אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סרמטי בבריטניה: המלך ארתור בסרט ובמיתוס


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
2003
פסל שמציג את דמותו של המלך ארתור בשריון מימי הביניים
פסל שמציג את דמותו של המלך ארתור בשריון מימי הביניים

בימים אלה מוצגת על מסכינו גרסה קולנועית חדשה לסיפור חייו של המלך ארתור ואביריו, שהם בין הדמויות הידועות  ביותר של ספרות הפנטזיה העולמית. עליהם ועל קוסם החצר  מרלין ועל המלכה  היפה והבוגדנית גוויניביר ועל מאבקם הבלתי פוסק בשבטי הסקסונים הפולשים לבריטניה  של המאה החמישית לספירה  נוצרו  אלפי  סיפורים אגדות אפוסים ספרים וקומיקסים וגם סרטים רבים.

כרזת הסרט המלך ארתור, בכיכובו של קלייב אואן

אלא שהסרט החדש של הבמאי אנטואן פוקאטווה והתסריטאי דיויד פראנזוני מציג לפנינו גרסה שונה מאוד מהמקובל והצפוי  מסרט על "המלך ארתור". הפעם לא הושם דגש  על הכוחות העל טבעיים של מרלין והכשפים של המכשפה המרושעת מורגן לה פיי  ועל החיפוש אחרי גביע הקסמים המיסטי, הגרל, כפי שהיה מקובל עד כה בסרטים כמו "אקסקליבר"  של ג'ון בורמן שהוא הגירסה הקולנועית הידועה ביותר עד כה של הסיפור. ובכלל בסרט הזה אין כוחות על טבעיים ואירועים פנטסטיים כל שהם, זאת, בדומה לגרסה הקולנועית החדשה של "טרויה" שגם שם באופן יוצא דופן סולקו כל האירועים הטבעיים והתערבויות אלים אל מחוץ לעלילה.

במקום כל אלה יש  כאן ניסיון כמעט חסר תקדים בקולנוע לנסות להציג את הרקע "האמיתי" ההיסטורי של המלך ארתור, וזאת לא על רקע ממלכה אגדית שמזכירה יותר מכל דבר אחר את  המאה  ה-12 או ה-14  התקופה שבה חוברו סיפורי המלך ארתור המוכרים לנו, של אבירים רכובים על סוסים של טורנירים של טירות נישאות ואידיאלים נשגבים של אבירות אלא על רקע ריאליסטי הרבה יותר.

זה של בריטניה השבורה והשחוקה של המאה החמישית לספירה בתקופה כאשר האימפריה הרומאית ששלטה בה מזה מאות שנים והשליטה בה סדר ותרבות עומדת על סף ההתמוטטות וכוחותיה עוזבים את בריטניה ונוטשים אותה לגורלה ולפלישות שבטי הברברים הסקסונים והאנגלים מגרמניה שמתגלים כגרועים בהרבה מהשלטון רומאי ויביאו לחורבן התרבות שלה. המלך ארתור, אם זה בכלל התקיים כדמות אמיתית, חי אי שם במאה החמישית או השישית לספירה (אם כי ככל הנראה לא היה מלך) אולם הוא לעולם לא היה מגיע לפרסום שהוא זכה לו לבסוף ללא "עזרתו" של סופר מוכשר במאה ה-12 בשם ג'פרי ממונמאות:

 

שלקח כמה אגדות בודדות שהיו קיימות בזמנו על ארתור והקוסם מרלין. ג'פרי כתב ספר ''היסטוריה'' על בריטניה.  ג'פרי טען שהספר מבוסס על "ספר קלטי קדום" שאיש פרט לו לא נתקל בו מעולם. למעשה הספר היה כל כולו פרי דמיונו הפורה עם כמה עובדות היסטוריות פה ושם שנכנסו בטעות, ושם יצר את הדמות של המלך ארתור כפי שאנו מכירים אותה היום, דמות שכל קשר בינה ובין ארתור המקורי הוא מקרי בהחלט. כבר בזמנו של ג'פרי היסטוריונים רציניים (כן היה דבר כזה אז) שהייתה להם גישה לאותם המסמכים שהיו בידי ג'פרי  (פרט לאותו ספר קלטי מסתורי) הבינו שהמדובר במתיחה  עזת מצח, אך מחאותיהם טבעו לחלוטין בזרם הגדול של האנשים שרצו להאמין שהסיפור הנפלא על המלך הנפלא הוא אכן אמיתי ובלעו זאת בשקיקה. סופרים אחרים לאחר ג'פרי המשיכו בהרחבה הדמיונית שהוא החל בה והרבה מעל ומעבר למה שהוא העז לעשות וכך נוצרו סיפורי המלך ארתור שהם כה פופולאריים כיום.

כל מוסד האבירות המפורסם של ימי הביניים על מנהגיו השונים כמו הטורנירים ומושגי הכבוד בין האבירים נוצר בראש ובראשונה בסיפורים על המלך ארתור. המושגים שהמשוררים תיארו בסיפורים ובשירים שלהם של אבירים רומנטיים ואמיצים שנאבקים למען גברות נעלות לפי מערכת כללים חמורה ביותר, כל אלה דברים שלא היו קיימים כלל וכנראה איש אף לא העלה אותם על דעתו עד שאותם משוררים תיארו אותם ביצירות הדמיוניות שלהם, ואז הם מצאו חן כל כך בעיני השומעים עד שהם ניסו ליישם אותם בחייהם שלהם שכן הם רצו להתנהג כמו האבירים של המלך ארתור בסיפורים, וכך נוצר מוסד האבירות של ימי הביניים.

מושג האהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותו היום) מושג שבמקור  בימי הביניים היה רק של אהבה למישהי שאינה אישתך כמו בדוגמה הספציפית של אהבתו של האביר לנסלוט למלכה גניוור) הוא כל כולו תוצר דמיוני של משוררים בפרובנס ובחצרה של מלכת אנגליה אלנור מאקויטניה, אישתו של הנרי השני שהושפעה מאוד מרעיון זה ויישמה אותו לראשונה בחייה הפרטיים. המשוררים של אלנור המציאו אותו עבור מערכת הסיפורים שלהם על המלך ארתור ואביריו שאותם עיבדו לצרפתית מספרו הלטיני  של ג'פרי (שפורסם לראשונה כ-20 שנה קודם לכן) שאותם שרו לראשונה  בחצר של אלנור ושהתפשטו משם לכל רחבי אירופה. נראה שסיפורי המשוררים של אלנור על המלך ארתור והמלכה גוויניוור מבוססים במידה רבה על המודל הספציפי של הדמויות של גבירתם אלנור ובעלה הנרי השני שהיה מנהיג של אימפריה אמיתית בצרפת ובאנגליה כפי שתואר ארתור בסיפורים, ושניהם היו דמויות חזקות וסוערות מאוד שהיו קשורות לסיפורי בגידה בנישואין כמו ארתור וגניוור בסיפורים.

לפיתוח המיתוס על ארתור ולסיפור החיפוש אחר ה"גראל" הקדוש תרם תרומה מרכזית המשורר מהמאה ה-12 כרטיין מטרואה משורר שהיה בן עירו וזמנו של פרשן התנ"ך המפורסם רש"י  (ולא מן הנמנע שהשניים הכירו שהרי טרואה היתה עיר קטנה) ויש שחושבים שאולי היה יהודי מומר והביא רעיונות יהודיים שונים ליצירותיו. אחרים חושבים שהרעיונות הנ"ל כמו זה של הגראל היו רעיונות פגניים דווקא.מעניין שילדיהם  של אלנור והנרי, ריצ'רד לב הארי, וג'ון (שזכה לכינוי "ג'ון ללא ארץ") הפכו לדמויות מרכזיות במיתוס הגדול האחר של התרבות האנגלית, המיתוס על רובין הוד.

התוצאה - המלך ארתור הדמיוני ברובו הפך לגיבור לאומי של אנגליה ושל אירופה .הסיפורים על עלילותיו של המלך הבריטי הקדום הופיעו בכל הלשונות החשובות של אירופה והייתה להם השפעה עצומה בכל מקום בהנחלת רעיונות האבירות והאהבה הרומנטית. כה גדולה היתה ההצלחה, עד שהסיפורים על המלך ארתור אף תורגמו בימי הביניים לעברית. אבל נראה שאצל היהודים הייתה להם השפעה פחותה בהרבה, לשם השוואה  גיבור היסטורי שאין ספק בקיומו ובהישגיו הוא המלך האנגלי מהמאה  התשיעית אלפרד, שביצע מעשי גבורה אמיתיים ומתועדים היטב של בלימת הפלישה הויקינגית הפגאנית לאנגליה שאיימה למחוק את התרבות הנוצרית שם   ופעל רבות  לשימור וחיזוק תרבותה, כל הדברים שיוחסו לארתור בסיפורים הדמיוניים,  נשכח כמעט לחלוטין מהזיכרון העממי . לרוע מזלו  של המלך אלפרד לא נמצא מי שיכתוב אפוס או סיפור פופולארי על מעשי גבורתו, רק כמה ספרי היסטוריה יבשים, וזה לא מספיק על מנת  להפוך לגיבור  תרבות.  

מאז הפכו המלך ארתור ואביריו לגיבורים של אלפי יצירות ספרות בשפות שונות והם זכו להצלחה מחודשת במאה העשרים ביצירות כמו סדרת הקומיקס הנסיך ואליאנט, שמתקיימת מזה 67 שנים  פרק זמן משולש מזה של קיומה של ממלכת ארתור האמיתית וביצירות פנטסיה ידועות כמו "הערפילים של אבאלון"  של מריון זימר ברדלי שבו המאבק בין המלך ארתור וחסידיו הנוצריים והמכשפה מורגן לה פיי, חסידת הפגאניות הקדומה, נהפך על פיו. מורגן המכשפה הפגאנית  שלרוב מתוארת כמרשעת, מוצגת הפעם כנציגת האור ואילו חסידיו הנוצריים של המלך ארתור מייצגים את החשיכה המונותיאיסטית שיורדת על העולם ומחסלת את הפגאניות ואת השוויון בין המינים. ספר זה הפך לרב מכר ענק ואף הוסרט למיני סדרה טלוויזיונית. בשנות השמונים והתשעים הופיעו באנגלית מאות יצירות ספרות חדשות על המלך ארתור והדמויות האחרות עד כדי יצירת "תת ז'אנר" חדש של ספרות פנטסיה שהוקדש להם לצד אנציקלופדיות מדריכים ספרי תיאוריות שונים על מי היה ארתור באמת, אין סוף סיפורי קומיקס שונים (אם גיבור על מודרני נוסע בזמן לתקופת עבר כל שהיא שאיננה בהיסטוריה של ארה"ב רוב הסיכויים הם שהוא יגיע לחצרו של המלך ארתור) וכו'. גם בעברית מודרנית יש מעט מאוד גרסאות של סיפורי המלך ארתור. לאורך השנים הופיעו לא יותר מחמישה שישה כאלה,  עיבוד של מלורי בתרגום דבורה עומר, של רוג'ר לנקליין גרין ועוד כארבע יצירות ספרותיות כולל תרגומים של ספרו המפורסם של מרק טוויין "ינקי בחצר המלך ארתור "וספרה של מריון זימר ברדלי "הערפילים של אבאלון". ולפני כמה שנים  הגרסה הישראלית המעניינת מכל - מחזמר לילדים  של ירון כפכפי עם דמות הולוגרמה של דודו טופז בתור הקוסם מרלין. רובם ככולם לא זכו לכל הצלחה. לנו יש את המלך דוד וזה מספיק ככל הנראה.

האם באמת היה המלך ארתור?

 מי היה ארתור ומי היו אביריו ומה הבסיס ההיסטורי לסיפור חייו שהפך בצורתו האגדית לאחד מאבני היסוד של התרבות המערבית היא שאלה שנויה מאוד במחלוקת שלה הוצעו לאורך השנים פתרונות רבים מספור. יש חוקרים שחושבים שהכל הוא סיפור בדיוני יפה ותו לא חסר כל קשר למציאות שהומצא בידי ג'פרי ממונמאות מסיבות פוליטיות וספרותיות, וארתור הוא לא יותר משילוב של דמויות היסטוריות ופנטסטיות רבות  מתקופות שונות ואיזורים שונים .

אחרים חושבים שאכן יש לסיפור בסיס כל שהוא במציאות אך הוא שונה מאוד מהסיפורים שהתפתחו סביב הדמות מאות שנים לאחר ההתרחשויות האמיתיות, שאכן היתה דמות אמיתית שחיה אי אז במאה החמישית לספירה והצליחה לעצור את פלישת הברברים לבריטניה למשך כמה עשרות שנים ואיש זה לא היה מלך אלא "מצביא", וזהו הבסיס האמיתי לסיפורי המלך ארתור שממנו נוצרו מאוחר יותר כל מיני סיפורים קלטיים  שהיגיעו לבסוף לידי ג'פרי ממונמאות.

איננו יודעים מה היה שמה האמיתי של דמות זאת אם כי הוצעו הצעות שונות בעניין, למשל שהמדובר היה במלך בריטי בשם ריאוטומאנוס שפלש לצרפת במאה החמישית  בשליחות הרומאים ומת בדרך לעיירה בשם אבאלון. יתכן שסיפורו שימש כבסיס לסיפור המלך ארתור.

ככל הנראה לא היה לדמות המקורית  קשר למכשף מרלין שגם הוא ככל הנראה היה דמות עם בסיס אמיתי כל שהוא במציאות ההיסטורית . אבל הקשר בינהם היה המצאה של ג'פרי.

 בגישה זאת בחרו יוצרי הסרט לדבוק. הספרות היא תמיד ''אמיתית'' וחיה יותר מאשר ההיסטוריה וכתוצאה המלך ארתור הבדוי של ג'פרי וממשיכיו השונים הוא דמות חיה ונושמת הרבה יותר מהמודל האמיתי שלו אם היה כזה.

 

יוצרי הסרט  פוקאטווה ופראנזוני  החליטו לנטוש  בצעד אמיץ (שיתכן מאוד שפגע קשות בסיכוייו הקופתיים של הסרט) את הסיפורים הישנים המוכרים כמעט לכל והעדיפו  להסתמך בסרטם  על תיאוריה היסטורית אמיתית שזכתה לתשומת לב רבה במחקר בשנים  האחרונות, אם כי היא אחת מני רבות בתחום זה ואין לאמר שהיא התקבלה על דעת הכל: התיאוריה שארתור ואביריו לא היו בריטים קלטיים במקור כפי שנהוג היה לחשוב כמובן מאליו אלא היו פרשים סרמטיים, בני  עם שחי במקור באיזור שידוע כיום  כרוסיה ושלוחמיו שימשו כשכירים של הצבא הרומאי ושירתו מטעמו בבריטניה עוד מימי הקיסר מרקוס אורליוס שהביס תבוסה קשה את בני עם זה (והזכור לחובבי הקולנוע  מהסרט "גלדיאטור" שגם אותו כתב פראנזוני). ארתור ואביריו לפי תאוריה זאת היו לוחמים סרמטיים רוסיים ששירתו כנציגי האימפריה הרומאית השוקעת בבריטניה הרחוקה מאוד מארצם.

תיאוריה זאת מתבססת בין השאר גם העובדה שלרבות מהאגדות הארתוריאניות הידועות יש מקבילות  (שהן אולי המקור) סרמטיות בבירור. ידוע שחלק מהמיתוסים של הסרמטים התבססו על הרעיון של חרב באבן נושא שהוא כמה מרכזי בסיפורי המלך ארתור המוכרים לנו שבהן על המלך הצעיר ארתור להוכיח את זכאותו לכתר בכך שישלוף את החרב אקסקליבר מאבן שבה היא תקועה. סיפורים כאלה היו גם לסרמטים ויתכן שבסיסם באמונות הסרמטים בבריטניה.

כמו כן היו להם סיפורים רבים על לוחם אגדי בשם באטרדז שפני שמת מפצעיו בקרב  ביקש שחבריו ישליכו את חרבו למים ואלו סירבו לעשות זאת וכאשר ביצעו זאת לבסוף המים נהפכו לאדומים כדם ורק אז יכול הגיבור למות בשקט. סיפור הדומה להפתיע לסיפור מותו של ארתור. ויש עוד מקבילות רבות נוספות .

באופן ספציפי יוצרי הסרט התבססו על דמותו של חייל רומאי בשם לוקיוס ארטוריוס קסטוס - מנהיג צבאי רומאי שחי בבריטניה פיקד על גדודי לוחמים סרמטיים ונלחם אז  בברברים הפיקטים (הסקוטים)  שתקפו אותה. אמנם אותו ארטוריוס קסטוס חי עוד במאה השניה לספירה אבל הוא האישיות ההיסטורית היחידה מתולדות בריטניה ששמו מזכיר את זה של ארתור, ויש פרטים בחייו שמזכירים את אלה של המלך ארתור וייתכן שדמותו שימשה כמקור השראה כל שהוא לתיאורים של הדמות המאוחרת יותר.  מפיקי הסרט יוצאים מנקודת ההנחה שארטוריוס קסטוס גיבור הסרט החייל הרומאי הנועז  הנאמן בכל ליבו לערכי האימפריה הרומאית הנופלת היה צאצא שלו שנשאר בבריטניה לאחר צאת גדודי הרומאים ממנה (יציאה זאת שהתחוללה כבר ב-410 לספירה מתוארכת בסרט לזמן מאוחר יותר באופן אנכרוניסטי.

ארתור מוצג בסרט כלוחם רומאי עקשן הנחוש בדעתו לשמור על ערכי האימפריה גם בבריטניה שננטשה על ידיה. אבירי השולחן העגול הם כולם לוחמים סרמטיים שאינם רואים בבריטניה את ביתם. מרלין בסרט מוצג לא כמכשף מיסטי בנוסח גנדלף מ"שר הטבעות "של טולקין (דמות שהיא במידה רבה מאוד מבוססת על הדמות המסורתית  של מרלין) כי אם כמנהיג שבט בריטי פראי הנלחם הן ברומאים והן בסקסונים ומבין שרק זר כמו ארתור יכול לאחד את בריטניה השסועה במאבק כנגד האויב האמיתי - הסקסוניים האריים שמתנגדים בתוקף לכל ערבוב של דמם עם בני עמים אחרים (ברוח הרעיונות הנאציים של המאה ה-20 ). גוויניוור, מלכתו הבוגדנית של ארתור בסיפורים היא לוחמת בריטית קשוחה משבטו של מרלין מומחית לשימוש בקשת הפועלת בהתאם למיטב ערכי הפגאניים הקדום והתנועה הפמיניסטית המודרנית.

נקודה מעניינת בסרט היא שברוח הפמיניזם המודרני גוויניבר (השחקנית קירה ניטלי שמשום מה זכתה  בתקשורת לתשומת לב רבה יותר מכל שאר השחקנים, תשומת לב שאינה מגיעה לה  כלל) מוצגת כאמזונה לוחמנית מומחית ללוחמה בחץ וקשת ביחד עם נשים בריטיות אחרות בני שבטו של מרלין. אין זה ברור עם יוצרי הסרט מודעים לעובדה המעניינת שדווקא הנשים הסרמטיות ברוסיה התפרסמו בכל העולם הקדמון כלוחמות.

 

הן היו נקברות ביחד עם כלי נשקן (קברים שכמה מהם התגלו בימינו). נראה שהחברה הסרמטית היתה מטריארכלית (דהיינו נשלטת בידי נשים) ויש שחושבים שנשות הסרמטים  היו המודל ל"אמזונות" הקדומות מהמיתולוגיה היוונית. כך שארתור ועמיתיו בסרט לא היו צריכים להיות מופתעים כלל ממעללי הגבורה והחץ וקשת של גוויניבר  ועמיתותיה הבריטיות. הם כבר היו רגילים לזה מהבית.

בסרט אף מוזכרת דמות מעניינת ביותר של תיאולוג בריטי בשם פלגיוס (שמוצג כידיד של ארתור וכמי שיש לו השפעה עצומה על רעיונותיו) שהאמין ברצונו החופשי של האדם וביכולתו לשפר את מצבו בניגוד לדעת הכנסייה הדומיננטית בזמנו שהכריזה עליו כעל כופר בעיקר והביאה לרציחתו. בכלל הנוצרים בסרט מוצגים כהתגלמות הרשע והפגאנים מוצגים בצורה הרבה יותר חיובית. דומה שהנטיה כיום בקולנוע היא לתמוך בצד הפגאני כנגד זה הנוצרי. דבר שכבר עורר את זעמם של מבקרים נוצריים שונים של הסרט, והם כנראה צודקים. סביר להניח שתופעה זאת תביא לחיזוק במספר האנשים הנכנסים לדתות הפגאניות השונות המשגשגות כיום.

סך הכל זהו סרט אינטילגינטי ומרשים למדי בוודאי הרבה יותר מרוב הסרטים ההיסטוריים שראינו בשנים האחרונות. יש  בו אזכורים רבים שמן הסתם ילכו מעל לראשם של רוב הצופים  שמכירים בעיקר את האגדות המסורתיות של ארתור או שיעדיפו לראות תמיד עוד קרב או עוד קצת מהגברת ניטלי אבל יפה שהוכנסו. מי יודע, אולי כתוצאה מסרט זה מישהו מהצופים עוד יחליט להתעניין בימי הביניים האמיתיים אלה של שקיעת האימפריה הרומאית ופלישות הברברים ולא רק אלה הפנטסטיים מלאי הכשפים הפיות והמפלצות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד