אימגו - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   חברה

אנגינה פקטוריס בברגן-בלזן

שחר ארזי


 1. ההיית או חלמתי חלום?

 

שער הכניסה למחנה ברגן בלזן. אני מנסה כמה צעירים, נראים סטודנטים. לא, הם לא שמעו על ברגן-בלזן. אני משנה אסטרטגיה ופונה לזוג גריאטרי חביב, לא יודע מה הם עשו לפני שישים שנה, אבל על ברגן-בלזן אולי שמעו. " was? was? לא, יונגר-מן, לא-לא, nein-nein, מחנה ריכוז?  nicht hier." אין ברירה, מישהו חייב לדעת. גבר ממושקף בחליפה כהה יושב וקורא ספר, המראה האינטלקטואלי שלו מפתה אותי. כן. הוא בוודאי שמע על ברגן-בלזן.  

"איך מגיעים לברגן-בלזן?", אני שואל את מוכר-הכרטיסים בתחנת הרכבת של בילפלד, עיר אוניברסיטאית בינונית בצפון מערב-גרמניה, לא רחוק מהנובר. יומיים קודם לכן הגעתי שמה לכנס מדעי של חוקרי-מוח ופיסיקאים. אני יודע שמחנה הריכוז ברגן-בלזן בו שהו סבא וסבתא עד סוף המלחמה, ובו נרצחו הוריו של סבא, צריך להיות כחמישים דקות נסיעה משם, ולמחרת אני מתכנן לחמוק מהכינוס – יסלחו לי הנוירונים והקוואנטים – ולבקר במקום שהיה לחלק ממני שנים רבות לפני שתדרוך בו כף רגלי. מוכר הכרטיסים, גבר משופם בגיל העמידה, בודק במחשב.
 "ברגן-בלזן? אין מקום כזה" הוא עונה.
"אתה יודע", אני מנסה, "מחנה-ריכוז, מלחמת העולם השניה, לא רחוק מכאן."
 "אני מצטער", משיב המוכר באדיבות, "אני מכיר רק את המקומות שיש בהם תחנת רכבת, ואין תחנה בברגן-בלזן." מוזר, פעם היתה שם תחנה, ואפילו די פעילה.
 "האם תואיל לשאול את חבריך?", אני מבקש, "אולי הם שמעו, יודעים, מכירים?
אני מנסה את עמיתיו. לשווא.
 "ברגן-בלזן?" מצטער ich weiss nicht , לא מכירים. אני לא מתייאש. הביקור חשוב בעיני יותר מכל הכינוס, וסבתא אמרה לי שהמקום נמצא כארבעים קילומטר מצפון להנובר. אני מאמין לה. אני מנסה את מנהל  התחנה. כן, הוא שמע על ברגן-בלזן. "זה היה מחנה ריכוז. ליד ברלין נדמה לי... לא, לא כאן המחנה, מה פתאום כאן?"
מפה לא תצמח לי הישועה. אני יוצא לרחוב. מרגיש שמתייחסים אלי כמו אל קבצן שחסרים לו רק שני שקלים בשביל להגיע לעפולה. אני מנסה כמה צעירים, נראים סטודנטים. לא, הם לא שמעו על ברגן-בלזן. אני משנה אסטרטגיה ופונה לזוג גריאטרי חביב, לא יודע מה הם עשו לפני שישים שנה, אבל על ברגן-בלזן אולי שמעו. " was? was? לא, יונגר-מן, לא-לא, nein-nein, מחנה ריכוז?  nicht hier." אין ברירה, מישהו חייב לדעת. גבר ממושקף בחליפה כהה יושב וקורא ספר, המראה האינטלקטואלי שלו מפתה אותי. כן. הוא בוודאי שמע על ברגן-בלזן. ברגן ובלזן הם שני כפרים ליד העיר צֶלֶה, "תסע שמה, ותשאל", הוא מייעץ.
"היית שם?" אני מעז. לא, הוא לא היה שם.
 "אז מאיפה אתה מכיר? אתה העשירי שאני שואל ואף אחד לא הכיר."
"מוטב שאדע", ענה, "אני פרופסור להיסטוריה גרמנית." 


2. InterCityExpress

למחרת בבוקר אנו מגיעים, ידידי פרופ' אבשלום אליצור ואנכי, לתחנת הרכבת בבילפלד. הרכבת עוצרת בתחנה בעוד כדקה, אין לנו זמן לרכוש כרטיסים. אבשלום מפחד: "הגרמנים לא משחקים משחקים." אני מרגיע אותו: "סבא וסבתא שלי נסעו בלי לשלם – גם אנחנו נסע בלי לשלם." הרכבת מצייתת לחוק האינווריאנטיות של גליליאו. אינך מרגיש בשכבה ובקומה. מסכי טלוויזיה קטנים פרטיים לכל נוסע. הרגליים טובעות בשטיחים הרכים. שיפור מה מקרונות הבקר הפתוחים שישים שנה לפני. שלוש דקות לפני הירידה בהנובר, ואבשלום מפנה אלי מבט חרד: "זה הסוף שלנו, יש כרטיסן שני כסאות מאחריך." הכרטיסן מתקרב עוד כסא כשנשמע הרמקול: "הנוסעים להנובר מתבקשים להתקדם לכיוון הדלתות." אנחנו קמים בנונשלנטיות עשויה ופוסעים לכיוון הדלת. לרכבת לצלה כבר קנינו כרטיסים. ירדנו בצֶלֶה. כן, הפקיד הכיר את ברגן-בלזן. "תגיעו לתחנה כמה דקות לפני, יש רק אוטובוס אחד ביום, חבל שתפספסו, אם הוא לא רואה מישהו בתחנה הוא לא עוצר". האוטובוס מגיע, ואנחנו עולים. על השלטים מופיעים שמות הכפרים: ברגן, 4 ק"מ. בלזן, 8 ק"מ.


3. מתנת יום-הולדת

 

משהו במסמך מושך את עיני. תאריך ההגעה – 11 בינואר, בדיוק לפני 61 שנים. זה יום ההולדת של סבא. וזאת מתנת יום ההולדת – טיול משפחתי לברגן-בלזן. 

אוטובוס, נהג, שני נוסעים מתקרבים למחנה. האוטובוס עוצר בחניון גדול וריק. פקידת הקבלה שמחה למראה האורחים הבודדים. אני מספר לה כי מבני משפחתי שהו במקום, שניים עדיין שם באופן מסוים. אני שואל אותה אם קיים איזשהו מידע על שוכני המחנה. היא קוראת להיסטוריון של המקום, בֶרנד הורסטמן. נרגש מהייחוס, הוא ממהר לקראתנו ומזמין אותנו למשרדו. על השולחן חליטת לימונית על גבי פתיליה ושלוש כוסות מוכנות. "זה בסדר, הלימונית מגן ביתי", הוא מרגיע. כל תיעוד ששרד מן המחנה נמצא בחדרו, המפורט בהם הוא הארכיון של יוסף וייס. וייס היה סגן-נשיא היהודים במחנה. היהודים העריצו את מסירותו ואת זקיפות קומתו גם בשעת ההשפלה הגדולה ביותר. וייס ערך רישום מדויק של עובדי המחנה, מתי הגיעו, מתי נפטרו. מסמכיו הושמדו על ידי האס-אס בשלהי המלחמה, אך היהודי החכם הכין עותק נוסף, ששרד. קיים ארכיון נוסף של תעודות הפטירה שהוציא האס-אס, אך גם הוא הושמד. למרבה המזל והסדר הגרמני האס-אס שלח עותק של הארכיון לעיריה, ובבהלת סוף המלחמה נשכח.

אנחנו מחפשים בארכיון של וייס. טרנספורט מספר שש. משפחת פיליפ, אזרחים מסורים של הונדורס. יוליוס פיליפ, הלנה פיליפ, הרברט פיליפ ומרי פיליפ. איך השיג אבי-סבי, הסוחר החכם בעל העסקים חובקי העולם אזרחויות מוזרות כאלה? משהו במסמך מושך את עיני. תאריך ההגעה – 11 בינואר, בדיוק לפני 61 שנים. זה יום ההולדת של סבא. וזאת מתנת יום ההולדת – טיול משפחתי לברגן-בלזן. 
 

4. אנגינה פקטוריס א'

אני מעלעל בתעודות הפטירה. כתובות בכתב מסולסל ע"י רשם מקומי שגויס לאס-אס ורשם את התעודות. הרבה עבודה היתה למסכן. אני מסתכל על סיבות המוות בתעודה: herzinsuffizienz. (אי-ספיקת לב). "מוזר", אני מעיר, "לא ידעתי שהיתה בברגן-בלזן מגיפה של אי-ספיקת לב." ההיסטוריון קולט את האירוניה שבדברי. "כן, לאס-אס היתה רשימה של מחלות שאותן מלאו בתעודות הפטירה, על מנת להסוות את הסיבות האמיתיות." אנחנו מוצאים את תעודת הפטירה של אבא של סבא. הורסטמן מפענח את הכתב המסולסל. הכל מפורט:

שם: יחיאל יוליוס פיליפ.
נולד: המבורג, אחד במרץ 1878.
בת-זוג: הלנה באס-פיליפ.
מקום מגורים: ברגן-בלזן.
מקום עבודה: ברגן-בלזן.
מקום פטירה: ברגן-בלזן.
מקום דיווח על הפטירה: ברגן-בלזן.
תאריך פטירה: 15 במרץ 1945, שעה 13:45.
סיבת המוות: אנגינה פקטוריס.

תצלום תעודת הפטירה. סיבת המוות: אנגינה פקטוריס.

 

"אנגינה פקטוריס?" אני שואל "למה לא אי-ספיקה?"
ההיסטוריון משיב ברצינות: אבא של סבא שלך מת סמוך להגעה למחנה. מי שדווח על סיבת המוות לא היה איש האס-אס אלא סבא שלך הרברט, על-פי מה שאמר לו רופא המחנה היהודי." אינני יכול למנוע חיוך קטן מלהתגנב לזווית הפה. אבשלום וההיסטוריון לא ממש מבינים את הנכד המחייך לסיבת מותו של אבי-סבו. "אנגינה פקטוריס", אני מסביר, "לא מתים מאנגינה פקטוריס. אנגינה פקטוריס פירושה תעוקת חזה, כאבים בחזה. שלושה רבעים מהחולים שלנו במחלקה סובלים מכאבים בחזה. לפעמים הכאבים מעידים על אוטם בשריר הלב, אבל מתים מהאוטם, לא מהכאבים. ויש שחיים עם הכאבים לאורך ימים ושנים." הגרמני החביב עדיין לא מבין ואבשלום מתנדב להסביר: "זוהי דרך יהודית מקובלת. כך, למשל, כתב יהודי מרוסיה הקומוניסטית לקרוביו שדרשו בשלומו: 'ברוך השם, אנחנו אוכלים טוב כמו ביום כיפור, לחם יש בשפע כמו בפסח, מתלבשים כמו בפורים, שמחים כמו בתשעה באב, אי אפשר להתלונן.' מי שצריך להבין – מבין." אני חושב על אותו רופא יהודי בברגן-בלזן, הרואה את המאות או האלפים הנהרגים במחנה מדי יום, ולמול הזוועה הוא ספק רומז לדורות הבאים, ספק מספר בדיחה פרטית לעצמו, אנגינה פקטוריס. אולי, כאב-לב. לא רעב, לא אפיסת כוחות עד חדלון, לא העדר תנאי מחיה מינימליים וצפיפות נוראה, לא נפש שחדלה מהאמן כי יש תקווה, אנגינה פקטוריס.

5. מהי עבודת פרך? או: שטובן-קומנדו

 

הוֹרסטמן מוציא עוד קלסר מהארכיון. "אהה", הוא אומר, "הסבים שלך שהו בשטרן-לאגר, מחנה הכוכב." "מה זה מחנה הכוכב?", אבשלום שואל. "מחנה הכוכב זה מחנה בו שכנו יהודים, בעיקר כאלו שהגיעו מהולנד שהיו מיועדים לשחרור במסגרת של חילופי שבויים. הם ענדו מגן-דוד צהוב ולכן קראו למחנה שלהם 'מחנה הכוכב'. היו להם גם זכויות מיוחדות, הם לא עבדו עבודת פרך". "הרשה לי לעדכן אותך", אני מתקומם, "סבא עבד מהגעתו למחנה בהוצאת גזעי עצים כרותים מתוך הקרקע. אם תבקש ממני מתוך בריאות שלמה, תזונה מלאה, מזג אוויר מעולה וכל הכלים שבעולם להוציא גזעון מהאדמה אין לי מושג איך אעשה את זה." אני חושב על סבא העדין, אחרי 3 שנים במחנה ווסטרבורק, בינואר 44, צפון גרמניה, ניזון מסנטימטר וחצי של לחם ליום, בפיג'מה עלובה, מוציא גזעי עצים בני מאות שנים מתוך האדמה. "אם זו איננה עבודת פרך, אינני יודע מהי עבודת פרך!" "אני לא בא לשפוט את הקושי הסובייקטיבי", עונה הגרמני הטוב, "עבודת פרך הוגדרה כעבודה במפעלים גרמניים, כשכל מפעל היה זכאי למכסת עובדים. לרוב לא כולם חזרו מהעבודה. המחנה היה דואג שלמחרת שוב תצא כל המכסה. זוהי עבודת פרך. סבא שלך עבד ב'שטובן-קומנדו', פלוגת הגְדַעים, לא בעבודת-פרך". "אהה". עניתי. "אהה" חזר אחרי אבשלום, "אהה" (בספר המחנה קראתי אחר-כך שזו היתה העבודה המפחידה והמזוויעה ביותר).


6. אין ירגזי בברגן-בלזן

אנחנו מודים לאיש החביב ומתנצלים כי עוד מעט האוטובוס האחרון חזרה וברצוננו לשוטט מעט במחנה. "אהם, אתם עלולים להתאכזב, לא הרבה נותר. הבריטים שרפו את הצריפים של היהודים לאחר המלחמה בגלל המחלות, וגם השאר לא שרד, תוכלו לראות את הממוריאל היהודי והמונומנט של המחנה. יש גם כמה יסודות של צריפים..." יצאנו החוצה. אחו גדול ומוריק נפרש לעינינו. עצים – צעירים, מלאחר המלחמה – עמדו בשלכת, נבלעים בשמיים האפורים. דממת השקט עמדה באוויר. אפילו הירגזים צהובי החזה, הציפור הדומיננטית בגנים של גרמניה בעונה הזו וציוצם כעין המנדולינה, לא נשמע קולם. רק כמה פרות רועות וצבאים רצים חסרו כדי להשלים את הפסטורליה באתר השואה המרכזי של מדינת סכסוניה התיכונה. אולי שחזור מינימלי במקום חיסול השרידים היה עוזר לידע הכללי של תושבי בילפלד? 

7. הפסקול

הדממה מופרת בפיצוץ אדיר, ולאחריו רעש מקלעים. אבשלום נחרד. אני דווקא מזהה את הרעש בקלות, בכל אופן ביליתי ארבע שנים בשריון. אני צופה בפגז: קצר ומימין. כל כך הרבה פעמים נתתי את פקודת ההתקפה הזו. מעניין איך אומרים אותה בגרמנית. מחנה הצבא של הוורמאכט שכן שם עוד לפני המלחמה. כאשר ניסו האס-אס לשרוף את אלפי הגופות שנצטברו בברגן-בלזן התלוננו החיילים ותושבי ברגן ובלזן ("לא ידענו") על הריח הנורא. שריפת הגופות פסקה והן הצטברו עשרות אלפים במחנה. מראן היה המפגש הראשון של העולם עם הזוועה. אני מניח שכשסבא וסבתא שמעו את הצרורות הללו הם הגיבו יותר כמו אבשלום. אבשלום באמת כועס: "צריך מידה לא תאמן של אטימות וערלות לב כדי לדאוג לסוג כזה של תפאורה." אני דווקא מרוצה מהפסקול, המפר את הפסטורליה ומזכיר לנו, קצת, כמו בפרק של "אחים לנשק", איפה אנחנו באמת נמצאים. 
 

כבשן בברגן בלזן. מחנה הצבא של הוורמאכט שכן שם עוד לפני המלחמה.

8. מזג אוויר

חצי שעה אנחנו צועדים במחנה. הקור מקפיא. משפחתי הגיעה לכאן בינואר עם פיג'מה וכפכפים. מתחת למטריה אנחנו אומרים קדיש. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן." "בום", עונה טנק מהמחנה הסמוך.

אנחנו שבים מן המחנה אל המשרדים המחוממים. ההיסטוריון הטוב והפקידה ממהרים לקראתנו. לפי ההבעה על פניהם אנחנו נראים באמת גרוע. הם פושטים מעלינו את המעילים הספוגים מים, מכניסים אותנו לספריה ומעלים למקסימום את ההסקה. הפקידה מזדרזת להרתיח את התה. ואנחנו היינו בחוץ רק שעה, לא חמש שנים.


9. מרכך שואה

אנחנו נפרדים מידידינו החדשים וזוכים למתנות: העתקי המסמכים הנוגעים למשפחות פיליפ ואדלר, ספר על המחנה וקובץ יומנים. המספרים מבהילים. ככל שהתקדמו כוחות הברית גבר קצב הרצח. הטיפוס השתולל, מים ואוכל לא סופקו, לאיש לא היה אכפת. התמונות נוראיות: גופות בכל מקום, שלדים מתים וחצי מתים. טירוף על הפנים. הסיפורים ביומנים מחרידים. לא התקרבנו לחוש את הזוועה. אנשים רבו והתנפלו על האדמה המזוהמת למצוץ ממנה טיפת מרק-מים שנפלה (אנשים צָאוּ והשתינו בחדר בשל הסיכוי הגבוה שלא לחזור מהיציאה החוצה לשירותים בקור המקפיא, למול רוצחי האס-אס). שש מאות אנשים בצריף של שישים, שיער שאי אפשר לחותכו מזבל הכינים. מלאך המוות דופק, דופק, ובתוך כל זה לשרוד. אני תוהה על הקטע הזה שאני כותב: האם הוא ממחיש קצת את שקרה, או אולי גם הוא 'מרכך שואה', קורץ אל מול המוות. האמת היא שגם סבתא תמיד קרצה, אף פעם לא ספרה באמת מה היה, אחרים ספרו איך גנבה תרופות מבית החולים והבריחה למחנה, איך נתפסה. היא רק קרצה. 

10. אנגינה פקטוריס ב'

יום המחר הוא היום האחרון של הכינוס. אחרי הרצאתי מדבר פרופסור יווני למתמטיקה. המושב נגמר, ועמו הכינוס, ואנו יוצאים מן האולם. אני ניגש ליווני לברך אותו על דבריו. הפרופסור חצי יושב חצי שוכב על הספה בחוץ, הוא נראה סובל. "סלח לי", הוא ממלמל, "אני חש מעט ברע, יש לי קצת כאבים בחזה." כרופא אני מציע עזרה. הוא בן 73, סובל מיתר-לחץ-דם, לא ממש לוקח את התרופות. לא, הוא לא סובל מהלב. כן, אבא שלו מת מזה. הכאב שלו במרכז החזה, לוחץ, קצת יותר משמאל, קורן לגב. הוא חוור, כואב, עור קר ולח, דופק מהיר. כאב אנגינוטי. לא מתים מאנגינה פקטוריס, אך הכאבים עלולים לסמן אירוע לבבי חריף. אני ממהר להזמין ניידת טיפול-נמרץ וחוזר לחדר. היווני מושך בשרוולי: "תשמע דוקטור, אני אומר לך, זה לא הלב, אין לי שום בעיה עם הלב, אני פשוט בלעתי הרבה אוויר היום". הוא ממשיך: "תשמע, לא נעים לי להגיד לך, אבל יש לי גזים כל הזמן." "גזים, אהה" אני מסנן בלי משים.

"כן, גזים, עוד אחד קטן אני מוציא והכל יעבור."
"יופי!" אני עונה. הוא שם לב לספקנות בקולי.
"תשמע, כשהייתי ילד קטן, גם היו לי כאבים כאלה, ובעצם זאת בכלל פנאומוניה, הנה אני משתעל, תשמע: אהח, אהח." השיעולים נבלעים ברעש הסירנה של הנט"ן המתקרב. רק שלוש דקות עברו, בראבו! רופאה, פרמדיק, נהג וחובש רצים במעלה המדרגות עם חדר מיון קטן ביד. היווני מחובר למוניטור, לאינפוזיה. הם מודדים לחץ-דם: 180/130. הוא מקבל אספירין, ניטרטים, אולי עוד משהו ומורד לאמבולנס. בדיקות הדם שלו יגלו אירוע לבבי ולמחרת הוא יצונתר. את ברגן-בלזן כבר לא זוכרים בבילפלד, אבל לטפל באנגינה פקטוריס הם כבר למדו.

 

קריאה נוספת - אימגו