אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בסרט הזה כבר היינו (והוא התחיל לפני חמישים שנה בדיוק...)


בריגדיר גנרל שארל דה גול בסביבות שנת 1942
בריגדיר גנרל שארל דה גול בסביבות שנת 1942.בתחילת המרד לא העלו הצרפתים בדעתם את רעיון העזיבה. בנוסף לצעדים צבאיים, בצעו מספר רפורמות, שיחד עם השקעות כספיות, שיפרו את טיב השירותים שהעניקו לאוכלוסייה המוסלמית. בדומה לתוצאות של צה"ל מול הערבים, כמעט בכל התנגשות בין הצרפתים למורדים, ניצחו הצרפתים

דומה שהמקבילה ההיסטורית הקרובה ביותר למה שעובר על ישראל בעשורים האחרונים, הוא התנסותה של צרפת באלג'יריה עד פינויה בתחילת שנות ה – 60. כל ישראלי הקורא סיפור זה לא יכול שלא להרגיש "דז'ה וו" (ביטוי צרפתי, כמובן), לעיתים אפילו למקרא פרטים קטנים. ההקבלה, כמובן, אינה מלאה. אם ננסה להצביע על ההבדל החשוב ביותר הרי הוא ניתוקה הגיאוגרפי של צרפת מאלג'יריה לעומת היות מושא הפינוי המדובר אצלנו חלק מארץ-ישראל המנדטורית. צרפתי שנסע לאלג'יר (או להפך) היה  עובר דרך טרמינל או דרך נמל, כמו ישראלי הנוסע לחו"ל, ובהגיעו נתקל בסביבה שונה מאד מזו שממנה יצא. הוא הרגיש, בפשטות ובצדק, שהוא ביבשת אחרת. לא היתה קיימת מקבילה למגע היומיומי של ישראלים ומתנחלים דרך מקומות עבודה, מוסדות חינוך ומרכזי מסחר משותפים. ניתוק זה הקל מאד, בסופו של דבר, על הצרפתים לוותר על מה שנחשב בעיניהם, אולי, למעט יותר מעוד מושבה באפריקה. אמנם מושבה "צרפתית" יותר ממדגסקר או חוף השנהב, אך גם בעייתית יותר. הצרפתים, השוכנים באירופה השלווה, גם לא חשו מצד אלג'יריה משהו הדומה לאיום הבטחוני שמרגישים תושבי ישראל שיצטרכו בכל הסדר להשאר שכנים לערבים. התנתקות הגורמת מחלוקת אדירה בעם, מתנחלים, משאל עם, קריאה לסרבנות, מלחמה באויב מוסלמי דובר ערבית, אויב שמניעיו לאומיים ודתיים כאחד, המקבל סיוע מארצות ערביות סמוכות, אויב אכזרי בצורה חייתית המפעיל טרור גם, ואולי בעיקר, על בני עמו, פועלים שחורים מהשטחים הנשלטים המסייעים לפעמים לטרור, שמאלנים המואשמים בשיתוף פעולה עם האויב, מחתרת של המתיישבים, קשירת קשר לרצח מנהיג המוסר שטחי המולדת, התנגדות לפינוי (גם מנימוקים בטחוניים) ותמיכה בו (גם מנימוקים דמוגרפיים), קריאות "תנו לצבא לנצח", גיבור מלחמה המכריז על הינתקות, ועוד כזה שלפחות חלק מבוחריו בחרו בו כנראה מהסיבה ההפוכה, אפילו גדר – נשמע מוכר?   

צרפת השתלטה על הארץ ב – 1830 והכריזה על סיפוחה ב - 1848. אזרחות צרפתית ניתנה רק לאירופים (וליהודים). חיילים אלג'ירים במספרים גדולים שרתו בצבא הצרפתי בשתי מלחמות העולם ואפילו בעת המרד. הכיבוש הצרפתי הביא בכנפיו מאות אלפי מהגרים מתיישבים, פיתוח כלכלי ושיפור גדול בתחומי הבריאות וההשכלה. לקראת אמצע המאה העשרים, כמו שקרה, בערך באותו זמן, בהרבה מושבות אחרות ולהרבה שליטים קולוניאליים, החלו הילידים המוסלמים לדרוש, ובתוקף גובר והולך, זכויות רבות יותר. כל מיני נסיונות מטעם צרפת לרצות במשהו דרישות אלה נתקלו בחומה בצורה של התנגדות המתיישבים ממוצא אירופי ובשדולה חזקה מאד שלהם (וגם זה נשמע מוכר) במוסדות השלטון. לפיכך, ב – 1 בנובמבר 1954, הכריזו המוסלמים באלג'יריה על מרד בצרפת. בראש המורדים עמד ארגון ה - FLN (ר"ת בצרפתית של: חזית לשחרור לאומי) שלאורך כל זמן המרד פעל בכל כוחו, ולא בעדינות, לשימור דומיננטיות זו. אמצעי המרד היו פעולות נגד כוחות הבטחון ונציגי השלטון הצרפתי, טרור חסר אבחנה כלפי אוכלוסיית המתיישבים, וחיסול מסיבי של "משתפי פעולה" עם הצרפתים ושל אילו שהיו להם השגות על הדרך או זהות העומדים בראשה. 

לא כך היה באלג'יריה. מה שסיבך בהרבה את המצב שם היה התנחלות אירופית בקנה מידה גדול במרוצת השנים. גודלה – כמיליון איש, בסטטוס של אזרחים צרפתים, ושיעורה – יותר מ – 10% מהאוכלוסייה, הכתיבו התייחסות שונה מפינוי מושבה זו או אחרת באותן שנים. אגב, חלק גדול מהאירופים, אולי רובם, לא היה כלל ממוצא צרפתי. כמות כה גדולה של אנשים, יחד עם הריחוק מצרפת וההרכב האתני השונה, הוביל למעין "ציביליזציה ייחודית" מבחינת תרבות, הווי ומזג. חלק ממאפייניה מזכירים במידה מפתיעה (ואולי לא כל כך) את בת-ים או נתניה של שנות השישים-שבעים. לרוע המזל, גם התרבות הפוליטית של המתיישבים הייתה ייחודית, ולא לטובה, במושגים מערב-אירופיים. התנועה היתה דו-סטרית ומאות אלפי אלג'ירים, ממש כמו הפלסטינים אחרי 1967, מצאו פרנסתם כפועלים שחורים בצרפת. עובדה זו עזרה מאד למימון, ולקיום בכלל, של המרד.לאחר מלחמת העולם השנייה החל בעולם תהליך דקולוניזציה מסיבי שאנו בישראל חלק מה"נהנים" ממנו, ושנמשך, למעשה, ממש עד עצם ימינו. בדרך כלל התהליך נתקבל די בהשלמה, ככורח מציאות, ע"י הציבור בארצות השליטות, לא מעט בשל עייפות משתי מלחמות עולם שעבר לא-מכבר. לעיתים היתה המדינה השלטת נזקקת ל"דחיפה" אלימה מצד המקומיים, אך לרוב, משזו הגיעה, לא התעקשה להאחז במקום מרוחק פיזית ומנטלית, ועוד כזה שתושביו לא רוצים בה, מודיעים על כך ונלחמים לשם כך. כך פינתה בריטניה את תת-היבשת ההודית, את ארץ-ישראל ואת לוב. כך פונו סוריה ולבנון. הולנד פינתה (לאחר התכתשות) את אינדונזיה. ארצות הברית את הפיליפינים. צרפת נדרשה לדחיפה רצינית הרבה יותר ולתבוסה צבאית בדיין-ביין-פו כדי לפנות את הודו-סין (כיום וייטנם, קמפוצ'יאה ולאוס) ב - 1954. כל אילו היו רק המתאבנים לגל דקולוניזציה נוסף החל ב - 1956 ועד אמצע שנות השישים, של (בעיקר) כמעט כל מדינות אפריקה (כולל מרוקו וטוניסיה השכנות לאלג'יריה), מדינות נוספות באסיה ומדינות באזור הים הקריבי.  

יהיו שיימצאו דמיון בין המצב הפוליטי הפנימי של צרפת לאחר מלחמת העולם השניה ("הרפובליקה הרביעית") לזה של ישראל. אי-יציבות פוליטית התבטאה בהחלפה תדירה של עשרות ממשלות. שביתות פרצו כל שני וחמישי. לתדמית הלא-מחמיאה של המוסדות האזרחיים צפוי תפקיד בעלילה שלפנינו. כמו כן, יש לזכור ברקע שמדובר בשנים לא-רבות לאחר מעין פילוג בין תומכי ממשלת וישי הפרו-גרמנית ל"צרפת החופשית" האנטי-גרמנית. בנוסף, צרפת טרם התאוששה לחלוטין מנזקיה הכלכליים של מלחמת העולם השניה. את דיין-ביין-פו כבר הזכרנו.  

בתחילת המרד לא העלו הצרפתים בדעתם את רעיון העזיבה. בנוסף לצעדים צבאיים, בצעו מספר רפורמות, שיחד עם השקעות כספיות, שיפרו את טיב השירותים שהעניקו לאוכלוסייה המוסלמית. בדומה לתוצאות של צה"ל מול הערבים, כמעט בכל התנגשות בין הצרפתים למורדים, ניצחו הצרפתים. בניגוד לכאן, המורדים פעלו בארץ המתאימה הרבה יותר למלחמת גרילה. בעת צרה יכולים היו המורדים, שהצטיינו בכושר סבל ובקשיחות, למצוא מחסה בארץ הגדולה בערך פי מאה מארץ-ישראל המנדטורית ונופה ברובו מדבריות והרים גבוהים. מחסה אחר נתנו מרוקו וטוניסיה השכנות. בזו האחרונה (שם ישבה לימים מפקדת אש"ף מ – 1982 עד לפני כעשור) שכנה מפקדת המורדים. כך, סדרה ארוכה של ניצחונות על המורדים לא חיסלה את ההתנגדות. מי שמחפש הקבלה אפילו בפרטים הקטנים, הרי המחלוקות בין המנהיגים בשטח למנהיגים בטוניסיה מזכירות את המחלוקות בין אש"ף-פנים ואש"ף-טוניס באינתיפדה הראשונה. אלמנט מקביל אחר הוא שכדי למנוע מעבר נשק ותגבורות, הצרפתים בנו גדר יעילה למדי על חלק מגבול אלג'יריה – טוניסיה.  

אגב מלחמה במורדים, החיילים הצרפתים כנראה לא ידעו ש"שיח לוחמים" עומד לצאת בעוד שנים מעטות, מזרחה משם, בואכה ירושלים, והתנהגות צה"ל הנה ממש מופת לאיפוק, בהשוואה. בכל זאת, חלק מהדיון הצבורי בצרפת של אז בנושא זה מזכיר במשהו אותנו. גם שם, למשל, עמדו אישי רוח נחשבים, כמו ז'אן-פול סרטר וסימון דה-בובואר, בראש הטוענים שהכיבוש משחית. בין היתר, הם חתמו על מכתב הקורא לחיילים לסרבנות. והיו גם כמה שחצו לחלוטין את הקווים.   

גם התנהגות המתנחלים מהווה מופת למשמעת אזרחית בהשוואה למתיישבים ממוצא אירופי. לאורך כל תקופת המרד באלג'יריה קיימו המתיישבים ארגונים לא-רשמיים למלחמה במוסלמים. פעולות תגמול וטרור-נגדי של המתיישבים הפילו אלפי חללים. השלטונות לא עשו די, אם בכלל, למיגור התופעה וסביר שאח"כ התחרטו על כך. שכן, אם נקדים את המאוחר, בסופו של דבר, כשרעיון אלג'יריה העצמאית החל להתקבל יותר ויותר על דעת השלטונות, פנו ארגונים מחתרתיים של המתיישבים כנגד כוחות הביטחון הצרפתים וגם בהם הפילו קורבנות. אותם ארגונים עשו גם מספר נסיונות התנקשות לא-מוצלחים בנשיא.  

גורמים בצבא הצרפתי, בעיקר צבא הקבע , ובקרב המתיישבים שללו בחריפות כל מחשבה בכיוון זה. בעוד קל להבין את עמדת המתיישבים, עמדת הצבא, ואפילו קיומה בכלל של עמדה כזו, דורשת הסבר.לאחר כמה שנות לחימה "נפל האסימון" לממשלת צרפת באשר להבנה שלא ייתכן, לאורך זמן, להחזיק באלג'יריה נגד רצון תושביה ושלילת מתן זכויות אזרח לרובם. לנוכח מספרם של המוסלמים ושיעור הריבוי הטבעי שלהם, נפלה גם אופציית האזרחות הצרפתית המלאה למוסלמים. צעד כזה היה משנה לחלוטין את אופייה של ארץ האם. (ואכן, כיום ישנם למעלה מ – 30 מליון מוסלמים באלג'יריה ובצרפת ישנם  פחות מ – 60 מליון תושבים, מתוכם כמה מיליוני מוסלמים). כך החלו מחשבות על מתן עצמאות לאלג'יריה.  

היו בצבא הקבע הצרפתי מספר אלמנטים שהפרידו אותו מהחברה הצרפתית בכללה. הצבא עסק רבות בפעילות מעבר לים, מה שהעמיק את זהותן הייחודית של היחידות שעסקו בכך. מפקדים הרחוקים מארץ האם התרגלו, לא-אחת, להתמודד בעצמם עם שאלות המשיקות לתחום הפוליטי-אזרחי. בנוסף, שירות הקבע בצבא היה ארוך וגיל הפנסיה לקצינים גבוה. כל האמור גרם, כנראה, לתחושת זהות בין מפקדים לצבא הצרפתי מצד אחד, ולפטרנליזם כלפי יחידתם, מצד שני. אלמנט מפריד נוסף הוא "לגיון הזרים" בצבא הצרפתי, המורכב מאנשים מרחבי העולם שוויתרו על חייהם הקודמים, שהצבא הוא בעצם כל עולמם וביחוד, החיבור היחיד שלהם לצרפת. ל"לגיון הזרים" היה תפקיד חשוב במלחמה באלג'יריה בכלל ובהתקוממות של הצבא בפרט.   

הצבא הצרפתי, בעל ההיסטוריה המפוארת, היה באותה תקופה צבא פצוע, השואף להוכיח את עצמו בשדה הקרב. התבוסה לגרמנים ב – 1940 קדמה לקרע של תקופת וישי. ב – 1954, כאמור, הובס הצבא בהודו-סין, לאחר מלחמה לא-פופולרית ולא-תמיד בהירה במטרותיה המדיניות. ב – 1956, במבצע סואץ, שהתנהל במקביל ל"מלחמת קדש" שלנו, הצבא הצרפתי, שניצח בקרב, נסוג מסיבות מדיניות, בלא להשלים את משימתו. הודו-סין וסואץ, יחד עם דיבורים על ויתורים באלג'יריה, גרמו לתחושת "סכין בגב" מצד הדרג המדיני בקרב גורמים בצבא. למתנגדים לפינוי נוסף נימוק מעשי, שעצם העלאת אפשרות כזו מרפה ידי תומכים פוטנציאליים בקרב המוסלמים ומקשה על ניצחון הצבא. לכך נוסף החשש ה"ביטחוני", תולדת "המלחמה הקרה", שאת מקום הצרפתים יתפסו הקומוניסטים, כפי שקרה כבר בהודו-סין, לפעמים לאותם חיילים עצמם.

אותם גורמים בצבא הצרפתי ביקשו רק "תנו לצבא לנצח" (ואל תפריעו, לשם שינוי). האמור חל רק על חלקים בצבא הקבע ולא על כולו, וכן על כמה יחידות עילית. אכן, חיילי החובה באלג'יריה התנהגו יותר כאזרחים צרפתים מן השורה בשאלת אלג'יריה.   

ב – 1958 הגיעו פעולות מרי של המתיישבים והצבא לרמה בה הרגישו המוסדות האזרחיים בצרפת מאוימים. בין היתר, המתיישבים השתלטו על בנין הממשל באלג'יר והצבא השתלט על קורסיקה. דרושה היתה תגובה נחרצת של השלטונות והיתה הרגשה שלרפובליקה הרביעית כלים חלודים מדי לצורך כך. יצאה פניה אל הגנרל דה-גול, שנהנה מיוקרה עצומה מאז שימש מנהיג "צרפת החופשית" לאחר התבוסה לגרמנים ב - 1940, לקבל עליו את עול השלטון. חלק מהתומכים בצעד זה סברו שדה-גול יחזק את אחיזת צרפת באלג'יריה. דה-גול התנה את הסכמתו בתיקונים חוקתיים מסוימים שיקלו עליו את יכולת הביצוע, תוך שמירה על דמוקרטיה מלאה. המבנה השלטוני החדש, שבראשו דה-גול כנשיא, נקרא "הרפובליקה החמישית", קיים עד ימינו וכולל סמכויות רחבות לנשיא בהשוואה לראש-הממשלה.        

עם כניסתו לעובי הקורה, כנראה בהדרגה, הגיע דה-גול (שנעזר במשאלי עם ככלי ללגיטימציה של שלטונו וצעדיו) להבנה שלא יהיה מנוס מפינוי אלג'יריה. נפתח ערוץ חשאי למשא-ומתן עם ה – FLN. משחלחלה ההבנה לגבי עמדתו של דה-גול, והגיעה לאלג'יריה, פרצה ב – 1960 התקוממות בקרב המתיישבים שהפילה כמה עשרות קורבנות. התקוממות אחרת פרצה ב – 1961 בקרב כמה יחידות עילית בצבא שבאלג'יר, ביניהן לגיון הזרים. ההתקוממות התמסמסה לנוכח נאום תקיף של דה-גול, אי-השתתפות חיילים מן השורה בהיקף רחב, ארגון לקוי ואולי בעיקר – העדר אופק. הרי לא היה שום סיכוי לקבלה בציבור של הפיכה צבאית, כזו שתאפשר למבצעיה יציבות כלשהי לאחר מכן. 

בסופו של דבר, הושג הסכם עם ה – FLN ולפיו תוענק עצמאות לאלג'יריה. האופי האכזרי של הלחימה, פעולות הטרור וההרג ללא הבחנה מצד המוסלמים והטרור-הנגדי מצד המתיישבים סגרו למעשה את האופציה של הישארות האירופים משנתקבלה ההחלטה על סיום שלטון צרפת באלג'יריה. 

הארגונים המיליטנטיים שהיו קיימים כבר קודם, כאמור, בקרב המתיישבים, התגבשו בינתיים לארגון מחתרתי בשם OAS (ר"ת בצרפתית של: ארגון צבאי חשאי). בין חבריו היו גם גנרלים-לשעבר בצבא צרפת. הארגון פעל בכל כוחו לסיכול ההסכם. פעולותיו כללו נסיונות התנקשות, גם בצרפת עצמה, בדה-גול ובאחרים ופעולות טרור רבות-קורבנות בקרב המוסלמים, שלבשו לקראת הסוף אופי של "תמות נפשי עם פלשתים". ה – OAS הפיל קורבנות בקרב כוחות הבטחון הצרפתים שניסו לבלמו והטיל פחד, גם באמצעות חיסול מתנגדים לדרכו, על ציבור המתיישבים.  

ב – 1962 קבלה אלג'יריה עצמאות וה – FLN קבל את השלטון בה. כמעט כל המתיישבים ממוצא אירופי (וכמעט כל היהודים) עזבו. רובם לצרפת. חלק מהיהודים עלו לישראל. משך זמן-מה חיסל ה – FLN אלפים רבים מאילו שנחשדו בשיתוף-פעולה עם הצרפתים או שסתם ערערו על שלטונו. הצרפתים יכולים היו להתפנות סוף-סוף לדברים חביבים הרבה יותר. אחרי הכל, היתה זו תקופתם של בריז'יט ברדו וז'אק ברל

תגובות

"גם התנהגות המתנחלים מהווה מופת למשמעת אזרחית בהשוואה למתיישבים"

אולי, אבל נתת להם קצת יותר מדי קרדיט. בכל זאת יש והיו פה התארגנויות כולל תג מחיר, המחתרת היהודית ומחתרת בת עין. ישנן לא מעט התקפות של מתנחלים על על פלסטינים שמעבדים את אדמתם. להתעלם מזה לחלוטין זה לא להציג את התמונה המלאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בני גשור