אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כה אמר כבוד השגריר


תאריך פרסום קודם: 
2003
יסוד גרמניה המודרנית, ורסאי, 1871
יסוד גרמניה המודרנית, ורסאי, 1871

כולנו עוד זוכרים (טוב, זה לא היה כל כך מזמן) איך רגשנו ורגש העולם כאשר שגריר ישראלי זוטר חיבל, או לא חיבל, באיזה מיצג אומנותי או לא אומנותי. כולם אמרו שדבר כזה אסור לו שייעשה, שיש כללי התנהגות כלליים ויש כללי התנהגות דיפלומטיים שהפרה שלהם היא פגיעה גם הארץ המשגרת וגם בארץ המארחת. יש דברים שלא מקובל לעשות. הדבר נכון במיוחד בתחומים שבהם הכללים מוגדרים בצורה ברורה וחדה.

ב-2004. 12. 5 פורסמה בעיתון הארץ כתבה קטנה, כתבה "חמודה", אוהדת. נכתבה-נקראה-נשכחה. היו כמה שהגיבו על הכתבה, תגובות שהראו, לדעתי, כי אף אחד לא ייחס לכתבה חשיבות ואף אחד לא התייחס למשמעות שלה.

יתכן שאני רגיש יותר מאחרים לכל מה שקורה עם גרמניה, בעולם ככלל ובישראל במיוחד.

על מנת שיבינו הקוראים מה הם הדברים המעוררים אותי להגיב אאריך ואצטט הרבה מהכתבה עצמה.

אינני יודע אם את הכותרת לכתבה כתב רודולף דרסלר- שגריר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בעצמו. או שזו "הברקה" של העורך. בכל מקרה הדבר מצביע על קהות חושים שלא מתאימה לא למי שהוא שגריר ולא למי שהוא עורך בעיתון.

 "תנו צ'אנס לגרמניה"

אתם מבינים?! שוב גרמניה המסכנה צריכה לבקש, כמעט להתחנן, שניתן לה צ'אנס. נראה למישהו שזה מצחיק? נראה למישהו שזה לא הגיוני? ברצינות?! ישראל הקטנה היא זו שצריכה לתת צ'אנס לגרמניה? ואיך? ולמה?

תתפלאו! כן! זה מה שהעם היהודי, לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה, עושה.

עם מי יש לנו עסק? האם גרמניה של היום היא באמת שונה מגרמניה של פעם? אולי בתמימות, אולי בהיתממות, ואינני רוצה לומר מה לדעתי היא הסיבה האמיתית לשאלות "התום" של כבוד השגריר.

באמת, למה הוא צריך לשאול איך היו מדווחים? הוא לא יודע?! שיבדוק את הדיווחים שהיו! שיבדוק את המסקנות אליהן הגיעה האוכלוסיה שלו שאכן נשארה ברובה רגועה. שיבדוק איזה דיווחים היו באמצעי התקשורת הגרמניים על הנפגעים הישראלים. לא 17 בני אדם. הרבה יותר מזה! ואיזה דיווחים היו על מעשיה של ישראל בקרב הפלשתינים, מי היה הפושע ומי היה הקורבן. לכמה גינויים לישראל היתה שותפה ממשלתו "הידידותית". שיבדוק איזה אחוז מהאוכלוסיה שלו חושבים שישראל היא המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם. שיבדוק כמה אחוזים מהאוכלוסיה שלו חושבים שהקמת מדינת ישראל היתה טעות ושאולי צריך לבטל את קיומה. ואם מדברים באוכלוסיה:

כאז כן עתה "הרוב היה שותף לכך, ראה והפנה ראש... השקפתו הרצחנית של היטלר, האנטישמיות שלו, שהובילה לרצח עם..." האם השגריר רודולף רוצה באמת להבין איך זה "הצליח" בגרמניה? שיסתכל סביבו וילמד את האנטישמיות שקיימת כיום. שיזכור ש"גלוחי הראש" לא קמו על הירח אלא בגרמניה. שיזכור את הסקרים האחרונים. שיזכור את שינאת הזרים המפותחת בחברה הגרמנית. הוויכוח הוא לא על העבר הנאצי. הוויכוח הוא על ההווה הניאו-נאצי המרים ראש. ואם "... אפשר רק לשמוח על הכישלון החוזר של נסיונות אלה" (להפסיק את הוויכוח על העבר הנאצי) אז נא לזכור אדוני השגריר כי אם הכישלון חוזר, משמע שגם הדרישה חוזרת.

"למרות כל זאת הקרח עדיין דק. כמעט 60 שנות חיים פרושן זמן רב, לעיתים יותר מאשר חיי אדם. בהיסטוריה 60 שנה אינן אלא משב רוח. גם אמיתה זו אינה בעיה ישראלית אלא יותר בעיה גרמנית". באמת הייתי רוצה לדעת איזה מין בן אדם הוא רודולף דרסלר. לא איזה מין דיפלומט הוא. איזה מין טיפוס של בן אדם הוא. "60 שנות חיים פרושן זמן רב, לעיתים יותר מאשר חיי אדם".ארבעים שנה לאחר כינון היחסים נחשבת גרמניה על ידי רבים מן המנהיגות הישראלית לשותפה השניה בחשיבותה אחרי ארה"ב. יפה וחכם שהאדון השגריר מצא לנכון להדגיש כי המנהיגות הישראלית היא החושבת כך. הנאציזם לא היה ענין של המנהיגות הנאצית. זה היה ענין של העם הגרמני, או כפי שאומר השגריר "... מדוע הרוב היה שותף..." וראה זה פלא: גם היום חושב רוב העם הגרמני שישראל היא סכנה העיקרית לשלום העולם. גם היום חושב הרוב שאולי צריך להביא לסיום קיומה של מדינת ישראל. נו באמת! מה, אנחנו מבקשים שהמנהיגות תייצג את העם? המנהיגות הישראלית חושבת שגרמניה היא השותפה השניה בחשיבותה, לא הראשונה, השניה! המנהיגות הישראלית היא זו שמעריכה את גרמניה כשותף חשוב באירופה ובאו"ם. זה באמת לא אומר לנו הרבה. יתכן שגרמניה באמת מהווה שותף חשוב באירופה ובאו"ם. יפה! אך חשיבות או לא חשיבות, שותפות או לא שותפות, איך זה בא לידי ביטוי? מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה הצטרפה השותפה השניה שלנו לשותפה הראשונה שלנו למשל בהחלטות האו"ם כנגד ישראל? מתי בפעם האחרונה נתנה השותפה השניה שלנו ביטוי לשותפות הזו בהחלטות האירגונים האירופיים כנגד ישראל? עד עכשיו מדגישה הכתבה בעיקר את השותפות. רק פעמיים מוזכרת המילה ידידות. אני מוכרח לומר כי הידידות הזו מעבירה בי צמרמורת.

אדוני השגריר! אנחנו לא עוסקים פה בשישים שנות חיי אדם. אנחנו עוסקים כאן ב- 6,000,000 – שישה מליון חיי אדם! שישה מליון יהודים הם בהחלט בעיה ישראלית, יותר מאשר בעיה גרמנית.

אדוני השגריר! לעולם אל תשכח! מדובר בשישה מליון יהודים שנרצחו על ידי גרמנים. לא על ידי מנהיגות ישראלית ולא על ידי מנהיגות גרמנית. שליש של העם היהודי נרצח על ידי רוב העם הגרמני.

אדוני השגריר! אפילו אם ישנם בינינו, היהודים והישראלים, כאלה הרוצים לשכוח, אתה, אדוני השגריר, לעולם אל תשכח!

אבל נחזור אל "הכתבונת" התמימה שלנו. מה מבקש מאיתנו השגריר ואיך אנחנו ,ישראל, אמורים לתת צ'אנס לגרמניה?

"הרחבת האיחוד האירופי ל-25 מדינות היא אירוע היסטורי. המטבע האחיד, היורו, גובל בפלא. העוצמה הכלכלית הנובעת מכך עדיין בלתי נתפשת. הסיכויים הטמונים בכך תוארו עד כה רק בחלקם. יותר אנשים מאשר בארה"ב. יותר כח קניה מאשר בארה"ב, יותר כח כלכלי. עובדות וסיכויים אלה מונחים לפתחה של ישראל. לכך גם משמעות מדינית: אף אם אין זה מוצא חן, לאירופה נועד תפקיד חשוב יותר גם במזרח התיכון. ומכאן ההשלכה: ישראל חייבת  להחליט- התקשרות כלכלית בלבד או גם גישה מדינית מחודשת? הדיון על השתחררות חלקית מארה"ב. לא יחסך מישראל."

אני קורא ולא מאמין למראה עיניי. מילא כללי התנהגות דיפלומטיים. מילא אתיקה מקצועית. אבל כאן?! אפילו לא כללי נימוס כלליים. אי הבנה או חוסר יושר בתאור התהליכים הכלכליים ומעל לכל: חתרנות בינלאומית.

כל "עובדות וסיכויים אלה מונחים לפתחה של ישראל" אני בכלל לא בטוח שלאור כל העובדות והסיכויים האלה  צריכה ישראל לשאוף להצטרף אל מדינות אירופה. אני חושב כי גם השגריר לא חושב שישראל לשאוף לכך. אני חושב כי השגריר לא מעריך את ישראל כמדינה שיכולה וצריכה להחליט מה טוב בשבילה ובחוסר הדיפלומטיות האופייני לו הוא אומר: "ישראל חייבת להחליט- התקשרות כלכלית בלבד או גם גישה מדינית מחודשת? הצורך של השתחררות חלקית מארה"ב לא יחסך מישראל". אכן דיפלומטיה למופת. מדינה ידידותית אחת ממליצה, מבקשת, דורשת ממדינה ידידותית אחרת "להשתחרר" מקשריה עם מדינה ידידותית שלישית. מה גם ששגרירנו המכובד מבקש מישראל להשתחרר מקשריה עם "השותפה הראשונה", למען "השותפה השניה" פעם קראו לזה "עצת אחיתופל", היום אפשר לקרא לזה "חתרנות".אם השגריר כבר עוסק בפוליטיקה 40 שנה, הרי שלפני כמעט 60 שנה לאחר סופה של גרמניה הנאצית, אפילו "גאון" כמוהו לא יכול היה להבין את תרומתה של ארה"ב לשיקומה של גרמניה, שיקום שאם לא היה ניתן, גרמניה לא היתה מגיעה להיות מה שהיא היום, וספק אם בכלל הייתה קיימת ככוח כלכלי או אחר באירופה. אם השגריר לא הצליח ללמוד על כך דבר ב-40 שנה בפוליטיקה, ממשלה, פרלמנט ואיגודי עובדים. זה מסביר במידה מסויימת את "עמקות דבריו". אם לא ידענו בעצמנו אז הוא מוסיף לנו את האינפורמציה "יותר אנשים מאשר בארה"ב, יותר כח קניה מאשר בארה"ב, יותר כח כלכלי". הוא רק לא אומר לנו למשל על אחוז האבטלה הקיים בארצות המובילות באירופה: גרמניה או צרפת. הוא לא מספר לנו שבין ה"יותר אנשים" ישנם גם מליוני אנשים המסכנים את יציבותה של אירופה בתחומי הכלכלה, החברה, הדת וכו'. הוא לא מספר לנו כי המירקם הישן שעשה ועושה את אירופה ל"אירופה" עומד בסכנה עקב ההגירה האדירה של מוסלמים המהווים מיעוטים הולכים וגדלים בכל ארצות אירופה. הוא לא מספר לנו על הסכנה הפוליטית והכלכלית הנובעת מההצטרפות הלא כל כך מבוקרת של הארצות שהיו עד לפני זמן לא רב חלק מהגוש הקומוניסטי, על אופיו הכלכלי הפוליטי והצבאי. אולי הוא אפילו לא מוכן להודות בפני עצמו, כפי שמדינת גרמניה עוד לא מוכנה להכיר ולהודות בפני עצמה, על מה שקרה וקורה בגרמניה לאחר האיחוד עם גרמניה המזרחית או "מזרח גרמניה". לפי דעתי, האיחוד האירופי, מעצם היותו "איחוד" שכזה, צופן בתוכו את הסכנה  הכמעט וודאית להתפוררותו.

צודק ולא בצדק אומר השגריר בפיסקה האחרונה של כתבתו:  

"מעולם לא נדרשתי לחשוב על עצם זכות קיומה של ארצי [אף כי גרמניה הוליכה במאה הקודמת פעמיים את העולם אל סף חורבן]: זאת בשונה באופן מהותי מהישראלים. [הישראלים חייבים לחשוב כל הזמן על עצם זכות קיומה של ארצם-ישראל],  בארצי אין סיכונים מדי יום, אין איום בשלילת הקיום...[בישראל יש גם יש איום בשלילת הקיום] הקהילה הבינלאומית חייבת להשיג בטחון לישראל... ארצי רוצה לעזור לישראל... הבטחת קיומה של ישראל היא אינטרס לאומי גרמני ובכך היא מעקרונותיה של החשיבה המדינית שלנו". 

נכון, כבוד השגריר מעולם לא נדרש לחשוב על עצם זכות קיומה של ארצו וגם אומר בהמשך למה. אני מקווה שגם הוא וגם מדינתו-גרמניה, יגידו לנו למה ישראל חייבת לחשוב כל הזמן על עצם זכות קיומה ואולי הוא יודע למה רבים מבני עמו מערערים על הזכות הזו, לא רק של המדינה אלא גם של האנשים החיים בה. 

"תנו צ'אנס לגרמניה".

איזה צ'אנס ולמה ישראל צריכה לתת לגרמניה? צריך להגיע עד לשורה האחרונה בכתבה כדי לדעת למה: "הבטחת קיומה של ישראל היא אינטרס לאומי גרמני" הבנתם? זה לא יסורי המצפון. זה לא הזכרון ההיסטורי. זה אפילו לא סתם הכרה בזכותם של היהודים שתהיה להם מדינה משלהם שבה יוכלו לחיות בידיעה שהעולם, או לפחות גרמניה, מכירים לא רק בקיומם אלא בזכות קיומם. האמת היא שזה לא מפתיע. גם בעבר וגם בהווה, גם על דרך השלילה וגם על דרך החיוב, עזר העם היהודי ועזרה מדינת ישראל לעם הגרמני ולמדינת גרמניה. עברו כמעט 60 שנה מאז סופה של גרמניה הנאצית. רק 60 שנה שבהן דורשת גרמניה "החדשה" גם לשכוח וגם לסלוח. לשכוח מה? לסלוח על מה? על זה שבגרמניה הישנה היה מנהיג והיה רוב בעם שראו בעצם קיומו של העם היהודי את הרע האולטימטיבי. את האנטי-גזע. את הסכנה לטוהר הגזע הארי [הגרמני] ולעליונותו, שרק היא תבטיח את קיומו של "הרייך בן אלף השנים". זה אכן סיכן את האינטרס של העם הגרמני. מה שעשה העם הגרמני ואיך שעשה את זה העם הגרמני אסור לנו ולעולם לשכוח ולסלוח.

זכרו את מילת המפתח: אינטרס. מילת מפתח החוזרת לאורך כל הכתבה.

מלחמת העולם השניה הסתיימה. הייתה זו מלחמה שלעולם לא יוכל העולם לתפוס את משמעותה. אבל שני דברים ברורים: האחד, הייתה זו מלחמה שאסרה גרמניה על מדינות אירופה כדי לספק את האינטרס שלה. גרמניה הייתה זקוקה ל"תחום מחיה". הדבר השני, עמים רבים איבדו מליונים מבניהם כדי לאפשר סיפוק אינטרס זה אבל רק העם היהודי איבד שליש מבניו. לא במלחמה, אלא רק בגלל עצם קיומו. לא בגלל שאיים על גרמניה מבחינה צבאית אלא בגלל אידאולוגיה נאצית ובגלל היותו העם היהודי ומקומו בתפיסה האידאולוגית הזו.

עוד לפני גמר המלחמה התעוררה "המלחמה הקרה" בין המערב, שבמרכזו ארה"ב, לבין העולם הקומוניסטי,  שבמרכזו ברית המועצות. מבחינת המערב חייב הדבר הקמה מהירה של מדינות חייץ באירופה ובהתאם למפה הגיאוגרפית , תפסה גרמניה את המקום המרכזי. זאת בנוסף להצבת חיילים, בעיקר אמריקאים בתוספת חיילים בריטים על אדמת גרמניה והקמת נאט"ו—הברית האטלנטית, שהייתה מחוייבת המציאות עקב הטלה וקיום מגבלות צבאיות על גרמניה. על מנת שאפשר יהיה להתגבר, ולו חלקית, על מגבלות אלה, היה צורך לתת לגרמניה "לגיטימציה" ולהחזיר אותה אל "משפחת העמים". מי שיכול היה לאפשר זאת היה מי שנפגע בצורה החמורה ביותר במלחמה. העם היהודי ומדינת ישראל הם שנתנו למערב ולגרמניה את האפשרות, או את הצ'אנס לעשות זאת ותמורה לנזיד עדשים "השילומים". הדבר נעשה. הסכם השילומים שנחתם בין ישראל וגרמניה או שנכון יותר לומר בין בן גוריון והקנצלר אדנאור (שוב המנהיגים האלה ולא העם) החזיר את גרמניה אל חיק משפחת העמים ואיפשר את היותה כח ובסיס צבאי של המערב אל מול ברית המועצות ומדינות ברית וורשה.

אל ירמה אף אחד את עצמו. הכסף ששולם ושהיה רק חלק מהסכם הפיצויים, היה כסף אמריקאי. חלק מהפיצויים ניתן לישראל בצורה של מכונות וסחורות, ובכך נתנה ישראל צ'אנס נוסף לגרמניה בהיותה שוק להתפתחותו של המשק הגרמני המשוקם גם הוא, רובו ככולו, בכספים אמריקאיים. (חלק משמעותי של המיכון היה מיכון בתעשית הטקסטיל, וראו עד להיכן הגיעו הדברים במיוחד בעיירות הפיתוח בית שאן ודימונה שפרנסת תושביהן, העולים החדשים, הייתה מבוססת במידה רבה על תעשיה זו.)

אפשר להביא עוד דוגמאות של נתינת צ'אנסים לגרמניה על ידי ישראל. דוגמאות גלויות יותר או ניסתרות יותר.

מדוע התעורר כבוד השגריר עכשיו? מה הם האינטרסים העכשוויים שדחפו את השגריר לעבור על כללי הטכס והנימוס לבקש מישראל שתיתן צ'אנס לגרמניה דווקא עכשיו?

אם זהו מצבה של צרפת, הרי שמצבה של גרמניה רע עשרת מונים. התקבלותה של גרמניה אל משפחת העמים והלגיטימציה שקיבלה (ראה הסכם השילומים) לא הביאו לביטול כל המגבלות שהוטלו עליה עם סיום המלחמה. עיקר ההגבלות הן בתחום הצבאי וביצור נשק התקפי מאסיבי, כולל יצור מטוסים. "הנס הכלכלי" הגרמני התאפשר (כאילו פרדוקס) דווקא בגלל ההרס הרב שנגרם לגרמניה בהפצצת בנות הברית. עם גמר המלחמה נשארה גרמניה ללא בסיס תעשייתי. לכן שיקומה (תכנית מרשל) הכלכלי היה כרוך בהקמת תשטית תעשייתית מודרנית (שלא כשאר מדינות אירופה, כולל צרפת, שנשארו עם המיכון הישן). ציודו וחימושו של נאט"ו ושל שאר מדינות אירופה ובשוליים גם ישראל, הם שהיוו את השוק לתוצרת התעשיה הגרמנית החדשה.אין זה דבר חדש או לא ידוע שאירופה מנסה זה שנים רבות, מאז ראשית ימיו של דה גול, להיות למעצמה בעלת עוצמה מקבילה לזו של ארצות הברית, מנסה ולא מצליחה (ולדעתי גם לא תצליח, אבל זה כבר נושא רחב אחר שלא כאן מקומו). דה גול היה מגלומן וגם פומפידו שבא אחריו לא סבל מצניעות יתר. אולם, על אף "גודל" מנהיגיה, נשארה צרפת מדינה בינונית-פלוס עם בעיות כלכליות, פוליטיות ובעיקר דמוגרפיות קשות ביותר שנבעו במידה רבה מהגירה גדלת מימדים של אוכלוסיה מוסלמית-צפון אפריקאית. יחד עם זאת יציבה מבחינה צבאית-בטחונית וזאת בעיקר בזכות נאט"ו ובזכות ארצות הברית. (גם נאט"ו מתקיימת בעיקר בזכות כספה וכוחה של ארצות הברית.)

הפעם, שלא כמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא העיזה גרמניה לנסות ולהפר את התחייבויותיה, שקיבלה על עצמה עם חתימת ההסכמים עם בעלות הברית וברית המועצות. ובראש ובראשונה עשתה כל מאמץ שלא לאפשר עליה מחודשת של הנאציזם שגם לאחר המלחמה הזו, המשיך להתקיים בקרב חלקים נרחבים של העם הגרמני.

שיקומה המהיר של גרמניה על ידי ארצות הברית והקמתה של נאט"ו התחייבו מההתגבשות של שני הגושים והתפתחות "המלחמה הקרה" והצורך לבנות את מה שנקרא "מאזן האימה", מאזן שאם היה מופר היה מכניס את העולם כולו למלחמה שעלולה היתה להביא לחורבנו ובעיקר לחורבנה של אירופה. בתוך שיווי המשקל העדין הזה ניסתה אירופה להקים ולגבש גוש שלישי בהנהגתה של צרפת. (היה גם חשש להיווצרות גוש/מעצמה נוסף על ידי סין.)

העלמותה של ברית המועצות ובעקבותיה התפרקות  ברית וורשה יצרה מצב חדש לחלוטין של קיומה של מעצמת-על אחת בלבד: ארצות הברית על כל הניספחים אליה באירופה. הכח צבאי של הגוש הזה הוא נאט"ו הממומן בעיקר, או כמעט רק, על ידי ארצות הברית. גופים שלפתע אין צורך אמיתי בקיומם. העלמות האיום הסובייטי הביאה לירידה חדה בצורך הביטחוני של אירופה כלפי ארצות הברית ולצורך הביטחוני שארצות הברית סיפקה לאירופה.

השתחררות אירופה מהאיום הסובייטי ומהתלות בארצות הברית נתנה דחיפה מחודשת לשאיפתה ארוכת השנים של אירופה להיות לגוש נפרד בעל פוליטיקה, כלכלה וכח צבאי עצמאיים ובלתי תלויים בארצות הברית ואף יותר מכך, מתחרה ומאתגר את עליונותה העולמית של ארצות הברית. הדחף לעשות ולהשיג זאת הביא את אירופה לפעול בצורה אגרסיבית להרחבה מהירה של מספר המדינות על ידי יצירת האיחוד האירופי וצרוף בלתי מבוקר, לדעתי, של כמעט כל מדינה שהביעה רצון להצטרף לאיחוד וביחוד של מדינות שהיו עד לא מכבר חברות בברית וורשה, מדינות שכל אופיין ומהותן שונים מאלו של מדינות מערב אירופה שהיו מרכיביה של הברית הצפון אטלנטית- נאט"ו. אופי ומהות שונים הן מבחינת המבנה החברתי שלהן, האידאולוגיה שלהן, הכלכלה שלהן ובעיקר החימוש הצבאי ושיטות הלחימה שלהן. כל המדינות האלה אכן יצרו מסה רצינית של אנשים, שווקים, כספים וכו', מסה שבמרכזה עומדות צרפת וגרמניה, ובמעגל השני מדינות כמו בלגיה, איטליה, ספרד, וכל שאר המדינות.

עוד קשה, או אפילו בלתי אפשרי, לשפוט אם יכול האיחוד האירופי כפי שהוא קיים כיום להתמודד על ההגמוניה העולמית כנגד ארצות הברית. האם ערב-רב כזה של מדינות , של שיטות משטר, של דפוסי עבודה, של צבאות, לא יביא להתמוטטות המבנה הרעוע הנקרא "האיחוד האירופי". יצירת שוק אירופאי רחב היקף, יצירת היורו כמטבע אחיד לכל אירופה, (מטבע שעוד יש התנגדות לקיומו ולייחודו באירופה) עוד לא מבטיח דבר. האם מאמינה גרמניה באפשרויות האלה ביחוד לאור נסיונה שלה "לעכל" את מזרח גרמניה שנעשה בקול תרועה פוליטית רמה, אך בפועל הכניס אותה למצבים מסוכנים ליציבותה, ואולי כתוצאה מכך תנושל  גרמניה ממעמדה הבכיר באיחוד האירופי, ומי יודע עד לאן עלול מצב מתסכל שכזה להביא את העם הגרמני. ורצוי, גם רצוי, ללמוד ולזכור את ההיסטוריה.

אל תוך ההתגוששות הזו בין האיחוד האירופי לבין ארצות הברית נכנסת מדינת ישראל. קטנה ככל שתהיה, מהווה מדינת ישראל מחד את הכח הדומיננטי במזרח התיכון ומאידך, שלא באותו התחום, היא היא היוצרת את מה שעל פניו נראה כאבסורד, את האיזון ואת חוסר השקט במזרח התיכון והרבה מעבר לו, במערכת היחסים שבין העולם המוסלמי לבין העולם המערבי-נוצרי.

עולם זה, המערבי-נוצרי, הוא העולם המרכיב את אירופה וארצות הברית, אך "הנוצריות" שלו היא רבגונית למדי, כולל הרצון והעיקרון של הפרדת הדת מהמדינה. בשנים האחרונות, כתוצאה מהגירה רחבת מימדים, הולך ומתרחב "העולם המוסלמי" ותופס מקום גדל והולך, לא רק בהרכב האוכלוסיה המערבית-נוצרית, אלא גם בקביעת המהות החברתית-פוליטית בכלל העולם הזה ובפרט בתוך המדינות השונות המרכיבות אותו. כתוצאה מכך, המרכיב המוסלמי מנסה ומצליח להכתיב מדיניות פנים וחוץ המשתלבת במדיניות הפנים והחוץ של העולם המוסלמי ולרתום את העולם "כולו" למטרות שאולי אינן בהכרח מתאימות לרצונן של מדינות העולם הנוצרי. במרכז המדיניות המוכתבת הזו נמצא הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. לפעמים קשה לראות מעבר לסיכסוך המדיני הזה את הנושא הכלכלי העולמי שבמרכזו עומד הנפט. כלומר, האינטרס ולא המוסר והחופש והעצמאות וההגדרה העצמית הם הבעיה המרכזית, אלא האינטרס הכלכלי והעוצמה המדינית המבטיחה אותו והעומדת מאחריו הם הגורמים להתגוששות בתוך העולם המערבי-נוצרי בין אירופה וארצות הברית.

אפשר לומר כי הדבר היחיד הקבוע ביותר, היציב ביותר, ביחסים שבין המערב לבין המזרח התיכון, הוא מערכת היחסים שבין ארה"ב וישראל. כבר נאמר ומוסכם הוא כי ישראל היא הכח הדומיננטי במזרח התיכון והיא היוצרת את האיזון ואת חוסר השקט בו, וכפועל יוצא מכך גם בכל העולם המוסלמי. ומכאן שגם האיחוד האירופי צריך, ואפילו חייב, לבחון את יחסיו עם ישראל, הן כאירגון רב-מדינתי והן על ידי כל אחת מהמדינות האירופאיות המרכיבות את האירגון.

המאבק על השפעה פוליטית במזרח התיכון אינו דבר חדש. גם בזמן המלחמה הקרה התקיים מאבק פוליטי-כלכלי-צבאי בין כל הגורמים על נפשו ועל אוצרותיו של המזרח התיכון. גם בזמן שעיקר המאבק היה בין שתי מעצמות-העל ארה"ב וברה"מ, לא פסקו מאמציהן וניסיונותיהן של מדינות אירופה השונות למצוא אחיזה כל שהיא באיזור, מאמצים וניסיונות שגם אם הצליחו, הרי שהצליחו להתקיים תקופות קצרות בלבד ותמיד הסתיימו במפח נפש שלפעמים היה לבוז ולפעמים היה לשנאה. אין לשכוח את מערכת היחסים ההדוקה בין ישראל וצרפת בשנות החמישים (הכור בדימונה, מטוס המירז', מלחמת סיני ו...) כיום מערכת היחסים בין ישראל וצרפת היא כל כך עכורה עד שקשה להאמין שפעם היה הדבר אחרת. לא נוכל לשכוח את הידידות האמיצה שהייתה בין ישראל והולנד שנגמרה כפי שנגמרה. האם יכולה ישראל היום, בהסתמך על ניסיון העבר, להאמין בניסיונות ההתקרבות (וההתערבות) העכשויים של גרמניה ולא רק שלה. מי יוכל להבין את התערבותה של נורווגיה שמעולם לא היו לה יחסים מיוחדים עם ישראל בסיכסוך הישראלי-פלשתיני. מי יוכל להבין את התערבותה של שוצריה, "הנייטרלית האולטימטיבית", בסיכסוך הישראלי-פלשתיני.

אין זאת כי אם מדינות שונות באיחוד האירופי כפרטים והאיחוד האירופי כאירגון פתחו בתנופת פעילות רבה יחסית, ומנסים יותר ויותר להיות יותר ויותר מעורבים בנעשה במזרח התיכון.

אין זאת אלא שמדינות אירופה, כלומר האיחוד האירופי, הבינו שעתידו של האירגון מותנה במידה רבה בהצלחת כניסתו הכלכלית והפוליטית למזרח התיכון. כניסה כלכלית-פוליטית כזו יכולה להתאפשר בעיקר על ידי חדירה מדינית, שהמפתח לה הוא הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. בראש "המבינים" האלה עומדות צרפת וגרמניה. יחודה של גרמניה במצב הזה הוא שכיום, גרמניה היא המדינה האירופית הזקוקה יותר מכל מדינה אחרת באירופה להתפתחות כלכלית (לצורך "עיכול" מזרח גרמניה ותפיסת מקום בהיררכיה האירופית). כנראה שההזדקקות והצורך האלה הם עד כדי כך קריטיים, שגרמניה מוכנה להכריז על תחרות גלויה עם ארצות הברית, אפילו עד כדי חתירה תחת יחסי ישראל ארה"ב.

הצ'אנס, אם כן, אותו מבקשת גרמניה מישראל הוא לעזור לגרמניה במאבק הזה כנגד ארה"ב, מתוך אמונה כי תוכל בעתיד לתפוס את מנהיגות האיחוד האירופי וכדי שתוכל להגיע למעמד כלכלי עדיף הן באירופה והן במזרח התיכון. מעמד שפרושו המעשי הוא: שוק ונפט. כלומר, שוב עומדת גרמניה בפני הצורך לכבוש לעצמה "מרחב מחיה". אך מכיוון שמדינות מזרח אירופה הן שהיוו בעבר את "מרחב המחיה" הזה, הן כיום הפכו והופכות להיות "בנות ברית" במסגרת האיחוד האירופי, נותר המזרח הקרוב כמועומד להוות את המרחב הזה. אל תוך מסגרת מאבק זה אפשר להכניס את מלחמת עיראק. מדינות אירופה (כנראה גם רוסיה) ובראשן גרמניה וצרפת, פיתחו השקעות ענק בעיראק, השקעות ניסתרות שעקפו את הסנקציות שהוטלו על עיראק. סנקציות שגם הן, גרמניה וצרפת היו שותפות להחלטה להטילן. השקעות אלה נפגעו במלחמה שניהלה ומנהלת ארצות הברית בשיתוף כמה בנות ברית נוספות, ומכאן ההתנגדות הנחרצת של צרפת וגרמניה כנגד המלחמה, מתוך כוונה להציל את ההשקעות האלה. כתגובה וכהענשה מונעת ארצות הברית מגרמניה וצרפת להשתתף בשיקום עירק. השתתפותן בשיקום יכלה לא רק להציל את ההשקעות אלא אף אולי ליהנות מהרווחים. 

קשה לדעת עד לאן ירחיקו מדינות אירופה במאבקן נגד ההגמוניה העולמית של ארצות הברית. עד כמה יוכלו להמשיך ולהתקיים כגוש, הן בגלל היחסים בתוך האיחוד האירופי והן בגלל המשך עליונותה של ארה"ב. נראה שהמציאות מפריעה לגרמניה יותר משהיא מפריעה לשאר מדינות אירופה, כולל אפילו רוסיה שאליה לא התייחסתי ולא מפני שאיננה חשובה. אולי מפני שהיא עדיין בתהליך גיבוש ואולי תהיה שוב חשובה יותר מכל מדינות אירופה גם יחד.

הפרעה זו לגרמניה מסבירה, ולו חלקית, את מעשיה החריגים של גרמניה.

גרמניה יודעת כי לאור העבר אין באירופה אפילו מדינה אחת שתיתן לה צ'אנס להשתלט מחדש על אירופה. הן למדו את הלקח. הן מוכנות לשתף איתה פעולה כנגד ההגמוניה העולמית של ארה"ב. אי אהבת ה"אמריקניזציה" הופכת לאט לאט להיות לשינאה כלפי ארצות הברית והדבר לא מפתיע, כי השתחררות אירופה מהאיום הסובייטי הביאה לכך שישנם רבים האירופה המעיזים "להרים ראש". לאחרונה נשמעו אפילו דעות שיש לפרק את נאט"ו ולהקים צבא אירופי. (במי הוא אמור להילחם?)יחסי ישראל-ארה"ב, על אף העליות והירידות בהם, על אף האורות והצללים, הם עד עכשיו ההדוקים, העיקביים והיציבים ביותר מרוב היחסים הבינמדינתיים המוכרים לנו. (יחסי ארה"ב-בריטניה הם דבר בפני עצמו בתוך המערכת העולמית הכוללת). ארה"ב היא המדינה-מעצמה התומכת בישראל כמעט כנגד כל העולם. היא עושה זאת על אף שהדבר מעורר כלפיה שינאה מצד חלקים רחבים של העולם. היא עושה זאת לא רק "לשם שמיים". מצד שני, ישראל היא המדינה הנאמנה ביותר לארצות הברית. היא ראש הגשר של ארה"ב במזרח התיכון ובאותה המידה היא גם ראש הגשר של מדינות המזרח התיכון שכולן ערביות ומוסלמיות בארה"ב. אפשר לומר (בהגזמה מסויימת) שחשיבותה של ישראל לארה"ב היא כמעט חיונית. מכאן גם הערכתה של גרמניה, כחלק ממאבקה לתפישת מקומה באירופה ובעולם, כי פגיעה בישראל תפגע בעקיפין גם בארצות הברית.

גרמניה גם יודעת, לאור ניסיון העבר, כי דווקא בני העם היהודי, על חלק גדול ממנהיגותו, מוכן לשכוח ולסלוח ובעבר, כנאמר, כבר ניתן יותר מצ'אנס אחד לגרמניה. אז אם בעבר, כשהזיכרון היה טרי יותר, נתנו היהודים צ'אנסים לגרמניה אז למה שלא יתנו צ'אנסים גם עכשיו.

דבריו האחרונים של האדון השגריר מלמדת יותר מכל דבר אחר על מידת הזלזול שלו במדינת ישראל עליה הוא מואמן. נכון, כבר נעשו הרבה דברים טיפשיים על ידי ישראל ולו רק לזכות באיזה "חיוך" קטן. אבל אני מקווה שגם לזה יש גבול.

מה מציע לנו האדון השגריר: "ישראל חייבת להחליט- התקשרות כלכלית בלבד או גישה מדינית מחודשת? הדיון על השתחררות חלקית מארה"ב לא יחסך מישראל" הוא כבר יודע ומודיע כי ישראל חייבת להחליט. ולהחליט על מה? על גישה מדינית מחודשת. הוא כבר יודע שיש או שיהיה דיון על השתחררות חלקית מארה"ב ושזה לא יחסך מישראל. הוא יודע שישראל חייבת להשתחרר חלקית מארה"ב. למען מי? למען השותפה השניה בחשיבותה אחרי ארה"ב, וכדי שלא יהיה ספק הוא אומר לנו שגרמניה היא השותף השני בחשיבותו. אין זאת שהאדון השגריר משוכנע שאנחנו עם כל כך מטומטם. הוא מאמין שהעם הזה הוא כל כך טיפש שיחליף את שותפתו וידידתו הראשונה בשותפתו וידידתו השניה. הוא מציע שישראל תחליף את התמיכה היציבה, ארוכת השנים של ארה"ב. תחליף במי? תחליף במה? בגרמניה! גרמניה שלה הרקורד השלילי ביותר בהיסטוריה המודרנית. מדינה שבוגדנותה חסרת התקדים הביאה פעמיים במאה הקודמת כמעט עד לחורבנו של העולם.

מדינה שיכולה לרשום לחובתה רצח והריגה של עשרות מיליוני בני אדם: חיילים ואזרחים וזקנים ונשים וילדים. רצח והריגה שאין להם אח ורע בהיסטוריה כולה.

מדינה שלדעתי כבר עומדת בשלבים הראשונים של מצב כלכלי-חברתי דומה למצב שהיה לפני שתי מלחמות העולם.

למדינה שכזו הם מבקשים-דורשים לתת צ'אנס. וממי הם מבקשים זאת? מאותו העם ששילם "תשלום" שהמוח האנושי לא מסוגל לקלוט ולהבין למולך האידאולוגיה האנטישמית, הגיזענית, הנאצית, אידאולוגיה שקיימת גם כיום בין רבים מבני המדינה המבקשת לתת לה צ'אנס. אתם יודעים, צ'אנס! כמו שהם נתנו לאלה שנשלחו למות, לאלה שאמרו להם ש"העבודה מתקנת". כיום, כאז האנטישמיות מרימה ראש. לא רק בגרמניה אלא בחלק גדול מחברותיה באיחוד האירופי. אז היתה האנטישמיות רק כנגד העם היהודי חסר המולדת. היום זה כנגד העם היהודי היושב במולדתו.

כבר אמר האומר שאם ידידים שכאלה לא צריכים אויבים.

למען בני העם שמתו תוך קריאת "שמע ישראל".למען בני העם שהפסיקו להאמין האלוהים ואלה שעוד מאמינים בו אומר: שאלוהים ישמור!

 ובבוא היום, למען השמיים אל ניתן להם צ'אנס! 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר