אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המיתוס של יאסר ערפאת


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
2004
מחבר: 
אלי אשד
המיתוס של יאסר ערפאת
יאסר ערפאת

יאסר ערפאת, מנהיגו, אביו ומייסדו של העם הפלסטיני, נפטר השבוע לאחר חבלי פטירה ארוכים שעוררו את עניינו של העולם כולו. יש הטוענים כי בכך נגרם אסון למזרח התיכון, שרק ערפאת יכול היה להביא לו שלום אמת. אחרים, רבים יותר יאמרו "סוף סוף" ויצהירו כי חבל שלא מת כבר לפני שנים רבות וכי רק הביא אסון על עמו ועל עמים אחרים.

ערפאת הפך להיות, לצערנו, אחד האנשים המוכרים ביותר במאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. עד כה נכתבו עליו עשר ביוגרפיות מקיפות בשפות שונות והוא מככב בעוד מאות ספרים שונים. מאז סוף שנות השישים מופיעה דמותו דרך קבע במהדורות החדשות של כלי התקשורת ברחבי תבל, הוא צולם ללא הרף ורואיין ללא הרף, ואף הליך פטירתו הביא להתעניינות תקשורתית עולמית, שוב בניגוד להעדפות ישראל.

ערפאת היה דבר נדיר מאוד בימינו. עוד בחייו הפך לדמות מיתית במיתוסים הפלסטינים והישראלים, דמות שמילאה תפקידים מנוגדים עבור בני שני העמים. 

בישראל נוצר לערפאת מיתוס האדם "עם השערות על הפנים", מיתוס שגרר אחריו שנאה אין גבול, ממשיכו המודרני של היטלר המנסה להשלים את מלאכתו", (אם כי, כידוע, ערפאת הרג הרבה יותר מוסלמים מכפי שהרג יהודים).

העיתונאי אורי אבנרי הישראלי,  שהכיר אולי טוב יותר מכל את ערפאת, טען וכנראה בצדק כי אין בישראל אדם שנוא יותר מערפאת. אפילו לא סאדאם חוסיין או קדאפי, למרות שבאופן אובייקטיבי היה מסוגל לגרום הרבה פחות נזק, לפחות עד לאינתיפאדה השנייה. אבנרי כתב:

 "נדמה כאילו מאה שנות שנאה ופחדים התנקזו ביחס הישראלי לאיש אחד זה. תיארו אותו כהיטלר ערבי, טרוריסט צמא דם, מושחת ...מועל בכספים, סוטה מיני...רמאי, פחדן ולאחרונה (אחרי ההסכמים עם ישראל)...נוסף לו הדימוי של בלגניסט משוגע ודיקטטור..." 

אלא שבמהלך שנות התשעים השתפרה במעט תדמיתו של ערפאת בישראל. בימי תקוות השלום של אוסלו נוצרה לו תדמית של כמעט סבא טוב, שהודגשה באופן בו הוצגה דמותו בסדרת הטלוויזיה "החרצופים", סדרה שהראתה את יכולתה ליצור ולפרק תדמיות בחסלה את הקריירה הפוליטית של דן  מרידור, שהוצג על ידיה כחתול לא מזיק. היא הצליחה גם בשיפור תדמיתו של ערפאת בקרב הישראלים, לפחות עד שפרצה אינתיפאדת אל אקצא, במהלכה נהרגו יותר מאלף יהודים ושוב נוצרה וחוזקה סביב ערפאת, והפעם יותר מאי פעם, התדמית שלו כ"שטן מעזה". נדמה כי בפעם הזאת נותר אורי אבנרי מליץ היושר היחיד של ערפאת. אפילו בחוגי השמאל הקיצוני (ודומה שערפאת הפך לאדם הנערץ על אבנרי הרבה יותר מדוד בן גוריון, למשל), אפילו יוסי שריד, שאין לחשוד בו בלאומנות ימנית, הודה ששוב אינו יודע אם ערפאת התכוון אי פעם ברצינות לדברי השלום והפיוס שלו. בכך הוא מייצג חוגים נרחבים של אנשי שמאל ששוב לא האמינו למילה אחת של ערפאת, שנדמה היה כהורס תהליך השלום.  

כיום, היהודים המשווים את ערפאת להיטלר ולרוצחי יהודים גדולים אחרים בהיסטוריה עושים בכך שטות מגוחכת ואף תורמים להצלחתו התדמיתית "בהאדרתם" אותו האדרה שהוא פשוט אינו ראוי לה.

יאסר ערפאת כגיבור קומיקס

עד כמה שהדבר מפתיע, ערפאת מופיע רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, בספרות הפופולארית הישראלית, אם כי דמותו ולרוב דמויות המבוססות עליה בשינוי שם מופיעות מדי פעם במותחנים זרים. הוא הופיע רק פעם אחת בספרות הקומיקס הישראלית (אם נתעלם מפרודיות שונות של אורי פינק), בסיפור המתח מסתרי האלילה הסינית של המשורר פנחס שדה -  שחיבר אותו תחת השם הבדוי "יריב" ושאוייר בידי הצייר דריאן, במגזין "הארץ שלנו "ב-1970. דומה שהופעתו של ערפאת בסיפור זה מספקת את התמצית המזוקקת ביותר של האופן בו ראה הציבור הישראלי את ערפאת – הארכי-טרוריסט העילאי המתכנן מזימה שטנית לפגוע במנהיגי ישראל תוך שימוש בפסל אלילה מלא בחומרי נפץ שיופעל בעת תחרות ספורט מושכת המונים, וכנגד שליחיו נאבק הסוכן הישראלי האמיץ אבנר בן נר.  

ערפאת בספרות העברית

בעברית, שפה שבה פורסמו אודות ערפאת אינספור מאמרים, כתבות וקריקטורות, עסקו בו באופן פרטני רק מספר מצומצם ביותר של ספרים שניתן למנות אותם על אצבעות כף יד אחת, אבל למרות מספרם המצומצם מאוד הם שונים באופן קוטבי זה מזה. הם נעים מאוהדים וכמעט מעריצים,  כמו ספרו של אורי אבנרי "אויבי אחי", ששמו מדבר בעד עצמו, דרך ספרו האובייקטיבי יחסית של דני רובינשטיין   "ערפאת–דיוקן", עד לספרו אחוז השנאה של מתי רגב "השטן מעזה והשלום מירושלים", ששמו מדבר גם הוא בעד עצמו ועוד תזה אקדמאית או שתיים. בעת פרסום כתבה זאת ראה אור ספר מחקרי חדש של אפרים קרש שככל הנראה גם הוא עוין ביותר לאישיותו של ערפאת. דומה כאילו כל אחד מהם דן באדם שונה לחלוטין. וכך אנו יכולים למצוא בספרות העוסקת בערפאת הצהרות כגון

 "ישראל חייבת להצביע בבירור על אופיו האמיתי של ערפאת כרוצח עמים סדרתי, כאדם שניסה לחסל שלושה עמים מוסלמיים, כאדם שהפך את לבנון לגיהינום עלי אדמות, כאדם שרצח בתאוות רצח בני עמי זרים שלא היו מעורבים כלל בסכסוך . . . ערפאת הוא אדם שרצה לרצוח את כל שליטי ערב, אדם שהביא על עמו נכבה אחרי נכבה . . . ממשיכו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שהביא את הנכבה הגדולה על העם הפלסטיני . . . עראפת חיסל יותר ערבים ויותר פלסטינאים מכל גנרל ישראלי, כולל אריק שרון." (השטן מעזה, ע' 156)  

בספרו של אורי אבנרי, "אויבי אחי", לעומת זאת, ניתן למצוא הצהרות פיוטיות כמעט העוסקות בערפאת (ולאחרונה גם בראיון שנתן עבור מוסף הארץ). בפגישתו עימו נותן אבנרי את תשומת ליבו לעובדה כי

"ראיתי בחיי הרבה מנהיגים פוליטיים ואישים בינלאומיים, אבל לא היה בהם אחד שתדמיתו הציבורית כה שונה מעצמיותו כמו יאסר ערפאת. הוא היה גבוה מכפי שציפיתי. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא שזקנו מטופח היטב, לא אותם זיפים משונים בני שלושה ימים שהפכו להיות סמלו המסחרי. זוהי טעות אופטית. זקנו אפור ופזורות בו פה ושם חלקות של שיער שחור. המצלמה אינה קולטת את האפור, ומשום כך הוא נראה לא מטופח...הדבר השני שראיתי היו עיניו. על מרקע הטלוויזיה הן נראות קנאיות, אפילו מטורפות במקצת. למעשה יש לו עיניים חמות מאוד, חומות, לחות, עיני אייל. הדבר מרכך את מראהו, כמו גם פיו בעל השפתיים הבשרניות הרכות. שתי הבחורות שהיו איתי הבחינו גם בכפות ידיו הקטנות, לבנות, מחוטבות . . ."  

מתי רגב בספרו "השטן מעזה" מגיב על הצהרות אלה של אבנרי כי:

 "מותר לאמר בביטחון כי אף אחד מסוכני אש"ף לא ניסה לשכנע את אבנרי כי ערפאת הוא יפה תואר, מקסים במראהו החיצוני. זוהי תרומה מקורית לגמרי של אבנרי לתהליך השלום...בכל התיאורים שקראתי על ערפאת עד היום לא שמעתי על עיני איילה חומות ולחות וידיים קטנות לבנות ומחוטבות.חשבתי שיופיו של ערפאת הוא אחד הנושאים המעטים שיכולים ליצור הסכמה מקיר אל קיר בין יהודים וערבים ובין סינים והוטוטנטים. כנראה שלא צדקתי." 

נראה שחילוקי הדעות התהומיים בישראל לגבי ערפאת מגיעים אפילו עד לשאלת מראהו החיצוני... 

אחרים רואים בו את אחת הדמויות המדהימות של המאה העשרים, אדם שהעלה את עמו מתהום הנשייה והפך אותם בעיני העולם מאוסף פליטים הזקוקים לאוהלים לאומה העומדת על זכותה לעצמאות. מנהיגים לאומיים רבים אחרים לא הצליחו לעשות זאת ובוודאי לא לאורך זמן שכזה.  

אפשר לקבוע ללא כל ספק, ובנושא זה כבר לא יהיו חילוקי דעות, שערפאת הוא דוגמה יחידה במחצית השנייה של המאה העשרים לאדם שיצר סביבו במודע ובמכוון מיתוס וחי על פיו ורק על פיו, כמעט ללא כל סטייה, במשך כל ימי חייו.

הוא הפך "מר פלסטין" וגם אם נדמה דמות דוחה ונלעגת בראש ובראשונה בעיני אנשים מן העולם הערבי, הרי בכך רק גילם בצורה מושלמת עוד יותר את עניינם הפלסטינאי של הפליטים. העירו עליו הוא סוג המנהיג שהפלסטינים לא היו מסוגלים להמציא אם לא היה קיים כבר, מאחר ואדם כמו ערפאת אינו קיים כמעט בשום מקום אחר, ( אולי רק קסטרו בקובה).

הפלסטינים טוענים שהוא האיש שנתן ביטוי וכיוון לרצון הלאומי שלהם, ובכך הם מודים שלא היה להם למעשה כזה לפני ערפאת, וככל הנראה הם צודקים.

ומכיוון שיצר סביבו מיתוס וחי על פיו כל דקה ביממה, כל מי שהעז לפגוע במיתוס הזה היה בן מוות. אדם כזה היה הקריקטוריסט הפלסטיני הנודע נאג' אל –עלי שנרצח באופן מסתורי בלונדון ב-1987. כיום ידוע שחטאו של אל –עלי שהביא לרציחתו היה העזתו לפרסם קריקטורות שהציגו את ערפאת ואנשיו בצורה מגוחכת, כחבר מושחתים הוללים ושמנים החיים במלונות פאר על גבו של הפליט הפלסטיני הרעב  והאומלל. הוא העז להציג את ערפאת באור שלילי ונלעג, כמי שחי עם יפהפייה מצרית אחת, רשידה מהראן, שעליה ריננו שיש לה קשרים עם ערפאת (הייתה זו מצריה שפרסמה ספר שבו לא הסתירה את עניינה הרומנטי בערפאת. הוא, על כל פנים, הכחיש הכול) ובכך הפך את עצמו לבן מוות. מבחינתו של ערפאת מותר היה לתקוף אותו, לשנוא אותו, נהפוך הוא - זה הוסיף להילתו ולמיתוס שסביבו. אבל לעג כלפיו וכלפי אורח חייו היה הדבר הגרוע ביותר עבורו. זאת הייתה פגיעה במיתוס, בדימויו כמי שמקדיש את עצמו ואת כל חייו אך ורק למהפכה הפלסטינית, כמנהיג שאין לו חיים פרטיים החי במשך שנים עם אנשיו במערות ובבתים מופצצים, כמי שיש לו אמות מידה מוסריות גבוהות, שחייו הם כל כולם קודש למהפכה הפלסטינית ולעם הפלסטיני.

וכגיבור של מיתוס פלסטיני שהתקדש בתודעת עמו בעודו בחיים, נהנה עראפת מחופש מוחלט בפרשנות אירועי העבר וההווה בהתאם למיתוס זה. ישראל, במיתוס שיצר עבור שומעיו, היא אותה אויבת כובשת כל המתכוונת להשתלט על המזרח התיכון ובבניין הכנסת שלה ישנה וחייבת להיות מפה של השטחים שעליהם היא שואפת להשתלט, מהנילוס ועד הפרת, אם כי ידע היטב שאין מפה כזו בנמצא. הוא הפך לרווק מושבע הנע ונד ששם דגש על שרידתו הכמעט פלאית במהלך אסונות ופגעים שונים, כמו התרסקות מטוסו במדבר, כאמצעים לחיזוק המיתוס שסביבו, שעל פיו חי - המיתוס שהוא מגלם בדמותו את בעיית פלסטין כולה. הוא שכנע במיתוס זה תחילה את הפלסטינים, שהאמינו בו בלב שלם, ואחריהם רבים בעולם המערבי וגם בישראל, אנשים כגון אורי אבנרי. דווקא בעולם הערבי היו רק מעטים שקיבלו את המיתוס הזה, אולי בגלל שבזו כל כך לפלסטינים. 

ונראה שהוא השיג הצלחה יוצאת מגדר הרגיל. ערפאת זכה להכרה מצד רוב מדינות תבל. ארגונו, אש"ף, הוכר בידי יותר מעשרים מדינות, הישג חסר תקדים לארגון חסר שטח. הוא שכנע את כולם שמאחר וערפאת מגלם את הבעיה הפלסטינית הרי שרק הוא יכול להביא לפתרונה.

כמובן שספק רב אם היה מצליח להשיג זאת אם לא היה מדובר בארץ ישראל ובמדינה היהודית, שהיא מוקד עניינם של מיליארדי נוצרים ומוסלמים בעולם, שמיקומה במרכז המזרח התיכון, צומת אסטרטגי בינלאומי.

אילו היו הפלסטינים נתונים תחת דיכוי תורכי באנטליה או תחת דיכוי רוסי בקווקז, למשל, בדומה לצ'צ'נים כיום, ספק רב אם היו זוכים להצלחה תדמיתית עולמית כזו ואם היה ערפאת מצליח לעשות את אשר עשה. עצם היותה של ישראל מדינה יהודית בארץ התנ"ך סיפק לו חלק מן הגורמים להצלחתו.

יחד עם זאת, אין ספק שערפאת הוא הצלחה בכל קנה מידה מבחינה זו, הצלחה ששימשה מקור השראה לבני עמו לפחות עד שנאלץ להתחיל ליישם דברים בשטח בעקבות הסכמי אוסלו. אז התגלה כמינהלן עלוב. ואין בכך פלא, שהרי רוב יוצרי המיתוסים מתגלים כאנשי מעשה נחותים ביותר כאשר עליהם להגשים במציאות את החלומות והפנטזיות. אנשים מסוגו של דוד בן-גוריון, שדווקא הצליח בכך, הם מועטים ביותר.  

ועראפת, בסופו של דבר, העדיף לנטוש את עולם המעשה האפור והמסובך ולהישאר בתחום המיתוס, הפשוט יותר, זה המשווה בינו ובין צאלאח א דין, כובש ירושלים ומגרש הצלבנים, ולהמשיך במלחמה עם ישראל גם כאשר שוב לא היה צורך בכך.

עכשיו, לאחר מותו, יהפוך מן הסתם לגיבור אגדות, מיתוסים הירואיים, מחזות, מחזמרים, סרטים אפיים וכו' של בני האומה הפלסטינית, שכל קשר בינם לבין המציאות יהיה מועט ביותר. אבל לכך בדיוק שאף  ופעל ערפאת משך כל ימי חייו.

ואם לא היה ערפאת?

ואם לא היה ערפאת, האם לא היה היום עם פלסטינאי? נראה שהיה, אבל עניינו לא היה עולה באופן ברור כל כך על סדר היום הבינלאומי. ערפאת התגלה כרב אמן בניצול התקשורת והדיפלומטיה הבינלאומית למען עניינו. נניח תסריט בו לא היה ערפאת הופך למנהיג אש"ף אלא נשאר, נניח, מהנדס מצרי חסר כל עניין בפוליטיקה. נראה כי אז היה המאבק בין ישראל לפלסטינאים חלש בהרבה. 

האם היה זה טוב לישראל? לכאורה, וודאי. לא היו כאן אינתיפאדות ולא היו בעיות השטחים הכבושים,  ההתמרדויות הבלתי פוסקות ותנועות הטרור החזקות (אם כי אלו, כידוע, צמחו מקרב הפלסטינאים גם ללא ערפאת).

אבל הילודה הפלסטינאית לא הייתה נפסקת. היא הייתה ממשיכה כפי שהיא היום עם או בלי ערפאת.

האמת היא, שגם אם לא היה ערפאת היינו מוצאים את עצמנו במהרה נבלעים בידי רוב דמוגרפי פלסטינאי שהיה נוצר מבלי שנהיה מודעים לכך, שכן לא היה אותו גורם מתסיס כל הזמן את השטח כנגדנו ובכך כופה עלינו להכיר במציאות המתהווה בשטחים.  

ומבחינה זאת, עד כמה שזה נורא, יש אולי להודות לערפאת. בלעדיו ההתעוררות לבעיה זו הייתה איטית יותר ולכן בבוא הזמן גם כואבת ומסוכנת שבעתיים.  

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד