ברלין – עיר של ניגודים

 אילנה גרף

רשמים אישיים מביקור ב-ברלין המאוחדת 
ברלין ,עיר עם הסטוריה, עבר תרבותי מפואר. מוזיקה, אומנות,
הווה אלגנטי ותוסס ובכל זאת, יכולתי לשמוע עדיין את ההדים מן העבר.

תמונה ישנה של המשפחה ליד החנות

נחיתה רכה במטוס נוסעים איטלקי קטן וצפוף, הביאה אותי מנמל תעופה מלפנסה במילנו אל ברלין המערבית. הנסיעה הייתה מעין מסע לחיפוש שורשים משפחתיים, אל הרובע היהודי בלב החלק המזרחי של העיר.

לאחר עליית היטלר, בשנת 1933 עזבה המשפחה, שבבעלותה היתה חנות יוקרתית לבגדי גברים את העיר והיגרה לארץ- ישראל לרחוב נחלת בנימין בתל אביב, אל החום המעיק ואל האקלים המקומי.

הבית נמכר ונותר מאחור, אך הכלים, הרהיטים, המיטות ואפילו שמיכות הפוך ממולאות נוצות אווזים הועברו באוניה לארץ . כלי פורצלן עדינים - שרידים לתקופה רחוקה בה החיים היו מסודרים ולכל דבר עת ומקום, עדיין מונחים היום במזנון-ויטרינה שחור וחמור סבר בבית הסבתא ברחוב מאפו בתל-אביב בתצוגה דוממת, כזיכרון לימים אחרים..

רבות נכתב על ברלין. עיר שעברה מלחמות, חלוקה ואיחוד מחדש, משטרים מדכאים ועם כל זה תרבות ששרדה בה לאורך כל השנים והתקופות. עברה התרבותי המפואר, הקברטים, ברכט, המוזיקה והאומנות מוכרים לכל, אך אין כמו החוויה האישית כדי לחוש את העיר מקרוב.

ההתרשמות הראשונה שלי מ-ברלין היתה השדרות רחבות המימדים שאורכן קילומטרים החוצות את העיר. מערב העיר מתרכז סביב ה"קו-דאם" וכנסיית וילהלם ברחוב קורפורסטנדאם.
 

הכנסייה עוררה בי מיד רושם חזק מכיוון שחלקה העליון, הושאר במצב הרוס כפי שנותר לאחר שנפגע מהפצצת מטוסים בריטיים במלחמת העולם השנייה, והיא משמשת בעצם כסמל של מה שעבר על העיר.

מה שנותר ממנה הינו שחור וכעור, והיא עומדת על תילה כאנדרטה בלב העיר– בניגוד חריף לאלגנטיות העירונית המודרנית שמסביב.

הניגוד החריף הזה, במיוחד מבחינה ויזואלית, חזר לאורך כל הביקור.ברלין היא עיר ענקית ומרשימה. הכל בה גדול: השדרות הרחבות , בתי הכל-בו מרובי הקומות, התרבות המפוארת. אבל האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שעברו על העיר שהיתה חצויה ע"י חומה במשך 41 שנים עדיין משתקפים ברחובותיה, שדרותיה, בתיה ואנשיה. ליד כניסה לרכבת התחתית פארק ובכניסה לרכבת עומד דוכן לממכר נקניקיות. הכל נקי ללא רבב.

גברים ונשים בחליפות ונשים לאחר יום עבודה עומדים בשורה מנומסת כדי לקנות את הנקניקייה שמוסר להם במלקחיים מוכר אדיב שנראה יותר כמו רוקח. אין פה – " אני הייתי קודם", או: "מי אחרון"...... אך השפה - צורמת לאוזן ישראלית: "ביטה שיין", " דאנקה שיין".

הרכבת התחתית של ברלין, עדיין חסומה בחלקה לכוון הצד  המזרחי עוד מימי ההפרדה של החומה המפורסמת. לצדה המזרחי של  העיר הגעתי באוטובוס  עד למרכזה - שדרת אונטר דר-לינדן  (שדרות עץ התרזה) שהייתה בעבר השדרה האופנתית של ברלין והיא משתרעת משער ברנדרבורג ועד לכיכר אלכסנדר- פלאץ שהיתה כיכר מרכזית בעבר גם בזמן גרמניה הקומוניסטית. כאן עוברים לעולם אחר ממש, כמו לסרט מלחמה ישן.

רוב הבתים שהיו לאורך השדרה נהרסו כליל ונבנו מחדש לאחר המלחמה. אלה שנותרו לא שופצו ועדיין נותרו בהם פגעי המלחמה ושיני הזמן, זכר לתקופה בה ברלין הוכרזה ע"י היטלר כמרכז הכוח.

הבניינים בנייני דירות חומים וכעורים בחלקם הרוסים או נקובים בעשרות חורים של פגזים לאחר "הקרב על ברלין" שבו כתשו מפציצים בריטיים את העיר מידי לילה.

גם האנשים כאן נראים קשיי יום ועלובי מראה במקצת, כנושאים על גבם עדיין את עול המשטר המדכא והעוני, לבושים באותם בגדים פשוטים אפורים וחומים ולא אופנתיים ששימשו אותם בשנים עברו עוד מזמן השלטון הקומוניסטי . המכוניות ישנות. ניתן לבקר במפקדת ה"שטזי" – שהייתה המשטרה החשאית מעוררת האימה והנוירוטית של גרמניה המזרחית.

ובלב האזור: הרייכסטאג. הבניין המונומנטאלי שהחל כפרלמנט של הקיסרות הגרמנית עבר לא מעט תהפוכות. בשנת 1933 נשרף ע"י הנאצים בהאשימם את הקומוניסטים. ב- 1945 ניזוקה כיפתו שהייתה עשויה ברזל נחושת וזכוכית מהפצצות סובייטיות והתמוטטה. ב- 1995 עטף אותו האמן כריסטו – חובב העטיפות (כריסטו עטף אי שלם, חוף ים, ובניינים ידועים אחרים בעולם) בעטיפה מטאלית עם חבלים כחולים.

לאחר איחוד העיר ומעבר הבירה מבון לברלין שופץ הבנין במשך 4 שנים ע"י אדריכל אנגלי בשם נורמן פוסטר, אשר עיצב אותו מזכוכית ברוח רעיון השקיפות כסמל לכך שלפרלמנט הגרמני אין יותר מה להסתיר.

שרידים לתרבות העבר, נמצאים במזרח ברלין אחדים מהמוזיאונים הטובים ביותר ב-ברלין. אני ביקרתי במוזיאון פרגמון. המוזיאון נראה חיצונית שחור, אפוף ירוקת וטחב, כאילו עצר הזמן מלכת בממלכה רדומה. הוא נודע במיוחד באוספי העתיקות מן המזרח הקרוב: סוריה, פרס, בבל, אשור, ואומנות איסלמית וכן אומנות הלניסטית, יוונית קלאסית ורומית ושרידים ארכיטקטונים כמו מקדש פרגמון. שחזור מדוייק שלו בגודל אותנטי הנמצא בתוך המוזיאון מרשים מאוד.

יחד עם זאת, בלב האיזור התרבותי כל כך, לא יכולתי שלא להיזכר  ב"שריפת הספרים" שהתרחשה ב- 10 במאי 1933, בה הועלו באש ספריהם של זיגמונד פרויד, ברטולד ברכט, היינריך מאן, תומאס מאן, ארנולד צוויג, אריך קסטנר, אמיל זולא ועוד,  ולהצטמרר. 

את הרובע היהודי מצאתי שקט. פה ושם תיירים, מעט ישראלים. את בית המשפחה לא מצאתי ואולי כבר אינו קיים עוד, אבל עדיין יכולתי לספוג את האוירה ברובע מהרחובות והבתים שנותרו.  

מבט מעלה הציג בפני את הבתים כמעט כפי שהיו אז, בזמן שחיה שם קהילה יהודית משגשגת. במקום נמצא בית הכנסת היהודי ה"חדש" (נויה סינגוגה) שנבנה בשנת 1899  ונשרף ב"ליל הבדולח". בית הכנסת היה מרכז הקהילה היהודית ובני המשפחה נהגו לחגוג בו  אירועים משפחתיים, כמו בר- מצוות.

רקע קצר: ברלין שלפני מלחמת העולם השניה היו 133 אלף יהודים. היא שימשה מרכז לארגונים יהודיים ולארגוני עזרה שונים. היהודים לקחו חלק והשתלבו בתחומי הכלכלה, החברה, המדע והאומנות בעיר, יחד עם עצמאותם הפנימית. הופיעו בקהילה עיתונים וירחונים ,היו בה תנועות נוער יהודיות רבות והחינוך בבתי הספר הצטיין ברמה גבוהה.

לאחר הפרעות של ליל הבדולח שהחריבו את בתי הכנסת, שותקו כמעט לחלוטין החיים היהודים .  בספטמבר 1933  הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות.יהודים לא התקבלו אליה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. נאסר לשמוע מוזיקה שהולחנה בידי יהודים, לצפות במחזות יהודיים, להשתמש בפיסיקה יהודית, בפסיכולוגיה יהודית, באדריכלות ,בספרות , בשירה ובפילוסופיה יהודית. מספר בתי- ספר ותנועות נוער עדיין פעלו, עד לגירושם של יהודי ברלין ב- 3-1942. 

בית הכנסת, בעל כיפת הזהב הנראית למרחוק שרק חזיתו נותרה שלמה שופץ ומשמש כיום כמוזיאון קטן הנקרא "המרכז ליהדות" ובו שרידי חפצים ששימשו יהודים, תמונות של הקהילה היהודית ומסמכים על בית הכנסת.

קיים חדר סגור למבקרים ובו תמונות רבות ועוד מסמכים, אליו לא מאפשרים להיכנס באופן חופשי.

"צ'ק פוינט צ'רלי " , נקודת המעבר המפורסמת של בנות הברית בין מערב העיר למזרחה, משמשת כיום כמוזיאון קטן של החומה המתעד ומציג תמונות מסמכים ואביזרים ששימשו לבריחה ולהברחה. שרידי החומה עם שכבות הגרפיטי שהפכו לסימן ההיכר שלה הובילו אותי לעולם רחוק וקר עם השתקפות מוחשית של המאורעות ההסטורים, המלחמות והמשטר הקומוניסטי המדכא, אבל התאכזבתי מעט למצוא שרידים מעטים כל כך של החומה והגרפיטי שרובה נהרס.

את המעבר בחזרה אל מערב העיר עשיתי דרך שער ברנדבורג הידוע. השער המונומנטלי נבנה בשנת 1791 בסגנון נאו-קלאסי בהשראת האקרופוליס כסמל של שלום והיה אחד מ-14 השערים של העיר. כאשר נבנתה חומת ברלין ב- 1961, נאטם השער ולאחר ביטול הגבול בין 2 חלקי העיר נפתח מחדש. אפשר לעבור דרכו ברגל או ברכב.  

ברלין של היום ידועה באירועים התרבותיים  הגרנדיוזיים שלה: פסטיבל הסרטים של ברלין, מצעד הגאווה הססגוני, מצעד האהבה ומוסיקת הטכנו, פסטיבל הג'אז. קיימים בה 170 מוזיאונים, 35 תאטראות, אולמות קונצרטים ובתי אופרה וחיי לילה המתקיימים במועדוני הלילה, הפאבים והמסעדות, כמיטב ימי הקברטים העליזים בעבר. קשה להסביר בדיוק מדוע אבל ישנה תחושה אחרת שונה מערים אחרים בגרמניה שביקרתי בהן. אולי פחות נוקשה, יותר קוסמופוליטית ויחד עם זאת, נקיון וניכור. אי אפשר שלא להתאפק ולרמוז לבן-זוגי , בחלוף על פנינו גרמני מבוגר: ....מעניין מה הוא עשה במלחמה... מלכתחילה ידעתי כי ביקורי ב-ברלין לא יהיה עבורי עוד ביקור תיירותי.

ברור היה לי כי מטענים רגשיים והיסטוריים ילוו את צעדי בתוך העיר. ואכן, ולא יכולתי להתרגש מיופייה של עיר כאשר בכל מקום הגיחו לקראתי רוחות מן העבר. השדרות הרחבות שבהן צעדו גדודי חיילים, מבני הממשל המונומנטאליים הטילו עלי צל כבד ומאיים, ברבעים הישנים של העיר עוד יש בתי- דירות רבים בהם נותרו סימני הפגזות מהמלחמה ההיא וכמובן שרידי החומה שחצתה את העיר. כל אלה היו לי כעדות אילמת, מכבידה, נוכחת.

בעשור האחרון המזרח עובר שיפוץ ובנייה. בניינים נוספים מוקמים מדי שנה והגרמנים דואגים להנציח מבנים ואנדרטאות, אך בכל זאת, ניתן עדיין לשמוע בצורה כמעט מוחשית את הדי הקולות מן העבר הלא רחוק.

בעיר ברלין קיים ניגוד צורם בין היופי הנשגב לבין צבעי הכיעור של העבר, העולים מכל עבר.

את הצבעים האלה שום שיפוץ לא יוכל למחוק.