אימגו - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   היסטוריה

ברדלס בכרמל

אורי קציר 


 

מרי אלייזה רוג'רס דיווחה על ציד ברדלסים בכרמל. פיליפ באלדנספרגר הפיץ את הכוורנות הרועית. ויליאם לינץ' מיפה ומדד את ים המלח. רחבעם זאבי שב והוציא את הספרים שכתבו 

הזיכרון ההיסטורי שלנו דפוק. החינוך בישראל אינו מעודד זכירה של אירועים היסטוריים ושל מחולליהם, ובשל כך גם לא התפתחו אצלנו מסורות שעליהם גדלים בני הדורות הבאים. מלבד המסורת בהקשרה הדתי (שגם היא אינה אלא העברה מדור לדור של מנהגים ופולחנים שתכופות אין מבצעיהם יודעים את שורשיהם ואת הגורמים להיווצרם, אלא אם מדובר בציווי אלוהי או חז"לי שניתן למצוא לו הדים במקורות), אין כאן שום שימור של הזכרון ההיסטורי בתחומים אחרים. וכך, אין לרובנו כיום מושג מי היו שחקני התיאטרון והקולנוע בשנות השלושים והארבעים והחמישים, וגם לא מי היו כוכבי הספורט של אז, הפילוסופים, הסופרים, המשוררים, אפילו האידיאולוגים והפוליטיקאים. במשאל שנעשה לאחרונה התברר כי רבים מהתלמידים בבתי הספר אף אינם יודעים מי היה יצחק רבין - שמונה שנים בלבד לאחר הירצחו (אגב, הם יודעים היטב מי הן בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה, אבל כפי שהדברים נראים כרגע, צאצאיהם לא יבינו בכלל מי עומד מאחורי השמות האלה). 

 

 

 

 

 

מסיבה זו - וגם, כמובן, בשל היופי הבראשיתי שביצירות עצמן - אני נהנה כל כך לקרוא את סדרת הספרים שערך וההדיר רחבעם זאבי המנוח (ויצאו לאור בהוצאת משרד הביטחון), העוסקת במסעותיהם של נוצרים בארץ ישראל בתקופות שעד סוף השלטון הטורקי כאן. באותן שנים הייתה הארץ פחווה נידחת בשיפולי האימפריה העות'מנית, וההזנחה וההפקרות שליוו את התנהלותה היומיומית לא בדיוק הקלו על משיכת תיירים. אלה שבאו ושהאירו אחריהם ספרים, מכתבים ושאר תעודות, מלמדים לא במעט על הנופים והמנהגים ששררו כאן ושבחלקם הגדול נעלמו לבלי שוב. על הטקסטים העשירים הוסיף זאבי אסופות שלמות של איורים שפורסמו במסגרת ספרות הנוסעים הנוצריים. יש בכך היגיון: מאחר והספרים המקוריים התפרסמ, לפחות בחלקם, ללא אותם איורים ומאחר ולאיורים האלה לא יימצא בימינו גואל אלא באמצעות "סיפוחם" לספרים העוסקים באותו קונטקסט, זמן ומרחב, ברור כי יש בהם ערך מוסף לאנקדוטות הרלוונטיות הנכללות בספרים המחודשים. 

זאבי הספיק להרחיב את מפעלו ולהוציא לאור, בין השאר, ספרים מדהימים כמו רוב רוי על הירדן שכתב ג'ון מקגריגור על מסעו ההרפתקני בנהר הבלתי-ממופה; מנהגים ומסורות בארץ ישראל של ארמטה פיארוטי; ירושלים של מטה שפרסם הארכיאולוג צ'ארלס וורן; אגדות מארץ הקודש של הרופא והמיסיונר השווייצרי ג'יימס אדוארד הנאואר; ואל הסלע האדום, סיפור מסעם הנועז של צ'ארלס ליאונרד אירבי וג'יימס מאנגלס. על אלה הוסיף גם יצירות של סופרים בני זמננו שליקטו פרטים מאותה סוגת ספרות עצמה ויצרו ספרים חדשים לחלוטין מעין קובצי תיאורים קצרים של נוסעים בני הזמן ההוא, כמו בונים חומה בירושלים, של נתן שור, המתבסס על ספרות הנוסעים של המאה ה-16; ואעברה-נא בארץ, אסופת רשמי מסעות של אנשי העלייה הראשונה.

 ביקורת החוקרים על ספרות המסעות


ביקורת רבה נמתחה בעבר על ספריהם של עולי-הרגל לארץ ישראל. כה עזה וחריפה הייתה הביקורת, כמעט עד כדי ביטול כמעט גמור של ערכם כמקור היסטורי מהימן. על פי רוב, טענו המבקרים כי חלק גדול מהכותבים אינו אלא פלגיאט של אנשים אשר כלל לא ביקרו בארץ או באתרים שתיארו, וכל שעשו היה להתיק איש ממשנהו. טענה אחרת היתה שזמן המסע שלהם ותקופת שהותם בארץ-ישראל היתה קצרה ביותר, בוודאי לא מספיקה כדי לעמוד על טיבם האמיתי של האיזור, תושביו והתהליכים המתרחשים בו. הביקורים היו במספר מקומות נודעים, אליהם היו מגיעים בדרכים קבועות, בטוחות יחסית. לרוב חלקי הארץ האחרים לא חדרו כלל. תיאוריהם משקפים, על כן, נקודת מבט של עובר אורח, שהכיר אך באופן מצומצם ושטחי את המקומות שבהם ביקר. לעומת זאת, גודל ספריהם עומד לעתים קרובות ביחס הפוך לזמן הביקור, השהות והיקף המסע. הם גדושים בסיפורי הבל, פטפוטי סרק ותיאורים ארוכים, בלתי מדוייקים וחסרי כל ערך.


טענה נוספת שהועלתה בהקשר זה היא שמאחר ולביקור רובם המכריע היו מניעים דתיים נוצריים, הרי שבדרך כלל הם תרו וחיפשו בארץ ישראל אחר מקומות ונושאים נוצריים. מקומות השהייה שלהם היו המנזרים הנוצריים ומדריכיהם היו הנזירים המקומיים ששהו בהם. אלה האחרונים פיתחו צורות הדרכה והוראה קבועות, הובילו את הנוסעים האירופים לאותם האתרים, הראו להם אותם הדברים וסיפרו להם אותם הסיפורים, שהיו קשורים אצלם במסורות נוצריות ומקומיות. כך נוצר מודל שגור של ביקור בארץ ישראל, ומכאן גם הדמיון בין ספרי המסע השונים של הנוסעים המערביים, אף אם אינם העתקה ישירה של נוסע אחד ממשנהו.
ביקורת נוספת שהושמעה היתה, שחיבורים אלה מלאים בדיונים על נושאים תנ"כיים ובוויכוחים תיאולוגיים, לא התייחסות כמעט למראה הארץ, מצבה והאתרים שבהם ביקרו. מחברים אחרים נגררו לפולמוסים מקראיים ארוכים ומייגעים, הבאים להצדיק דברים שראו, או תיאוריות מסויימות, שהיו קרובות ללב הכותבים. מאחר שהנוסעים הללו לא היו חוקרי מקרא וידיעותיהם בנושאים בהם דנו היו מעטות ושחיות, הופכים ספריהם להיות חסרי כל ערך. הטענה האחרונה נגד ספרות הנוסעים המערביים היא שמאחר וכותבים אלה לא הכירו את השפה, הדת והתרבות של האוכלוסיה המקומית בארץ ישראל ונעזרו במלווים תושבי הכפרים הערביים, לא יכלו הם להפיק לימוד רב ממסעם בארץ. לפיכך מלאים חיבוריהם בעובדות ובסיפורים שהמסורת, האגדה והדמיון מעורבבים בהם במידה רבה. המבקרים אף מוסיפים כי לנוסעים האירופים לא היתה ידועה התכונה של התושבים הערביים המקומיים להשביע את רצון האורחים השואלים אותם, וכך הסתמכו על תשובותיהם בדבר נושאים בארץ ישראל, כמו זיהוי מקומות טופוגרפיים, היסטוריים, שבהן ביקשו התושבים המקומיים למלא את מבוקשם, אף אם לא ידעו כלל במה המדובר. כך חדרו לתוך כתביהם השקפות ודיעות, כביכול, של האוכלוסיה המקומית.


קיימת גם טענה חמישית, הקשורה יותר לגיאוקרטוגרפיה מאשר לתיאורי מסע גרידא, ונוגעת למפות ששימשו את נוסעי אותם ימים. מפות אלה, כפי שמעיד יהושע בן אריה בספרו
ארץ ישראל במאה הי"ט: גילוייה מחדש, היו, לרוב, בעלות קנה-מידה קטן ביותר. עיקר עניינם של מחברי המפות היה בציון מקורות היסטוריים מו העבר, אך גם בכך היתה ידיעתם קלושה למדי.
כל דברי הביקורת הללו הביאו להימנעות ממחקר מדעי של ארץ-ישראל באמצעות ספרות זו. חוקרים העדיפו, בדרך כלל, לנצל מקורות מידע אחרים: כתבים, תעודות וארכיונים של בני העדות השונות, לימוד שרידים וממצאים היסטוריים שנמצאו במקומות רבים וביצוע בדיקות וחפירות
ארכיאולוגיות באתרים היסטוריים.

ספרות המסעות והיישוב היהודי בארץ ישראל עד המאה ה-19


בספרו
מסעי נוצרים לארץ ישראל מביא מיכאל איש-שלום סקירה נרחבת על יחסה של ספרות המסעות הנוצרית-דתית אל היישוב היהודי בארץ-ישראל. לדבריו, "...דבריהם עליו, יש ונאמרו בדרך של שנאה ובוז מתוך כוונה תחילה ולהיטות יתרה, וחותם זה הוא הקובע אצל רובם; ויש שנאמרו מתוך אותה תודעה והכרה, אלא שמתוך הדברים עולה ומבצבץ, ובוודאי שלא במתכוון, גם החיוב שמצאו ביישוב היהודי, המתבטא ביחס של הערכה והוקרה ליישוב זה, הלוחם את מלחמת קיומו תוך תנאים ומצבים קשים ביותר אך יש גם כאלה מבין הנוסעים - בייחד בתקופות מאוחרות, במאות ה-18 וה-19 שהיסוד החיובי הוא עיקר דבריהם, המוצא את ביטויו בשיתוף רגשי עמוק של הנוסע עצמו בגורלו של עם ישראל ובערגונו לשיבת-ציון".
ספרות המסעות, אף על פי שהיתה דתית ביסודה ובמהותה, היתה בדרך כלל גם בעלת אופי אנטי-דתי מובהק מבחינת היהדות, אם כי היו לשנאה זו גוונים שונים. המוסלמים היו בעיניהם "כופרים", עובדי אלילים" ו"כלבים", כנראה משום שהיו אדוני הארץ ושליטיה והגבילו את השפעתה של הנצרות, תוך דחיקת רגלי הצליינים מן המקומות הקדושים. היהודים נרדפו אמנם אף הם על ידי השלטונות, אך הנוצרים לא ראו בהם אחים לצרה, כי אם "אויבי המשיח", המעכבים את "הגאולה" המיוחלת. ולמרות זאת, עדיין תקפה הפיסקה הקודמת, הקובעת כי בין התיאורים ניתן למצוא גם דברי שבח ליישוב היהודי כאן.

כמה דוגמאות: הנוסע הצ'כי מרטין קבטניק (1491/2) מספר כי "היהודים בירושלים הסבירו לנו פנים ונהגו בנו מידת הכנסת אורחים", וכי לאחרונה נוכח לדעת "שמהעמים האלה ]התורכים והערבים בארץ ישראל] היהודים הם הנאמנים ביותר לנוצרים והמייטיבים עימם". יתר על כן, הוא אף מתנה את מר גורלם של היהודים ומספר על מצוקתם בירושלים תוך הערה כי "למרות כל הצרות והעינויים שהם סובלים מידי העכו"ם, הם מסרבים לעזב את ירושלים". הנוסע הצרפתי פייר בילון (1547) מתייחס בלגלוג לעלילות הדם הידועות המאשימות את היהודים בשתיית דם לרגל חג ומועד, באמרו כי "היינו עימם ביום שישי הקדוש, ולא הרגשנו כלל וכלל כי הם שותים דם יותר מכל יום אחר בשבוע". ד"ר ליאונארד ראוולף (1575) סבור שעל הנוצרים לחזור בתשובה: "לפיכך אנו חייבים לשים את ליבנו למצב האיום של היהודים, לסור מדרכינו הרעות, כדי שנוכל למנוע את הייסורים שבאים עליהם". האנגלי ג'ורג' סאנדיס (1611) מציין שהיהודים בארץ ישראל הם נטולי קרקע "ובארץ שלהם הם חיים כמו זרים", והם עומדים בסבלותם "בסבלנות שאין לנצחה". האב הישועי מיכאל נאוד (1674) מספר על יהודי ירושלים המשלמים סכומים גדולים לתורכים תמורת זכותם להישאר בה ומוסיף: "נוח להם להסגיר עצמם לשבי בירושלים, מליהנות מן החירות הנפלאה שיש בידם להשיג במקום אחר, ומכל קצווי תבל הם עולים אליה בחרדת קודש נפלאה וברצון לא ייאמן להיקבר עם אבותיהם".

איש-שלום גורס כי מתוך תיאורים אלה ניתן ללמוד על רציפותו של היישוב היהודי בארץ ישראל, מאז מלחמת בר-כוכבא וחורבן ביתר ועד לראשית ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ותקומת הציונות. יתר על כן, מתוך הפרטים המרובים הניתנים במקורות מסע נוצריים אלה, נמצאות לעתים גם ידיעות המקיימות ומאשרות את קיומם של ישובים יהודיים מסויימים שלפעמים אין לנו עליהם כל ידיעה במקורות היהודיים. איש-שלום מונה רשימה של מקומות כאלה: "על ישוב יהודי בנצרת אנו למדים מאנטונינוס פלאצנטינוס; מדברי ויליבאלדוס הקדוש (המאה ה-8),אנו שומעים על בית כנסת יהודי בטבריה במאה השמינית; פנטליאו דה-אביירו (המאה ה-16), מצא דייגים יהודיים בבית-ציידא, סמוך לטבריה, המחצית השנייה של המאה ה-16; אבגניוס רוג'ה (המאה ה-17), מספר על שלושה כפרים, שזיהויים אמנם אינו נתון לבירור, שבהם יושבים יהודים, במחצית הראשונה של המאה ה-17, וכן על ישובים אחרים, כנראה על חוף הים; אוברי דה-לה מוטריי (סוף המאה ה-17), מספר על ישוב יהודי ברמלה בסוף המאה ה-17, ואצל אנגליקוס מריה-מיללר (תחילת המאה ה-18), אנו קוראים, כי יהודים ישבו באל-עריש בקבע הראשון של המאה ה-18".

ייחודה של ספרות הנוסעים המערביים במאה ה-19


השינוי שהחלה ארץ-ישראל לעבור במאה ה-19 בא לידי ביטוי, בין השאר, באופי ספרות הנוסעים המערבית שפורסמה אודותיה. אם עד כה היו המניעים לביקור בארץ דתיים בעיקרם, הרי שמעתה נעשו הסיבות מורכבות הרבה יותר. שינוי זה קשור בהתפתחויות המדיניות והמדעיות שהתרחשו אז בארץ ישראל.
אחד הביטויים הבולטים לכך הוא מספרם הגדול של ספרי המסעות שפורסמו במאה זו. החוקר הגרמני רוריכט (
R. Rohricht) ערך ביבליוגרפיה מקיפה (Bibliothca Geographica Palestinae) של כל האנשים שביקרו בארץ-ישראל וכתבו אודותיה החל משנת 300 לספירה ועד סוף שנת 1877 (שבה נכתבה הביביליוגרפיה שלו). היא מסודרת בצורה כרונולוגית שוטפת, ומספר הנדונים בה מגיע ל-3,515, רובם אנשי תרבות המערב. על-פי חיבור זה. משנת 300 ועד 1799 (שנת פלישתו של נפוליאון לארץ), הגיע מספרם ל-1,561, כלומר נוסע לשנה בממוצע. לעומת זאת, בשמונים השנים הראשונות של המאה ה-19, ביקרו בארץ-ישראל קרוב ל-2,000 נוסעים מערביים, אשר כתבו ספרים ומאמרים אודות ביקוריהם. זוהי ספרות עצומה. בדרך כלל, לא הסתפקו מבקרים אלה בכתיבה מצומצמת, וכל אחד מהם כתב בממוצע 2-3 כרכים, כך שהיקפה של הספרות הזו עומד על כ-5,000 ספרים. במיוחד בלט ריבוי הפירסומים הללו משנות השלושים והארבעים.
אבל השוני לעומת תקופות קודמות לא היה כמותי בלבד. אופייה של ספרות הנוסעים המערביים עבר אף הוא שינוי של ממש. בן-אריה מבחין בספרות הזו בשלוש צורות-כתיבה. עד המאה ה-18 בלטה בה התפיסה המטאפיסית של ארץ ישראל. הארץ נתפסה כאלוהית, כקדושה, ככזו שהריאליה שלה אינה חשובה והעובדות הגיאוגרפיות שבה - חסרות ערך. הזמן הקובע היחיד היה מועד התהוותן של הדתות.
הסוג השני של ספרות מסעות התפתח מתוך הראשון. את המטאפיסיקה החליפה תפיסה מטאפורית, שהתנתה מהתבססות על הנחות תיאולוגיות דוקטרינריות, אך עדיין לא הגיעה לתיאורה הממשי והמלא של ארץ ישראל. בן-אריה מעלה את האפשרות שיתכן והיעדר גורם פיגורטיבי בולט במציאות המקומית של הארץ סייע לכך. תיאורי הארץ הופכים עתה לציוריים יותר, אם כי עדיין נושאים אופי דתי בולט; הכתיבה הופכת לחילונית יותר; ותשומת לב בולטת מוקדשת למימשל הארץ, לאוכלוסיה וכדומה. יחד עם זאת, חסרים כאן עדיין דיוק, בהירות ועקביות. הפרטים עדיין חשובים פחות מן התמונה הכוללת. הגישה הכללית היא רומנטית מעיקרה, ונמכשת גם אל תוך העשורים הראשונים של המאה ה-19.

במאה ה-19 ירשה אותה התפיסה המילנריסטית, בעיקר בספרות האנגליקנית והאמריקנית. תפיסה זו כוללת, לעתים קרובות, את רעיון ניצור היהודים, חזרתם לארץ הקדושה, ההתגלות השנייה של ישו וייסוד ממלכת האלוהים. חדירת התפיסה המילנריסטית אל תוך ספרות הנוסעים המערבית נגרמה גם מעצם גידולה של הכתיבה הפרוטסטנטית-נוצרית על ארץ ישראל. עד ראשית המאה לא התירו השלטונות העות'מניים לכנסייה הפרוטסטנטית להקים תחנות מיסיון ברחבי האימפריה. ספרות המסעות עמדה אז בשליטה מוחלטת של הקאתוליות. בארץ בלט המסדר הפרנציסקני, שנזיריו הם הם שליוו את הצליינים הקאתולים במסעותיהם. רק לקראת אמצע המאה ניתנו אישורים ראשונים למיסיונרים פרוטסטנטיים לפעול בארץ וברחבי המזרח התיכון בכלל. כתוצאה מכך, גדל במהירות מספר הנוסעים הפרוטסטנטיים שביקרו כאן - וביחס ישר לכך גם מספר הפירסומים שהוציאו.

ספרות מיסיונרית


הקמתם של מיסיונים פרוטסטנטיים קבועים בירושלים ובמזרח התיכון כולו, הביאו לגידול ניכר במספר הביקורים שערכו כאן מיסיונרים ומשלחות מסע מיסיונריות. נוצרים רבים השתקעו בארץ ישראל לתקופות קצרות. בעקבות המיסיון הפרוטסטנטי חזרה לירושלים באמצע שנות הארבעים של המאה ה19- גם הפטריארכיה הלטינית, ואחריה באו מסדרים קאתוליים נוספים. כל אלה החלו לפרסם כתבים וספרים על ביקוריהם ושהותם בארץ. בן-אריה מעיד כי בדיקה של חלק מספרות הנוסעים המיסיונרית שהתפרסמה המאה הקודמת מראה בבירור כי היא התבססה על פרסומי החברות המיסיונריות ועל דיווחי המיסיונרים עצמם.
בן-אריה טוען כי ביסודה, הספרות הזו היא אכן נוצרית-דתית ובתור שכזו - מושפעת מהאידיאולוגיה, המטרות והשאיפות של הגוף המיסיונרי אליו השתייכו ומהגישה המיסיונרית הנוצרית הכללית. עם זאת, קיים שוני מהותי בינה לבין הספרות של עולי הרגל והצליינים הנוצריים מהמאות הקודמות. את התפיסה המילנריסטית בספרות הזו - שכבר הוזכרה כאן קודם - ניתן למצוא באורח מובהק בכתביו של הנוסע הבריטי ד"ר ויליאם הולט ייטס (
William Holt Yates), רופא בריטי מהולל שכתב אף ספר על ההיסטוריה החדשה של מצרים (New History of Egypt). בארץ ישראל ביקר ב-1842. בקטע מתוך ספרו מדבר ייטס על "הדרך בה אפשר להביא את הציוויליזציה לסוריה, לאסיה הקטנה ולארץ ישראל", ובין האמצעים לכך הוא מונה את רעיון שיבת היהודים וניצורם (או התנצרותם): "עד כה לא ניתנה ליהודים הזדמנות הוגנת והם, בדרך כלל, מחוסרי השכלה. בכל מקום סבלו מרדיפות ומשיעבוד; ועדיין אין אנו יודעים דבר על טיב כשרונותיהם, אילו היו מסייעים להם ומגינים עליהם. ברי הוא שאינם חסרים אומץ רוח וכוח התמדה; הם גם חסכוניים ואנשי מסחר. בטוחים אנו כי הם שואפים בכל ליבם לשוב לארץ אבותיהם; והם מאמינים כי אכן קרובה שעת גאולתם. לאחר שנבואותיהם הכזיבו, התחילו להבין, שהם טעו. רבנים אחדים לא היססו מלהכריז על כך; ורבים הם שבזמן האחרון המירו את דתם. כי שארית ישראל אמנם תיגאל, על כך הובטח בכתבי הקודש; ומה רב היה הסיפוק לארצנו, שהיא הארץ הנוצרית ביותר בעולם - אילו שימשה כלי צנוע בידי ההשגחה העליונה, להחזיר את צאן ישראל הנידחה אל חיקו של הרועה הנאמן".

ספרות החוקרים ואנשי המדע


עד ראשית המאה ה19- היתה ארץ ישראל, מבחינה מדעית, "ארץ לא נודעת". לחלקים רבים שלה כמעט ולא חדרה רגל אדם מערבי מזה מאות בשנים; גם עולמות החי והצומח שלה לא נחקרו כמעט; ומפותיה לא היו אלא ציורים כלליים, חסרי דיוק ופירוט. "עד אמצע שנות השלושים", מספר בן-אריה, "לא שם איש ליבו לכך, כי שקע הירדן נמוך בכמה מאות מטרים מפני הים התיכון, ורק עשר שנים לאחר מכן נקבע גובהם המדוייק של פני ים המלח".
בראשית המאה ה-19 חל שינוי במצב. ככל שהעמיקה ההתעניינות המדעית, כך גברה ההכרה, כי נתוניה הטבעיים של הארץ מבחינה טופוגרפית-גיאוגרפית אינם נהירים למלומדים. לפיכך, שאפו חוקרים אלה לאתר נקודות יישוב, אתרים היסטוריים או נקודות גיאוגרפיות שונות, על יסוד מדידות אסטרונומיות מדוייקות ככל האפשר. הם בחרו בקפדנות את נתיבי מסעותיהם, שוטטו עם מצפן, רשמו פרטים, מדדו מרחקים וניסו את כוחם בשירטוטים.
בן-אריה מונה שתי קבוצות של חוקרים בתקופה זו: אלה שבאו להכיר ולחקור את עברה ההיסטורי של הארץ, במיוחד את התקופה המקראית; ואלו שבאו להכיר וללמוד את ארץ ישראל של תקופתם. רובם המכריע של בני הקבוצה הראשונה היו חוקרים דתיים. לכולם היה כבוד רב לכתבי הקודש. יחד עם זאת, היו כבר רובם מחוייבים לשיטות המדע המודרני הסיבתי, שיצר את הדרוויניזם.
הארכיאולוגיה של המאה ה-19 היתה בראש ובראשונה מדע של טופונומיה היסטורית - זיהוי מקומות מקראיים באתרים של ההווה. הרומנטיקה של הארכיאולוגיה קשורה באופן טבעי באירועים של גילויים והרפתקאות, עד למציאת מטמונים ויצירת מיתוסים של עבר; והיא הביאה לחיזוק הקשר הזה ולריבוי חוקרי המדע שהחלו עוסקים בארכיאולוגיה המקראית וההיסטורית של ארץ ישראל. הקשר המיוחד של הארץ עם אירועי המקרא והברית החדשה גרם לפריחה המיוחדת של הארכיאולוגיה. והתפתחות מדעי הארכיאולוגיה וחקר המקרא הביאו לכך שגם אנשים בעלי דוקטרינות תיאולוגיות דוגמאטיות החלו עוסקים בנשואי מחקר, כמו חפירות ארכיאולוגיות, לימוד מקראי-מדעי ולימודים שמיים ופילולוגיים. הקשר בין החוקרים הללו והארץ החל נושא יותר ויותר אופי תרבותי.
עם הקבוצה השנייה של המלומדים ואנשי המדע נימנו החוקרים שביקשו להכיר את ארץ ישראל של המאה ה-19. הם שאפו למפות את הארץ במישור הכרטוגרפי, להכיר את הנוף הגיאוגרפי, הגיאולוגיה, האקלים ומערך החי והצומח שלה. רבים מאותם חוקרים היו מעוניינים בהכרת האוכלוסייה ובחרה שחיו בארץ, במיוחד בשבטי הבדווים שנדדו המדבריות. חלקם אף למד את השפה הערבית על בוריה, חי בקרב אוכלוסיה זו, למד את אורחות חייה ומנהגיה והניח נדבכים ראשונים לחקר המזרח.


ההתעניינות המחקרית-מדעית הזו גרמה לכך, שגם חלק מאותם מיסיונרים שינה את נושאי התעניינותו מנושאים מיסיונריים למחקר מדעי של הארץ הקדושה. קונראד שיק, מחוקריה המרכזיים של ירושלים, הוא דוגמה בולטת לכך. אך עליו יש להוסיף גם אישים כעלי סמית (שותפו למסעות ולמחקרים של אדוארד רובינסון), הנרי באלדנספרגר ואחרים.. הדוגמה של
המזרח הבלתי משתנה, ספרו של של פיליפ באלדנספרגר, היא כמעט קלאסית במובן זה.
פיליפ באלדנספרגר (
Philip J. Baldensperger), מחברו של המזרח הבלתי משתנה נולד בירושלים ב-1856. אביו, הנרי, הגיע ארצה שמונה שנים קודם לכן, במסגרת המיסיון השווייצרי מבאזל. ארוסתו באה בעקבותיו והם נישאו בירושלים. לאחר תקופה קצרה, החליטו השניים לעזוב את המיסיון, רכשו חלקת אדמה בכפר ארטס, סמוך לבית לחם, ובנו שם בית. למרות הפוריותו היחסית של האיזור וכמויות המים הגדולות שהתברך בו, היה הכפר כמעט הרוס באותם ימים - בעיקר בשל פשיטות שבטי התעאמרה.
הנרי באלדנספרגר ניסה את כוחו בחקלאות "כדי להראות לתושבים את רוח הנצרות", אך הדבר לא עלה בידו. לאחר זמן מה, נענה להזמנת הבישוף האנגליקני גובאט לשמש כמנהל המשק בבית הספר ליתומים של המיסיון בהר ציון. רעייתו שימשה שם כעקרת בית. הנרי באלדנספרגר חזר להתיישב בארטס רק ב-1892. הבית והאדמה בכפר נשמרו בבעלותו כל השנים ולשם היתה המשפחה יוצאת לבלות את החופשות. עד ששב הנרי לארטס נולדו לו שישה ילדים - חמישה בנים ובת אחת. אחד מהם היה פיליפ, מחבר
המזרח הבלתי משתנה (The Immovable East
).

.
פיליפ נולד בבית הספר בהר ציון. שם הוא קיבל גם את חינוכו הבסיסי. חבריו לכיתה היו ילדים יתומים מערביי הארץ. בבית הספר דיברו ולימדו בשפה האנגלית, עם חבריו לכיתה הוא דיבר ערבית ואילו בבית המשפחה דיברו גרמנית וצרפתית. לפיכך, שלטו פיליפ ואחיו בארבע שפות. כנראה היתה לו גם ידיעה קלושה בעברית. כשהיה נער, נהג לצאת בשליחות אביו לסקור את אדמות המשפחה ןלפקח על העיבודים בארטס, בעמק הירדן ובמואב. כך גם התוודע אל בני הארץ - הבדואים, הפלאחים ובני העיר.
ב-1875 התנדב פיליפ לשרת בחיל הפרשים של צרפת, בה נולדו הוריו. עם תום השירות, ב-1880, הוא שב לארץ ישראל והחל לעסוק בגידול דבורים. הוא פיתח את ענף הכוורנות הרועית, כלומר נדד עם כוורות הדבורים בארץ לפי עונות הפריחה: לשפלת יהודה ולמישור החוף בעת פריחת ההדרים; לסביבות רמלה - בפריחת הצברים; לעזה - בפריחת עצי השיטה; וכן הלאה. אגב, הנרי האב עסק כבר שנים רבות קודם לכן בענף גידול הדבורים, אך בניו הם ששיכללו ופיתחו אותו על ידי הכנסת הכוורנות הרועית. הם החכירו את אדמותיהם לאחרים והתרכזו בנדידה עם הדבורים והכוורות.
באחד מנדודיהם הגיעו האחים אל ואדי חנין שליד נס ציונה. המתיישבים היהודים גילו סקרנות ועניין בעיסוקם, והאחים באלדנספרגר לימדו אותם את תורת הכוורנות. שני התלמידים הראשונים היו ראובן לרר ובנו משה, והם היו גם הראשונים בישוב היהודי שהקימו משק של כוורות ורדו ממנו דבש. למשפחת לרר היו 200 כוורות והם נדדו איתן ברחבי הארץ על פי עונות הפריחה. רחבעם זאבי, מכל מקום טען כי "...בני משפחת באלדנספרגר ראויים לכתר של חלוצי הכוורנות גם לגבי היישוב היהודי".

מומחיותו של פיליפ בגידול דבורים התפרסמה בעולם, בין השאר בזכות מאמרים שפירסם בנושא בעיתונים מקצועיים באירופה. הוא פנה לכתוב גם בנושאי ארץ ישראל. מאמרו הראשון היה על עצי הזית, ופורסם בשנתון "ירושלים" של אברהם משה לונץ. בשנים 1893-1901 פירסם 14 מאמרים ברבעון של הקרן לחקירת ארץ ישראל בנושאים הקשורים במסורת, במנהגים ובפולקלור של תושבי הארץ. בשנים 1903-1929 פירסם עוד 42 מאמרים ברבעון, תחת הכותרת "המזרח הבלתי משתנה". כמו כן, כתב ספר בשם
רצח ונישואין בארטס, שהוצא לאור על ידי האקדמיה המדעית של פינלנד. כן פירסם בצרפתית מאמרים על הפולקלור במחוזות ירושלים, בית לחם ועמק הירדן.
הרווחים היפים שהפיקו האחים באלדנספרגר מעסקי הכוורנות הביאה את השלטון התורכי לתבוע מהם מסים גבוהים. שניים מהאחים עזבו לאלג'יריה ונטלו עימם חלק מהכוורות ומהציוד. אח שלישי טבע בימה של יפו. פיליפ עצמו נשא לו לאישה אמריקנית בשם דברה סטיב. מאוחר יותר עברו השניים, בצוותא עם ילדיהם, להתגורר בניס שבריביירה הצרפתית. אחד אחר, אמיל, נשאר בארץ והמשיך בגידול דבורים. שני האחים שעברו לאלג'יריה שבו ממנה מאוכזבים וחזרו לעסוק בדבורים כאן. אחותו של פיליפ, לואיז, החליטה עם פטירת הוריה לשוב ולהתגורר בביתם שבארטס. הכפריים קראו לה "סת לואיז". היא כתבה ספר על הפולקלור של צמחי ארץ ישראל, בשם
מהארז עד האזוב. ב-1938 נפטרה, ונקברה בהר ציון, סמוך להוריה. פיליפ באלדנספרגר העביר, כאמור, את שנותיו האחרונות בדרום צרפת. לא ברור באיזו שנה הלך לעולמו והיכן נקבר.
את
המזרח הבלתי משתנה כתב פיליפ באלדנספרגר במשותף עם פרידריך ליס (
Frederic Lees). ביחד כתבו השניים 15 רשימות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. הרשימות הן בעלות אופי שונה: יש בהן אגדות-עם, פרקי הווי ופולקלור מעניינים של תושבי הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19, פרקי טבע וגיאוגרפיה וכן נופך אוטוביוגרפי של המחבר. הספר יצא לאור במקור ב-1913 בלונדון, בעריכת פרידריך ליס.
יש לזכור שבניגוד לנוסעים ולחוקרים רבים אחרים, באלדנספרגר נולד בארץ, חי בה ודיבר את רוב השפות שהיו נהוגות בין תושביה. הוא ניחן בכושר הסתכלות ותיאור אותנטיים במיוחד. יתרון נוסף שלו טמון בעובדה שהכיר את הבדואים הנודדים ואת את הפלטחים ואת יושבי הערים.

פיליפ, כאמור, גדל בבית דתי אדוק, על ברכי התנ"ך. הוא שוטט בארץ עם ספר התנ"ך כמורה דרך. את מנהגי התושבים ואורח חייהם הוא הקביל לאלה של תושבי הארץ בתקופת המקרא. התיאוריה שלו היתה שאותם מנהגים נשארו ונשתמרו ממש כמו אז. הם לא השתנו מאחר ואליבא באלדנספרגר, המזרח הוא בלתי משתנה. באופן דומה, הוא עורך בספרו גם הקבלות בין מנהגים מסויימים המופיעים בתנ"ך ובקוראן כאחד, לבין אורחות חייהם של תושבי הארץ.
פיסקה אופינית מספרו של באלדנספרגר מובאת, למשל, מתוך סיפור בו תיאר את עורמתם של בני שבט בדואי, המצליחים להבריח טבק לירושלים בדרך מתוחכמת במיוחד. "עד כה ועד כה, השתהה עדיין מוחמד מוסה במחנהו שבבתיר, דרומית מערבית לירושלים. ארוחת הערב, דלה וחסכונית, היתה בשלבי הכנה והיא כללה ענבים ועוגות-רצפים (מצות) כמו אלה שהוכנו עבור אליהו הנביא (מלכים א', י"ט, 6). כל הלך מבני הפלאחים הנושא עימו מנת קמח בשקית עור - ג'ראב - שנתפרה מעורו של גדי רך-ימים, בקיא בהלכות הכנתן של עוגות-רצפים אלה, כפי שנהגו בני ישראל (שמות, י"ב, 39), ואופה אותן על מדורת גחלים בצידי הדרך". בפיסקה קצרה זו כולל כבר באלדנספרגר צמד הפניות למקורות תנ"כיים. מקורות אלה אמורים להצביע במדוייק על העקביות שבה הולכים בני-דורו, צעד צעד ומנהג מנהג אחרי אבותיהם הקדמוניים שנדדו כאן לפנים. יתכן שלו היה באלדנספרגר מביא את השקפת העולם הזו למפגש עם אנשים כיונתן רטוש ונתן ילין-מור (שפעלו עשרות שנים לאחר מכן) הייתה תפיסתו את המרחב השמי מתיישבת עם האידיאות הכנעניות שלהם.
"פיליפ באלדנספרגר", כתב עליו רחבעם זאבי בהקדמה למהדורה השלישית של
המזרח הבלתי משתנה
, "חי בארצנו בסופה של תקופה...בטרם החלו כאן התמורות והשינויים. הוא חי כאן בערבו של עידן חדש של 'המזרח המשתנה'. הוא השתנה אחרי-כן, בהשפעת העלייה וההתיישבות של היהודים והגלגולים הפוליטייםש ל המזרח הקרוב בעטייה של מלחמת העולם הראשונה, גורמים ששינו את פניה של ארץ-ישראל ואת מנהגיהם ואורחותיהם של תושביה. יש אולי מן הסמליות בכך שבשורות האחרונות של הספר, ממש בחתימתו, מתאונן בן הארץ (זאבי מכוון לחסן יאסין, אחד מידידיו הקרובים ומגיבורי סיפוריו של באלדנספרגר) על כך שהזמנים חולפים, והנה הכרכרות - סמל הקידמה - נהוגות על-ידי עגלונים יהודיים...!!!


לורנס איש ערב(אגב,
המזרח הבלתי משתנה "זכה" לאנטונים משלו. בשנת 1920 כתב לורנס איש ערב (או בשמו האמיתי, תומאס אדוארד לורנס) ספר בשם המזרח המשתנה, ובו תיאר את השינויים המדיניים שהתרחשו במזרח לאחר מלחמת העולם הראשונה. בלדנספרגר ולורנס חיו, אם כן, בתקופות עוקבות, שסופה של אחת מהן נשק לראשיתה של האחרת). קיימת בעייתיות מסויימת בסיווגו של המזרח הבלתי משתנה על פי הקריטריונים שהציב בן-אריה. הסיבה היא שבאלדנספרגר, על נטיותיו ואמונותיו הדתיות החזקות, השתייך, מבחינת אופי כתיבתו, אל סוג הספרות הנוצרי השני, המטאפורי, שאותו תיאר בן-אריה. כתיבתו רומנטית משהו, אך מציאותית ומדוייקת מאוד, ועמוסה בסמלים ובציטוטים מתוך כתבי הקודש. ובה במידה, גם עיונים כמעט אנתרופולוגיים בפולקלור המקומי, תוך הצגת אופן כתיבה התואם במידה רבה את זה שבו התאפיינו כמה מחוקריה הגדולים של הארץ באותה תקופה - ויליאם פראנסיס לינץ', צ'ארלס וורן, ג'ון מקגריגור ואחרים. יש כאן, אם כן, כתיבה שבה שלובים יחדיו סגנונות כתיבה שונים. מעל לעל, ברור כי הכותב, פיליפ באלדנספרגר עצמו, ניחן בחוש מדוייק לתיאור המציאות וביכולת נימוק יוצאת דופן, המתבטאת בעיקר בהקבלה שהוא עורך בין כל מנהג לבין הדומים לו בימי קדם. יתכן שבכך הוא גם מניח חלק מהיסודות למחקר התפתחות הפולקלור הארץ-ישראלי.  

הספרות הצבאית-פוליטית-קונסולרית  

מקורות כתובים אחרים שהופיעו במאה ה-19 קשורים למגמות הצבאיות והמדיניות שפקדו אז את האיזור. לאחר פלישת נפוליאון לארץ ישראל, פירסם מהנדס וגיאוגרף צרפתי את "אטלס ז'קוטין" - קובץ מפות ואיורים המנסה לתאר את פניה של ארץ ישראל בסוף המאה ה-18. התגברות המאבק הבין-מעצמתי על ההשפעה באימפריה העותומנית ועל השליטה בים התיכון, הגבירה את פעילותם של ציי המעצמות השונות, במיוחד של בריטניה. קצינים, מלחים, רופאים, כמרים ונושאי תפקידים אחרים אשר שהו באוניות, ניצלו לעתים את עגינת האוניות בנמלי החוף המזרחי של הים התיכון וירדו לסייר בארץ הקדושה. חלק מהם פירסם לאחר מכן את קורות מסעותיו בצורת מכתבים וספרים.
מעורבות הצי הבריטי באיזור, הסיוע שהגיש לג'זאר פחה בעכו נגד נפוליאון והעזרה שהעניק לכוחות העותמניים בדחיקת שלטונו של מוחמד עלי מכל שטחי ארץ ישראל, הביאו לכך שצי זה היה מעוניין בלימוד יסודי של חופי ארץ ישראל ונמליה. הוא ערך מיפוי בטימטרי של חוף הארץ ואף למד את מבנה ערי החוף. באחד המקרים שירטטה משלחת של האדמירליות הבריטית את אחת ממפות המדידה הראשונות של ירושלים. ב-1861 שירטטו אנשי צי צרפת מפה דומה של העיר.
גם הצי האמריקני, שייצב אז את מעמדו במימי הים התיכון והתבסס במלטה, שיגר משלחות לאיזור. בראש המפורסמת שבהן עמד הקצין ויליאם פראנסיס לינץ' (
William Francis Lynch). המשלחת יצאה לחקור את הירדן ואת איזור ים המלח. פירסומי המשלחת כללו ספרי מסע מעניינים וחשובים, דו"ח רשמי שהוגש לקונגרס האמריקני, איורים ומפות בעלות ערך רב.


באותה תקופה הלכו והתרבו הנציגויות הזרות ברחבי האימפריה העותמנית. במסגרת תפקידן היו נציגויות אלה מחוייבות לדווח לשולחיהן על נושאים, התפתחויות ומצב הארץ במקומות מושבם. נוסף על הארכיונים של אותם נציגים ועל התעודות רבות-הערך שנמצאו בהם, פירסמו רבים מהם ספרי מסע וזכרונות על אודות שהייתם וביקורם בארץ ובמזרח. החסרון העיקרי בכתיבת ספרים מעין אלה הוא כמובן הכתיבה הסובייקטיבית, המושפעת מעמדתו ומהשקפותיו המיוחדות של הכותב. זאת, אגב, בניגוד לדיווחים הקונסולריים שכתיבתם יבשה ורשמית. אך בכך טמון גם יתרונם, מאחר והם משלימים את היובש הכתיבתי של הדו"חות ומכניסים את הקוראים אל אווירת הזמן והמקום. 
את ספרו של ויליאם פרנסיס לינץ',
מסע מחקר אל הירדן וים המלח, המהווה, למעשה, דו"ח מפורט על מסע המשלחת שבראשה עמד, הזכרתי עוד קודם - כדוגמה מובהקת לספרות הצבאית-פוליטית-קונסולרית, שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-19. ובכל זאת, למרות שכבר מלכתחילה קבעתי את שיוכו המובהק לאחת מאותן קטגוריות ספרותיות שהוגדרו במאמרו של בן-אריה, ראוי להזכירו בהקשר אחר, הסטורי במהותו, היוצר זיקה בין סוג ספרות זה לבין המגמה שהלכה והתפתחה אז בקרב מעצמות בינלאומיות - יצירת נוכחות מודגשת, ברורה, בארץ ישראל, לעתים כחלק מחשיב ארוכת-טווח לגבי עתידו של האיזור כולו לאחר התפוררותה הצפויה של האימפריה העות'מנית.
לינץ' נולד בווירג'יניה ב-1801. כשהיה בן 18 התגייס לצי האמריקני. במסגרת שירותו ביקר בברזיל, בסין ובאפריקה והקיף את העולם. שנתיים עסק במירדפים אחר שודדי-ים באיי הודו המערבית. ב-1828 הועלה לדרגת סגן; ב-1849 - לסגן-אלוף (קומנדר); ב-1856- לאלוף-משנה; ולאחר מכן אף הגיע לדרגת אלוף. הוא מת בבלטימור בשנת 1865.
לינץ' עצמו הוא שיזם את שיגור משלחת המחקר לארץ-ישראל. הוא היה נוצרי אדוק ורודף הרפתקאות, והמשלחת הזו נראתה לו כרעיון שישלב בין שתי תכונות אופי אלה. מזכיר הצי דאז, ג'ון מייסון, אישר את שיגור המשלחת ומינה את לינץ' כמפקדה. במשלחת היו חמישה קצינים ותשעה מלחים. אליבא דזאבי, היא הגיעה לעכו ביום 1 באפריל 1848 (אם כי איש-שלום קובע במסעי נוצרים לארץ-ישראל את התאריך המדוייק כ-29 במרץ דווקא), ומשם פנתה לכיוון הכינרת כדי להמשיך משם לאורך נהר הירדן, בואכה ים המלח. המסע היבשתי דרך הגליל, בדרכים לא סלולות, כששתי סירות עמוסות על גמלים, היה מסע הרפתקאות מייגע. יחד עם זאת, ידעה המשלחת להתגבר על קשיי הדרך ועל אוכלוסייה בלתי ידידותית.
 

את המסע לאורך הירדן עשו חברי המשלחת תוך 8 ימים (10-18 באפריל), כשהם מלווים בחבורת יבשה שהתקדמה במקביל להם על גדות הירדן. בנהר עצמו חייבים היו להתגבר על אשדות ועל שבטי בדואים עויינים.
בים המלח ביצעה המשלחת מדידות עומק ותצפיות מדעיות. היו אלה מדידות ים המלח הראשונות בהיסטוריה. גם נוסעים וחוקרים אחרים שעברו שם לפני לינץ' לא הגיעו לידי ביצוע מחקר מושלם ושיטתי של האגן. לאחר מכן ביקרה המשלחת במצדה ובכּרךּ שבמואב. היא שבה דרך ירושלים, יפו וחיפה אל הגליל, ומשם לבקעת הלבנון, לדמשק ולביירות. בסוף שנת 1848 חזרו חבריה לניו-יורק. לינץ' כתב דין וחשבון רשמי לשלטונות הצי, שהתפרסם בשנת 1852. כשנודע לו שאחד מחברי המשלחת מתכוון לכתוב ספר על המסע, פנה לינץ' למפקד הצי וביקש ממנו רשות לפרסם את סיפור המסע בספר אזרחי. מזכיר הצי נעתר לו ולינץ' ישב וכתב את הספר בצורת יומן מסע, כשהוא נעזר בעבודתו בדו"ח הרשמי.


מסע המחקר של לינץ' שונה ממסעותיהם של חוקרים אחרים בכמה מאפיינים. ראשית, לינץ' נעזר באורח רשמי על-ידי ממשלת ארצות הברית, אף שזו לא היתה מיוצגת אותה עת בארץ ישראל. שנית, לא היו ללינץ' כל רקע וידע בתחומי הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש. הוא היה קצין צי שנעזר במומחים למדעי הטבע ומחקרו היה מוגבל לתחומים אלה ולמיפוי השטח. זאת, למשל, בניגוד למקומות אחרים בהם ביקר בחייו: בקיאותו הרבה בתרבויות יוון ורומא סייעה לו מאוד כאשר ערך שם סיורים קודמים. ברם, על אף העובדה שהמימשל האמריקני סייעה בארגון ובציוד המשלחת, היה הארגון הלוגיסטי שלו מוגבל ונחות למדי. בהקדמה לספרו של לינץ' מייחס זאת רחבעם זאבי לריחוקה של ארצות הברית מזירת המחקר ולתנאים הקשים ששררו אז בארץ.


כפי שכבר הזכרתי, ימי מסעו של לינץ' היו גם ימי שקיעתה של האימפריה העות'מנית. המבוכה והבלבול שררו בכול. בספרו מתאר לינץ' מצב מביך למדי, בו לא ידע הפחה של ביירות מהם גבולות ריבונותו המדוייקים. "כאשר חילק הפחה את הוראותיו לכפופים לו, על-פי הנתיב המתוכנן שלנו, צץ ועלה קושי יחיד במינו", כתב לינץ', "הפחה לא היה בטוח אם צידו המזרחי של הירדן היה כלול בתחום השיפוט שלו עצמו, או שמא של הפחה של דמשק, שבמעשיו לא רצה להתערב למרות שהיה בעל דרגה גבוהה משלו. כאשר הצעתי לו לשוח שליח לדמשק ולברר את העניין, הודה הפחה בהיסוס-מה, שלא היה רוצה, במעשה כגון זה, לגלות את בורותו באשר לתחום שיפוטו. ניסינו להיעזר במפה, אבל הואיל וגבולות שיפוטו לא הוגדרו הגדרה גיאוגרפית, לא סייעה לנו המפה. לבסוף התברר שמזרח הירדן נמצא בתחום שיפוטו של פחת דמשק, ומייד נשלח שליח את ממלא-תפקיד זה".לאחר מכן, בנימה שהיא ספק ביקורתית ספק מבודחת, מוסיף לינץ' וכותב: "מקרה זה אינו לשבחו של הפחה, והייתי נמנע מלהזכירו למרות שהוא אופייני למימשל העותמני ולדרך ניהול הקיסרות; אלא שנודע לי שפחה זה נקרא לשוב, ולהערכתי לא יזדמן לו לקרוא את הדברים ואין כל חשש פן ייפגעו מהם האינטרסים שלו. לזכותו ייאמר שבעת הראיון גילה צמא רב למידע; ובדומה לאדונו, הסולטן, הביע את רצונו להיוודע מה תוצאות מאמצינו".
מצב הבטחון בארץ ישראל היה אז מפוקפק למדי. לינץ' היה צריך להיעזר בראשי שבטים, אבל הוא סירב לשלם שוחד ולתת מתנות-חינם, וכן הקפיד להניף את דגל ארצו גם כשהדבר היה כרוך בסכנה. הוא נהג בבדואים באומץ-לב, שגבל בסיכון המשלחת - בניגוד גמור למקובל אצל חוקרים אחרים בני תקופתו. עם זאת, ברור שלא הלך לכל מקום חשוב בעצמו. על ההעפלה למצדה, למשל, החליט לוותר.
ספרו של לינץ',
Narrative of the United States' Expedition to the Jordan River and the Dead Sea, יצא במקורו באנגלית בשנת 1849. הוא הודפס בעשר מהדורות בארצות הברית ובבריטניה, וכן תורגם לגרמנית, הולנדית ורוסית. כאמור, ספר זה מהווה - אולי יותר מכל פירסום אחר - דוגמה מובהקת של ספרות המסעות הקונסולרית-פוליטית-צבאית: הוא פורסם בעקבות מסע, שנערך בין השאר משיקולים פוליטיים, על ידי משלחת צבאית במהותה, שייצגה רשמית את מדינתה בכל מקום אליו הגיעה. תוצאותיו הוגשו בדו"ח מפורט למשרדי הצי האמריקני ושימשו כמידע רשמי של ארצות הברית לגבי הגיאוגרפיה והטופוגרפיה הארץ-ישראלית עוד עשרות שנים לאחר מכן.


את מרי אליזה רוג'רס, מחברת
חיי יום-יום בארץ-ישראל ואישה משכילה מאוד בזכות עצמה, קשה לקטלג כחוקרת מן המניין. היא לא הגיעה ארצה במטרה מוצהרת לערוך כאן מחקר מקיף, המבוסס על תצפיות חוזרות ונישנות ומיועד להפיק מסקנות, הנשענות על ידע שנצבר באמצעים אמפיריים. ויחד עם זאת נחשב סיפרה, חיי יום-יום בארץ-ישראל, לאחר המקורות היותר מעניינים מאותה תקופה. רוג'רס, בניגוד לנוסעים אחרים, הצליחה לחדור גם אל הרמונות שועי התקופה, ואף לתאר את חייהן המוצנעים של הנשים שם.
 

מרי אליזה רוג'רס (Mary Eliza Rogers) היתה אחותו של הדיפלומט הבריטי אדוארד תומאס רוג'רס, ששימש בתפקידים קונסולריים בארץ-ישראל ובסוריה שנים רבות. בשנים 1848-1853 היה ראש לשכתו של הקונסול האנגלי בירושלים, ג'יימס פין (James Finn), דמות ידועה בזכות עצמה. הקונסוליות דאז היו בעלות תפקידים ממשיים ורציניים בהרבה מאשר כיום. סגני הקונסול או סוכנים היו נציגיהם בערי השדה. בשנת 1853 נשלח רוג'רס לשמש כסגן קונסול בחיפה (תפקיד שנשא בו עד 1861). בשנת 1855 נסע לביקור מולדת בארצו, וכששב משם היתה אחותו עימו. רוג'רס עצמה מציינת את 1.7.1855 כיום בו הגיעה לנמל יפו (יהושע בן אריה מציין בספרו ארץ ישראל במאה הי"ט: גילויה מחדש את השנים 1835-1859 כתקופה בה שהתה בארץ, כלומר עשרים שנה יותר ממה שמעידה רוג'רס על עצמה). היא שהתה עימו בחיפה ובארץ-ישראל עד 1859, השנה בה התמנה אחיה כקונסול של בריטניה בדמשק. יתכן שנילוותה אליו גם לשם. 

חיי יום-יום בארץ-ישראל מבוסס על היומן האישי שניהלה רוג'רס בעת שהותה בארץ. ספרה הוא, במידה רבה, ספר מסעות. היא שוטטה, רכובה על סוס, בשומרון, בשרון, באיזורי החוף, בירושלים ובסביבתה. כשיצא אחיה למסעות אל חבלי-ארץ סוערים, שעל המתרחש בהם נאלץ לדווח מתוקף תפקידו, נילוותה אליו. בהתחשב במעמדה הבעייתי של אישה בארץ בתקופות אלה, מדובר כנראה בהעזה נדירה.
רוג'רס ניחנה בכישורים שהיו נדירים אצל נוסעים שלא באו הנה למטרות מחקר. היא היתה בקיאה בתנ"ך ובברית החדשה, צברה ידע עצום על החי והצומח, ניחנה בכשרונות נדירים לתיאור ולציור ודיברה ערבית שוטפת. עד כדי כך היו סגולות אלה נדירות - גם בקרב משכילים מערביים - שסר צ'ארלס וילסון (
Sir Charles Wilson) כלל שבעה מאמרים שלה בספרו Picturesque Palestine
, שיצא לאור בלנודון ב-1880, לצד מאמרים פרי עטם של גדולי המחקר הארץ-ישראלי - טריסטראם, קונדר, מריל, וורן ופאלמר. יתכן מאוד שבהיותה אחותו של דיפלומט, היתה לה מודעות גבוהה בהרבה משל האדם הממוצע לגבי חשיבות הדיווח התקופתי בהקשר ההיסטורי. היא עצמה העידה בספרה כי נמנעה מלכתוב ביתר פירוט על נושאים ומקומות שלגביהם כבר נכתבו דיווחים מפורטים על-ידי אחרים.
פרט לתיאורים המפורטים שהביאה מהרמונות השליטים הערביים באיזור, סיפרה רוג'רס בסיפרה ובמאמריה על סיפורי הצוענים, מנהגי האבלות והלוויות המתים אצל עדות שונות, חתונות, ארוחות, מסיבות, סודות המטבח המזרחי, חייטות ותפירה, רפדות, סדרי קניית אדמה ואפילו את שיחות הטרקלינים הפוליטיים של הקונסולים ושל נכבדי העדות. על אף היותה אישה, היא התערבה בחברת הגברים, דבר נדיר במזרח של אז. היא מצאה דרכים אל ליבן של הנשים הערביות: אכלה איתן, ישנה בחברתן ולמדה על אורחות חייהן. כמו כן העבירה דוחות חשובים על התקרית בסנור, על חיי השומרונים, על התקרית הגדולה בכנסיית הקבר הקדוש ועוד.
תיאורים מפורטים במיוחד סיפקה רוג'רס על העיר חיפה. ממנה אנו יודעים על ברדלסים, ששוטטו אז בסביבת העיירה ("לפעמים לוכדים והורגים כאן ברדלסים - בגלל עורם, שממנו מכינים כיסויים לאוכפים...") ועל מאבק הבכורה של חיפה הצומחת עם עכו, הוותיקה ממנה בהרבה. ממנה אנו לומדים על בני טירה, העולים לתקוף את חיפה. אפילו על המגיפות שפקדו את העיר היא מספרת בכתביה.
יחסה לישוב היהודי בארץ אינו ברור כלל, וכנראה שגם אינו חד-משמעי. היא רואה ביהודים "קיבוץ המצטיין בטהרת המשפחה, בפשטות המנהגים ובשמירת הדת, אולם יחד עם זה הם מפורסמים גם במריבות שביניהם". אבל בנוסף לתיאור כללי זה, היא מוסיפה פרטים מעניינים גם לגבי נקודות יהודיות שבהן נגעה במהלך מסעותיה: ביקור אצל משפחת משולם בארטס, בית-ספר לנערות יהודיות בירושלים ועוד. האפיזודה האחרונה בספר מספרת על היעלמותו המסתורית (התאבדותו?) של אדם בשם שעיה (ישעיהו) אטיאס, שמוצאו מחלב, מן הספינה שהובילה אותה חזרה ללונדון.


ספרה של רוג'רס,
Domestic Life in Palestine, יצא לאור לראשונה בלונדון ב-1862. המהדורה השנייה של הספר, שיצאה שנה לאחר מכן, נערכה במשותף על ידי מרי אליזה רוג'רס ועל ידי אחיה, שאז כבר כיהן כקונסול בדמשק. ארבע מהדורות מאוחרות יותר יצאו בסינסינטי שבארה"ב. גם בפאריס יצאה לאור מהדורה בצרפתית (1865).  

אני יכול להוסיף ולהרחיב כאן על כל ספר בנפרד, אבל כל רשימה שהיא לא תחליף את העונג הצרוף שבקריאתם. כשלעצמי, אני מתכוון לעשות הכל כדי שהסידרה כולה תנחת בספריה העמוסה-ממילא שלי, משום שאינני יכול לתאר לעצמי את הידע שלי על ארץ ישראל שלם בלעדיה. ברדלסים בכרמל? איפה, חוץ מאשר אצל רוג'רס ודמיה ניתן לשמוע על כך?
 

מאמרים נוספים מאת אורי קציר:

 

ז'אן לאפיט: הפיראט מביצות לואיזיאנה

המהפכה האמריקאית חלק ב´

המהפכה האמריקאית חלק א´

מזל טוב, הארי פוטר

דוקטור טראנס

מילכוד ארבעים

אולימפיאדת המזרח התיכון

הביטול של דרום קרוליינה

דדווד: זהב בגבעות השחורות

תקרית לילית במחנה עתלית

הפיתון הצוחק

קלינט איסטווד: ברונקו בירד

שובו של הבאפלו

פרקים בהיסטוריה מורבידית

קינגס רואו

בלי סלים דאסטי

מושבה לא נושבה

בת מונטסומה: בלדה להתנגשות בין תרבויות

המכשפה מאגם הקיכלים

השנים השחורות של קוני פרנסיס

המקרה המדהים של סטלה וולש

ז'ן זורס: "להחדיר למוחו את מנת העופרת הדרושה"

המעשה הנואש של לואיס גרינפילד

הגיבורים שלי נעלמים

פואטיקה של מסכנות

"ראוי שתבדחו אותי בקומדיה..."

פרוייקט השמות ב'

משוק עבדים לתפילת ערבית

האלוף הנשכח

הצהרת מאריי

מתנחלים באי האהבה

מי את חיה זיידנברג

האיש שלא היה

חסמבה אמריקנית, תוצרת ישראל

פיראטים של מאלטה הקטנה

טבח יפו

הקונסול יצא מדעתו

ראשו של מלחין

דרכים שנפרדו

גאספאר

פרוייקט השמות

סנסציית מואב

אגדת מילאן: הגירסה המעודכנת

אליטיזם כמודל

חופשי, לא מתבודד

מיסוד עכשיו

מגלים את אמריקה