אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על דמוקרטיה – פמיניזם – ופורנוגרפיה


תאריך פרסום קודם: 
2003
בית הספר בית הספר למנהל עסקים ע"ש האס
בית הספר בית הספר למנהל עסקים ע"ש האס

 

חלק א 

אומרים שמה שקורה (בתחומים מסויימים) בארצות הברית מגיע לישראל לאחר שנים מספר. זה מה שאומרים בארץ. אומרים שמה שקורה בארצות הברית (בתחומים מסויימים) מתחיל בברקלי ולאחר מספר שנים מתפשט לכל היבשת.זה מה שאומרים בברקלי.

ברקלי: עיר שיש לה אוניברסיטה, או שיותר נכון לומר, אוניברסיטה שיש לה עיר. בסך הכל כמאה אלף תושבים. בסך הכל כשלושים אלף סטודנטים. גם חלק גדול מתושבי ברקלי שאינם סטודנטים משתייכים בצורה זו או אחרת לאוניברסיטה. אפשר לומר כי האוניברסיטה היא מה שיצר את ברקלי, היא זו שהעלתה את ברקלי על מפת ארצות הברית ועל מפת העולם כולו. כן, העולם כולו! וכל זה התחיל לפני ארבעים שנה. אבל קודם מעט על ברקלי.

ברקלי: עיר מטורפת ונהדרת. עיר שיושבת בין הגבעות שממזרח לה לבין מפרץ סאן פרנסיסקו שממערב לה. מבחינה זו אין היא לבד. אפשר להשוות את מזרח המפרץ (East Bay) לגוש ערי דן. זה הוא רצף של ערים שהגדולה בהן היא אוקלנד, שהיא גם בירת המחוז ושלא כמחמאה, היא במקום הראשון בארצות הברית במספר מקרי הרצח שקורים בה שנה אחר שנה. אלופת היבשת!!! ומתוך הבנת המצב לא אומר את דעתי על הגורם העיקרי לכך. כל שאר הערים הן ערים קטנות, "ערי שינה" שהשטח המוניציפלי שלהן מתחיל באמצע רחוב אחד ונגמר באמצע רחוב אחר ומי שלא מבחין בצבעים השונים של השלטים הנושאים את שמות הרחובות, לא ידע אם הוא עוד בעיר האחת או שכבר עבר לעיר האחרת. באמצע הרצף העירוני הזה שוכנת לה ברקלי. כמו שאמרתי מטורפת ונהדרת, או כמו שאמרה פעם חברה טובה שלנו שבעלה סיים את הפוסט דוקטוראט והם חזרו לארץ: "גולת ברקלי הנהדרת".

אז מה כל כך נהדר בה? על הטרוף שבה אחר כך ובנפרד.

הפעם הראשונה שהגעתי לברקלי הייתה בשולי/שלהי ימי מהפכת הסטודנטים. בכל העולם כבר עברו "שנות השישים", אולי בהסתייגות מסויימת לגבי פריס ואמסטרדם, אך כאן, כאן עוד הכל חגג את מהפכת הסטודנטים. כל הדשאים בקמפוס, שהוא לכשעצמו מדהים ביופיו על מגדל הפעמונים (campanile) המזדקר מעליו ושפעמוניו מרטיטים את האויר בנגינתם, כל הדשאים היו מנוקדים בפרחי נערות הנפתחים אל השמש, נחשפים בעירום מלא או חלקי וכולן כולן, גם הלא יפות שביניהן, היו כל כך יפות שלי, כמי שרק בא מישראל, בא לבכות למראה החופש הזה. וליד הדשאים, ממש ליד, ברחבה שלפני בנין המנהלה מוצבים עשרות שולחנות ולידם, עומדים כל מי שיש להם מה לומר ועל כל נושא שבעולם ובעיקר על נושאים פוליטיים והניגוד הזה שבין היופי והשלווה שעל הדשאים, לכיעור ולכעס ולמתיחות הגועשת, היכה אותי בתדהמה. בימי שישי בשעה אחת אחר הצהרים, ברחבה שבצידו השני של בנין המנהלה ולפני אולם הקונצרטים הגדול "זלרבך" התקיים הקונצרט השבועי.  כן, בפעם הראשונה חשבתי אני על איזו תזמורת  סימפונית או לפחות רביעיית כלי מיתר, אך לא. שלושים-ארבעים תופים. גדולים וקטנים, רגילים או ממקור תרבותי/אתני כזה או אחר וכולם מוכים בקצב המקפיץ אפילו את עצמות ה"קרשים" המובהקים ביותר, ובצד, רוקדת לה "פרבדה" לעצמה. רוקדת ערומה והיא בעולמות אחרים, עולמות של יופי ואמונה ואמת. (פרבדה = אמת. העיתון הרישמי של ברית המועצות).

אם התעייף אחד המתופפים, הוא פשוט מניח את המקלות וקם ומיד מישהו אחר, סתם אחד מהקהל, מתיישב במקומו וממשיך בתיפוף, ללמד שקצב החיים אינו פוסק אפילו לרגע. מול הכניסה הראשית לקמפוס משתרע השוק. הוא ממלא את כל רחוב "טלגרף", רחוב שיש לו מעמד מיוחד בחיי העיר, אך יקצר המצע מלתאר את כ-ל מעלותיו. השוק מתקיים בכל יום אבל גדולתו היא בסופי השבוע. זהו השוק הציבעוני ביותר שראיתי מימי. שוק שרובו תכשיטים, דברי אומנות, "פיצ'פקס" למיניהם וחולצות ציבעוניות שהיו אז, והינן גם היום אחד מסימלי ה"היפיז". אם היו בשוק מאות "מוכרים" אז היו בו אלפי "קונים" והמרכאות באים רק להדגיש כי לא המכירה ולא הקניה היו העיקר. העיקר היה המפגש ההמוני של בני האדם. מפגש עטוף צלילי מוסיקה של מנגני רחוב ותבול בערפל עשן המריחואנה. כמו כל אחד מהמבקרים "הקונים" הייתי גם אני המום, כי על אף הצפיפות והדוחק הרגשתי כאילו כל העולם פתוח לפני. הרגשתי את ה-ח-ו-פ-ש. באחד הימים בשעות אחר הצהריים התקיים באמפיתיאטרון הגדול של האוניברסיטה/העיר הנקרא "התיאטרון היווני" קונצרט (מופע) בהשתתפות פיט סיגר וג'ון באייז. היינו שם. אמנם ראינו אותם ושמענו אותם כאשר הם הופיעו בביניני האומה בירושלים (כן, היו ימים כאלה). אך כאן, באווירה האחרת גם הם היו אחרים. כמו כולם עמדנו על ספסלי הבטון ויחד עם אלפי לבבות אחרים שרנו את We Shall Overcome  והאמנו כמו כולם שאכן זה יקרה, שאכן ביום מן הימים לא יהיו עוד מלחמות. שאכן ביום מן הימים יהיו כל בני האדם חופשיים ומשוחררים. שאכן ביום מן הימים יהיו השחורים שווי זכויות ושווי ערך לבנים. ושהנשים, כן הנשים, יפסיקו להרגיש את עצמן מקופחות ומופלות לרעה. וקיבלנו בהבנה ואפילו באהדה את ההתרסה וההפגנתיות שבהתנהגותן. לא הפריעו לנו הרגליים הנשיות המכוסות שיער. כמעט אהבנו (איך אפשר לא?) את תנועת השדיים החופשיים מצינוק החזיות. (זוכרים את חברת הכנסת מרשה פרידמן ואת שריפת החזיות? גם היא כאן ומכאן, מברקלי.) קיבלנו בהבנה ובאהדה את דרישתן לקיום יחסי מין חופשיים מבלי שהדבר יטיל עליהן סטיגמה המקובלת בחברות שמרניות. אכן היה גם היה סקס, סקס חופשי. (מחלת האיידס עוד לא היתה, לא במציאות ולא בתודעה). אולי הייתי נאיווי ואולי אני עדיין נאיווי, אבל האמנתי ואני עוד מאמין שהיה זה סקס יפה. סקס שאף אחד וביחוד לא הנשים, לא ראה בו ניצול מיני ושאף אחד לא ראה בנשים רק אוביקט מיני. אני יודע שפורנוגרפיה קיימת מאז ומעולם ובכל העולם. אבל אם נזכור לרגע את האימרה שפורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה (בית התה של ירח אוגוסט) אז אני חושב שבברקלי לא היתה אז פורנוגרפיה. לפחות לא בחוגים של האינטליגנציה והאקדמיה.

תשאלו אותי מה פתאום אני כותב היום על מה שהיה אז?

בימים אלה, לפני ארבעים שנה קרה דבר ששינה את ההיסטוריה, לא רק בארצות הברית, אלא בעולם כולו, דבר שקרה האוניברסיטה של ברקלי ושהאחד באוקטובר נקבע ליום בו מציינים את האירוע הזה.

בשנות החמישים עברה ארצות הברית את אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה. ה"מקרתיזם" השאיר את עקבות ציפורניו בכל מקום. כל מי שלא הסכים עם הממשל נחשב לקומוניסט. שחקני קולנוע בלוס אנג'לס ובניו יורק פוטרו ונעצרו. אך יותר מבכל מקום אחר, נחשדו בקומוניזם אנשי רוח ואקדמיה שחיו ופעלו באיזור סאן פרנסיסקו.  באיזור נערכו חיפושים לאיתור אנשים אלה, גם בבתים וגם במקומות של בידור ותרבות ובעיקר בקמפוסים בסאן פרנסיסקו וברקלי. כל מי שהיה פעיל למען זכויות האזרח נחשב לקומוניסט או לפחות לאנטי-אמריקאי.

המאבק על זכויות האזרח ובעיקר על זכות הדיבור התנהל במשך שנים מספר ונישא באינטנסיביות רבה באוניברסיטות ויותר מכל על ידי הסטודנטים של אוניברסיטת ברקלי שבה הייתה קבוצה פעילה מאוד. המאבק בין הסטודנטים של ברקלי לבין המשטרה וה-FBI לבש ביטויים אלימים מצד המשטרה כבר בהפגנות כנגד שימועים שנערכו בסאן פרנסיסקו ב- 1960. אך ההתפרצות המכרעת אירעה רק לאחר מאבק/הפגנות של הסטודנטים של אוניברסיטת ברקלי שנמשך כארבע שנים. ב-1964. 10. 1, כמקובל על הסטודנטים וכנגד הוראת הנהלת האוניברסיטה הוצבו ברחוב, כמעט כפי שהדבר נעשה גם כיום, שולחנות הסברה של אירגונים שונים לזכויות האזרח. הנהלת האוניברסיטה החלה ברישום שמות הסטודנטים המשתתפים שאישו את השולחנות. כתגובה הוחלפו מיד הנרשמים בסטודנטים אחרים כך שבסוף היום האחד הזה נרשמו שמותיהם של כ- 800 סטודנטים. סטודנט חדש שרק הגיע לברקלי מניו יורק דיבר ובלי כוונה יצר מושג שהפך להיות סיסמת העולם.  הוא אמר שמכוון שמדובר בחופש דיבור  (freedom of speech) אין להיצמד לשולחנות שברחוב והוחלט להעביר את השולחנות לרחבה שלפני בנין המנהלה (Sproul Plaza) ואז נכנסה המשטרה לתמונה. המשטרה ביקשה לעצור את אחד הסטודנטים הפעילים והוא סרב. באופן ספונטני הוצא האוויר מגלגלי מכונית המשטרה. לאחר זמן ומבלי משים הפכה המכונית התקועה בתוך המון הסטודנטים לבמת נאומים עליה עלה אותו סטודנט חדש, מַריוֹ סַביוֹ (Mario Savio). התמונה בה הוא עומד על גג מכונית המשטרה ונושא דברים, תמונה שהייתה לסמל המהפכה ששינתה את ההיסטוריה וקבעה את המושג Free Speech. 

זה היה אז, את הקיים כיום תקראו (אם תרצו) בחלק  ב' 

חלק ב' 

גופים רדיקליים נוטים לעבור תהליכים שהם מנוגדים אך ברוב המקרים מביאים לאותה התוצאה. הרבה גופים רדיקליים נוהגים לגלוש מעבר לגבולות שקבעו לעצמם, או להיפך, להתכנס ולהתבצר יותר ויותר בתוך הגבולות שקבעו לעצמם. אני כשלעצמי לא מכיר גופים רדיקליים שלא עברו אחד מהתהליכים האלה ועל אף החשש לחטוא בהכללה טוטלית אני אומר כי האופייני הוא שלבסוף התהליכים האלה הם שמביאים לחורבנם ולהעלמם של הגופים האלה. ככל שהגופים האלה רדיקליים יותר ופנאטים יותר כך הם, בדרך כלל, מזרזים את הסוף של עצמם. בין אם שיחד עם העלמות הקבוצה, נעלמת גם האידאולוגיה שלה (השתמשתי במילה אידאולוגיה אם כי אפשר גם במילים אחרות כמו אמונה דתית או חילונית וכו') ובין אם האידאולוגיה ממשיכה להתקיים ולהיות נישאת על ידי קבוצה אחרת שמידת הרדיקליות שלה תקבע את מהירות המשבר שאותו היא תעבור עד להעלמותה. יחד עם זאת יכול להיות מצב ששרידים של קבוצה ימשיכו להחזיק באמונתם על אף היותה לאנכרוניזם.

את המאבק על חופש הביטוי אימצו לעצמן אין סוף קבוצות של פעילים בכל העולם. קבוצות רדיקליות יותר ורדיקליות פחות, יחד עם גופים אזרחיים כאלה ואחרים, חסרי אידאולוגיה ספציפית. במקומות רבים הפך חופש הביטוי למציאות יום-יומית שאין צורך לדבר עליו, לשכנע בנחיצותו, או להלחם בו. במקומות רבים בעולם, בהם הדמוקרטיה היא המציאות הפוליטית המקובלת והמובנת, מהווה חופש הביטוי חלק אינטגרלי מדמוקרטיה זו. בברקלי, המקום בו זכה חופש הביטוי לניצחון הפוליטי המדהים ביותר, בתקופה בה היתה ארצות הברית, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, תחת משטר האימים של המקרתיזם, אשר באופן לא כל כך ברור ולא כל כך שיגרתי, הצליח להתקיים ליד ובתוך הדמוקרטיה. והיא, הדמוקרטיה, גם היא המשיכה להתקיים מבלי שרוב הציבור האמריקני ראה והבחין כי ישנה סתירה תהומית בין שני אלה.

ברקלי כבר מזמן אינה אותה ברקלי שהכרנו בשנות השישים והשבעים. ברקלי שוב אינה מרכז של ההיפיז ו/או הביטניקים שאינם קיימים עוד ולא כאן המקום לדון במשותף להם ולמבדיל ביניהם. ברקלי הפכה להיות שמרנית במהפכנות שלה. חופש הביטוי הוא נושא שעוד נישא בלהט בקרב קבוצות מסויימות וביחוד של אנשים שכבר אינם בגיל הסטודנטים. גם הסטודנטים החדשים מנסים לשמר את האופי המיוחד שהם חושבים שעוד שולט כאן. אך חופש הביטוי ועוד דברים שבחלקם אגע בהמשך, הפכו להיות נחלת הלוחמים לקיומם ובא לידי ביטוי לא במתן במה לבעלי דעות אחרות ושונות מדעותיהם, אלא על ידי סתימת פיות בצורה בוטה ולעיתים אלימה. אחד הנושאים הלוהטים כאן, כמו במקומות אחרים בעולם, הוא הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. מטבע הדברים קיימות כאן קבוצות רבות אנטי-ישראליות, שאגב, הרדיקליות שבהן הן של יהודים מקומיים ושל ישראלים לשעבר. עמירה הס התקבלה פה בזרועות פתוחות. אדוארד סעיד מילא אולם גדול. אפילו יוסי ביילין הצליח למלא חדר הרצאות באוניברסיטה. אבל כשביבי נתניהו רצה להופיע פה רתח הרחוב ורק כוחות גדולים של משטרה הצליחו לחלץ אותו עוד לפני שנכנס לאולם בו אמור היה לדבר.

ככלל מושתתת הדמוקרטיה האמריקנית על שיטה של שתי מפלגות: הדמוקרטים והרפובליקנים. בברקלי, או כפי שנקראה פעם "הרפובליקה העממית של ברקלי"  People's Republic of Berkeley , כלל לא קיימת המפלגה הרפובליקנית. כאן המאבק הפוליטי הוא בין הדמוקרטים והרדיקליים. אמנם שני שמות שונים, אבל מבחינת הרדיקליות אין ביניהן הבדל. אם בתחום הפוליטי, חופש הביטוי כבר קיבל פנים שונות, הרי שבתחומים אחרים בא חופש הביטוי כחלק מהנהדרות המטורפת של ברקלי, כפי שאמרתי. פעם בשנה, בסוף חודש ספטמבר, מתקיימת תהלוכה ברחוב "יוניברסיטי", הרחוב הראשי של ברקלי, תהלוכה שאם אפשר הייתי מתרגם את כותרתה לעברית והיה מתקבל "כמה ברקלי אתה יכול להיות" בה מיוצגים כל מי שרוצה להיות מיוצג על ידי עצמו: סוחרי החנויות ההודיות מ"ליטל אינדיה" מציבים להקת רוקדות ריקודי בטן על גבי משאית. מכבי האש ניצבים בגאווה על כבאית ענק (יותר מתמיד אחרי אירועי ה-11 בספטמבר). קבוצה של קאובויס שחורים (אפרו-אמריקנים) רוכבים על סוסים הולכים-טופפים. "האיש הוורוד" מלהטט על חד-אופן. מכוניות ועוד מכוניות מקושטות בשגעונות אוריגינליים. נציגות "המכון לחינוך ארוטי" צועדות נושאות דגם בגובה שני מטר של איבר המין הנשי בצבעים עזים של סגול וורוד. פה ושם, לאורך התהלוכה, אנשים בעירום מלא. חלקם בקבוצות וחלקם ביחידים ורובם בגילים שבהם טוב יותר, לדעתי, היה אם היו לבושים/ות. אבל הם/ן מפגינים/ות את זכותם/ן לחופש הביטוי כפי שעשו בימים ההם בהן הם/ן היו צעירים/ות יותר. מראות שכאלה כבר מזמן אין לראות בתחומי האוניברסיטה. היפות כבר לא משתזפות על הדשאים בעירום. אפילו "הסטודנט העירום", שהופיע לשעורים עירום כביום היוולדו ורק תרמיל הספרים על גבו, גם הוא נכנע לדרישת משטרת הקמפוס (למשטרה הרגילה אסור להכנס לקמפוס מאז ימי מהפכת הסטודנטים) והסכים ללבוש ...בנדנה. גם סערה ציבורית שהתעוררה כאשר המשטרה ביקשה מקבוצה של פמיניסטיות לא לרקוד עירומות על הרחבה שבראש המדרגות העולות לבית העיריה לא הועילה, והמשטרה סילקה, אנמם בצורה פיסית מאוד מאוד עדינה, את הרוקדות. לא בגלל העירום, אלא בגלל הפרעה לציבור ליהנות משרותי העיריה. אינני יודע אם זה כורח המציאות או רק מקריות, אבל בשנים האחרונות מתרכז חופש הביטוי בשני תחומים. תמיכה בפלשתינים וגינוי חריף של ישראל (נושא נפרד) ובזכותן של הפמיניסטיות להמשיך ולהופיע בעירום. לאחרונה נוסף לכך אלמנט חדש והוא דרישה של קבוצת פמיניסטיות להפוך את הזנות לחוקית והנימוק העיקרי לזה הוא הנימוק הפמיניסטי המקובל כנגד הזנות ש"זכותה של האישה על גופה". אינני רוצה לעורר עלי את זעמן של כל הנשים בעולם ולהעריך כי התופעה של "פמיניזם-סקס-פורנוגרפיה" יכולה להתקיים גם מחוץ לברקלי. אפילו בברקלי אני בטוח שלא זה הקשר בין הדברים בכל שכבות הציבור, אבל הקדמתי ואמרתי בחלק א' שברקלי היא עיר מטורפת ונהדרת. עיר שהיא יחידה ומיוחדת. עיר שבה חופש הביטוי הוא הצעקה האחרונה. עיר שבה הדמוקרטיה היא "דמוקרטיה עממית מודרכת" (למי שזוכר את הדמוקרטיה בימים הטובים של ברית המועצות). עיר שבה הקשר "פמיניזם-סקס-פורנוגרפיה" קיים כשלפעמים הוא נחבא מאחרי מסכות של חינוך ואומנות.

ברקלי. עיר קטנה שבה חיים כמאה אלף תושבים (כבר אמרתי) קיימים שני ערוצי טלוויזיה. שני ערוצים שכל כולם... ברקלי. לקראת הכתבה הזו כפיתי על עצמי לצפות מידי ערב בשידורי הערוצים האלה מקווה להבין את הצדדים החינוכיים והאומנותיים שבהם. אני מוכרח להודות שזה היה קשה ושלא הצלחתי להבין. הערוץ האחד משדר "דמוקרטיה". צילום סטטי מנקודת צילום קבועה של הדיונים האין-סופיים המתנהלים בוועדות השונות של העיריה. כלומר דמוקרטיה המתנהלת לעיני הציבור המוכן לסבול ולצפות בדיונים המשעממים במשך שעות. הערוץ השני פתוח לכל מי שיש בידו סרט ווידאו כלשהו שהוא רוצה להציג. חופש ביטוי זה חופש ביטוי!!! עד השעה עשר בלילה משודרים בערוץ כל מיני סרטי חובבים באיכיות נוראות.  מהשעה עשר משודרים בו כמעט בכל לילה קודם תשדיר של "המכון לחינוך ארוטי" מוגש בלעדית על ידי מנהיגת הקבוצה, זו הנושאת בתהלוכה את דגם אבר המין הניקבי הענק. משום מה רוב ה"חינוך הארוטי" הניתן הוא על זכותה של האישה ליהנות מאוננות, דבר שאין לי כל התנגדות אליו, ולהיפך. החלק השני מוקדש ו"מקדש" את המזוכיזם הרך הנקרא בשידור "ספנקינג" שהוא בעיקר נשים הסוטרות על ישבניהן של נשים אחרות בעירום מלא או חלקי, תוך שילוב של קטעי סירטי פורנו "קשה". כמעט בכל תכנית מזכירה המנהיגה- מגישה-מחנכת את הצנזורה ואת זכותה לחופש ביטוי בתחום החינוך הארוטי. בהמשך הלילה מוגשת תכנית ארוכה ארוכה המציגה נשים ערומות המקיימות טקס / פולחן כל שהוא שהוא בעיקרו "ריקוד" של אחת, שתיים, או שלוש הנשים הערומות המסתיים בקיום יחסי מין, פרוורטיים לדעתי, עם אדם מסכן, נכה חולה בשיתוק מוחין היושב בכסא גלגלים ומנפנף בזרועותיו ניפנופים חסרי שליטה. מסביבם, בחדר מלא אנשים, נשים וגברים, המשמיעים צרחות וצלילי מוסיקה צורמניים שלעניות דעתי אין הם נכללים בקטגוריה: "מוסיקה". מנהיגת הקבוצה הזו היא אותה מנהיגה של קבוצת האנשים הצועדים בתהלוכה עירומים. התכנית הזו מוצגת תחת הכותרת "אומנות". אם תשאלו לדעתי אין כאן לא חינוך ולא אומנות. יש כאן פורנוגרפיה!

אגב, הערוצים האלה הם הערוצים הציבוריים היחידים המציגים עירום ללא טישטוש האברים המתאימים.

 ברקלי עיר נהדרת ומטורפת. אני אוהב אותה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר