אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית


התמונה של אבשלום אליצור
תאריך פרסום קודם: 
2003
המלחמה עם עמלק ברפידים. ציור מעשה ידי ויליאם הול

חלק א': זכר עמלק

"שנאה מטפיזית" היא שנאה שנימוקיה אינם נתמכים בעולם המוחשי אבל עוצמתה יכולה להגיע עד למעשי רצח המוניים. שתי דוגמאות של שנאה מטפיזית מתחום היהדות – המצווה למחיית עמלק והתיעוב כלפי החזיר – נידונות במאמר זה מנקודת ראות פסיכואנליטית, תוך ביקורת גישות אחרות שניסו להתמודד עם הנושא. התופעה מוסברת כמנגנון הגנה מפני כמה נטיות לא-מודעות בנפשו של השונא: דחפי רצח כלפי אנשים קרובים, בושה בגוף ובתפקודיו, משיכה אל האובייקט השנוא ושנאה עצמית עד כדי נטייה להתאבדות. ההשערה היא כי דמות מבלבלת של הורה אוהב-שונא, שהופנמה בשלב מוקדם, עומדת ביסוד תופעות רבות כאלה. המאמר מכליל מסקנות אלה לגבי גילויים דומים של שנאה מטפיזית בימינו: גזענות, התעללות בבעלי חיים, רצח סדרתי ורצח-המונים.

 

לחלק השני של המאמר: טעם החזיר

לחלק השלישי של המאמר : אנטומיה של השנאה המטפיזית

 


מבוא: השנאה כטעם החיים

חלק ראשון: עמלק
‏א. מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ
‏ב. הג'נוסייד הראשון
‏ג. התאום הנסתר
‏ד. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים?
‏ה. כמידת הקיִרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים
‏ו. אמור לי מי אלוהיך...
‏ז. ...ואומר לך מי אויבך
‏ח. עמלקים בכל מקום ובכל זמן
 ‏ט. להבין הכל פירושו לסלוח הכל

 

מבוא: השנאה כטעם החיים

בדברים עצמם לא היה חידוש. עוד בהיותו בן חמש-עשרה הפטיר "זה אינו שייך ללינץ" כשעבר ליד בית כנסת בעיר הולדתו ([2], [3]), רסיס רוק ראשון מנהרות הקצף שעתיד היה להמטיר על העולם. עכשיו, מעיר שיירר (1), "בשעות האחרונות של חייו, הוא חזר להיות הצעיר מימי הביבים של וינה ותקופת מרתף הבירה במינכן". גם פסט ([4]) מעיר על אותה "צפידות מוקדמת ושלמה" בנפשו של היטלר, שנותרה ללא שינוי במשך כל השנים שחלפו מאז המהפך שעבר בצעירותו.[ב] אז, התקוממו רגשותיו "אלף פעמים ואחת" נגד האמונה שהחלה מתגבשת במוחו עד שנכנע לה:
קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר ה-29 באפריל 1945, בבונקר התת-קרקעי של בניין הרייכסקנצלאי בברלין, סיים אדולף היטלר להכתיב למזכירתו את צוואתו המדינית. גם עתה, כשהחיים איבדו בעיניו כל ערך, נשאר דבר אחד חשוב לו יותר מכל והוא קיווה שאחרים ימשיכו בו אחרי מותו: "יחלפו מאות שנים אולם מהריסות ערינו ומצבותינו תצמח מחדש השנאה לאלה האחראים לה בסוף חשבון. אלה הם האנשים שלהם אנו צריכים להודות על כל זה: היהדות הבינלאומית ועוזריה" ([1]).

בכל אשר הלכתי התחלתי לראות יהודים, וככל שראיתים כך נבדלו בעיניי ביתר חריפות משאר בני-האדם. העיר הפנימית והרבעים מצפון לתעלת הדאנובה רחשו במיוחד אנשים שאפילו למראית-עין לא דמו עוד כלל לגרמנים… כל זה ספק אם אפשר היה לומר שהיה מושך את הלב ביותר, אך הוא נעשה מבחיל ממש כאשר, בנוסף על זיהומם הפיזי, גילית את כתמי הלכלוך על מוסרו של "העם הנבחר" הזה… כלום הייתה איזו צורה של זוהמה או הפקרות, ובפרט בחיי התרבות, שאין ליהודי אחד לפחות חלק בה? אם נעצת סכינך אפילו בזהירות במורסה מעין זו, מוצא היית, כמו רימה בגוף מרקיב, תכופות מסונוור מן האור הפתאומי – יהודון! (4, ע' 45).

הוא לא מספר על מגע של ממש עם אחד היהודים האלה – שיחה, היכרות או סכסוך – ונראה כי די היה במראם כדי להעיר בו את ההכרה כי הם אויבי האנושות, וגרוע מזה: אויבי האלוהים עצמו: "מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא-עולם הכל-יכול: בכך שאני מתגונן מפני היהודי אני נאבק למען פועל-ידו של אדון-עולם" ([5], ע' 679).

היהודים נגד האלוהים – זו הייתה בעיני היטלר המערכה שגורלו הועיד לו לקחת חלק בה. אפיזודה משנת 1920 בערך, והוא עוד דמות שולית בזירה הפוליטית במינכן, מלמדת איזה מקום תפסה שנאת היהודים בנפשו: הוא ישב עייף ושותק משך כשעה עד שבמקרה אמרה המארחת משהו ידידותי על היהודים,

רק אז התחיל לדבר ודיבר בלי הפסק. כעבור זמן-מה הדף את כיסאו לאחור ועמד על רגליו, בעודו מדבר, או ביתר-דיוק צורח, בקול אדיר וחודר שכמותו לא שמעתי מעולם מפי איש זולתו. בחדר הסמוך התעורר ילד והתחיל לבכות. לאחר שמשך יותר מחצי שעה נשא נאום שנון למדי אבל חד-צדדי עד מאוד על היהודים, פסק פתאום, ניגש אל המארחת שלו, ביקש סליחה, ובנשקו את ידה פנה ללכת (4, 4-143).

תגובה כמעט זהה ראה עד-ראייה אחר, יוזף הל, ב-1922: הוא שאל את היטלר, "שעד לרגע הזה דיבר בשלווה ובנימה שקולה", מה דעתו לעשות ביהודים כשיגיע לשלטון. היטלר "חדל להתבונן בפניי והחל לבהות מעל לראשי לתוך החלל הריק. קולו עלה לטונים גבוהים עד שנתקף מעין עווית. לבסוף פתח בצעקות, משל הייתי אסיפת-עם שלמה" (2, ע' 15). אותו דימוי של שנאה כסם ממריץ מהדהד בסצינה הידועה מ"הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין: היטלר, מדולדל ונטול חיים, משמיע נאום סתמי עד שמבלי משים הוא פולט את המילה "יהודים. או-אז מתחילות העיניים להתרוצץ בטירוף, הדיבור עולה לצריחה והיטלר פורץ בנאום חוצב להבות. בוודאי הרגיש האמן, בגאונותו האינטואיטיבית, כי שנאת היהודים נתנה להיטלר לא פחות מאשר טעם החיים עצמם.

שנאה זו נוצקה בהתמדה אל תיאור אפוקליפסה קוסמית: "אם, בעזרת האני-מאמין המרקסיסטי שלו, ינחל היהודי ניצחון על שאר עמי העולם, יהיה כתרו זר-הקבורה של האנושות וכוכב-הלכת הזה ישוט לו בחלל האוויר, כמו ששט לפני מיליוני שנים, באין עליו בני-אדם" (2, ע' 108). ואם תשרוד, במקום כלשהו, אפילו משפחה יהודית אחת, "תיעשה אותה משפחה מרכז-חיידקים לחתרנות חדשה" (2, ע' 679). וכשהצטרף גבלס למפלגה הנציונל-סוציאליסטית, שקד אותו צר מנבח להפוך את דיבוק אדוניו לחזון בלהות כלל-אנושי: "ראו, זה אויב העולם, מחריב התרבויות, טפיל האומות, בן התוהו, התגלמות הרע, מתסיס הרקב, הדמון הגלוי של התנוונות האנושות" (5, ע' 213).

תמונת עולמו של חולה הנפש, אותה מסכת מורכבת של הזיות ואמונות שווא, מציגה לעתים קרובות שני מרכיבים הפוכים, או, נכון יותר, משלימים: קיימות דלוזיות על אסונות, מוות וקץ העולם, אבל לצידן מופיעות דלוזיות הפוכות בדבר נסים ומעשי ריפוי, כאילו מתאמצת הנפש החולה לחזור ולתקן את עולמה המתפורר. כך גם היטלר. מצד אחד, הוא הוקסם כל ימיו מהרס וחורבן: הוא התעקש להפציץ את ורשה חרף כניעת הפולנים, הפליג בתיאורים נפעמים על כתישת הבניינים והשמדת יושביהם, דרש להעלות את פריז באש, הביע סיפוק מהפצצת ברלין שאחריה תכנן לבנות בניינים חדשים, ואפילו כשהפציצו בעלות-הברית את מעונו באוברזאלצבורג, הביע את צערו על כך שלא החריבו גם את ביתו השני (טעות שהמפציצים מיהרו לתקן). מלחמה, בעיניו, הייתה אמצעי לשמירה על בריאות הציבור: "שלום שיארך יותר מעשרים וחמש שנה גורם נזק רב לאומה" (4, ע' 634). מצד שני, גיבור עיי החורבות הזה ראה עצמו דווקא כאמן, שרטט ללא הרף סקיצות לבניינים ואפילו בימיו האחרונים בבונקר השתקע ברצינות תהומית בתרשימיו הארכיטקטוניים בעוד תותחי סטאלין כותשים את העיר שמעליו.

כפל פנים זה מופיע גם בתמונת העולם הנאצית. מול ההרס והאבדון שזרע היהודי, ניצב חזון עולם "יודנפריי" (נטול-יהודים) שופע ומלבלב (4, [6], [7]). את העולם הזה היה היטלר מפרט במונולוגים אינסופיים אל תוך הלילה, באוזני אורחים מותשים שלא העזו לפהק. הגאולייטר של דאנציג, הרמן ראושנינג ([8]), שברח לשווייץ, העלה את הנאומים האלה על הכתב, ומהם עולים פרטי פרטיו הדקדקניים של חזון הרייך בן אלף השנים כפי שראהו הפיהרר בעיני רוחו. קיסרות אירו-אסיאתית גדושת מונומנטים ארכיטקטוניים ייחודיים תשתרע מהכפים המסולעים של האוקיינוס האטלנטי עד ערבות רוסיה, ותאוכלס במאתיים מיליון נורדים טהורי גזע מגרמניה, סקנדינביה, הולנד ושוויצריה, לצד האנגלים, האחים ל"הֶרֵן רַאסֶה" (גזע האדונים), שישלטו באוקיינוסים. האומה הארית תכפיל ותשלש את גודלה בעזרת ה"לבנסבורן" (מעיין החיים) של הימלר, שחטף נשים בעלות תווים אריים מכל הארצות הכבושות. אלה היו מתעברות ללוחמים כדי ללדת שפע תינוקות מעוצבים על פי הסטנדרט הנורדי של גינתר: "בלונדיני, גבה-קומה, ארוך-גולגולת, צר-פנים, סנטר מעוצב היטב, אף דק וגבוה מאוד, שיער בהיר לא מתולתל, עיניים בהירות ושקועות, עור בגוון לבן-ורדרד" ([9]). מושבות גרמניות ישתרעו על פני אפריקה ואסיה ויתעצמו עד ליום שבו תפלוש הקיסרות ליבשת אמריקה. בעיר וֶוֶלסבורג יוקם "מרכז מטפיזי" ענקי שיכשיר "אנטי-אפיפיורים" שישליטו דת ארית עתיקה במקום הנצרות. העמים הסלאביים ישמשו עבדים לארים במזרח, יאולצו להשתמש באמצעי מניעה כדי להגביל את ילודתם ולא יורשו ללמוד קרוא-וכתוב (פעם גיחך היטלר כשהזכיר את האפשרות שמדי פעם יידרס איזה סלאבי שיחצה פסי רכבת מבלי להבין את שלט האזהרה). מוסקבה תימחק מעל האדמה כדי להפוך למאגר מים ענקי. בני הקיסרות יחדשו את אמנות הסריגה הקימברית וישתלו גידולי שורש אקזוטיים, ישביחו גזע צהוב שיער ותכול עיניים ויעמידו ולדות זכרים לרוב על ידי מנהגי פרישות, טיולים ממושכים ברגל ותזונה נאותה (צמחונית, כמובן). הוא, הפיהרר עצמו, כשיגיע לגיל הפנסיה, יפרוש לניהול מוזיאון אמנות בעיר הולדתו לידץ, לשם יובאו כל אוצרות האמנות שגרינג שדד ברחבי אירופה, ופעם בשנה יבואו לבקרו ליום הולדתו. עד כמה החשיב עצמו היטלר כאמן[ג] ניתן להבין מהרהורי הנכאים שהשמיע באוזני מזכירתו כחודש לפני המפלה הסופית: "אם משהו יקרה לי, תישאר גרמניה בלי מנהיג… הס משוגע, גרינג איבד את אהדת העם והימלר יידחה על-ידי המפלגה. חוץ מזה, הוא בלתי-אמנותי לגמרי!" (1, ע' 910).

עתה, כשחמישים מיליון בני-אדם כבר בין המתים ומבעד לשלג המפשיר בוקעת צחנת הגופות בין ההריסות ברחבי גרמניה, נחפז ה"אמן" עדין הנפש לסיים את הכתבת הצוואה. רעם תותחי הרוסים כבר נשמע היטב מאזור גן החיות של ברלין, מרחק כמה רחובות מהבונקר, אבל אפילו עתה לא היה היטלר מסוגל להבין איך מעזים חייליו להעדיף את חייהם על פני "מות גיבורים". הוא דרש ממפקדי שלושת הכוחות המזוינים לחזק בכל האמצעים האפשריים את רוח ההתנגדות של חיילינו באמונה הנציונאל-סוציאליסטית תוך הדגשה מיוחדת על העובדה שאני עצמי, מייסד התנועה ויוצרה, מעדיף מוות על התפטרות או אפילו כניעה. הלוואי ובעתיד תהיה זו שאלת כבוד אצל קציני הצבא הגרמני, כפי שזה כבר אצל הצי שלנו, שכניעת מחוז או עיר לא באה בחשבון וכי בראש ובראשונה חייבים המפקדים לתת דוגמה מזהירה של מסירות נאמנה לחובה עד המוות (1, 924).

לא עוד האמין כי בני עמו הם גזע האדונים. אדרבא, הוא הגיע למסקנה כי גם הגרמנים חייבים להיכחד וכי העם הרוסי הוא שיהיה הגזע השליט (4, ע' 231). ורק בדבר אחד לא שינה את דעתו. הנה, אלה המילים שבהן נפרד היטלר מהעולם:

היהדות היא האשמה האמיתית במאבק רצחני זה! לא העלמתי מאיש את העובדה כי בזו הפעם לא רק מיליוני ילדים אירופים מבני האומות האריות ימותו ברעב, לא רק מיליוני גברים בוגרים ימצאו את מותם ולא רק מאות אלפים של נשים וילדים יישרפו חיים בערים בעוד הפצצתם למוות נמשכת באין מפריע, מבלי שהאשם האמיתי משלם על פשעו, אף כי בדרכים אנושיות יותר. יותר מכל אני משביע את ההנהגה ואת האומה ונאמניה לדבוק בכל מאודם בחוקי הגזע ולהתנגד ללא פשרה למרעילה העולמית של כל העמים, היהדות הבינלאומית ([10], ע' 166).

כמעט לכל אדם העומד להתאבד, אפילו כשהוא מצהיר שכבר לא איכפת לו משום דבר, נשאר משהו שהוא רוצה לדאוג לו אחרי מותו. כמי שבילה שעות רבות בקריאת מכתבי מתאבדים התרגלתי לחפש בקשות שכיב מרע כאלה, שמהן ניתן ללמוד איך למשוך את המתאבד חזרה אל החיים ([11]). איך לתאר את מה שמעורר בי מכתב הפרידה של היצור הזה, שבקשתו האחרונה היא להמשיך בהשמדת היהודים?

אבל מטורפים ומתאבדים קיימים לאלפים בעולמנו. לא זה הדבר שהדעת כל כך מתקשה לתפוס כאן, אלא העובדה שהאיש הזה לא היה לבד. כי בעוד הוא מכתיב את צוואתו התנהלו מחזות בל ייאמנו על אדמתה המתכווצת של גרמניה. אפילו בימים הללו, סוף אפריל 1945, הוצעדו אסירים יהודים ממחנות הריכוז שלהם ל… לאן? לשום מקום! ממש כמו הפיהרר, שעד נשימתו האחרונה ניזון משנאת היהודים, כך גם רבים מחייליו, שסכנת המוות כבר ריחפה מעל ראשיהם, היו עסוקים במונוטוניות בהולכת היהודים סחור-סחור מהמחנות שעמדו ליפול בידי בעלות הברית. גופות המוזלמאנים נפלו על ימין ועל שמאל, כשהשומרים יורים בנחשלים. בכמה עיירות ניסו אנשים להגיש להם מרק ולחם, אבל השומרים איימו להרגם. גרמנים אחרים התנדבו לסייע לשומרים בלכידת היהודים שברחו ובהריגתם. שומרי אחת הצעדות האלה אפילו קיבלו הוראה תקיפה מהימלר, שהיה באותה עת בעיצומו של משא ומתן עם האמריקאים, להפסיק את מעשי הטבח ולנהוג ברחמים באסירות היהודיות שאותן היו מצעידים למוות. לשווא. חיילים גרמנים הפרו פקודות ובלבד שיוכלו להמשיך להרוג יהודים! אפילו ב-7 במאי – כשגרמניה כולה כבר כבושה – יצא לדרכו עוד מסע מוות. נקל להבין מדוע, מול חזיון הביעותים הזה, גולדהגן פשוט מרים ידיים:

כיצד יש להבין את האירועים שהתרחשו במצעד המוות מהלמברכטס ובמצעדי המוות בכלל? מדוע הוליכו הגרמנים את היהודיות מהלמברכטס במצעד משונה זה שהוביל לשום מקום? מדוע נשארו עם היהודיות והוסיפו להרוג ולענות אותן עד הרגע האחרון, אף כי גורל המלחמה כבר נחרץ, וברור היה ששיטוטיהם חסרי התכלית לא ישפרו בכלום את מצבה של גרמניה? מדוע לא ויתרו על משימה חסרת טעם זו, במקום להסתכן בנפילתם בשבי? כיצד הבינו ופירשו בעצמם את הדברים הללו? (10, ע' 340).

הנה, לא רק היטלר; חלקים גדולים מהעם הגרמני היו אחוזי תאוות רצח שהייתה חזקה אף יותר מרצון החיים. מול דיבוק בלתי נתפס זה השאלות של גולדהגן הן בעליל רטוריות. ובכל זאת, בעבור הזעם, הפלצות וחוסר האונים, נותר הרצון להבין: למה? מהיכן השנאה האינסופית הזאת, שנאה שאינה תלויה בדבר, ההופכת, במקרים קיצוניים, לתכלית חייו של השונא?

תשובה לשאלה זו אבקש בעמודים הבאים לא בנבכי נפשם של היטלר ועושי דברו, אלא באמצעות תופעה מטרידה מתולדות העם היהודי: התנ"ך מציג את המקרה הראשון בהיסטוריה שבו הוכרז עם שלם – מעצם לידתו, מטבע ברייתו ובאשר יהיה – כבן-מוות. אישית, אשמח מאוד אם תחשוף הארכיאולוגיה באחד הימים עדות קדומה יותר לרעיון הג'נוסייד ובכך תסיר מעל עמי את זכות היוצרים המיותרת הזאת. אבל עד אז, המצווה להשמיד את העם העמלקי היא יצירה ייחודית של עם שהיה בעצמו קורבן לרצח-העם הגדול ביותר בדברי ימי האדם. אחרוני ניצולי השואה הזאת עוד מהלכים בינינו (ויקרים מאוד ללבי), ומדרך הטבע ההשוואה אינה קלה. אבל ההקבלה בין שנאת היהודים לעמלק לבין שנאת הנאצים ליהודים אומרת – נכון יותר, תובעת – דרשני.

התופעה השנייה שבה אעסוק היא יותר קוריוז תרבותי, אפילו קצת משעשע, מאשר בעיה היסטורית כואבת, ועניינה התיעוב שחש היהודי כלפי החזיר. יצור נפוץ למדי, גם אם דוחה מבחינת הרגלי הניקיון שלו, נכלל כבדרך אגב בין החיות האסורות לאכילה במקרא. והנה, מאזכור סתמי זה הלך תיעובם של היהודים כלפי החזיר והתעצם מדור לדור עד שאכילת חזיר הפכה סמל ומשל לכל חטא. עד היום, מכירת בשר חזיר היא עילה נפוצה בישראל לסכסוכים בין דתיים וחילוניים.

לשתי השנאות, שנאת העם ושנאת החיה, מאפיין משותף: אף על פי שהשונא מנדב שפע נימוקים לשנאתו, הם פשוט לא משכנעים. הם אינם לקוחים מהמציאות הקונקרטית אלא ממציאות מטפיזית כלשהי, מעולם הדת והמיסטיקה. ובכל זאת, בשני המקרים, זו שנאה חזקה דיה כדי לדחוף אנשים למעשים קיצוניים מאוד. להלן אשתמש במונח "שנאה מטפיזית" לציון שנאה כזאת. לתופעה זו שייכת הגזענות לצורותיה, וכן ניתן למצוא יסודות של שנאה מטפיזית גם בפשיזם, בפנאטיות הדתית, הפוליטית והאינטלקטואלית, בשוביניזם המיני ובכל צורה של חוסר סובלנות.

בוודאי לא מפתיע יהיה לגלות שהחיפוש אחרי שרשי השנאה המטפיזית מוביל אל היבטים רבים ומגוונים בנפש היחיד ובנפש העם. השאלה למה שנאו היהודים את העמלקים והחזירים או למה שנאו הגרמנים את היהודים מלמדת הרבה על היהודים והגרמנים עצמם. אם לימוד המושאים המקודשים ביותר של קבוצה – כגון האלוהים, המולדת, תשמישי הקדושה – מלמד על נבכי נפשה של קבוצה זו, קל וחומר שלימוד מה ששנוא על אותה חברה – הזר, השונה, האסור והטמא – חושף צדדים לא פחות עמוקים ([12]). לכן לא יהיה מנוס מלהעיר על כמה תופעות של שנאה מטפיזית המוכרות לנו מחיי היום-יום, עם כל אי-הנוחות הכרוכה בדבר.

ואם לא די במספר האנשים שארגיז בכך, בכוונתי גם לסקור כמה עבודות קודמות על גילויי השנאה המטפיזית ולהראות איך אפילו הקהילה האקדמית נתפסת לפעמים לאקרובטיקה אינטלקטואלית מביכה כדי להימנע ממסקנות שאינן politically correct או תואמות צו אופנה אינטלקטואלי זה או אחר ([13], [14]). קיים כלל חשוב בפסיכולוגיה (חשוב לפחות בעיניי כי אני, במקרה, גיליתי אותו) האומר כי בני-אדם יהיו מוכנים אפילו למכור את אמם-הורתם לקרקס נודד ובלבד שלא יצטרכו להודות כי פרויד צדק במשהו. גם אם איש מהמחברים שאבקר לא נקט, ככל הידוע לי, צעד כה קיצוני, הרי ההתפתלויות שלהם מרתקות דיין כדי להצדיק דיון מעמיק.

אל עמלק והחזיר נפנה, אם כן, לנסות לברר מדוע ציוונו אבותינו לתעב אותם, וממה שנמצא שם ננסה להכליל אל יתר גילוייה של השנאה המטפיזית.

חלק ראשון: עמלק

בדומה לשאלה המייגעת "מיהו יהודי", ניצבים לפנינו קשיים לא מעטים בצאתנו לבירור הפוך: מיהו עמלקי? מצד אחד יש מעט מאוד, אם בכלל, עדויות היסטוריות על אותו עם, ומצד שני הוא מככב באינספור כתבים דמונולוגיים של משמידיו, שנתנו דרור מוחלט לדמיונם במטרה לייחס לו כל רוע שרק אפשר להעלות על הדעת. ננסה, אם כן, להתקדם לפי סדר זה: לנסות תחילה לדלות כל פיסת עדות הנראית כבעלת מהימנות היסטורית, ומשם נפנה לניתוח הדמיון המיתולוגי.

 

א. מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

אך בטרם נפנה אל השנוא, צריכים אנו להיזכר בכמה עובדות על אודות השונא. היהודים, על פי אמונתם, הם בחיר העמים: אלוהיהם הוא לבדו אלוהי כל היקום, אותם מעדיף הוא על פני כל עם ולהם הוא מייעד את הנהגת העולם. בטענה זו אין כל חדש. כמעט אין עם נורמלי שאינו רואה עצמו נעלה בצורה זו או אחרת על שכניו. אבל באמונה של עם ישראל בעליונותו היה בכל זאת ייחוד שאין שני לו בהיסטוריה: לא היה לה בסיס בשום עדיפות צבאית, מספרית או טריטוריאלית. להפך, אמונה זו עמדה בניגוד משווע למציאות שבה חי העם הקטן והנרדף הזה. ובכל זאת הוא דבק בה, בכל מאודו ובאמירות מלאות הוד:

 

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם:  הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ! (דברים ד' 32-35).

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (כ"ו 18-19).

 

כה גדולה הייתה אהבת האלוהים לבני ישראל עד שחזר והשתמש בשתי האהבות העזות ביותר בחיי אדם – אהבת הגבר לאישה ואהבת האם לילדיה – כדי להמחיש את עוצמת רגשותיו אליהם. זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ (ירמיהו ב' 2). וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ? גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ! (ישעיהו מ"ט 14-15).

אך למרבה הצער, האהבה הזאת הייתה רוויית דמעות ומלווה באינספור מריבות קולניות. עמו של האלוהים הרגיז אותו השכם והערב בחיזורים אחרי כל אליל, ויהא זה דמוי איש, אישה או חיה ובלבד שיהיה מוחשי ותלת-ממדי ושניתן לראותו, למששו ולנשקו, ולא אל אבסטרקטי של פילוסופים כבדי ראש. ליהוה, כידוע, הייתה תמיד רגישות גדולה בנושא הזה והוא הגיב על בגידות אלה בעונשים איומים, אבל חזר ונשבע שהעונשים האלה מכאיבים לו יותר מאשר לבניו: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ  כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח' 5). וגם כשהבן הסורר גורש והתגלגל בנדודיו עד קצווי תבל הוא נשאר תמיד במחשבות האב:

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד: יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד. הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי.  כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ. בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי!

תשובת האב, המנסה להסביר לעצמו מדוע הוא עוד אוהב את הילד המרגיז הזה, הפכה לפנינה בספרות העולם, והשראה להרבה מנגינות שובות לב:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד? עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ! רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם יְהוָה! (ירמיהו ל"א 17-20).

גם המטאפורה האחרת, זו של אהבת הגבר לאישה, שימשה תכופות את האל כשדימה את תחושותיו כלפי עמו לתחושות העלבון וההשפלה של בעל נבגד:

רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ! כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ. וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ.  פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא.  וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה.  כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם. כִּי אָמְרָה: אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי (הושע ב' 4-7).

היש שפה ש"בן זונה" או גידוף דומה לו אינו מככב בראש סולם העלבונות שלה? והנה העברים רדופי האשמה הטיחו את הכינוי הזה בעצמם![ד] אבל גם כאן, כשוך חמת הבעל, חזר להישבע אמונים לאשתו הבוגדנית:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה (הושע ב' 21-22).

בחלוף הדורות, התפתח מושג העם הנבחר לממדים קוסמיים. עם ישראל החל לראות את עצמו לא רק כבחיר העמים אלא כעילה לבריאת היקום כולו, כפי שמגלה דיאלוג האהבה המרטיט של האלוהים עם עמו אחרי החורבן. התלמוד מביא את הפסוק שהבאנו לעיל (ישעיהו מ"ט 14) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי, מפי האומה שביתה כבר הוחרב בידי קלגסי רומא:

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אדם [ה]נושא אשה על אשתו [ה]ראשונה זוכר מעשה הראשונה. אתה עזבתני ושכחתני!

האלוהים, בתשובה, נזקק למונחים הלטיניים שציינו אז את יחידות הצבא הרומאי:

בתי, שנים-עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות וששים וחמישה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה – וכולם לא בראתי אלא בשבילך! ואת אומרת "עזבתני ושכחתני"? (ברכות ל"ב 2).

על טענה זו חוזר הזוהר בתמציתיות:

זכאין אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא. דקב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו. דהא עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל דישתדלון באוריתא.

זכאים הם ישראל מ[כל] העמים עובדי הכוכבים שבעולם. שהקדוש ברוך הוא בחר בהם, נקרא בהם והתפאר בהם. שהעולם הזה לא נברא אלא למען ישראל שיעסקו בתורה.

(פרשת "האזינו" ב').

בפעם הבאה כשנחשוב על האומץ שהיה לקופרניקוס ולדרווין לערער על מרכזיותו של המין האנושי ביקום, הבה ננסה לדמיין סיטואציה קצת שונה: מה היה גורלם של אנשים אלה לו היו עומדים לא בפני זעם הנצרות, שראתה באדם נזר הבריאה, אלא בפני סנהדרין יהודית, המאמינה כי היקום כולו נברא לתועלת עם ישראל?

 

ב. הג'נוסייד הראשון

בדומה לחוק מפליא בפיזיקה, שלפיו כל היווצרות חלקיק מתוך הוואקום מחייבת את היווצרותו של חלקיק בעל תכונות הפוכות, גם המחשבה האנושית יוצרת צמדי ניגודים קיצוניים כאלה: הופעתו של העם שמעצם לידתו הוא נעלה על כל העמים האחרים אירעה כמעט בד בבד עם הרעיון כי יש עם רע מלידה שאין לו זכות קיום.

עם ישראל רק יצא ממצרים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י"ז 8). סתם כך, ללא סיבה, "בא" העם האחר להילחם בעברים. תיאור הקרב אינו משאיר מקום לספק שאין המדובר בעם ככל העמים. כוחות על-טבעיים נדרשים כדי לנצחו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וּמֹשֶׁה, אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.  וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ. וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.  וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות י"ז 9-13).

תוצאות מלחמה זו נקבעו לנצח:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.  וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי.  וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר (14-16).

המדרש הבחין כי בקטע זה מופיעה המילה "כֵּס יָהּ" במקום "כסא יהוה", כך ששתי המילים יצאו קטועות, ומצא לכך הסבר נועז מאוד: אחרי ביטוי הזהירות "כביכול" אומר המדרש כי קיומו של עמלק גורע, לא פחות, מגדולתו של האלוהים עצמו!

כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם. נעקר זרעו של עמלק – הכסא שלם והשם שלם (פסיקתא דרב כהנא י"ב).

גם הגרוע שבאויבים, חטאיו נשכחים ונסלחים בחלוף הדורות.[ה] התורה ידעה זאת, והיא חוזרת ומזהירה את היהודי שלא לתת לנטייה אנושית זו להשכיח את צו ההשמדה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.  וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 17-19).

בכל מקום! בכל זמן! לא בלהט המלחמה אלא בפעולה מתוכננת שנים רבות מראש וקבועה בראש סדר היום הלאומי. אחרי שינוצחו כל האויבים הקונקרטיים, יתפנה עם ישראל להשמיד את אויבו המטפיזי. כל כך מרכזית היא מצווה זו עד שהתלמוד (סנהדרין כ' 2) מגדירה כאחת משלוש המצוות הראשונות המוטלות על עם ישראל ברגע שיהפוך לעם ריבוני: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". ר' יוסי (שם) מרחיק לכת אף יותר: לדעתו מצוות השמדת עמלק היא הראשונה ([15]).

ואכן, כבר הראשון למלכי ישראל, שאול, הצטווה מיד בראשית מלכותו להשמיד את עמלק. הפקודה הייתה חד-משמעית:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א ט"ו 1-3).

הכישלון במילוי ההוראה הזאת הוא שגרם לשאול לאבד את כתרו: הוא ריחם על מלך עמלק השבוי ולא השמיד את הצאן. במקומו עלה למלוכה איש שהצטיין בהריגת עמלקים (שמואל ב כ"ז).

דורות רבים חלפו והאיבה בין שני העמים רק העמיקה ונעשתה קשה יותר. ראשון הצוררים בהיסטוריה שזמם השמדה שיטתית של העם היהודי היה, על פי התנ"ך, הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי. (אסתר ג' 1) הכינוי הזה, "הָאֲגָגִי", נשמע לנו מוכר: הן אֲגָג היה שמו של מלך עמלק, שמלך ישראל הראשון איבד את המלוכה מפני שריחם עליו ולא הוציאו להורג. ואמנם, שמו של היהודי שקם להתייצב מול המן אינו משאיר מקום לטעות: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי אֲשֶׁר הָגְלָה  מִירוּשָׁלַיִם  עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל (אסתר ב' 5-6). אלוהים אינו שוכח דבר: דווקא צאצא לבית המלך שריחם על אגג הוא זה שיחסל את מה שנשאר מזרעו של אותו המלך. דומה שהתנ"ך מנסה להזהיר אותנו: הנה, ראו מה קורה כשמרחמים אפילו על עמלקי אחד! מוקדם או מאוחר יקום מצאצאיו צורר שינסה שוב להשמידנו.

מעולם, ככל הידוע לי, לא נוסח בתולדות העמים ציווי כה גורף לרצח-עם. התורה הורתה אמנם להשמיד את שבעת העמים שחיו בכנען, אבל הותירה להם את הברירה לנוס על נפשם. עמלק, לעומתם, חייב להימחות "מתחת השמים". הפירוט של פקודת שמואל, מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, בא לאסור אפילו על תגובת הרחמים הטבעית של חייל בצבא מנצח הנתקל באוכלוסייה אזרחית.[ו] התוספת מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר מבהירה שגם רכושו של העם השנוא חייב בהשמדה, החמרה שאפילו מכונת ההשמדה הנאצית לא הקפידה עליה. הקניית תוקף נצחי לצו ההשמדה יצרה סתירה אפילו בהשקפת העולם המוסרית של התורה עצמה, אותה תורה שהורתה – רק פרק אחד לפני מצוות השמדת עמלק – לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ. (דברים כ"ד 16).[ז] כל כך הקפידה התורה לחזור על דרישותיה שלא לשכוח את שנאת עמלק, עד שמניין התרי"ג הקאנוני מונה כאן שלוש מצוות נפרדות:

תר"ג: לזכור מה שעשה לנו עמלק
תר"ד: למחות זרעו מן העולם
תר"ה: לא לשכוח מה שעשה לנו ([16]).

רשימת המאפיינים העושים ציווי זה יוצא דופן בין מצוות היהדות היא ארוכה ([17]): בעוד מצוות השמדת שבעת העמים לעיל מחייבת רק אם אין היהודי המקיים אותה מסכן את חייו, אין הקלה זו חלה על הריגת עמלקים. ולמרות שלאומיותו של גוי נקבעת, בניגוד ליהודי, על פי האב, עמלקי חייב למות גם אם רק אמו הייתה בת לגזע הארור. ובעיקר, השמדת עמלק היא חובה שאפילו ההיבט הרגשי שלה, השנאה עצמה, היא חובה נפרדת. אפילו הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1138-1204), הפילוסוף השקול שהזהיר מפני כל קיצוניות, לא נקט כאן שום מתינות:

היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תישכח המצווה ולא תחלש שנאתו מהנפשות באורך הזמן (ספר המצוות, מ"ע קפ"ט).

העוצמה, הנחישות, ומעל לכל חוסר הרחמים המוחלט הזה, מצד עם שכל כך החשיב את החסד והרחמים (וכל כך היה זקוק להם בכל תולדותיו), הופכים את השאלה לבלתי נמנעת: למה?

ג. התאום הנסתר

הנימוק שנתנה התורה עצמה – אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כ"ה 18) – הוא מופרך בעליל. אמנם הטרוריסט הפוגע בנכים ובזקנים המשרכים דרכם בשולי המחנה הוא פושע מתועב, אבל בהשוואה לזוועות האחרות שנעשו בעם ישראל בימי התנ"ך, מטיבוע תינוקות בנהר על ידי המצרים עד מעשי הטבח ההמוניים של צבאות אשור, בבל וכשדים, פשעו של עמלק הוא מעשה פעוט יחסית, ובוודאי שאין בו להסביר את העובדה שהציווי הוא בלתי חוקי, כפי שראינו בפרק הקודם, על פי מוסר התורה עצמה: כיצד יכולים מעשים שנעשו בשחר ההיסטוריה להצדיק רצח שיטתי של דורות שאפילו אינם יודעים על מעשי אבותיהם? בהיעדר נימוק הגיוני, פונה היהדות אל הסברים מטא-היסטוריים ומיסטיים שונים: עמלק הוא התגלמות הרוע, נציג השטן, האויב הקוסמי של עם ישראל – בקיצור, לפנינו דוגמה מובהקת של שנאה מטפיזית. והשאלה החוזרת וניצבת לפנינו היא מדוע זכה דווקא עם ביש מזל זה להיות מושא שנאתם המטפיזית של אבותינו.

מה יכולה הארכיאולוגיה להציע לנו להבנת החידה? למרבה האכזבה – מאומה. מחוץ לתנ"ך לא ידועה שום עדות לקיומו של העם הזה. על הדעת עולה לרגע התקווה: שמא עמלק פשוט לא היה ולא נברא אלא בדמיונו של עם ישראל? אבל המוצא הנוח הזה נופל עד מהרה בפני מבחן הביקורת. עמלק מוזכר בשמונה ספרים בתנ"ך, וההתייחסויות אליו כה רבות וספציפיות עד שלא מתקבל על הדעת שאין מדובר בעם ממשי. ההתייחסות האחרונה לעמלק בתנ"ך אינה מותירה ספק. ספר דברי הימים א, בתוך תיאור גנאלוגי ארוך ומפורט הנושא את כל הסימנים של כרונולוגיה אותנטית, מספר כבדרך אגב על חמש-מאות איש משבט שמעון בראשות פְּלַטְיָה, נְעַרְיָה, רְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי, שהלכו בימי חזקיהו מלך יהודה אל הר שעיר וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ד' 43). בסיפור אגבי זה, המופיע ממש בעמודיו האחרונים של התנ"ך, מופיע עמלק בפעם האחרונה, וכולו קומץ בני-אדם המתבצרים על הר, ודי בכמה מאות מתיישבים למחות את המעט הזה ששרד מהעם המקולל. המקרא, אם כן, מציע לנו תשובה פשוטה להיעדרו של עמלק מהרשומות החוץ-מקראיות: מצוות התורה קוימה במלואה ועמלק הושמד לחלוטין. רק מחוסר ברירה, אם כן, פונים אנו אל התנ"ך, כדי להסתפק במעט הנתונים המגמתיים בעליל ששימר בעבורנו המשמיד.

וכבר בפתח התנ"ך מצפה לנו הפתעה. מהו מוצאו של עמלק? התורה מתארת את תולדות העמים השונים על פי אילן משפחה מסועף, המתחיל בנח והולך ומתפצל משלושת בניו לעמים ולשבטים. בדרך כלל, מידת הקירבה בין העמים על פי אילן זה מבטאת נאמנה את הקירבה ההיסטורית והאתנית ביניהם. כך, למשל, יכול כל ישראלי בימינו להבין את המואבית של מצבת מישע מלך מואב, שכן מואב היה מצאצאי לוט, בן אחי אברהם. לעומת זאת, מצרים וכוש, שעל פי התורה התפצלו לענף אתני נפרד כבר מחם בן נח, אכן נבדלו מאוד מהעברים בלשונותיהם ובתרבויותיהם. אם כן, כמידת הקירבה המשפחתית על פי ספר בראשית כך, פחות או יותר, גם מידת הקירבה ההיסטורית והתרבותית בין העמים. היכן, אם כן, נמצא עמלק על אילן זה? באיזה שלב התפצל ענף זה מהגזע המוביל לעם ישראל?

התשובה, כמה מביך, היא: הכי קרוב שאפשר! עמלק הוא נכדו של עֵשָׂו, אחיו התאום של יעקב-ישראל. העמלקים, אם כן, היו קרובים לעברים יותר מהישמעאלים, צאצאי בנו האחר של אברהם, יותר מהמדיינים, בני אשתו השלישית של אברהם, יותר מהעמונים והמואבים, בני אחיינו של אברהם, ובוודאי שיותר מכל העמים האחרים. עמלק, אם כן, הוא שבט משבטי אדום, והתורה עצמה מחריפה את מבוכתנו בפסוקים שבהם מדבר אלוהים על האדומים כעל אחיהם של בני ישראל: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר (דברים ב' 4-8). אדום, אם כן, היה עם-תאום לישראל (גרינץ [[18]] קורא לו במפורש "עברי"), שזכה גם הוא בנחלה מאותו האלוהים בעברו השני של הירדן (גם העובדה שיצחק אבי האומה אהב את עֵשָׂו יותר מיעקב רומזת כי לפנים נחשב אדום לעם הנבחר). בהמשך אוסרת התורה על העברי במפורש לשנוא שני עמים: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה (דברים כ"ג 8-9). איזה פַּרַדוקס: העם השנוא ביותר הוא שבט מאותו עם שאותו אסור לשנוא, הקרוי אחינו!

לקירבת הדם בין עמלק לישראל מצטרפת קירבה הדוקה עוד יותר: ספר בראשית מונה שנים-עשר שבטים שהרכיבו את אדום, כמספר שבטי ישראל, ועוד שבט אחד, עמלק, שנולד לבכורו של עֵשָׂו מפילגשו.[ח] השבט הזה לא חי בעבר הירדן, כשאר שבטי אדום. הוא מופיע לראשונה ברפידים שבמדבר סיני מול העברים שיצאו זה עתה ממצרים. מכאן הוא ממשיך ומלווה את בני ישראל עד הגיעם לכנען, שם הוא יושב בנגב (במדבר י"ג 29), אבל על פי ספר שופטים י"ב 16 היה גם בנחלת אפרים, כלומר בצפון הארץ, מקום בשם הַר הָעֲמָלֵקִי. ברור, אם כן, שהיה זה עם נוודים, ממש כמו העברים עצמם טרם הגיעם לארץ, שהתפרס על פני אותו מרחב כמו עם ישראל. מין "צל" מטריד, שאי-אפשר להיפטר ממנו.

מה מספרת לנו הכרונולוגיה הצבאית? מבצעיהם של העמלקים נגד העברים מגלים טקטיקה עקבית של יצירת בריתות עם כל עמי האזור נגד העברים: הם התחברו עם כנען (במדבר י"ד), עמון ומואב (שופטים ו'), צידון ומעון (י'), ואפילו נתנו לקינים, ידידי העברים, להתערב בהם עד ששאול נאלץ להזהיר את הקינים על הטבח המתקרב כדי לתת להם שהות לצאת מיישובי העמלקים (שמואל א ט"ו). נקל לתאר כמה סלידה יכול לעורר עם קטן ואופורטוניסטי העוסק ללא הרף בתככים כאלה. אולם בפעם היחידה שהתנ"ך מתאר מפגש של חיילים עמלקים עם אוכלוסייה עברית מופיע, למרבה המבוכה, דווקא אקט פשוט של רחמים. גדוד עמלקים פשט על צקלג, מושב דוד ואנשיו, כשהגברים לא היו במחנה. דוד, כזכור, היה האיש שביצע מעשי טבח שיטתיים ביישובי העמלקים: וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד (שמואל א כ"ז 11). מה עשו, לדעתכם, העמלקים לשבוייהם? וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ, וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם (שמואל א ל' 2). הייתכן? עמלק, המזנב הידוע בנחשלים, משאיר בחיים את הנשים והילדים של האיש שטבח בו?

פה ושם נותן לנו המספר המקראי הרגשה שיש פרטים על עמלק שהוא מעדיף שלא להרחיב את הדיבור עליהם. ראו נא את המילים המוזרות של בלעם על עמלק: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד (במדבר כ"ד 20). ראשית גויים? בוודאי שאין כוונה ל"ראשית" במובן הכרונולוגי, כי עמלק היה עם צעיר בדיוק בגילו של ישראל, ובוודאי שאין הכוונה לראש העמים מבחינת הגודל: עמלק, כישראל, היה עם נוודים זעיר ובלתי נחשב. ההסבר היחיד העולה על דעתי הוא כי ראשיתו של עמלק הייתה דומה לזו של עם ישראל: אולי גם הוא נחשב בימי קדם לעם נבחר, אבל נפל ממעמדו זה אל המקום היחיד שאליו אפשר ליפול מגובה כזה, דהיינו, אל דרגת המקולל שבעמים? לא פחות כאב ראש גרם הפסוק הסתום בשירת דבורה: מִנִּי אֶפְרַיִם, שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק (שופטים ה' 14). האם הכוונה היא שנחלת אפרים הייתה בימי קדם נחלת עמלק, שבא לפניהם מהמדבר והתיישב בגליל? או שמא הייתה קירבה אחרת בין אפרים, מהדומיננטיים בשבטי ישראל, לבין עמלק?

עוד יותר משונה הוא התפקיד שממלא עמלקי אחד בנקודה מכרעת בתולדות עם ישראל. הסיפור תמוה מכל צד ואפילו המפרשים, מסורתיים ומודרניים כאחד, עוברים עליו בחטף. כוונתי למות שאול המלך. כאן, כמו במקומות רבים אחרים, ספר שמואל פשוט סותר את עצמו מפרק לפרק. בשמואל א ל"א מסופר ששאול התאבד בקרב על הגלבוע, ואילו בשמואל ב א' מופיע במחנה דוד נער פליט מצבא שאול ומבשר על נפילת המלך. לשאלת דוד הוא מספר כי ראה את שאול ברגעיו האחרונים, מכותר בידי פלשתים. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי, וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לִי: מִי אָתָּה? וָאֹמַר אֵלָיו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (7-8). שאול, ממשיך העמלקי לספר, ביקש ממנו להמיתו כדי שלא ייפול בידי האויב, הוא ציית לו והביא את כתרו לדוד. דוד מרים קולו ביללה כל היום, ובערב הוא פונה שוב אל הפליט: אֵי מִזֶּה אָתָּה? והנער חוזר על דבריו: בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (13), ומשלם על כך בחייו. עמלקי חייל בצבא ישראל? אחת משתיים: או שלפנינו עוד פיסת היסטוריה אגבית המאשרת שוב כי העמלקים היו קרובים מספיק לעברים כדי לחיות בקרבם כגרים ואפילו לשרת בצבאם, או שגם כאן משמש העמלקי שעיר לעזאזל כדי להטיל עליו את אשמת מותו הנוח כל כך של שאול, שפינה את הדרך למלכות בית דוד.

לסיכום, מכלול ההתייחסויות לעמלק במקרא, לרבות הקטעים הסתומים, מגלה מציאות ברורה. עמלק היה קרוב קירבה אתנית הדוקה ביותר לישראל וגם הייתה לו היסטוריה דומה. אם ישראלי בן-ימינו יכול להבין את לשון מואב הכתובה על המצבות העתיקות, אני מוכן להתערב כי העמלקים דיברו בניב אפילו יותר מקומי של העברית, התלבשו בצורה דומה לעברים, שמרו על מסורת נוודים דומה, ובוודאי גם עבדו אלוהים בעל שם דומה. ואם לשפוט על פי מגילת אסתר, הם אף יצאו עם העברים לגלות עד פרס![ט]

הייתכן שאת השנאות האיומות ביותר שומרים בני-האדם לא כלפי אלה השונים והנבדלים מהם ביותר, אלא דווקא כלפי הדומים להם? ככל שהרעיון הזה נשמע אבסורדי, המציאות הבינלאומית נידבה לנו בשנים האחרונות ראיות עגומות לנכונותו ואנו נעסוק בהן בהמשך.

ד. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים?

עמלק, אם כן, היה העם הקרוב ביותר לעם ישראל, היסטורית וגיאוגרפית. אולם התורה יוצרת עוד זיקה, ישירה והרת גורל, בין שני העמים. הלא היה עוד עם אחד שאותו רצה אלוהי העברים, שוב ושוב, להשמיד:

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה:  רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות ל"ב 9-10).

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ?  אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (במדבר י"ד 11-12).

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! (במדבר ט"ז 20-21).

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! (במדבר י"ז 9-10).

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:  רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.  הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט' 13-14).

וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל [לחלל את שמי] לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם...  וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם, וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר, וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם (יחזקאל כ' 8-9, 13-14, 21-22).

וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (תהלים ק"ו 23).

כך, האל שהוציא את עמו ממצרים התכוון לא-אחת להכחידו. משה, שוב ושוב, הצליח למנוע את החיסול הטוטאלי, אבל בזעמו הביא האל מגיפות שהמיתו רבבות בקברות התאווה (במדבר י"א), במדבר פארן (י"ז) ובערבות מואב (כ"ה), שרף אותם וקבר אותם חיים (ט"ז) ושילח בהם נחשים (כ"א), וכשהרגיזו אותו בבכיותיהם על הסכנות האורבות להם בכנען גזר על כל אותו דור למות במדבר. ארבעים שנה (!) הוצעדו אנשים במסלול משונה מסביב לארץ ישראל, שהייתה כל העת הזאת במרחק שבוע הליכה מהם, כדי לקיים את דברי האל: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי (במדבר י"ד 29). בכך לא פסקה הסכנה לעם ישראל: פרק כ"ח בספר דברים מפרט את האסונות שיבואו על העם גם בארץ ישראל אם לא ישמע לקול אלוהיו. ראו באיזו תכיפות חוזר בנאום זה האיום בהשמדה מוחלטת:

יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה, אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי. יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן, וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ... יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר, גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ, גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ... וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. 

כמה מוזר: עם נבחר, עם סגולה, גוי קדוש... מי ימנה מספר לכינויי האהבה שלהם זכה, מוצא עצמו שוב ושוב תחת סכנת השמדה סופית מידי אותו אל שבחר בו![י] אפילו המילים שבהן משתמש האלוהים בגרסת ספר דברים, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים ט' 14), הן ממש אותן מילים שבהן נשבע להכחיד את עמלק: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 14).

האם רואים אתם עד כמה בלתי אפשרית הסיטואציה הזאת? אותו אלוהים משמיע באוזני עמו הצהרות אהבה נרגשות ושבועות ברית נצח ביום אחד, ולמחרת מאיים כי הנה, עוד רגע, לא יוכל עוד להתאפק וישמיד אותו. נסו לחשוב כיצד מתמודד ילד עם הורה בלתי יציב כזה. ילדים כאלה מנסים ללא הרף למצוא את הצד האוהב המופיע ונעלם שוב ושוב, ומשום כך, במקרים רבים, אינם יכולים להתנתק מההורה האוהב-שונא כל חייהם. כל מי שהיה עד למצבים כאלה יכול לתאר את עוצמת המצוקה הנפשית שאליה הטילה הדת העברית את בניה.

ההשוואה ליחסי ילד-הורה מתבררת כעמוקה יותר מסתם אנאלוגיה: ממש כמו הילד המפנים את כעסו של ההורה וגדל להיות אדם מלא עוינות עצמית, דיכאוני או אפילו אובדני, כך גם עמים המתחנכים על פי האמונה שהאלוהים כועס עליהם חוזרים ומביאים על עצמם אסונות לרוב, ואפילו את הכבד בעונשים. כן, כולנו יודעים שהיהדות אסרה על קורבנות אדם ועל ההתאבדות, אבל אנחנו לא כל כך אוהבים להיזכר כמה פעמים דחפה הדת הזאת אינספור יהודים בכל דור ודור לבחור במוות, מחריד ככל שיהיה, "על קידוש השם". האלוהים לא מחה ולא ניסה לאסור זאת כשיהודים, מימי בית ראשון ואילך, העדיפו למות בעינויים ובלבד שלא יעברו על דתם, וכשקהילות שלמות באירופה הלכו מרצונן אל המוקד ודחו את הברירה להתנצר. "למות על קידוש השם", על פי הדוגמאות המפורסמות שנתנו רבי עקיבא ומרטירים רבים אחרים, נעשתה למצווה הנכספת ביותר, שיהודים רבים קיוו שיזכו לה. דומה כאילו הצליח הפולחן המבעית של קורבן האדם לחדור לבסוף אל לב-לבה של דת ישראל, שכל כך התאמצה לסלקו מהעולם.

הייתכן, אם כן, שעמלק שימש מעין "שסתום ביטחון" לדחף החיסול העצמי של אויביו? דומני שברגע ששאלנו שאלה זו מזדקר לעינינו עוד דבר מוזר: אם אלוהים כל כך שנא את העמלקים האלה, למה, בעצם, הוא לא השמיד אותם וחסל? הכל-יכול הזה, שהמטיר אש וגופרית על סדום ועמורה, ששילח במצרים האדירה ערוב, דבר, שחין, ברד, חושך ועוד אסונות טבע יצירתיים, שידה אבנים במלכי האמורי וזרע מגיפות בפלשתים, שחזר והשמיד את החוטאים מבני עמו שלו בכל מיני דרכים מבעיתות, הצהיר שוב ושוב על שנאתו הלוהטת לעמלק אבל הוא עצמו – כמה מוזר – מעולם לא נגע בו לרעה![יא]

יש משהו נוגע ללב ברמז שהשאיר לנו האלוהים להימנעות זו. הֶרֶף מִמֶּנִּי, אמר למשה בעיצומה של אחת מהתפרצויות הזעם שלו על עם ישראל, וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט' 13-14). שימו לב למילים הֶרֶף מִמֶּנִּי: גם בני-אדם בעיצומה של תגרה צועקים "עזוב אותי!" לזה המנסה להפריד ביניהם, כשכוונתם בעצם הפוכה. גם האלוהים אומר בעצם למשה "תחזיק אותי!" לכן המשיך עמלק להתקיים עד היום. כי אם כך נוהג האלוהים כלפי עם ישראל כשעמלק עודו קיים ויכול לספוג מדי פעם את זעמו, מה יהיה גורל ילדיו כאשר יישארו מולו לבדם?[יב]

ה. כמידת הקיִרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים

הבה נסטה לרגע אל פרק אחר מנדודי אבותינו במדבר. גם בו מתרחשת השמדת-עם, טוטאלית כמעט כמו זו של עמלק, וגם בו חוזרים המאפיינים הפסיכולוגיים שמצאנו במקרה הראשון. הפעם ההוראה הייתה לבצע טבח בבני מדיין. העברים הרגו את כל הגברים ולקחו בשבי את הנשים והטף, אך בכך לא היה די:

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה:  הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה. וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם (במדבר ל"א 14-18).

הפקודה, אם כן, היא לעבור שנית בין השבויים ולהרוג כל ילד, תינוק ואישה. רק הבתולות זכו הפעם בחייהן. מה היה חטאו של העם הזה? הנימוק הניתן להשמדתו בתחילת הפרק נשמע מוזר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים (במדבר ל"א 2), והסיבה מופיעה פרקים אחדים קודם לכן: וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן (כ"ה 1-2). תגובת האלוהים הייתה חסרת תקדים: הוא דרש, לראשונה בתולדות העברים, להוציא להורג את כָּל רָאשֵׁי הָעָם (כ"ה 4) ולהוקיע את גופותיהם. מגיפה פרצה בעם והפילה עשרים וארבעה אלף חללים. מנהיג שבט שמעון, שעשה בפומבי מעשה פולחני ו/או מיני עם בת אצילים מדיינית, נרצח בידי פנחס הכוהן ואז פסקה המגפה. מדברי האלוהים מתברר שגם הפעם ריחפה על העם סכנת הכחדה: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי (כ"ה 11). רק ההתנקשות בנשיא השבט מנעה את השמדת עם ישראל.

מוזר: המואבים החטיאו את העברים – ועל המדיינים נגזרה השמדה? והכל בגלל נסיכה מדיינית אחת? אלה מקוראיי שלא נטשו אותי עד כאן, כבר נעשו מן הסתם אמונים על החשיבה הפסיכואנליטית ולכן אולי ינחשו היכן כדאי לחפש את התשובה: היה לנו עוד מנהיג – בדיוק באותו דור – שהיה נשוי למדיינית: משה, שציפורה הייתה אם שני בניו ואף הצילה אותו מידי האלוהים כשרצה להרגו (שמות ד' 24). ואכן, מדיין היה העם הקרוב והאהוב ביותר על משה: הוא קיבל אצלם מקלט כשברח מפרעה והצטרף למשפחת הכוהן שלהם. ייתכן, אמנם, שהתגרש מציפורה (שמות י"ח 2), אבל הוא לקחה שנית, נשאר קשור לחותנו יתרו, הקריב עימו קורבנות וקיבל את עצותיו בהנהגת העם (שמות י"ח 24). מאוחר יותר (במדבר י' 29-32) אנו שומעים אותו מפציר במילים נרגשות בגיסו חובב שלא לעזבו ולבוא עם העברים לכנען. בכל תולדות עם ישראל לא היה עוד עם כה מקורב אליו, פוליטית ותרבותית, כמו המדיינים. גם כאן, כגודל קירבתם של בני העם הזה לעברים כך עוצמת השנאה שהביאו לבסוף על עצמם.

עלינו לשוב אל עמלק, אבל בואו נקשיב פעם נוספת ללשון הציווי שקיבל משה מהאלוהים להשמיד את בני מדיין: נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ (ל"א 2).

הקישור אומר הכל: השמד את העם שהיה לעמך השני – ואז תמות אתה עצמך.

ו. אמור לי מי אלוהיך...

חקירתנו, כמו שנהוג לומר, הולכת ומסתעפת. ואם להמשיך בלשון הדימוי הפלילי הזה, כמה מכיווני החקירה מוליכים כלפי מעלה. תשומת לבנו פונה אפוא אל אותו אלוהים חובב השמדות, שדמותו עשויה לשפוך אור נוסף על נפש מאמיניו. בשום מקום במקרא לא מופיע אל זה בצורה שקופה כל כך כמו בתפקיד שהוא ממלא בחיי ראש וראשון נביאיו, משה.

כי המתבונן באופן חופשי במערכת היחסים הזאת של ארבעים שנות שירות נאמן אינו יכול שלא לחוש המיית לב אל הנביא הזה, אשר היה רוב חייו תחת אימה מתמדת מזעם אדונו. כבר תיאור הפגישה הראשונה ביניהם (שמות ג'-ד') רווי פחד: המטה ההופך לנחש מניס את משה, וכעבור כמה רגעים נעשית ידו מצורעת, וכשהוא חוזר ומבקש מהאל למצוא נביא אחר הוא מעורר בגלוי את כעסו. אבל הפגישה הבאה, שאירעה כשמשה היה עם משפחתו בדרך למצרים, היא אירוע ברוטאלי ממש: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ (ד' 24). מאוחר יותר, במדבר, ישרוף אלוהים את שני בני אהרון לעיני אביהם על טעות שבתום לב (ויקרא ט' 2), ירצה להרוג גם את אהרון עצמו (דברים ט' 20) וגם את מרים, אחותו המסורה של משה, יכה בצרעת על שדיברה רכיל בגיסתה הכושית. המילים שמוסיף האלוהים לעונשה של הנביאה מבטאות במלוא העוצמה עד כמה הקירבה לאלוהים כרוכה בסכנת זעמו: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם! (במדבר י"ב 14).

לשיא מגיעה מערכת יחסים מיוסרת זו כשהאלוהים אוסר על משה ואהרון לבוא אל הארץ שאליה הנהיגו את עמם ארבעים שנה. מה היה חטאם? אחרי מות מרים נותרה העדה בלי מים, ופעם נוספת שמעו משה ואהרון את התלונה החוזרת: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת! (במדבר כ' 5). אלוהים הורה למשה: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו. שום מילה לא נאמרה באשר לתפקידו של המטה. יתרה מזאת, בפעם הקודמת שהוציא משה מים מסלע (שמות י"ז 6), הייתה ההוראה מפורשת: וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם. משה הכה גם הפעם בסלע, פעמיים, ומים יצאו. תגובת האל באה מיד: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (כ' 12). התפרצות כעס אחת – ועל משאת חייו של הנביא נסתם הגולל.

על פי ספר דברים, נאסר על משה לבוא לארץ בשל סיבה קלה אף יותר: המרגלים ששלח מסרו דוח מפחיד על מצב הארץ, ומשה נענש בגללם:

וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה, אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה.  גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם (דברים א' 34-37).

במה אשם משה? הרי הוא גער במרגלים על דבריהם! דומה שאפילו הוא מתקשה להבין את רוע הגזירה:

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.  וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה! (דברים ג' 23-26).

גרנות ([19]) מגיב במילים נוקבות:

חטאם של משה ואהרון לא פורש לקורא, וקשה לשערו מן הכתוב. היעלה על הדעת שמשה ואהרון לא האמינו בה', או שנמנעו מלהקדישו לעיני בני ישראל?! המקום זכה לפירושים רבים: כאילו חטא משה על שהכה בסלע ולא דיבר אליו, או שהכה פעמיים, או כעס על העם כשלא היה מקום לכעס, או כאילו נשמעה מדבריהם אי-אמונה באל וכד'. כל התירוצים האלה נראים סרי טעם לחלוטין כשמשווים אותם לעונש הכבד. מה שממשיך להישאר בבחינת חידה, גם אם נקבל את אחד הפירושים הנ"ל, הוא איתור חלקו של אהרון ב"חטא" שבגללו נענש יחד עם משה (ע' 107-108).

וגם כאן, הקוראים שכבר הורגלו לחשיבה הפסיכואנליטית יכולים לענות לגרנות בנקל: משה, שפעמים כה רבות הרגיע עד עתה את התפרצויות הזעם של אלוהים, התפרץ עתה בעצמו. גם האל, מתברר, אינו אוהב את מי שמזכיר לו את עצמו.

למשה עצמו הייתה הבנה מעמיקה בדבר התנהגותו של האל כלפי נבחריו, והוא ביטא אותה בדברים שאמר לאהרון אחיו בעמדם מול גופותיהם המפוחמות של נדב ואביהוא (ויקרא י' 3): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. במילים אחרות: האלוהים מראה את כבודו דווקא על ידי המכות באלה הקרובים לו!

מה פשר הצימוד הזה בין קירבה אינטימית לבין סכנת חיים? ברור שהפרשנות המסורתית מעולם לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שאלות כאלה משום שמעולם לא העזה לפקפק בצדק המוחלט שבמעשי האלוהים. למרבה הצער, גם הגישות ה"מדעיות" להבנת המקרא – ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, חקר הספרות והפילולוגיה – לא העזו להתמודד עם נושאים אלה. הפסיכולוגיה, לעומת זאת, בראותה אדם החווה את האלוהים כדמות כה רודפנית, שואלת מיד שאלה פשוטה: מה קרה ל"אני-העליון" של האדם הזה? כלומר: אילו הורים היו לו? במקרה של משה, די בהעלאת שאלה זו כדי להבהיר הרבה מתעלומת חייו, כי התורה מספרת סיפור אמין מאוד מבחינה פסיכולוגית: משה גדל, אחרי הכל, בחצרו של מלך רוצח תינוקות, שניסה לבסוף להרוג גם אותו! הניתוח שעשיתי במקום אחר ([20]) העלה קווי דמיון מפתיעים בין פרעה, אביו המאמץ המת של משה, לבין האלוהים שהתגלה אליו מיד אחרי מות אב זה ושאיתו עתיד היה לבלות את יתרת חייו. מנקודת ראות זו מופיעים חיי "משה רבנו" הרם והנישא מוכרים היטב ממה שראינו בחייהם של אינספור "מוישה זוגמיר" המסתובבים בינינו כיום, שמרדו באב שתלטן ואכזר אבל מעולם לא הצליחו להשתחרר מדמותו המופנמת הממשיכה לרדוף אותם כל ימיהם. הצימוד הביוגרפי הזה – אֶבֶל בלתי תקין אחרי אובדן דמות אב בעייתית – חוזר ומתגלה בחייהם של אנשים רבים שחוו את האלוהים כדמות רודפנית, מימי קדם ועד לזמננו. לפיכך, איננו צריכים להאמין שמשה היה דמות היסטורית כדי להכיר בכך שהתורה, ממש כיצירות הספרות הגדולות, מעלה לפנינו דמות אמינה מאוד מבחינה פסיכולוגית.

אמינות פסיכולוגית זאת מאפיינת גם את התמודדותו של משה עם ה"בוס" הבלתי אפשרי הזה, המתנפל שוב ושוב עליו, על בני משפחתו ועל העם שאותו הצטווה להנהיג. משה, כאילו הסכים עם הניתוח שלנו, נוהג באלוהים כבאדם בלתי יציב הנתון למצבי רוח. לפני רדתו מהר סיני, מגלה לו האלוהים כי העברים סוגדים לעגל ופונה אליו בפעם הראשונה בהצעה המצמררת שאותה עוד ישמע משה פעמים רבות: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות ל"ב 10). הנביא המבוהל מצליח לפייסו בטיעון חזק: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? (שמות ל"ב 12). הוא יורד מההר ופוקד על בני לוי: כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ! שלושת אלפים איש נטבחו באותו יום בידי קרוביהם כדי לפייס את האל שרצה להשמיד את כל העם. אבל בסוף היום פונה משה אל האלוהים (ל"ב 31-32): אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ![יג]

זו הייתה תשובת נביא העברים בשעת מבחן. מול הצעתו של האל שחזר ונשבע להרבות את עמו כחול וככוכבים ועכשיו החליט להשמידם, הגיע משה אל גבול הציות: הוא העדיף למות עם בני עמו מלהיות אביו של עם חדש. "הטעות היא אנושית אבל הסליחה היא אלוהית", אומר הפתגם. לא נכון. במקרה זה דווקא בן התמותה הוא שריסן את האל.

העזה זו הפכה ברבות הדורות לקו מנחה במחשבה היהודית. דומה שבהדרגה הכירו היהודים כי אלוהים המשנה את דעתו בצורה כזאת בלי הרף, הממטיר על בניו מהלומות בין הצהרת אהבה אחת לאחרת, סובל אולי בעצמו ממצוקה קשה. ר' יוסי, שעצר פעם להתפלל ליד חורבה בירושלים, שמע מתוכה קול מתייפח: "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות!" (ברכות ג' 1). האלוהים למד עם הזמן להתחרט, ואפילו לא התבייש לבקש ייעוץ פסיכולוגי מבניו:

אמר ר' ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא.

ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!

אמרתי לו: ריבונו של עולם! יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין.

ונענע לי בראשו.  

(ברכות ו' 2)

עכשיו, אחרי שהתוודענו אל הצד הפחות נחמד של היחסים בין עם ישראל לבין אלוהיו, נוכל להתבונן יותר מקרוב בחידת שנאתו הלוהטת של ישראל לעמלק.

ז.  ...ואומר לך מי אויבך

הפסיכולוגיה רחוקה מלהיות מדע מדויק, אבל יש מקרים שבהם הניתוח הפסיכואנליטי מגלה סימטריות המצטיינות בדיוק כמעט מתמטי. תחילה שמענו את התורה מספרת שעמלק נולד מאחיו התאום של יעקב, ואז גילינו שגם מעט ההיסטוריה הידועה על העם הזה הייתה מקבילה לזו של עם ישראל: הוא הופיע לראשונה כמעט מיד עם הופעת עם ישראל כעם עצמאי, נדד איתו במדבר, וספג איתו את חמת הרצח של אותו אל. הבה נמשיך לחקור הקבלה זאת. עוד נגלה כי גם עתידו של עמלק התמזג בזה של שונאו.

ההקבלה בין העמים נעשית בולטת במיוחד כששמים לב שההיתקלות הראשונה בין ישראל ועמלק מופיעה בסמיכות עניינים שאפילו הפרשנות המסורתית חשה בה: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה  עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י"ז 7-8). הקשר האסוציאטיבי הוא מאלף: עמלק מופיע מיד לאחר הפקפוק באלוהים.[יד] מקרה? שמענו את ספר דברים משתמש באותו צימוד בדיוק: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (דברים כ"ה 17-18). עמלק מופיע כאן כמייצג המרד באלוהים, והשמדתו היא דרך נוחה להתמודד עם הפן האסור הזה החבוי בנפש היהודי עצמו. יש מונח יפה בפסיכולוגיה של יונג ([21]), ה"צל", שמובנו דמות בחלום או ביצירה האמנותית שבה מתגלמות כל התכונות המודחקות של בעל החלום או היצירה. עמלק הוא אפוא ה"צל" של ישראל.

משתמו נדודי העברים במדבר והם התנחלו בארץ, התעורר עד מהרה הצורך ב"כליא-ברק" זמין, שימשוך אליו את מטעני הזעם ההרסני שבתוך העם החדש. בסיפור התגבשותם של שבטי ישראל לפדרציה יציבה מופיעות שתי אפיזודות שבהן נעשה ניסיון השמדה שיטתית של שבט שלם מישראל בידי אחיו. 42,000 איש מבני אפרים נרצחו בידי אנשי הגלעד (שופטים י"ב 6). במלחמה שבטית אחרת (שופטים כ') נרצחו 50,000 איש מבני בנימין על נשיהם וילדיהם – כשהאל הטוב משמש יועץ צבאי למבצעי הטבח[טו] – ובכך הושמד כמעט כל השבט מלבד שש מאות גברים. המנצחים הרימו קולם בבכי תמרורים, אבל עד מהרה מצאו דרך פשוטה להחיות את השבט הנכחד: הם עשו טבח נוסף בתושבי יבש גלעד על נשיהם וטפם (מקרה או לא, אלה היו מבצעי הטבח הקודם!) ורק 400 בתולות מהם הושארו בחיים וניתנו לפליטים. עוד כמה מאות בתולות הורשו הפליטים לחטוף מבנות שילה, וכך ניצל השבט הקטן מהשמדה. בעבור עם בעל זהות כה רופפת, טרוד במלחמות אחים שגבלו בג'נוסייד פנימי, מילא עמלק תפקיד

את השנאה בין שני העמים הזינה עוד הקבלה ביניהם: ראינו כי עמלק היה עם של נוודים, ממש כמו העברים לפני שהתיישבו בכנען. אולם הקשר של העברים לארץ-ישראל הוא קשר רווי אשמה שאין לו אח ורע בתולדות העמים. הם באו אליה כפולשים, כבשו אותה בסערה, השמידו וגירשו ממנה שבעה עמים והרסו את תרבויותיהם המפותחות, כשאת הצידוק למעשה הם מייחסים, כמובן, לאלוהיהם: הוא שנשבע לאבותיהם לתת להם את הארץ לעולמי עד. מצד שני, אותו אלוהים הזהיר כי לא יהסס לפזר את בניו לכל רוח אם לא יידעו להעריך את גודל המתנה שנתן להם. אין עוד עם הקשור לאדמתו בקשר כה מסובך ורווי סתירות. והנה מול עיניו של העם הזה, המנסה בדי-עמל להתגבר על היריבויות השבטיות הרצחניות המפלגות אותו, מסתובב שבט הקרוב אליו קירבה אתנית ברורה והוא דווקא ממשיך לחיות חיי נוודים חסרי משמעת. הפיתוי לחזור אל צורת החיים הקודמת היה בוודאי גדול מאוד בדורות הראשונים של האומה המנסה להתגבש, ובכך הפך את העמלקים למטרד מסוכן עוד יותר.

(ההיסטוריה בוודאי חייכה ברשעות כשהטילה, כעבור אלפי שנים, דווקא על עם ישראל את תפקיד הנווד ובכך עשתה אותו, לצד הצוענים, לשנוא נפשם של הגרמנים, שכה החשיבו את הקשר בין האומה לאדמה).

עד כאן עסקנו במעט ההיסטוריה שניתן היה לדלות מהתנ"ך, ובעיקר בקטעים שבהם מסיח המספר כבדרך אגב פרט כלשהו על עמלק, פרט שבשל סתמיותו מעניק לו אותנטיות ככל שניתן בנסיבות אלה. אבל עכשיו הבה נמשיך אל אותם מקורות ביהדות שהם אגדתיים בעליל. כאן, דמיונם של היהודים, הפרוע לעתים, נותן לנו מקורות חדשים להבנת השנאה.

קבוצת האגדות הראשונה המעניינת את הפסיכואנליטיקאי היא זו העוסקת במיניותם של העמלקים. כך, למשל, דמיונם של היהודים ייחס תכונה רבת-משמעות למוצאו של העם השנוא. שתי גרסאות קיימות בתנ"ך באשר למוצאו של עמלק: על פי ספר בראשית (ל"ו 11) הייתה תמנע, אמו של עמלק, פילגש אליפז בכור עֵשָׂו, ואילו דברי הימים א (א' 36) מונה את תמנע בין בני עֵשָׂו. המדרש הסיק משתי גרסאות אלה: "מלמד שבא [אליפז] על אשתו של שעיר, ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פלגשו" (תנחומא לפרשת וישב א'; ר' גם רש"י שם). עמלק נולד, אם כן, כתוצאה מגילוי עריות כפול. קורמן ([xxii]) התעכב בהרחבה על מאפיין זה:

אין כעם ישראל ששמר על טהרת התא המשפחתי, לעומת זאת אין כאומה העמלקית, שאיש לא ידע מי אביו; האב חי עם אמו ועם בתו; הבן היה אח, בן ונכד בעת ובעונה אחת, עד כדי כך היו שטופי זימה ופרוצים בעריות (ע' 62).

והמסקנה ברורה:

לאור הכלל ש"כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים" צוּוינו להשמיד את כל אשר לעמלק מטף ועד יונק, כי אין שבט זה ראוי לרחמים. טובה לא תצא ממנו. "מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר", לא היה קיים אצלם "דור" נקי וברור אחד. שני דורות ויותר היו מעורבים זה בזה ללא הבדל וללא היכר (ע' 66).

קישור דומה בין חטא גילוי עריות למצוות ההשמדה עשה הרב ישראל הס המנוח, רב הקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן, בביטאון הסטודנטים "בת קול", כדי להסביר מדוע מצוות הג'נוסייד בעמלק עדיין אקטואלית:

זה הדם הזורם בעורקי הילד החדש שסבתו זינתה, ואמו הממזרה שכבה עם אביה… כשגדל והדם הזה הפעיל את איבריו ועלה לו לראש, יצא להילחם עם ישראל ברפידים. הדם הזה זורם בעורקי בניו שנקראו עמלק… פורים לא נגמר אפוא, ועוד יקרב היום בו ניקרא למצות מלחמת מצווה זו של השמדת עמלק. [16]

והנה, גילוי עריות אינו דבר שהפסיכולוגיה יכולה לעבור עליו לסדר היום: הן זה המאווה שפרויד חזר וטען כי הוא רוחש בסתר בנפשו של כל אדם. אולי, אם כן, גילוי העריות שממנו נולד עמלק מייצג משהו כלל-אנושי, שהיהודי היה מעדיף לייחס לעמלק בלבד? טענה זאת, אין צורך להרחיק לכת כדי לחפש לה תימוכין, היא נמצאת בלב המיתוס של עם ישראל עצמו: במקום אחר ([xxiii]) כבר הערתי על העובדה שעם ישראל כולו, על פי התורה, הוא תוצאה של שרשרת מעשי גילוי עריות שאילו אירעו כיום, היו מסבכים את רוב אבות האומה בצרות צרורות עם הרבנות הראשית. אפילו המלך המשיח, שהרב הס ודומיו מתפללים לבואו זה אלפיים שנה, מוצאו – על פי התנ"ך עצמו – משושלת ארוכה של אנשים שהסתבכו שוב ושוב במעשי גילוי עריות. וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר, לוֹ יֶהִי!, צעק יחזקאל (ט"ז 15), וכמוהו חזרו ישעיהו, ירמיהו, הושע ונביאים אחרים והטיחו בעברים כולם – בדימויים מיניים בוטים עד להביך[17] – כי אמם זונה והם כולם ממזרים. אם עמלק נולד ממעשי הפקרות מינית, הרי רודפיו היו במצב לא פחות רגיש מבחינה זו.

אני יודע שההשוואה הבאה היא מעליבה, אבל איני יכול עוד להימנע ממנה. את הייחוס של גילוי עריות לעם השנוא פגשנו שוב במאה העשרים: "באמצעות אלף שנים של גילוי עריות, שבוצע לעתים קרובות בחוגים מצומצמים ביותר, שמר היהודי באופן כללי על גזעו ועל תכונותיו בצורה בולטת יותר מרוב העמים שבקרבם הוא חי" ([xxiv], ע' 30). ושוב, גם כאן המדובר במשהו החבוי בקופת השרצים של הרודף עצמו: היטלר היה בנם של דוד ואחיינית שנזקקו להיתר מיוחד מהאפיפיור לנישואיהם, והוא עצמו לקח לפילגש את גלי ראובל, אחייניתו, שכינתה אותו "דוד" ממש כמו שכינתה אמו את אביו.

דמיונם של דרשנים אחרים נשא אותם אל עבירה מינית נוספת: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כ"ה 18). המילה קָרְךָ הזכירה להם קֶרי, פליטת זרע, ומכאן הסיקו שהעמלקים פיתו או אנסו את העברים למשכב זכר (רש"י, שם). דימויו של הזר כ"מטמא את בנותינו" הוא אחד האמצעים הבדוקים ביותר בשירות ההסתה הגזעית, ועל כן נקל לתאר את רגשות הזעם והאימה שמעורר התיאור הזה של זרים המפתים או ממש אונסים את הגברים בשבט באקט הומוסקסואלי. את הפנטזיה של בעילת יריב שנוא מכיר, כמובן, כל מי ששמע ריב בין נהגים או אוהדי כדורגל, וייחוסה לעמלק פירושה שהוא מימש באויבו את האיום הרווח בין בריונים בכל הדורות. דרשנים אחרים ראו כוונה מינית גם במילה וַיְזַנֵּב. כיוון ש"זנב" הוא כינוי בלשון התלמוד לאיבר הזכרות (בדומה ל-penis בלטינית, schwanz בגרמנית וכן בשפות רבות אחרות), הסיקו מכך שהעמלקים היו כורתים את איברי המין של ההרוגים, זורקים אותם לשמים ואומרים לאלוהים: "קח מה שבחרת!" (רש"י, שם). ושוב, מעשה דומה מיוחס בהערצה לדוד המלך, שזכה בנסיכה אחרי שהגיש לאביה מאתיים עורלות של פלשתים (שמואל א י"ח 27). מעניין: גם כשהדמיון מתאמץ לייחס לאויב מעשים איומים מכדי לתארם, הוא מצליח רק להדביק לו תופעות המוכרות מבית.

אבל אפילו אונס גברים וזריקת איברי מין לשמים לא השביעו את דמיונו של קורמן (22), שבתרגיל פרשני מבריק הצליח להוכיח כי העמלקים הרבו לשגול אפילו את בהמותיהם. הרקע להוכחה מצוי בדיון תלמודי מעניין (עבודה זרה כ"ב 2) העוסק ביחס בין בהמות לגויים. ההלכה אוסרת על יהודי להניח את בהמתו בפונדק של גויים מחשש שגוי יבעל את הבהמה. שואלת הגמרא: אם כך, מדוע מותר להקריב קורבן מבהמה של גויים? והיא משיבה: הגויים אינם עושים את זה עם הבהמות שלהם, שכן הבהמות תרזינה עקב מעשה זה, ולפיכך הם בועלים רק בהמות של יהודים, כביטויו המלבב של אחד האמוראים (שם): "חביבה עליהן [על הגויים] בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן" (!) כאן מצא קורמן פתרון לחידה מדוע אסרה התורה להשאיר בחיים אפילו את בהמותיהם של העמלקים: התלמוד, מתברר, טועה והנזק הנגרם לבהמה שנבעלה הוא רק המצאה עמלקית, שאיפשרה לעמלקים גם לגזול בהמות של עמים אחרים וגם לבעול אותן!

משנבחן את הסיבה מדוע הם [הגויים בכלל – א"א] נמנעים מכך בבהמותיהם, נבין שהעמלקים נהגו כך גם בבהמותיהם. כדי למנוע את הגויים ממעשים אלה, הפיץ אחד מהם שמועה, כי בהמה נרבעת הופכת לעקרה ובהמה רובעת מכחישה [בהמה, נקבה או זכר, שגבר גוי בעל אותה נעשית עקרה, ואילו בהמה ממין זכר שסיפקה את תאוותה של גויה נעשית כחושה – א"א]. לענייננו אין כל חשיבות, שמדובר באמונה בלבד ולא בהוכחה ריאלית. עכ"פ האומות האמינו בכך ובשל כך נמנעו מלקרב אל בהמותיהם.

העמלקים, כפי שהוכחנו [...], לא היו צמודים למשק, לא עיבדוהו ולא טיפלו בו. הם חיו חיי נוודים והתפרנסו משוד רכוש של אחרים. לא הייתה להם כל מניעה מלהיזקק גם לבהמותיהם. החשש שמא תיעקר הכבשה או שמא יכחיש הכבש לא היה קיים אצלם, כי לכשיצטרכו ישדדו שוב עדר של שבט אחר, ואולי גם בינם לבין עצמם נהגו כך. כל הבהמות שלהם נחשבו לנרבעים והדין של בהמות אלה כבר נחרץ שהם אסורים בהנאה. לכן לא ניתן היה לאפשר לשחטם ולאכלם והיה צורך להשמידם (ע' 76).

מן הסתם, רק מתוך פיזור נפש שכח האתנולוג הדגול להזכיר עוד הלכה מעניינת המופיעה מיד בהמשך אותו דיון תלמודי, והנוגעת ליהודים, וליתר דיוק: ליהודיות. אני מקווה שהקוראים – וגם הקוראות – יבינו למה איני יכול להתאפק מלצטטו במלואו:

אלא הא דתני רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא. בשלמא, בר בי רב צניע לה, אלא כלבא? כיון דמיגרה בה מרתתא! כיון דכי שדיא ליה אומצא ומסריך אבתרה, מימר אמרי אנשי: האי דמסריך אבתרה, משום אומצא דקא מסריך.

אלא זאת שלימד רב יוסף: אלמנה לא תגדל כלב ולא תיתן לתלמיד ישיבה ללון בביתה. [ניתן להבין מדוע האיסור על] תלמיד ישיבה, שיצניע לה [ולא יגלה את סודם], אבל כלב? [הרי] הוא יתגרה בה [משום שהיא שוכבת איתו] והיא תחשוש [ממה שיאמרו אנשים]! [התשובה: בכל זאת יש לחשוש,] כיוון שהיא תזרוק לו חתיכת בשר והוא ייכרך אחריה, יאמרו אנשים: זה הכרוך אחריה, בשל הבשר הוא כרוך (עבודה זרה כ"ב 2).

ועל כגון דא אמרינן: Anything you can do I can do better!

ניתן אולי לנסח כאן כלל: כל מעשה שמייחס הדמיון היהודי לעמלקים, אחת היא כמה משונה ומגעיל, מיוחס בסופו של דבר ליהודים עצמם. ואמנם אחד המדרשים המאוחרים יותר, תנא דבי אליהו זוטא, מודה בגלוי כי עמלק הוא השעיר לעזאזל של היהודים:

באותה שעה [ימות המשיח] נוטל הקדוש ברוך-הוא עוונותיהן של ישראל ונותן אותן על עמלק הרשע שבא מעֵשָׂו, שנאמר [ויקרא ט"ז 22] וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם. באותה שעה אמר עמלק לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם, וכי מה כוחי שנתת עליי את כל עוונות יעקב? באותה שעה נוטל הקדוש ברוך-הוא את כל עוונות יעקב ונותן אותם על בגדיו ונעשין בגדיו אדומים כתולעת שני ואחר כך מכבס אותם עד שנעשים כשלג ([xxv],י"ט 21).

לכאורה, הטענה של עמלק משכנעת את האלוהים, והוא סופג את עוונות עם ישראל בעצמו (!) אבל כאן מתרחשת במדרש תפנית חסרת תקדים: ציון, האישה שהואשמה על ידי האלוהים בניאוף (ר' פרק ב'), מאשימה עתה את בעלה שגם הוא בילה עד שעה מאוחרת בביתה של אחרת. האלוהים מכחיש (!), אבל ציון מודיעה לו שראתה אותו במו עיניה יוצא מבית האישה הזרה. כדי לפייס את אשתו הנבגדת מוסר לה האלוהים את בני הפילגש, שהם בני עֵשָׂו ועמלק, כדי שישמידו אותם. עמלק, אם כן, הוא שעיר לעזאזל לא רק של עם ישראל אלא של האלוהים עצמו!

השלישי באדמו"רי חב"ד, ה"צמח צדק" (מנחם מנדל שניאורסון, 1789-1866), היטיב להבין את ייחודו של עמלק כתאום רוחני לישראל:

והמובן מדבריו של הזהר דעיקר הקפידה הוא שארב לישראל על פרשת אורחין. והרמ"ז [ר' משה זכות] והמק"מ ["מקדש מלך", הרב שלום בן משה בוזגלו] פירשו שהעניין כי עמלק הוא דעת דקליפה ומקומו נגד דעת דבין כתפין דקדושה, והוא מראשית עולמות הטומאה, המתחילים מכנגד אחורי היכל הרצון דבריאה. וטעם הדבר כי שם הי' המקום הראשון שנפלו בו מלכין קדמאין, כי כלי דעת דאצילות שם הייתה נפילתן ולכן שם התחיל כוח להשתלשלות העולמות דקליפה, וגם ידעת שאח"כ ירד הדעת עד סוף הבריאה ששם היכל לבנת הספיר שהוא "יסוד דבריאה" וכו' בסוד העטרה, וזהו שכתב הזהר "קרבא דעמלק הוה בכל סטרין", רצונו לומר ב-ו' קווין, ומה שכתוב לעילא ולתתא, היינו היכל הרצון, ולבנת הספיר, וזהו שכתוב כמין על פרשת אורחין שעמד לו בשני היכלות העליון והתחתון ששם מעבר לעיקריות השפע וכו' וכוונתו לסתור כל בניין הקדושה ולמנוע הילוך השפע בקדושה ולהסירה לצד הטומאה רחמנא לצלן יעו"ש [יעוין שם] ([xxvi], ע' 188).

 בלשונו המיסטית הכבדה מתייחס ה"צמח צדק" למוצאם של עמי העולם מה"ספירות", שהן מעין חלקים באלוהים המקבילים לאיברי האדם: הראש, הזרועות, איבר המין והרגליים. עמי העולם מוצאם מספירות נמוכות בעוד גם ישראל וגם עמלק נולדו מספירותיו הגבוהות של האל (בין כתפיו). התיאור של "נפילת המלכים הקדמונים" ממקום קדושה למקום טומאה מאשש את החשד כי עמלק החל כעם קדוש דווקא, ושהשנאה אליו נובעת ממוצאו המיוחד.

אפילו כמה מהאידאולוגים המודרניים של חיסול עמלק (ר' הפרק הבא) מודים שהמדובר בעם שהוא מעין כפיל של עם ישראל. אושפיזאי (17) מציגה את עמלק כעם בעל תודעה מטפיזית מפותחת כמו זו של עם ישראל, המתאווה לגזול מישראל את חלקו בעולם הזה ובעולם הבא (!). כשם שעם ישראל קשה עורף, אומרת אושפיזאי, גם עמלק קשה עורף. וכשם שעם ישראל נצחי, גם עמלק נצחי (עד שיחוסל, כמובן). כמוה גורס קורמן (22), כי עמלק הוא עם בלי מולדת ובלי שורשים, בניגוד לעם היהודי הקשור, כידוע, למולדתו. שוב, העובדה שחלק גדול מההיסטוריה היהודית עברה בגלות נשכחה מהמחבר.

במקומות אחרים עשתה הפרשנות המסורתית השלכה פשוטה יותר. חכמים שלא חשו בנוח עם מצוות ההשמדה הטילו את עצם כוונת ההשמדה על המושמד עצמו. עמלק, על פי גישה זו, הוא זה ששם לו למטרה למחות את עם ישראל תחת השמים, כך שהשמדתו היא בעצם הגנה עצמית. הביטוי אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כ"ה 18) זכה, כפי שראינו, לשלל פרשנויות בתלמוד, ואחת מהן ייחסה אותו ל"קור": "משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן-בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה [קרר] אותה בפני אחרים" (רש"י, שם). עמלק שונא כל כך את העברים שהוא מוכן לפגוע בעצמו כדי להחלישם.

עמלק, אם כן, מייצג תכונות שכל אדם, ובוודאי כל יהודי, חייב להתמודד איתן בעצמו: כפירה באלוהים, פלגנות בין-שבטית, חיי נוודות, רצחנות, גילוי עריות, הומוסקסואליות ומשכב בהמה. אבל כשאנו נזכרים בייחודו של עם ישראל – באמונה כי הוא עם נבדל, מיוחד ונעלה מכל העמים – מתבררת לנו מלוא חומרת החטא של העם הזה שהעז להיות כה קרוב – פיזית והיסטורית – לעם ישראל: כשאתה מאמין שאתה יחיד, מיוחד ונבדל מכל העמים, מה מאיים על ייחודך יותר מאשר זה שכל כך דומה לך, ואפילו שורץ בכל מקום בארצך שלך, ובכל זאת אינו אתה? ושוב, איני רואה טעם להתחמק מהשוואה רק בגלל שהיא לא נעימה: הלא זה בדיוק האיום שהיהודי – הקוסמופוליט, נטול השורשים, הסתגלן, המצליח להידמות לעמים שבתוכם הוא יושב – מאיים על כל עם שהאמין אי-פעם כי הוא יחיד במינו (7).

ח. עמלקים בכל מקום ובכל זמן

כמה מוזר: העם שראה עצמו נעלה מכל העמים מצא עצמו, במרוצת הדורות, מגדיל ומעצים כמעט באותה מידה את דמות אויבו, עד שדימה לראותו מציץ בו מכל פינה. לתופעה הזאת, המוכרת היטב מהפסיכיאטריה, יש הרבה מקבילות היסטוריות: המקרתיזם, הסטאליניזם, המהפכה הצרפתית, האינקוויזיציה – בכולם, בהדרגה, הפך החיפוש אחר אויבים לטירוף שהפיל אינספור קורבנות מבית. משהו דומה קרה ברדיפתו של עם ישראל אחר עמלק. בלי קשר לעם הנוודים הקטן שנשא שם זה והושמד בתוך כמה מאות שנים, הפך עמלק הדמיוני לישות על-טבעית המאיימת על עם ישראל ללא הפסקה.

העמלקים הממשיים, כזכור, נעלמו – שמענו את ספר דברי הימים א מספר על השלמת חיסולם בימי המלך חזקיהו (ד' 42) – אבל עם ישראל, כמובן, לא התרשם מהעובדה הזאת ובכל דור שב והחיה את עמלק כדי שיוכל לשוב ולהרוג אותו. הזוהר, בפירושו לפסוק מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר (שמות י"ז 17), שם לב שהמילים מִדֹּר-דֹּר כתובות בכתיב חסר ופירש זאת כך: "בכל דרין דאתיין לעלמא לית לן דר דלית בהו מההוא זרעא בישא" (בכל הדורות הבאים לעולם אין לנו דור שאין בו מאותו זרע רע). לפיכך ניצבו פרשנים בכל הדורות מול הצורך להצביע על העמלק התורן. כבר בתלמוד היו חכמים שזיהו את עמלק עם האימפריה הרומאית ([xxvii]). אחדים החליטו שעֵשָׂו כולו הוא עמלק – בניגוד לאיסור המפורש בתורה לשנוא את האדומים – ועל סמך הזיהוי המסורתי של "אדום" עם הנצרות הפכו למעשה את כל אירופה הנוצרית לחייבת השמדה (הדברים, יש לזכור, נכתבו בתקופה שבה ביצעה "דת האהבה" מעשי טבח חוזרים ונשנים ביהודים). הורוביץ ([xxviii]), לוביץ ([xxix]) ועמיר ([xxx]) מזכירים מועמדים נוספים שצצו במהלך הדורות: הערבים, הארמנים (זיהוי מצמרר בהתחשב בג'נוסייד שעתיד היה לפקוד אותם במציאות), הגרמנים – שבמאה העשרים אכן נטלו את התפקיד מרצון – וכן, בדורנו, הפלסטינים. הרב הס מצוטט כמי שכתב: "חלה על כולנו מצוות ג'נוסייד בפלשתינאים, מכיוון שלפי מחקר שנערך הם צאצאי עמלק" (30, ע' 18). כך זוכות שתי בעיות, התאולוגית והפוליטית, לפתרון נוח אחד.

אבל הזוהר, המוביל במגמת הדמוניזציה של עמלק, מצא מקום מבטיח למצוא בו את עמלק למקרה שה"מחקרים" השונים יכזיבו ולא יימצאו מועמדים בני-ימינו לתפקיד זה: זוכרים את ה"ערב רב" שעלה עם העברים ממצרים? משה, מספר ה"זוהר", ביקש לקרב אותם אבל האלוהים הזהירו: "מגזע רע הם. הישמר מהם" ([xxxi], ע' תרפט). משה לא שמע לעצתו וצאצאיהם, החיים איתנו, נשארו עד היום יסוד זר החי בתוך עם ישראל: "חמישה מינים הם בערב רב, והם: נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים, עמלקים" (ראשי תיבות "נגע רע"). עמלקים חיים, אם כן, בתוך עם ישראל. היכן הם כיום? לא קשה לחפשם: אלה, לדברי הזוהר, הם "פרנסים עשירים ורבנים ודיינים המועלים בתפקידיהם" (31, ע' תרצ). לא צריך, אם כן, להתאמץ לחפש את עמלק כדי למחותו מתחת השמים. הוא נמצא בתוכנו, ובניו מחזיקים בתפקידים רבי השפעה ואף במשרות הרמות ביותר ברבנות!

הרעיון הזה מצא לא מעט תומכים. הס ([xxxii]), במאמר על "תכונות גנטיות" רוחניות בעם ישראל, הציג "מפתח קסמים להבנה חדשה של אירועי התורה" (ע' 104). על פי מפתח זה, בכל מקום בתורה שבו כתוב "ישראל" הכוונה לעברים הטהורים ואילו בכל מקום בו מופיעה המילה "העם" מדובר ב"ערב רב" הכולל את עמלק. כך פוצל הביטוי הפשוט "עם ישראל" לשתי ישויות, אלוהית ושטנית, הנלחמות זו בזו בתוך העם היהודי עד ימינו אלה. הורוביץ מצטט שורה ארוכה של רבנים, החל מהגאון מוילנה, שפיתחו קו מחשבה זה שלפיו חדר עמלק לתוך עם ישראל והתרבה בתוכו, ועל יהודים מדומים אלה "נשבע הקדוש ברוך-הוא שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחו מן העולם" (28, ע' 428). העמלקים החדשים היו, לפי התור, המומרים, הכופרים, הקומוניסטים, הציונים, ולאחרונה – לא כדאי לשחק בבומרנג – אנשי אגודת ישראל!

ואמנם, אחד המנהיגים הכריזמטיים של חב"ד, הרב יצחק גינצבורג, יצר בנושא זה סימטריה מלאה: "כמו שאפשר להתגייר – להצטרף לישראל – כך אפשר 'להתעמלק' – להצטרף לעמלק" (28, ע' 429). דברים אלה הופיעו בהקשר משמעותי מאוד: בכתב הגנה שפרסם גינצבורג על ד"ר ארור גולדשטיין אחרי הטבח במערת המכפלה. כמוהו כתב הלל וייס, מרצה לספרות מאוניברסיטת בר-אילן, במאמר בעיתון "הצופה", תחת הכותרת "הקונסנזוס הנותר": "גם יהודים יכולים להיות עמלקים" (28, ע' 454). זה היה בי"ד באדר 1994, יום לפני אותו טבח בחברון. טענה זו, יש להודות, הפגינה כושר מפליא של ראיית הנולד.

הנה אם כן עם נבחר, שזהותו הלאומית מיוסדת על שבועת הזיכרון בינו לבין אלוהים, והוא מתחייב למצווה הקשורה אף היא בזיכרון: תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 19) בכך הסתבכנו, לדורי-דורות, בפרדוקס לוגי פשוט: מרוב שמחינו את זכר עמלק ללא ליאות וחזרנו להשמידו בכל דור ודור, עשינו אותו בן-אלמוות. בולס ([xxxiii]) טבע את המונח "שנאה אוהבת" לתיאור שנאות כאלה המשמרות את האובייקט השנוא. עמון, מואב, מדיין, כנען, יבוס, פלשת, עילם, צידון, בבל, אשור – מי זוכר אותם כיום? אבל עמלק יהיה קיים ומתעצם בזיכרון כל עוד חיים צורריו. כי מה נעשה אם ייעלם עמלק? אנה נוליך אז את השנאה הזאת, שאינה כלה עם כלות השנוא?

ט. להבין הכל פירושו לסלוח הכל

לצערי וגם לשמחתי, גיליתי במרוצת הזמן שכמעט שום דבר ממה שאמרתי על עמלק אינו לגמרי חדש. בתקופות שונות הכירו היהודים עצמם במקורותיה הנפשיים של שנאת עמלק. ככל שהדגישה היהדות יותר את צד החסד שבמצוות התורה, כך הפכה מחיית עמלק יותר ויותר צורמת לרבנים. להלן אבקש את תשומת לבכם למגמה קבועה: בכל מקום שהמדרש מספר סיפור הממתן את השנאה לעמלק, הוא בעצם חוזר ומעלה אל התודעה את אותם תכנים לא-מודעים המצויים, על פי המודל הפסיכואנליטי, ביסוד השנאה.

הדבר הראשון הבולט כאן לעין הוא כנותו של הסיפור התנ"כי: בתחילה, עמלק כלל לא מופיע כעם שרצה להשמיד את העברים. הקרב הראשון ברפידים (שמות י"ז), אף על פי שמצאנו בו סממנים על-טבעיים, נשמע כסתם התנגשות בין שבטי נוודים, ועוד יותר הקרב המתואר בבמדבר י"ד, שבו הובסו העברים שניסו לפלוש לעמק שבו ישבו הכנענים והעמלקים. למעשה מודה המקרא כי העברים הם שנדרו ראשונים להשמיד את העמלקים, מבלי שהעמלקים יצהירו על כוונה דומה – עד לימי המן. ההודאה הזאת מציירת את המן באור קצת מביך, כמי שקם להגן על עמו מהשמדה, ומובן שלא אנסה לבסס תזה כזאת ברצינות. בכל זאת, העובדה שהתנ"ך מציין את תולדות השנאה בין היהודים והעמלקים בסדר זה מזכירה תופעה שפסיכואנליטיקאים רבים נתקלו בה: קורה שהמטפל מרגיש ופועל כלפי המטופל בדרכים שכלל לא התכוון להן. אין זו ה"העברה הנגדית" הידועה של פרויד אלא מצב שבו אדם, באופן לא-מודע, ממש גורר אדם אחר (ובמסגרת הטיפול: את הפסיכולוג שלו) לשוב ולמלא בחייו תפקיד גורלי שמילא מישהו בילדותו. ועל כן, גם אם מעולם לא התכוונו העמלקים להשמיד את העברים, במוקדם או במאוחר חייבים היו להיגרר למלחמה לחיים או למוות. התופעה הזאת מוסיפה קושי נוסף למי שמבקש לחקור כל שנאה מטפיזית, בכל מקום או תקופה שהיא: במוקדם או במאוחר, האויב המטפיזי יעמוד על נפשו ויכה חזרה, וכשתשקע האיבה לוויכוח חסר המוצא "מי התחיל ראשון" יהיה קשה מאוד לזהות את השורש המטפיזי שביסוד המלחמה הממשית.

התלמוד (סנהדרין צ"ט 2), בניסיונו להבין כיצד בא עמלק לעולם, הביא סיפור נוגע ללב:

תמנע בת מלכים הואי דכתיב (בראשית ל"ו) אַלּוּף לוֹטָן, אַלּוּף תִּמְנָע. וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי. באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עֵשָׂו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא דלא איבעי להו לרחקה.

תמנע בת מלכים הייתה [כמו], שכתוב (בראשית ל"ו) אַלּוּף לוֹטָן, אַלּוּף תִּמְנָע. וכל "אלוף" [מובנו] מלכות בלא כתר. רצתה להתגייר. באה אצל אברהם, יצחק ויעקב ולא קיבלוה. הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עֵשָׂו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהיה גבירה לאומה אחרת. יצא ממנה עמלק שציערם לישראל. למה? שלא צריכים היו להרחיקה.

עמלק, אם כן, נולד לאישה שכל כך רצתה להיות חלק מעם ישראל, לעשות כמעשה תמר ורות, וחזרה וניסתה זאת במשך שלושה דורות, עד שאפילו ויתרה על חיי נסיכה לטובת חיי שפחה אלמונית בין האדומים, ובלבד שתהיה קרובה בעקיפין לעם שהעריצה. השונא הגדול של עם ישראל נולד, על פי המסורת היהודית, מאהבה נכזבת לעם ישראל! כמה דומה הדבר לטענתו של פרויד ([xxxiv]) לגבי הפַּרַנויה: האדם שהפַּרַנואי מתאר כאויבו הגדול הוא דווקא זה שקודם לכן עורר בו אהבה. כאן מודים היהודים כי אילו קירבו את אותה אישה, היה עמלק היום לא אויבנו אלא בשר מבשרנו.

לוביץ (29) כבר הציע, על יסוד אגדה זו, לראות את פרשת עמלק כמלמדת דווקא ש"יש להימנע מלהסב סבל מיותר לגוי" (ע' 146). לטענתו זו סמך אמירה מדרשית נוספת: למה נאמר על מרדכי (אסתר ד' 1) וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה? תשובת המדרש (בראשית-רבה ס"ז 4): היא כי זה עונש על התרמית שרימה אבינו את אביו הקדמון של המן: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד (בראשית כ"ז 34). גם כאן עמלק מעורר את היהודי לפשפש קודם במעשי עמו תחילה.

שגיא ([xxxv]) סקר בפרוטרוט את הספרות היהודית שעסקה בניסיון להבין את מצוות השמדת עמלק. כצפוי, לא חסרו נימוקים מטפיזיים המתארים את עמלק כבעל תכונות שטניות המחייבות את השמדתו, אבל הייתה גם מגמה הפוכה מצד רבנים שחשו בהתנגשות רעיון ההשמדה עם ערכים מוסריים יהודיים, ולכן התאמצו לצמצם אותו בסייגים שונים עד לביטולו. גדול הפוסקים, הרמב"ם (שבפרק ג' שמענו אותו מגדיר את השנאה לעמלקים כמצווה לעצמה), קבע, במישור המעשי, שעמלק התערבב עם שאר העמים ולכן המצווה אינה אקטואלית ([xxxvi], 28, 29). הוא לא הסתפק בכך ועשה את הפיוס הסופי עם עמלק בפסיקה רדיקלית, שבעקבותיה הלכו הראב"ד ור' יוסף קארו בעל ה"שולחן ערוך": אם ויתר עמלק על הכוונה להשמיד את ישראל, לא חלה עליו חובת ההשמדה, ואף ניתן לקבל מבניו גרים![18]

בתקופת החסידות התחזקה הנטייה להסיט את המצווה למישור הפנימי. בימינו השתמש הרב משה אביגדור עמיאל בביטוי הקיצוני של דברים כ"ה 19, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, דווקא כדי להפוך את המצווה לאקט אינטלקטואלי, לאמור: מחיית רעיון במקום הריגת בני-אדם:

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ [תהילים ק"ד 35] ולא "יתמו חוטאים", וגם על הפסוק וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ [ויקרא כ"ו 6] אומרים חז"ל ש"יחיו ולא יזיקו", וגם בעמלק מדגשת התורה בעיקר את ה"זֵכֶר עֲמָלֵק", מה שנעשה העמלקות לזכר, לקולטורא, לאידיאל נאצל, לרעיון נשגב… ואת זכר עמלק זה מצווה עלינו למחות (ע' 213).

עמיאל מסתמך כאן על הסיפור הנוגע ללב על ברוריה, אשתו של רבי מאיר (ברכות י' 1). בשכנותם גרו בריונים שהיו מציקים לר' מאיר והוא התפלל עליהם שימותו. העירה לו אשתו: הפסוק בתהלים אומר יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם. מדוע כתוב יִתַּמּוּ חַטָּאִים ולא "יתמו חוטאים"? אם ייעלמו החטאים, ממילא לא יהיו עוד חוטאים. רבי מאיר הבין את כוונתה והתפלל על הבריונים שיחזרו בתשובה. על שינוי זה הסתמכו אותם רבנים מימי הביניים, שניתבו את מחיית עמלק חזרה אל מקורה הנפשי, לאמור, המלחמה ברוע הפנימי. ברוח זו הציע גם הרב לוביץ "להפקיע את העיון בסוגיית עמלק מן המישור של העמקת השנאה כלפי האחר השלילי, ולהעתיק אותו אל עולם החיזוק התורני של עצמנו" (29, ע' 148). בזרמים רבים בתנועת החסידות, שהדגישו את התיקון העצמי כתנאי לתיקון העולם, הפך רעיון זה ליסוד מוסד.

אבל את ההתפייסות הבולטת ביותר עם עמלק עושה כל יהודי דתי עד היום באופן אישי, במקום ובזמן הכי פחות צפויים. פרויד הגדיר את הסימפטום הנוירוטי כ"עיצוב פשרה" (compromise formation), וזאת משום שניתוח הסימפטום מגלה כי בעיצובו השתתפו שני גורמים מנוגדים: מצד אחד, הדחף הלא-מודע שהאדם אינו מעז להודות בקיומו, ומצד שני, האמצעים שה"אני" נוקט כדי לסלק דחף אסור זה מהתודעה. כך, לדוגמה, חולה הניקיון הכפייתי אמנם מנקה כל היום את גופו ואת סביבותיו, אבל אגב כך הוא עוסק ללא הפסק במה שבאמת מושך אותו, דהיינו, בלכלוך. כמוהו נזקק גם השוטר לצעקות, להפחדות ואף לאלימות יותר מאשר אדם מן היישוב. גם בהתנהגות הנורמלית יכולים אנו לראות איך הניסיון לסלק משהו דווקא מביא אותו בעוצמה יתרה, ולפעמים הדבר נעשה כמעט בכוונה. הילדה בת העשר שוחה בבריכה עם "ביקיני" שחלקו העליון יוצר, למעשה, תפיחה מדומה על חזה שטוח, והחבר שיזמין אותה למסיבת ליל שבת ישתמש בדיאודורנט יוקרתי כדי להסוות ריח זיעה שעוד אינו קיים. במקרים אלה משמש אמצעי ההסתרה דווקא להבליט משהו, אפילו יותר מגודלו האמיתי.

הבאתי את ההסתכלויות הללו כהקדמה לעובדה המדהימה שדווקא אותו יום בשנה שבו הופכת מלחמת היהודי בעמלק לטקס אקטואלי, הוא היום שבו נוצרת זהות בין השונא והשנוא. בחג הפורים, הכל יוצא החוצה: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". וכשהיהודי שולט בשונאו – כמה לא מפתיע – הוא לוקח את תפקידו של האחרון כמעט בשלמות. 75,000 בני-אדם נטבחו, על פי מגילת אסתר, במהלך התקוממות היהודים ברחבי פרס ומדי, וקולות הנפץ הבוקעים מבתי הכנסיות עד היום מדי שנה בפורים חוזרים ומחיים את מפלתו של השונא. אבל מצוות ההתהוללות בפורים דורשת הרבה יותר מזה: שתייה לשכרה, מעשי לצון האסורים בדרך  כלל, התחפשות ושאר מעשים המבטאים את אובדן הזהות של היהודי. מצווה זאת מנוסחת בתלמוד במילים מאלפות (מגילה ז' 2):

"חייב איניש לבסומי בפוריא [חייב אדם להשתכר בפורים] עד ד[ש]לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

כלומר, ביום שבו חוגג היהודי את הניצחון על שונאו המטפיזי, חובה עליו להשתכר עד שלא יבדיל בין השונא לבין עצמו. האלכוהול חושף בלי יגע את הזהות שהניתוח הפסיכואנליטי צריך להשקיע הרבה מאמץ כדי לחשוף אותה.

דומה שהתורה עצמה רמזה לנו על הפיתוי העצום של חילוף התפקידים במצוות מחיית עמלק. הבה נקשיב שנית לציווי: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 19). במילים אחרות: ביום שבו יפסיקו לרדוף אותך, תוכל סוף-סוף להיות בעצמך הרודף. הביטוי של אנה פרויד ([xxxvii]) "הזדהות עם התוקפן" הוא הקולע ביותר בהקשר זה.

אבל ההכרה כי קיימת קירבה אינטימית בין ישראל לעמלק אינה מצטמצמת למעשי ה"ונהפוך הוא" של היהודי השיכור. היא הובעה במפורש בתלמוד. לחכמים הייתה, כמדומה, הנאה משונה להוכיח כי האויבים הגדולים ביותר של עם ישראל חזרו לבסוף בתשובה: נירון קיסר, הדיקטטור הרומאי המטורף, ברח והתגייר בסתר וממנו נולד ר' מאיר (גטין נ"ו 1). בן אחותו של טיטוס, מחריב המקדש, היה לא אחר מאשר אונקלוס, מתרגם התורה (שם נ"ו 2). נבוזראדן הבבלי, שביצע טבח איום בירושלים, התחרט לדברי התלמוד על מעשיו והתגייר (שם נ"ז 2). "מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים" (שם). "מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. ומי הם? שמעיה ואבטליון" (שם). לשורה זו של אויבים שמהם נולדו חכמים ידועים מוסיף התלמוד (שם) את הקביעה המהממת: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק".

במילים אחרות: גם אחרי שאסתר הביאה לתליית המן ועשרת בניו, נותרו לו כנראה נכד או שניים שחמקו מהגרדום, וצאצאיהם התגיירו ונעשו לגדולים בתורה. ואם בחרו לגור בבני ברק, מן הסתם יש בהם כיום חסידים, ליטאים וש"סניקים. אבל הרעיון הזה המשיך והתפתח: האנציקלופדיה העברית (ע"ע עקיבא) מביאה מסורת המציינת את המן כאבי-אבותיו של… רבי עקיבא![19]

המסורת התלמודית היא אם כן עקבית: כשם שתולדות העם המקולל החלו באהבתה הנכזבת של אמו לעם ישראל, כך גם הסתיים הסיפור בקבלתם המלאה של האויבים לעם ישראל כתלמידי ישיבות, ואפילו רבי עקיבא, הנערץ במייסדי היהדות הרבנית, נולד כתוצאה מסליחה זו בין עם ישראל לבין אויבו המטפיזי.   

א.      ברצוני להודות לד"ר שחר ארזי, ד"ר שחר דולב, ד"ר יצחק מנדלסון, אורי חקק, מיכאל פרי ופרופ' אבי שגיא על הערותיהם. תודה לד"ר ינינה ופרופ' קלמן אלטמן על הנסיעה ל"קן הנשרים" באוברזלצבורג, לעומרי בהם על המסע לאושוויץ ועל השיחות במהלכו, לאחי בנימין-זאב על ידיעותיו בחיות המשק ולאחי רפאל על הטיול לאזור מחייתם של חזירי הבר. תודה לתלמידי וידידי הרב יוסף-יצחק קוזעצקי שפתח בפניי פתח לתורת חב"ד, ולהרבה גולשים אלמונים שהעירו הערות רבות-ערך לגרסאות קודמות של מאמר זה באינטרנט. תודה מיוחדת לד"ר יעקב מרגולין, לשעבר הפסיכיאטר המחוזי למחוז תל-אביב, על עזרתו האדיבה בענייני רצח סדרתי.

ב.       התחושה הזאת של קפיאה בזמן משתקפת אפילו בעדות הראשונה שמסרה המזכירה אחרי שנים רבות של שתיקה, זמן לא רב לפני מותה. מבעד לניסיונות הפתטיים להכחיש שהקרובים להיטלר ידעו על השואה, נדמה לי שיש משהו אותנטי בדבריה על מה שחשה כשהכתיב לה את הצוואה: "אני חושבת – כן, חשבתי כך אז – כמה לא מכובד היה כל זה. בדיוק אותם ביטויים, באותו קול שקט, ואז, בסוף, אותן מילים איומות על היהודים. אחרי כל הייאוש, כל הסבל, אף לא מילה של צער, של חמלה. אני זוכרת שחשבתי: הוא השאיר אותנו עם כלום. פשוט כלום". (גרטרוד יונגה, ראיון טלוויזיוני, 2001).

ג.        כמוהו כאחד מקודמיו, נירון קיסר, שייבב "איזה אמן מאבד העולם!" לפני שהתאבד.

ד.       ועתה דמיינו לעצמכם נער בר-מצווה שאיתרע מזלו שדווקא הפרק הזה נקבע להיות ההפטרה שלו, והוא צריך לקרוא אותו בבית הכנסת בפני קהל חוגג ואמא נרגשת בעזרת-הנשים! כמה מתחומי העיסוק שבחר לו אותו נער בבגרותו נושאים כנראה את עקבותיה של חוויה זו.

ה.      ובוודאי אצל עם שהוא אולי הראשון שראה בשלום ערך מרכזי: הפסוק יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כ"ט 11) זכה במשנה לשני פירושים מפורסמים: "על שלושה דברים העולם קיים: על האמת ועל הדין ועל השלום" (אבות א' 18); וכן "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (עוקצין ג' 12).

ו.        ברוח חסרת פשרות זו מפרש התלמוד (בבא בתרא כ"א 1) את הפסוק (מלכים א י"א 16) כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כששב יואב מהמלחמה שאל אותו דוד למה השאיר בחיים את הנקבות, שהרי על עמלק, הנכלל באדום, המצווה היא להרוג את כולם. יואב הלך אל הרב שלו, שהודה בפניו כי טעה בניקוד המילה זֵכֶר עֲמָלֵק כשלימד אותו את הפסוק הזה ואמר זָכָר עֲמָלֵק. על כך הרג יואב את רבו אחרי שציטט לו, כיאה לבית-מדרש, פסוק מתאים.

ז.        השקפת עולם זו בולטת בפרשנות המסורתית לדברי המלאך אל הגר על ישמעאל: אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם (בראשית כ"א 17). רש"י, בעקבות חכמי התלמוד, מקשה על התוספת בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם ומביא את תשובתם: "היו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבה: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. וזה בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

ח.      איני יודע אם הרתיעה מפני המספר 13 הייתה קיימת כבר בימי המקרא, אבל עמלק הוא אמנם השלושה-עשר בשבטי אדום. מצד שני, זה היה גם מספר שבטי ישראל עם התפצלות שבט יוסף לשניים. עמלק מקביל, אם כן, לשבט "הבן יקיר" אפרים.

ט.      נקל להבין מדוע גרינץ (18) טוען בתוקף כי עמלק "אין לו ולעם העברי אדום ולא כלום" ומנסה לשייך את העמלקים לעילם, עם לא שמי. אולם טענה זו נסמכת על מילים בודדות ואינה מצדיקה התעלמות מאמירותיו המפורשות של התנ"ך.

י.        ואם ייסלח לי החשבון הקטנוני: מדוע הברכות המובטחות לעברים על שמירת המצוות ממלאות שלושה-עשר פסוקים בלבד, בעוד שאיומי ההשמדה מתוארים, בקטע שהוא לאין-ערוך מפורט ועתיר דמיון יותר, על פני חמישים וחמישה פסוקים? בזיכרון עולה כאן ציור "יום הדין" של הירונימוס בוש: הגיהינום מתואר לכל פרטי זוועותיו בעוד שגן העדן הוא שדה ירוק ומשעמם שכמעט דבר אינו קורה בו.

יא.    גם הפרשנות המסורתית נבוכה מול העובדה שיהושע לא השמיד את העמלקים בקרב ברפידים (שמות י"ז). רש"י (שם) מסביר שהאלוהים הורה לו להשאיר אותם כדי שבן אחר לשבט בנימין, המלך שאול, ישלים את ההשמדה, וההמשך ידוע. אושפיזאי (17) כמעט מסיקה מכך שהאלוהים עצמו רוצה תמיד להשאיר כמה עמלקים לדורות הבאים!

יב.     נראה שגם האלוהים נוטה לתמוך בתזה המוצעת כאן, שכן על פי האגדה (אסתר רבה ז 10), אמר הוא עצמו להמן: "שוטה שבעולם! אני ביקשתי [להשמיד את היהודים] ולא יכולתי, שנאמר וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ (תהילים ק"ו 23), ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד?"

יג.      מה פשר המילים מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ? המקום היחיד בתנ"ך בו מוזכרים יחד המושגים "למחות" ו"ספר" הוא בדיוק זה שממנו יצאנו לדרך: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 14).

יד.     קשר זה חוזר ומתגלם באופן סמלי בתיאור המפורסם של אותו קרב (שמות י"ז 11-12): עמלק מתגבר בכל פעם שמנהיגם הישיש של העברים אינו מצליח להחזיק את ידיו מורמות.

טו.    מתוצאותיו של ייעוץ זה מתקבל הרושם שהיועץ ניצל הזדמנות זו גם כדי לדלל את הצד שביקש את שירותיו: וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן? וַיֹּאמֶר יְהוָה: יְהוּדָה בַתְּחִלָּה (שופטים כ' 18)... וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן, מִן-הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה (21)... וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר: הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי? וַיֹּאמֶר יְהוָה: עֲלוּ אֵלָיו (23)... וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה (25).

טז.    חומרת הדברים מחייבת מראה מקום מדויק, אולם בספריית אוניברסיטת בר-אילן חסר הכרך של "בת קול" שבו התפרסמו דברים אלה וכן חסר מאמר זה בשני הכרכים בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן שבהם קיבץ הס את מאמריו. גם העובדה שמדובר באדם שנפטר בטרם עת אינה מקלה את החיפוש אחרי כתבים רגישים. את הקטע המצוטט למעלה העתקתי בעצמי מגיליון של "בת קול" ב-1986. את הזיהוי המיוחס להס שלפיו העמלקים הם הפלסטינים (ר' בהמשך) אני מצטט ממקור משני. מכל מקום, המאמרים האחרים של הס, וכן של מחברים נוספים המצוטטים כאן, מעידים שהלך המחשבה הזה עודו רווח בשולי היהדות הדתית-לאומית בימינו.

יז.      "בהלה גדולה אוחזת בי", כותב גרנות (19), "למחשבה עד כמה מסוכסכות היו הנשמות אשר ציירו את התיאורים המזעזעים האלה, ואשר ייחסו לאל את המידות האפלות הללו!" (ע' 68).

יח.    הרמב"ם לא חשש כאן לחלוק על אמירה קדומה של ר' אליעזר (פסיקתא דרב כהנא ג' 16): "שבועה נשבע הקב"ה: ימיני ימיני! כסאי כסאי! שאם יבואו גרים מכל אומות העולם שאני מקבלן, ומזרעו של עמלק איני מקבלן לעולם".

יט.    דגני (36) אפילו מפרש כך את דברי ר' יושע בתלמוד (ירוש' פסחים פ"ו) שבוויכוחו עם ר' אליעזר הוא משמיע על רבי עקיבא את הפסוק (שופטים ט' 38) הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ, צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ. בפסוק זה רואה דגני התייחסות למוצאו העמלקי של עקיבא.


  ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

[1] שיירר, ו. ל. (1985) עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. תל-אביב: שוקן.

[2] פלמינג, ג'. (1987) היטלר ו"הפתרון הסופי". ירושלים: יד ושם.

[3] קרשו, א. (2003) היטלר. א: היבריס: 1889-1936. תל-אביב: עם עובד.

[4] פסט, י. (1986) היטלר: דיוקנו של לא-איש. ירושלים: כתר.

[5] פרידלנדר, ש. (1997) גרמניה הנאצית והיהודים. תל-אביב: עם עובד.

[6] ג'ורדאנו, ר. (1991) אילו ניצח היטלר במלחמה. תל-אביב: מטר.

[7] נוימן, ב. (2002) ראיית העולם הנאצית: מרחב-גוף-שפה. חיפה ותל-אביב: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/מעריב.

[8] ראושנינג, ה. (1941) שיחות עם היטלר. תל-אביב: מסדה ומוסד ביאליק.

[9]  הלל, מ. (1978)  ילדי הס.ס.: "בשם הגזע." ירושלים: משכל.

[10] גולדהגן, ד. י. (1998) תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה. תל-אביב: ידיעות אחרונות.

[11] אליצור, א., ועומר, ח. (1999) מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת. נפש, א: 11-19.

[12] אליצור, א. (2001) אבל אשמים אנחנו על אחינו: על ה"אחר" בספר בראשית. מתוך: האחר: בין אדם לעצמו ולזולתו. עורכים: ח. דויטש ומ. בן-ששון. עמ' 307-341. תל-אביב: ידיעות אחרונות.

[13] אליצור, א. (2004) על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים.  

[14] אליצור, א. (2004) על תלאותיו של שם האב: עיון ביקורתי בתיאוריה של לקאן. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, 15-16: 10-29.

[15] זולדן, י. (תשנ"ח) שלוש מצוות – מלך, עמלק ובית הבחירה. שמעתין, 132: 105-124.

[16] אהרן הלוי מברצלונה (1953) ספר החינוך: על תרי"ג מצוות. ירושלים: אשכול.

[17] אושפיזאי, ד. (תשנ"ז) חג הפורים – המן ועמלק עפ"י מקורות מקראיים ומדרשיים. מחקרי חג, 8: 49-59.

[18] גרינץ, י. (1969)  מוצאי דורות. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

[19] גרנות, מ. (1986) התנ"ך – כף החובה. תל-אביב: תמוז.

[20] אליצור, א. (2000) מבשרי אחזה אלוה: התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית. א': אבל לא-תקין ומנגנוני הגנה. שיחות, י"ד: 122-134.

[21]   Jung, C. G. (1952) Symbols of Transformation. New York: Bollingen Foundation.

[xxii] קורמן, א. (תשל"ז) פרשת עמלק. שמעתין, 50: 55-76

[xxiii] אליצור, א. (1987) לפני ולפנים: עיונים פסיכואנאליטיים במקרא וביהדות. תל-אביב: ירום-אליצור.

[xxiv] פסט, י. (1987) פני הרייך השלישי. תל-אביב: משרד הביטחון.

[xxv] תנא דבי אליהו. זולקוה: תקס"א.

[xxvi] שניאורסאהן, מ"מ (תרע"א/1993) דרך מצוותיך. ברוקלין: קה"ת – קרני הוד תורה.

[xxvii] אלבוים, ע. (תשמ"ג) רבי אלעזר המודעי ורבי יהושע על פרשת עמלק. מתוך מחקרים באגדה ובפולקלור היהודי. עורכים י. בן-עמי וי. דן. ירושלים: מאגנס. עמ' צ"ט-קט"ז.

[xxviii] הורוביץ, א. (1999) מדורו של משה עד דורו של משיח: היהודים מול "עמלק" וגלגוליו. ציון, 64: 425-454.

[xxix] לוביץ, ר. (תשנ"ז) מחיית עמלק – פרשנות, חינוך ומוסר. שמעתין, 129-130: 134-148.

[xxx] עמיר, ד. (2000) עמלק כמשל. מקום למחשבה – בשער, 9: 16-18.

[xxxi] תשבי, י. ולחובר, פ. (1950-1976) משנת הזוהר. כרכים א'-ב'. ירושלים: מוסד ביאליק.

[xxxii] הס, י. (תש"ן) אמונות. ירושלים: תחיית ישראל.

[xxxiii] בולס, כ. (2000) צלו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. תל-אביב: דביר.

[xxxiv] Freud, S. (1911) Psycho-analytic notes on an autobiographical account of a case of paranoia (dementia paranoides). The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, 12: 1-82. London: Hogarth Press.

[xxxv] שגיא, א. (1998) יהדות: בין דת למוסר. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

[xxxvi] דגני, ש. (תשס"ד) האם אבד זכרו של עמלק? המעין, ב: 55-59.

[xxxvii] פרויד, א. (1977) האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור