיר היטב את הכלי שלקח לשדה הקרב: קשת ממוצע ירה 12-15 חצים בדקה אחת על מטרה בדמות אדם ממרחק 200 מטר!! לוחם לא נחשב לקשת אם לא עבר את סף המינימום של 10 חצים בדקה (כשלעצמו הישג נדיר). הקשת נדחקה משדה הקרב רק בזכות הופעת הארטילריה והרובה.  

מאמרים נוספים מאת לורד עזאל:

פונדקים וחאני דרכים

19 דרכים להיווצרות קבוצה

מדוע מבוכים?

על הנטייה במשחקי תפקידים

הפיראטים