אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על עקירה, מתנחלים ומכבסת המילים


התמונה של נח שמיר
מפת רצועת עזה וגוש קטיף
מפת רצועת עזה וגוש קטיף

הרוחות מתלהטות שוב, בעזרתה האדיבה של התקשורת רודפת הרייטינג, מהגימיקים האחרונים של המתנחלים המנהלים קרב מאסף נגד ההנתקות הממשמשת ובאה. אני יושב מול הטלביזיה ורואה אישה קשישה, ניצולת שואה, שיזמה את ענידת הטלאי הכתום. היא מגינה בלהט על הגימיק הזה ואומרת "גם שם הכל התחיל ככה. שמו אותנו על משאיות ולקחו אותנו מבתינו". כשמקשים על ביתה, הרוח החיה מאחורי המסע ההזוי הזה, ושואלים: "הרי אינך מעלה בדעתך שמישהו מתכוון כאן להרוג יהודים" היא משיבה " אצל שרון אי אפשר לדעת איך זה יגמר". אני יושב מול המסך, בן לניצולי שואה, שמרבית משפחתו צעדה אל תאי הגזים עונדי טלאי צהוב, ליבי נחמץ ואיני מאמין למראה עיני.

הגימיק הזה, תודה לאל, מאחורינו. לא שהיתה התנצלות על השימוש הציני והנתעב ב"סמל" השואה הזה, או חרטה על הדבר. "השימוש בטלאי הכתום גרם לנו נזק" אומר דובר גוש קטיף. "הוא יצר אנטגוניזם נגדינו ולא הועיל לנו". הסיבה להורדת הטלאי הכתום היא טקטית ותועלתית ואם יראה להנהגת המאבק מועיל להשתמש בתועבות אחרות, אין להם כל מניעה לעשות זאת. פרשת הטלאי הכתום גרמה לי למחשבה על השימוש הציני שעושים המתנחלים בתקשורת (שלמרבית האירוניה נתפסת בדרך כלל כשמאלנית). 

עקירה 

אין כל ספק שזה מאד לא נעים למשפחה להעקר מביתה בניגוד לרצונה. זו הסיבה שאני תומך בפיצוי המפונים מעבר להשקעתם בבית ובפרנסה בישוב המפונה. כמובן לא בהגזמה המטורפת שהיתה בפינוי סיני. מעבר לזה, בואו ונבחן לרגע את הטראומה הנוראה שמציגים לפנינו ראשי הלוחמים נגד הפינוי . למרבית הפלא, דוקא  הקיצוניים שבין המתנחלים, אלה המונעים ע"י אידיאולוגיה טהורה ולא מניעים חומריים הם אלה המציגים את העקירה המיועדת כדבר הנורא ביותר. מאנשים כאלה הייתי מצפה להתגברות הקלה ביותר, שכן רוב הציבור סבור שהדבר הוא לטובת המדינה, והרי טובת המדינה היא הדבר החשוב ביותר עבורם. המתנחלים ה"פחות אידאולוגיים" מקבלים את הגזרה ומתכננים את המעבר. אין לי לכן כל ספק שנוראות העקירה, מעבר לכאב האמיתי הכרוך בזה, היא מניפולציה רגשית שאנשים אלה עושים כחלק מהמלחמה נגד ההנתקות, שהמניע העיקרי וכמעט היחיד למלחמה בה היא השליחות המשיחית של גאולת ארץ ישראל מיד הגויים. 

בואו נתייחס לעקירה מהבית. אני עזבתי, לפני שנות דור, את ירושלים, עירי האהובה, וירדתי דרומה בעקבות העבודה שהוצעה לי. אנשים עוקרים מביתם מסיבות שונות ומשונות – פרנסה, שיפור איכות חיים, מריבות עם השכנים ועוד. נכון, אין זו עקירה מאונס,  אבל ראשית רציתי להתייחס לנושא עזיבת בית אהוב או מושקע או מקום אהוב. לא נעים אבל בהחלט לא נורא. 

אני גר 22 שנים בבית נחמד בעומר. דומה לאלה של מתנחלי גוש קטיף. יש לי שלושה יתרונות עליהם:

א. שילמתי על הבית במיטב כספי. שום הטבות או סיבסוד שהפכו את המעבר לכל כך אטרקטיבי למתנחלים רבים.

ב. במשך כשנה לאחר המעבר לבית, נהגתי כל יום לעבוד על הבית עד מאוחר בלילה – חפרתי תעלות והעמדתי תאורת גינה, ריצפתי שבילים ומשטחים והעמדתי את הגינה במו ידי. לא היה לי כסף לשלם מעבר לרכישת הבית והיה לי גם סיפוק רב מהעבודה העצמית. אני בספק כמה מהמתנחלים עבדו על בתיהם כמו שעבדתי אני. בדרך כלל עשו זאת הפלסטינים שמעבר לגדר. לכאורה אני אמור להיות קשור לביתי יותר מהם.

ג. אני לא הלכתי לגור במקום שנוי במחלוקת שהיה ברור שהוא עלול (מבחינתם. "עשוי" מבחינתי) לעמוד למשא ומתן ולהיות מועבר לפלסטינים במסגרת הסדר כלשהו. גם הטענה ש"המדינה שלחה אותם" היא במרבית המקרים אחיזת עינים. איש לא הועלה על המשאית בניגוד לרצונו (כמו שקרה בלא מעט עיירות פיתוח לעולים החדשים) ונשלח לארץ גזרה. הם הלכו מרצונם, לפעמים בעידוד המדינה (ואז בריפוד כספי כבד), או בניגוד לרצונה.

ולמרות כל האמור למעלה, אני מצהיר בזאת (וכמובן אתם יכולים לומר שאני עושה זאת כי זה לא יקרה, אבל אני מקווה שתאמינו לי) שאילו נוצר המצב שבו המדינה היתה באה ואומרת לי שטובתה דורשת ממני לפנות את ביתי ולעבור לישוב אחר, כמובן תוך פיצוי מתאים ועזרה במעבר, הייתי עושה זאת. נכון, בלב כבד ומתוך כאב. לא הייתי מעלה על דעתי, חלילה, להשוות את המעבר הכפוי לשואה או להתבצר בביתי ולהלחם בחיילי צהל, שבמקביל יצטרכו להגן על המתנחלים האלה ועל עצמם מפני אירגוני הסרוב הפלסטינים שינסו לזנב בתהליך ולהציג אותו כנסיגה שהם כפו. 

אני רואה לכן בדיבורים על השואה הנוראה של עקירת יהודים מבתיהם ופינוי ישובים יהודיים בעיקר מניפולציה ריגשית המשמשת כאחד מכלי הנשק במלחמה נגד התהליך, הנוגד את עמדתם האידיאולוגית המשיחית של רוב המתנחלים, וניצול ציני של התקשורת הקופצת על העניין כמוצאת שלל רב בדרך למחירת עוד עיתונים או דקות פרסומת.  אני מציע לכולנו אמפתיה לכאבם של המפונים אבל לא נפילה בפח המניפולציה הרגשית שהם מנסים לכפות עלינו.  

אגב, מעניין לדעת כמה מהמתנחלים האלה, שכאב העקירה בפיהם, הצטרפו למאבקם של תושבי איקרית ובירעם שנעקרו מבתיהם על לא עוול בכפם לפני שני דורות ועד היום לא מקבלים את הזכות אפילו לשקם את הכנסיות בכפריהם הנטושים וההרוסים. 

"מתיישבים" לעומת "מתנחלים" 

 אנחנו אלופי העולם במכבסת המילים. אחרי ה"סיכול הממוקד" שהחליף את ה"חיסול הממוקד" שגם הוא בא במקום סתם "חיסול", או בפי המתנגדים החריפים "הוצאה להורג" (ואין כאן הבעת דעה על צדקת החיסולים), שמתי לב שהמתנחלים מעדיפים בזמן האחרון את השם הנייטראלי "מתיישבים". הדבר משעשע למדי, שכן הם היו אלה שטבעו את המונח "מתנחלים" שמתאים למהותם ככפפה ליד.

אקט ההתנחלות הוא הרבה מעבר להתיישבות גרידא. התיישבות היא מה שכולנו עושים כשאנו קונים דירה במקום מסויים. נכון, יש במילה קונוטציה של עלייה על הקרקע ולכן מי שהולך ליישוב לא עירוני ולבית צמוד קרקע נתפש כ"מתיישב" יותר מחברו העירוני, בעיקר אם זה יישוב חדש. אבל ב"התנחלות" הבית הוא לא העיקר. העיקר הוא תפישת נחלה שלכאורה היתה בידי זרים וצירופה לנחלת אבות, כלומר "שחרור" האדמה. במשך שנים רבות, יותר משנות דור, היו המתנחלים גאים בזהות הזו ובכל מה שמשתמע ממנה. 

בשלב מסויים, בעיקר עקב הזרמת כספים רבים להתנחלויות ולכבישים המובילים אליהם, לעומת קיצוצים ומצב קשה ביישובים בתוך הקו הירוק והשימוש הפוליטי בעובדה זו שנעשה במערכות הבחירות השונות, התחילו המתנחלים לחוש אנטגוניזם כלפיהם, ככאלה הנהנים מהעוגה הציבורת מעל ומעבר למגיע להם ועל חשבון אחרים. ואז, כנראה, הגה מישהו את הרעיון המבריק של הסוואה. "מתיישבים" היא מילה נייטראלית. היא נכונה גם ליישובים בנגב והגליל. בואו נקרא לעצמינו "מתיישבים" ואז יהיה טשטוש תחומים ולא כל כך ישימו לב אלינו. וזה עבד לא רע. ולמרות שאקט ההנתקות מבדיל בצורה ברורה בין "מתנחלים"  לסתם "מתיישבים" (שאני מקווה שלכאלה הם יהפכו לאחר סיום התהליך) השם הנפוץ בתקשורת הוא "מתיישבי גוש קטיף" ולא "מתנחלי גוש קטיף".

אגב, יש לכם אולי שם חלופי עבור תושבי הנגב שיעזור לנו לשלם פחות מס הכנסה?...  

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נח שמיר