אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

"אין לנו דם מיותר"


 אם היה נדמה לי שאני עומדת לפגוש אמזונה לוחמת המתעקשת לשנות במו ידיה סדרי עולם, התבדיתי בגדול.

ביבה (בלהה) אילון, עובדת סוציאלית, אשתו של ראש השב"כ לשעבר וממנהיגות תנועת "שובי", לא נלחמת באף אחד.

את השקט הכרם מהר"לי קורעים  צלצולי טלפון בהולים. בין אחד לשני היא פורשת מפה  על השולחן בגינה המטופחת, שואלת מה תשתי ומצרפת עוגיות שמישהו אפה. שעתיים ישבתי שם, בכוס הקפה השחור שלה היא לא הספיקה  לגעת.

 עוד ניסיון  להתחיל את  הראיון  מתמסמס לתוך  צלצולו של פעמון הדלת . סאיה בן נון אשתו של  יוחאי ז"ל (ו"אישה מדהימה")  מעבירה לידי בעלת הבית 250 חתימות של  בני מעגן מיכאל. "אנשים שמחים מאוד לחתום" היא מדווחת  מהשטח "אבל שמחים הרבה פחות לקום בשש בבוקר ולצאת להפגנה." אחר כך תגיע גם הכלה האחראית על המתנדבים, תחושה חזקה של  חמ"ל באוויר.

בתוך כל הפעילות הזו יושב לו עמי אילון, ראש תנועת "המפקד הלאומי" וכל הזמן בעלה, קורא לו בשקט מאמר בעיתון. לא ממש מעורב, מסתבר, "אבל מאוד בעדה."

על הקונפליקט

היום-יום של ביבה אילון מורכב מהרבה מאוד קונפליקטים. כעובדת סוציאלית הפועלת ביחידת הסיוע של בית הדין לענייני משפחה היא עוסקת בעיקר בגישור ובהתערבות בשעות משבר.

"יש דמיון גדול מאוד בין סכסוכים משפחתיים בהם אני נתקלת", היא אומרת בקול שקט "למצבה של מדינת ישראל היום.

בשעת משבר אנשים מרוכזים מאוד בעצמם, קשה להם לראות את הצרכים של האחר. כיוון שכל צד  רואה  רק את עצמו  הוא גם בא בתביעה שהשני ישתנה.  כל קונפליקט מלווה בצורך עז להרוס מה שיוצר פעולות לא קונסטרוקטיביות. לפעמים זה מתוך נקמה, לפעמים זה מתוך רגשות מרים אחרים. התחושות הלא רציונליות גורמות לצעדים הרסניים שלא עוזרים להביא את  הקונפליקט אל סיומו.

המגשר המסוגל לראות את שני הצדדים מפחית את המתח ומכניס ארגומנטים רציונליים המסייעים להבנת המצב.

חייבים להבין כדי להגיע להחלטות המסיימות את הקונפליקט : בעד או נגד, יחד או לחוד. שלב ההבנה מסיים תהליך קונפליקטואלי ארוך מאוד והכרחי.

בסכסוך שלנו, בכל הקשור לעזה לפחות, הגענו להערכתי, לשלב ההבנה. ראש הממשלה, חלק משריו וכמובן 60-70% מאזרחי מדינת ישראל לא רוצים להיות שם. הגענו לקו פרשת המים, ההבנה כבר קיימת,  עכשיו צריך לפעול."


ביבה אילון – תעודת זהות

נולדה: בקיבוץ מרחביה

מצב משפחתי : נשואה+3 בנים +נכד

לאי בודד אקח : ספרים ..ואת הבעל

קוראת עכשיו : את האחרון של א.ב. יהושוע

סרטים: אוהבים אבל לא רואים כמעט

ז'אנר אהוב: קומדיות בריטיות

הכי כיף בארץ: בבית שלי

הייתי רוצה: לצאת לטראק בנפאל

מוטו בחיים: לקחת אחריות

מסר לאומה: לצאת מעזה עכשיו.

 

על  "שובי" – תנועה נשית

כדי להבהיר, ואף ללחוץ על ראש הממשלה לנקוט פעולה אקטיבית הקימה אילון (הנחבאת בדרך כלל אל הכלים) ושבע מחברותיה את תנועת הנשים "שובי".

"מאז תחילת האינתיפדה" היא אומרת "הייתי עסוקה , כמו רובנו, בשמירה על הבועה הפרטית שלי. כמו כולם רציתי גם אני להסתגר, לא לשמוע.

לפני ארבעה חודשים נפגשנו, 4 נשים, וגילינו כי תחושת החירום הקשה והצורך לעשות משהו משותפים לכולנו. הצורך הזה בעשייה היה קיים בתוכי הרבה זמן קודם  אבל שם המשחק הוא התזמון המפגיש אותך עם  אנשים כמוך ומביא אותך לידי פעולה.

חיפשנו אנשים שיצטרפו אלינו ונוצר רב שיח תהליכי ארוך. אנשים באו ושמעו, חלקם נשאר, חלקם הלך. בסופו של דבר נותרו 8 נשים וגבר אחד." 

מבין מאות המתנדבים הפועלים עכשיו יש גם הרבה מאוד גברים אבל הקבוצה המייסדת היא נשית בעיקרה.

חשוב להדגיש כי אין מדובר פה בהצהרה פמיניסטית. הקבוצה המייסדת היא קבוצה של נשים שמדברות באותה שפה, בין נשים קל מאוד לדבר על התחושות הקשות, על החרדה. קל לנו להבין אחת את השנייה  וזו הסיבה היחידה שבגללה אנחנו פועלות יחד."

"החלטנו שהולכים עד הסוף" אומרת אילון בקולה השקט, הלא - מאיים, "ולא מדובר בהחלטה פשוטה. מבחינתי, מעבר לשעות הרבות שאנחנו משקיעות בנושא מדובר גם במשהו ממנו תמיד נמנעתי – חשיפה."

יש אנשים המעונינים מאוד באור הזרקורים, לבלהה אילון קשה שם. עם זאת המטרה חשובה מספיק כדי לדלג גם מעל המשוכה הזאת. 

יוצאים, סליחה יוצאות , לדרך

למרות נחישותה של אילון שלא להניף את הדגל הפמיניסטי ברור כי חשיבה נשית ואולי אף תמימות או יהירות ניתבו את השביל עליו עשתה התנועה הצעירה את צעדיה הראשונים.

אילון: "בשלב ראשון רצינו לפנות אל המתנחלות. כאמהות וכנשים היודעות לגלות אמפטיה לבעיות הזולת רצינו לקרוא למתנחלות לשוב הביתה על אף הקושי הברור כשמש לעזוב מקום אותו בנית וילדת בו ילדים. מדובר בדרישה מאוד קשה. רצינו להגיד להן: שליחותכן שם הסתיימה, חיזרו אלינו".

אלא שאריק שרון הפתיע ועוד בטרם הספיקו נשות "שובי"  לפנות ללבן של המתנחלות הקדים והודיע כי יש בכוונתו לצאת  מעזה.

"הרגשנו" כך אילון "שעושים לנו ולעם ישראל את העבודה. קבענו להיפגש יום אחרי המשאל ומהר מאוד הבנו שיש לשנות את הדרך. אריק שרון  חייב להבין שהוא ראש הממשלה של כולנו, לכן יש לפנות אליו ולהזכיר." בשלב זה פונה "שובי" אל עם ישראל, נשים כגברים ומבקשת מכל אזרח לשלוח מכתב לראש הממשלה התומך בכוונתו לצאת מעזה.

עשרות אלפי אנשים כבר חתמו על המכתב הנשלח בדואר, בפקס או באי מייל. יש שפשוט חתמו על הנוסח האחיד, יש שהוסיפו מפרי עטם האישי. בכל המכתבים דרישה ברורה לצאת מעזה, ומהר.

"הפנייה הזו לא נעשתה קודם" אומרת אילון "היא מבטאת צורך בלתי רגיל של אנשים לעשות משהו כדי לשנות את המצב."

"אין לנו זמן מיותר, אין לנו דם מיותר"

המכתבים החלו להיאסף ואז בא אסון הנגמ"ש הראשון ומייד אחריו השני. "הרגשתי תחושת מחנק נוראה" אומרת אילון "הפגיעה בחיילים וכל מה שנאלצו חבריהם לעשות אחרי זה, לא יכולתי לישון בלילה.

מהמון נשים שמעתי על תחושה בלתי נסבלת, על החשש מן הנזק לטווח ארוך שנגרם לחיילים  שפועלים בתוך סיטואציה  שאין עליה הסכמה.

כל פגיעה בחייל בעזה היום, היא מיותרת לחלוטין. אין לנו זמן מיותר, בוודאי שאין לנו דם מיותר לשפוך שם."

סרבנות? לא בבית ספרנו

מדוע לא, שאלתי, פשוט  לסרב לשרת שם? מדוע אתן לא יוצאות בקריאה שלא להסכים לשרת בשטחים ?

הבעת פניה הבהירה לי עוד לפני המילים כי לא זה העניין. המושג "סרבנות" לא מופיע כלל בלקסיקון של ביבה אילון.

"חייבים להתגייס ולשרת את המדינה" אומרת אילון שבנה הצעיר לובש מדים כרגע. "הם צריכים להתגייס ואנחנו צריכים לעזור להם לצאת מהאזורים הקונפליקטואליים.

החיילים של היום בשלים להבין שהם צריכים לבצע את מה שהצבא מטיל עליהם אבל תפקיד האמהות שלהם הוא לדרוש שהדרישות מהן תהיינה סבירות.

הם צריכים לעשות את העבודה שלהם, אנחנו נגן עליהם מאחור. הפתרון הוא לא לסרב אלא להפעיל לחץ גדול מאוד על מקבלי ההחלטות."

-יוצאים מחר מעזה. מה אז?

או שנלך בתחושת רווחה גדולה הביתה או שנעשה משהו אחר. קבוצת "שובי" היא לא מפלגה. לאף אחת מאתנו אין רצון או צורך לקיים חיים ציבוריים."    

אשתו-של

אחת השאלות המתבקשות בראיון עם אשתו של האיש המעוטר ביותר בצה"ל, ראש השב"כ ומנהיג תנועה בזכות עצמו היא השאלה הלא פמיניסטית : מה אומר בעלך?

"פנו אלי בתור אשתו-של. זה מאוד קומם אותי. לא נעים ולא נח להיות גימיק תקשורתי. אני ב"שובי" לא כאשתו של עמי אלא בשל הצורך הפרטי שלי להשפיע ולעשות.

כאשתו של איש צבא, מכורח המציאות תמיד הייתי אחראית יותר על הבית, טיפחתי את הסביבה הקרובה אבל מעולם לא הייתי צריכה אישור כדי לעשות כל מה שרציתי.

האג'נדה הפמיניסטית לא בוערת בעצמותיי, לא  בעבודה,לא  בבית ולא בשום מקום אחר  לא הרגשתי מעולם  מדוכאת על רקע העובדה שאני אישה.  אם אני רוצה לעשות משהו אני פשוט עושה."

אין לי ארץ אחרת

עד כמה את אוהבת את הארץ הזאת? שאלתי והיא חייכה. אנחה קלה התמלטה מפיה עם התשובה  הלא- מפתיעה בעצם: "אין לי ארץ אחרת אבל ברור שאת זו צריך לשפר באופן דחוף.

כן, יש לעיתים תקופות משבר קשות, אבל אף פעם לא עמדתי בתור לשגרירות פולין כדי לקבל דרכון...

אני מאמינה באמונה שלמה שדברים נפלאים יכולים להתגשם פה, שבהחלט יש תקנה. אם רק נקום כולנו מהכורסה בה שקענו, אם נצא מהבועה בה הסתתרנו, אם כולנו נעשה הרבה יותר.

אני יכולה רק לקוות שכשהנכד שלי יגיע לצבא המדינה הזו תהייה במקום אחר לגמרי."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר