אימגו - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   ביקורת חברתית

מגוונות את השיח, מחפשות את העץ הרהורים על פוסטמודרניזם ופמיניזם מזרחי 

מאת: רחלי אבידוב


  המאמר התפרסם לראשונה בגליון  של "מצד שני" "המאבק המזרחי ואף על פי כן נוע ינוע" בעריכת תקוה לוי ואיריס מזרחי  ובהוצאת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית  


 

ז'אן פרנסואה ליוטר. מסקנתו העצובה של שלום שטרית מזכירה לי את המעשייה הפוסטמודרנית של ז'אן פרנסואה ליוטר "מארי ביפן". המעשייה מתארת את מסעותיה של מארי, אשה ארלנדית לסבית המלמדת צרפתית. מארי מסתובבת בעולם כשאמתחתה גדושה באחרויות שונות, שלהן היא משמשת פה. "השיטה" שמחה לקנות ממנה הכל בתנאי שתמשיך ותפתח את מורכבותה, שתמשיך להיות חלק ממנה: "צריך שהשטף יזרום בכיוון הנכון. שהכל יתכנס לאותה נקודה. כל העסקנות התרבותית הזו, הכנסים, הראיונות, הסמינרים, לשם מה? רק כדי להבטיח שכולנו מדברים על אותו הדבר. על מה איפוא אנו מדברים? על אחרות....הקפיטליזם התרבותי מצא עכשיו אפיק חדש, השוק של היחידיות"

במציאות החיים הבהולה שלנו, נדחקים שלל הנושאים החברתיים הבוערים לשוליות עצובה. כך מוצאים עצמם העניים, הילדים בסיכון, האמהות החד הוריות, הפועלים, המנוצלים, העשוקים והמרודים, המנהלים מאבקים יום יומיים מייאשים, כמעט ללא תקווה. מציאות כלכלית גדולה וחזקה מהם, המנהלת את העולם הגלובלי ומהלכת קסם על שר האוצר הנוכחי, מכתיבה להם חיי דלות אותם לא בחרו, ומעגל קסמים ממנו ספק אם ייצאו. ממסכי הטלויזיה והעיתונים, ממשיכה לטפטף שטיפת המוח התמידית שבעטייה בעיותיהם נדחקות ונעלמות מסדר היום: הטרור, המצב הבטחוני, ההתנחלויות, הסכסוך הישראלי-פלשתיני ועוד שמות כלליים לעובדה אחת מצערת: אזלת היד של מנהיגות המדינה, שאיננה מרחמת על הנכבשים, המנוצלים, העניים, בין אם הם אזרחיה ובין אם תושביה הלא חוקיים או נתיניה הכבושים.

מהפכות חברתיות מתקשות לצמוח באקלים כה טעון בו האגרוף נותן למוח את פקודות הביצוע. כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות, וגם כשהן מנסות להשמיע קול ענות חלושה, ההישגים אינם מרחיקי לכת. במציאות בטחוניסטית ושוביניסטית, כאשר אלו המנסים להשמיע קול הן נשים, המצב קשה הרבה יותר. העוולות החברתיות הולכות ונערמות והשוועה החברתית איננה מצליחה לטלטל את ההנהגה, את השבעים, את בעלי ההון. הללו מסתפקים בתרומות, הפרשת מעשר, מופע הצדעה לצדקה, פרוייקט מיחשוב נוסף בשכונת עוני, או אייטם טלויזיוני סוחט דמעות ואותנטי.

נראה כי צמיחתו של פמיניזם מזרחי במציאות כזו, היא כמעט נס. נשים מזרחיות הצליחו לפלס לעצמן שביל, להשמיע קול וליצור שיח שונה המתאר את מציאות החיים הייחודית שלהן, הבעיות מולן נאלצות להתמודד נשים בעיירות פיתוח, בתפקידי הפועלת והמנקה, וגם צרותיהן של מזרחיות באקדמיה, במשפט ובשוק העבודה. קריאת התיגר של הנשים המזרחיות טלטלה את הפמיניזם הישראלי והאשימה אותו בכך שהפך למטאנרטיב, המייצג נשים אשכנזיות, מבוססות, הנלחמות על מקום בדירקטוריונים ציבוריים ובקורס טייס, בעוד נשים מזרחיות מעוטות יכולת, שלא לדבר על נשים ערביות, עובדות זרות ואחרות, נאלצות להיאבק שעה שעה על קיום עצמי ולא על מימוש עצמי.

 האם גיוון השיח הביא עימו גם בעלות על עץ, או שמא זוהי סמנטיקה פוסטמודרנית מסממת, שסתום בטחון המאפשר פורקן לתלונות ולמענות, אך איננו נושא בכנפיו שינוי אמיתי ומשמעותי?

בספרו "המאבק המזרחי בישראל", מסכם בעצב ד"ר סמי שלום שטרית כי "לאחר שסקרתי למעלה מחמישים שנות מאבק מזרחי, אשר היה תמיד גם המאבק החברתי היחיד, אני יכול לומר בבטחון רב ובמידה רבה של צער, שמעולם לא הייתה יכולת השלטון לדכא ולרסן את המאבק גבוהה ובטוחה כל כך כפי שאנו רואים בעשור האחרון (וראו הדוגמא האחרונה של מחאת ויקי קנפו והאמהות החד הוריות שנמוגה כמעט מעצמה). אין היום ארגון או תנועה, או אפילו קואליציה של תנועות וארגונים, אשר מצליחים לאיים על הסדר הכלכלי הקיים"[1] לצד המסקנה העצובה הזו, מציין שלום שטרית את התהליך החברתי והתרבותי שפתח בו המאבק המזרחי, תהליך ששינה את פני הדמוקרטיה הישראלית: "מעבר למערכת פוליטית דו מפלגתית, ייצוג פוליטי נרחב מאוד למזרחים (גם אם ברובו כוזב), מימוש גבוה מאוד של הכוח האלקטורלי ברשויות המקומיות, פוליטיקה קהילתית עצמאית, תנועות חברתיות, ארגוני מחקר וזכויות, ארגוני חינוך אלטרנטיביים, פריחת תרבות ישראלית מזרחית אלטרנטיבית בספרות, בקולנוע ובמוסיקה; מאבקים חקיקתיים גדולים, שיח אקדמי ביקורתי ועוד"[2]  דבריו של שטרית יכולים לשמש כאלגוריה לגבי מצבו של הפמיניזם המזרחי: המון שיח, מעט מאוד עצים. "אנחנו כאן וזה שלנו" שמחו הנשים המזרחיות בכנס הפמיניסטי הראשון, ובשנת 2004, צועדת ויקי כנפו כשכיסיה ריקים, ורק דגל המדינה עוטף את כתפיה, אותה מדינה שללא בושה הסבר או צידוק, איננה מהססת להפוך את חייה לבלתי נסבלים, לדחוק אותה לקרן פינה, למנוע ממנה וממשפחתה קיום מכובד.  

למעשה, הפצת המסר הפמיניסטי המזרחי שימש כמעין דיוור ישיר, חינם אין כסף, של הפמיניזם הלבן, בכדי להסביר את הפמיניזם המזרחי היה צורך להבין מה היו מגבלותיו של הפמיניזם הלבן, הקלאסי, האשכנזי. כך ממשיכים גלגלי השיטה לנוע, באין מפריע. 

מסקנתו העצובה של שלום שטרית מזכירה לי את המעשייה הפוסטמודרנית של ז'אן פרנסואה ליוטר "מארי ביפן". המעשייה מתארת את מסעותיה של מארי, אשה ארלנדית לסבית המלמדת צרפתית. מארי מסתובבת בעולם כשאמתחתה גדושה באחרויות שונות, שלהן היא משמשת פה. "השיטה" שמחה לקנות ממנה הכל בתנאי שתמשיך ותפתח את מורכבותה, שתמשיך להיות חלק ממנה: "צריך שהשטף יזרום בכיוון הנכון. שהכל יתכנס לאותה נקודה. כל העסקנות התרבותית הזו, הכנסים, הראיונות, הסמינרים, לשם מה? רק כדי להבטיח שכולנו מדברים על אותו הדבר. על מה איפוא אנו מדברים? על אחרות....הקפיטליזם התרבותי מצא עכשיו אפיק חדש, השוק של היחידיות"[3]

העידן הפוסטמודרני הכניס לחיינו את ה"שיח", ה"מטאנרטיב" ואת ה"דהקונסטרוקציה". באותו אופן, הוגים שונים, כדוגמאת הומי באבא, ניסו לשכנע אותנו שגם לעשוק ולמקופח יש עוצמה ומקום בתרבות ובשיח, שהנחיתות היא משאב, שהשוליות היא כוח. תחת "פמיניזם", ו"פמיניזם מזרחי" החלו להתקבץ ולהצטופף לא רק נשים, אלא קבוצות נוספות הסובלות מסוגי דיכוי נוספים ומגוונים.  כן, השיח בהחלט מגוון יותר עכשיו, אך לנשים מזרחיות עדיין יש מעט מאוד עצים לטפס עליהם. הן אינן מאכלסות עמדות בכירות בשוק העבודה. מעטות מהן משמשות בתפקידי מפתח באקדמיה וחובשות את כס המשפט והפרופסורה, מושב המחוקקים והרשות המבצעת. ההתאגדויות הנפרדות של נשים מזרחיות פעמים רבות מותירה אותן מחוץ למגרש המשחקים, מבודדות, נטולות יכולת השפעה פוליטית ממשית. מחד, הן תבעו את ייחודן ויצרו מסגרות נפרדות, מתאימות יותר, מאידך, שימשו כ"קבלן ביצוע" של המטנאראטיב הפמיניסטי וסייעו להפיץ את זרעיו גם לקצוות המרוחקים ביותר של החברה, לשוליים והחבויים ביותר.

למעשה, הפצת המסר הפמיניסטי המזרחי שימש כמעין דיוור ישיר, חינם אין כסף, של הפמיניזם הלבן, בכדי להסביר את הפמיניזם המזרחי היה צורך להבין מה היו מגבלותיו של הפמיניזם הלבן, הקלאסי, האשכנזי. כך ממשיכים גלגלי השיטה לנוע, באין מפריע. 

התאגדויות נפרדות של נשים מזרחיות גרמו לתחושת סיפוק ונצחון אישי אך נשאו פירות דלים מאוד ברמה הפרקטית. "חסרונה הגדול של האסטרטגיה הזו שהיא מותירה את הנשים מבודדות ואיננה מציעה פתרונות לבעיות הבידוד ומיעוט האמצעים והמשאבים הפוליטיים"[4] סיכמה ד"ר הנרייט דהאן כלב וטענה שבכדי לנגוס מהעוגה, יש לפעול בערוצים הפמיניסטיים האשכנזים ולנקוט מעורבות ולא פרישות. גם ד"ר ויקי שירן ז"ל הבינה את חשיבות השיח, את צרכי השעה הדחופים ואת הפרקטיקה המשוועת שזקוקה לעובדות בשטח. הבנה זו הביאה אותה ללכת צעד אחד קדימה, ולהילחם בחרוף נפש על "מדיניות הייצוג העצמי הסימטרי" – פתיחת השערים התודעתיים וגם הפיזיים לנשים מזרחיות, ערביות ונשים משולי החברה. שירן ז"ל, בדומה לפמיניסטיות שחורות בארה"ב, רצתה להבטיח שהשיטה תפנה את המקום הראוי לאחרת; מזרחית, ערביה וכו' ולא סמכה ידיה על טוב ליבו של אף אחד. אפלייה מתקנת, כדוגמאת האפלייה המתקנת הנהוגה בארה"ב, איננה נטולת בעיות, אך היא מגוונת את השורות ויוצרת את ההרגלים: איש אינו מרים גבה היום, כאשר היועצת לבטחון לאומי ושר החוץ של נשיא ארה"ב הם שחורים.  

 השיח הפוסטמודרני משמש לא פעם כורסא נוחה ומוארת לכאלו שחשו דחויים ומרוחקים מתשומת הלב הציבורית, אולם בקלות ניתן להבינו כאימפריאליזם תרבותי חדש מסמם ומטשטש: הכל מילים, המקום תחת השמש הוא וירטואלי לחלוטין. אפשר לצעוד תחת השמש עטופה בדגל לירושלים, אך לא להינות מתקציב ממשי, שישנה מציאות בוערת ומייסרת של נשים רבות. המאבק ה"תודעתי", הז'רגון החתרני, ה"שיח האלטרנטיבי" עדיין אינם גורמים לשינוי מפליג בהקצאת משאבים, לשינוי בסדר העדיפויות, או למנגנונים חוקיים של אפלייה מתקנת  באקדמיה, בממשלה ובמערכת המשפט. יתרונם היחיד של מנגנונים אלו הינו בפורקן ובתחושת העוצמה הוירטואלית שהם מעניקים למשתמשים, אך זהו סיפוק רגעי, קלוש ודל – שמחת עניים. עם הז'רגון קשה ללכת למכולת, לרכוש השכלה, להפנות תקציבים לעיירות הפיתוח, לשפר את מעמדן של האמהות החד הוריות. לכל אלו דרוש מאבק, נטול נימוס ומניירות אקדמיות, חף משיקולי בטחון ותירוצי ה"אין ברירה", מאבק שירעיד את אמות הסיפים וישנה דרמטית את מצבן של נשים מזרחיות בישראל.

בהקשר זה, קשה שלא להיזכר בנוסטלגיה במאבקם של הפנתרים השחורים שהניפו דגל שחור ושברו את הכלים. זכרון המרי הזה נצרב היטב בתודעתם של פרנסי המדינה והם אינם מעוניינים במרי נוסף.  אך היום, כנראה, אין מי שישבור את הכלים, אלא רק מי שישטוף אותם. עוד קבוצת דיון, עוד במה אלטרנטיבית, עמותה ממומנת מכספי המדינה ומנוטרת על ידי רשם העמותות, אינם המתכון למהפכה, לכל היותר הם כרטיס כניסה טוב ל"מהפך".  

מצד שני  - רבעון בהוצאת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ת"ד 31417, ירושלים 91313

טלפון: 02-6241159

פקס: 02-6253151

 

[1] סמי שלום שטרית (2004) המאבק המזרחי בישראל 1948-2003, עמ' 7, הוצאת עם עובד/ספריית אפקים.

[2] שם, עמ' 7.

[3] אריאלה אזולאי ועדי אופיר, מתוך "המצב הפוסטמודרני" ז'אן פרנסואה ליוטר.

[4] דהאן כלב, הנרייט. 1998: "פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות" בתוך: מין מגדר פוליטיקה, בהוצאת קו אדום, הקיבוץ המאוחד.