דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   היסטוריה

המאה הארבע עשרה: מרד הז'אקרי

צבי זהבי 

בשלהי ימי הביניים, ליתר דיוק, המאה הארבע עשרה ב 28 לחודש מאי  1358, לאחר התנגשות בין קבוצת איכרים וקבוצה חמושה של חיילים בעיירה סן לה אסר (Saint-Leu-d Esserent), ליד העיר  Creil, נהרגים מספר אבירים.זו ירית הפתיחה להתפרצות המרד הגדול  של פשוטי העם ואיכרי 'איל דה פראנס' (Ile-de-France ) נגד  אנשי האצולה. זאת תהיה התקוממות ספונטנית, פתאומית, ברוטלית ובעלת עוצמה חזקה בהיקף רחב.  למרות זמנה הקצר עד החמש עשרה ביוני 1358, תהיה לאחת הגדולות בתולדות צרפת בהיקפה ובעוצמתה  והמילה "ז'אקרי"( La Jacquerie ) תסמל כל מרד איכרים בהיקף שכזה. במאמר זה ננסה להבין מדוע פרץ מרד איכרים דווקא בשנים אלה?  ודווקא באזור חקלאי, עשיר זה של צרפת? האם זה היה אירוע בודד או חלק  מהתקוממות הבורגנית הפריזיאית ב- (58-1356) בראשותו של אטיין מרסל (Etienne MARCEL ). כמו כן  נסקור את מאפייניה העיקריים של המאה ה- 14 והשפעתם העמוקה על האירועים. ולפי סדר השנים גם את התקוממות הבורגנות  ומרד  האיכרים -  ז'אקרי.

מאפיניי המאה הארבע עשרה

ספינות סוחר של העיר "גנואה" שהגיעו  מהעיר "קאפה" בחצי האי כרים שבים השחור לעיר "סיינה" שבסיציליה (1347} נושאות בחובן גרעין של מוות. על הספינות כבר היו מוטלות גופות נגועות. מהן מתפשטת מחלת הדבר - "המוות השחור" ומפילה במהירות אלפי חללים.

נזקי טבע:  ניתן למצוא שינויים אקלימים כבר בהתחלת המאה. משנת 1315 משתרר קור עז, על  אירופה עוברת תקופת "הקרח הקטנה" שמביאה עימה לאחר מכן גשמים עזים,שיטפונות , פגיעה קשה ביבולים ובשדות, התפוקה החקלאית לא מצליחה להדביק את גידול האוכלוסייה. רעב ועוני ומחלות שוררים בכפרים (1320 les pastoureaux ). 

המגיפה השחורה: ספינות סוחר של העיר "גנואה" שהגיעו  מהעיר "קאפה" בחצי האי כרים שבים השחור לעיר "סיינה" שבסיציליה (1347} נושאות בחובן גרעין של מוות. על הספינות כבר היו מוטלות גופות נגועות. מהן מתפשטת מחלת הדבר - "המוות השחור" ומפילה במהירות אלפי חללים. מערי איטליה שולחת המגיפה גרורות הרסניות המגיעות לכל ארצות אירופה: בשנת  1348 לצרפת ,אנגליה,  לשוויץ והונגריה, בשנת 1349 לפיקרדי, פלנדריה, לארצות השפלה ולפריז.  הנזקים אדירים: התוצאה הראשונה היא דילול האוכלוסייה בכפרים ובערים {כשליש מאוכלוסייה נעלם}, והשפעות חמורות על הכלכלה ועל התפישה החברתית - דתית באירופה. 

המלחמות: אם לא די ה"מוות השחור" אזי בתקופה זאת האלימות והמלחמות התכופות ( מלחמות מאה השנים) גורמות לנזקים עצומים בכפרים: אבידות גדולות בנפש, הריסת יבולים, עדרי בקר נכחדים. מעשי שוד ביזה ע"י חיילים משוחררים או כנופיות של שודדי דרכים וגנבים הופכים לתופעה מאד נפוצה. העוני, הפחד, חוסר הביטחון והדיכוי המתמשך מצד האצולה גורמים להתמרמרות בקרב פשוטי העם ולמרידות חוזרות ומשתנות. כל אלו מביאים למהפך החשוב בחברה הפיאודלית של המאה ה-14. 

המשבר הכלכלי: נזקי הטבע, המלחמות והתחלואה גורמים להאטה אדירה בפעילות הכלכלית ולאינפלציה. מסתמן מחסור קריטי בידים עובדות. כתוצאה מכך המשכורות עולות וכמות המוצרים יורדת. המחירים  נוסקים במקביל לירידה תלולה ברמת החיים בכפרים ובערים הגדולות. מלך אנגליה מנסה (1349) להקפיא את המשכורות,[1] ובצרפת מותרת עליה של שליש במשכורות. היכחדותם של חייבי מס רבים והצורך המתמיד בשמירת הסדר, בממשל תקין ובהוצאות המלחמות הרבות מחייבות  את השליטים להעלות את המסים ולגבות כספים נוספים.

קרב קרסי.  אם לא די ה"מוות השחור" אזי בתקופה זאת האלימות והמלחמות התכופות ( מלחמות מאה השנים) גורמות לנזקים עצומים בכפרים: אבידות גדולות בנפש, הריסת יבולים, עדרי בקר נכחדים. מעשי שוד ביזה ע"י חיילים משוחררים או כנופיות של שודדי דרכים וגנבים הופכים לתופעה מאד נפוצה.

המשבר החברתי : משבר של האצולה : אכן אנו עדים במאה ה-14 על שינויים דרסטיים בחברה הפיאודלית.  שינויים הנובעים מהמשבר והתמורות שעוברת האצולה  (la crise de la noblesse ) . כוחה היה מבוסס על הכנסות מרכוש (האחוזות), מגביית כל מיני מסים ומסמכויות מיוחדות שקיבלו מהמלך. תפקידם בצבא היה מרכזי. הכוחות המזוינים התבססו על גייסות פיאודלים שהוקמו מכוח התחייבות ואסלית ופוזרו לבתיהם לאחר ארבעים ימי לחימה.  מבנה הצבא משתנה, אם בחלקו הוא עוד מורכב מאצילים כעת רובו מתבסס על שכירי חרב ממושמעים המשרתים תמורת כסף, שלל וביזה. גם שיטות הלחימה משתנות. חוסר המשמעת הקיבוצית של האצולה מחייבת את המלך ז'אן השני [2] לבטל את מנהג הנסיגה העצמאית לפיו יכלו האצילים לסגת מן המערכה לפי ראות עיניהם.   חשיבותה הפוליטית של האצולה פוחתת לטובת המלך. האצולה נכנסה למצוקה כספית כאמור עקב ירידת ערך ההכנסות והאינפלציה,תמותת איכרים ועליית השכר. ההוצאות גדלות ורבים מהם נאלצים לעזוב את אדמתם ולהצטרף לכנופיות המשוטטות באיזורי הכפרים, משחרות לביזה וגניבה. ההצקות הבלתי פוסקות לאיכרים הופכות לבלתי נסבלות.  

המצב הפוליטי : עם פטירתו של מלך צרפת  "שארל ה-10" בשנת 1328 ללא יורשים  ויורשיו ממין זכר של פיליפ לבית הקפטינגים נפטרים גם הם ללא יורשים גורמים לקרב הירושה לכתר צרפת. קרב ירושה שהוא אחד הגורמים הישירים ל "מלחמת מאה השנים". היורשים המועמדים : פיליפ לבית וולואה (Valois)  ואדוארד השלישי מלך אנגליה. לאחר התיעצות עם "אסיפת המעמדות" נבחר פיליפ דה וולואה (Philippe de Valois) למלך צרפת. ובכך מסתיימת שושלת הקפטינגים ומתחילה שושלת הוולואה. אדוארד השלישי מחליט לתבוע לעצמו את כתר צרפת ובכך מתחיל באופן ישיר את מלחמות מאה השנים. 

ז'אן השני (1350 ):  יורש את אביו פיליפ לאחר תבוסת קרסי ( Crecy) בתקופה קשה בה המגיפה השחורה משתוללת ומפילה חללים רבים, מחסור בידים עובדות, אינפלציה,פיחות ערך הכסף. ז'אן השני נחוש בדעתו למחוק את כישלונות אביו נגד אנגליה. הוא מנסה לשקם את הממלכה אך בעוד קופת האוצרריקה אין ידו משגת את הכסף לשלם לצבא, לנהל שלטון תקין וגם להחזיק חצר מפוארת.  הבעיה העיקרית של המלוכה היא מחסור קשה בהכנסות,למלוכה אין שיטה של מימון כספים לכיסוי הוצאותיה והיא מנסה להשיג כספים בכל דרך אפשרית: הפחתת ערך המטבע, הלוואות מבנקים, ממיסוי שרירותי. למלך אין ברירה והוא נוכח שעליו לכנס את אסיפת המעמדות בכדי לקבל מימון לצבאו . בנוסף, הקרב על הירושה מתחדש במלוא עוזו : אדוארד מלך אנגליה אוסף צבא גדול ומחדש  את התקפותיו בשתי חזיתות:  אחד בפיקודו של הנסיך השחור בלגנדוק- (Languedoc ) שבדרום צרפת ושני בפיקודו של הדוכס מלנקסטר שנועד להתחבר עם צבאו של "שארל מלך נוורה" בנורמנדי.                                                                                 

שארל מנוורה: בנו של פיליפ ובן 24, מבקש לעצמו את כתר צרפת על סמך היותו נכדו של מלך צרפת שארל העשירי. היה ידוע בחכמתו ובתככיו. מתפייס עם ז'אן השני ב-1354 ומחפש את חברתו של יורש העצר שארל דה נורמנדי (Charles de Normandie  ) שהיה בן גילו ובן דודו בשנת 1356. ז'אן השני החושד בו בניסיון התנקשות עוצר אותו ברואן(Rouen  ) וזורקו לבית הכלא[3] . בהמשך "שארל מנאוורה" יתחבר לקומונה הפריזאית (1358) ויחתור נגד יורש העצר אך מצד שני יעזור לאצולה לדכא את "הז'אקרי". האסיפה מתכנסת בחדש דצמבר 1355, בנוכחותו המלך  מתקבלת החלטה על הטלת מסים חדשים. הכסף מיועד אך ורק לצרכי מלחמה ומוגבל לתקופה של שנה בלבד.  במקביל, המעמד השלישי מנצל מצב  עדין זה להשגת סמכויות נוספות לעצמו. זאת תהיה התחלתה של פעילות פוליטית מצד האסיפה לצידו של המלך. לכך שאף  המעמד הבורגני להגיע.

קרב פואטיה. גדודים של הצבא הצרפתי הגדול נסו על נפשם בצורה מבישה ותיאור התבוסה נפוץ בכל צרפת. לתבוסה בפואטיה היו השלכות מרחיקות לכת: האנגלים החזיקו במלך צרפת בשבי כקלף מיקוח למשא ומתן.

קרב פואטיה:  ההתנגשות הגורלית בין צבאו של הנסיך השחור וצבאו של ז'אן השני התבצעה  בתשעה עשר לספטמבר 1356 ליד פואטייה כשמלך צרפת צועד בראש הצבא. צבאו של הנסיך השחור מנה כ 7000 איש, הותקף בכפר קטן כ 3 ק"מ מדרום לפואטייה על ידי כוח צרפתי גדול מהם בהרבה שמנה כ 15000-20000 לוחמים. הצרפתים התכוונו ללכוד את הנסיך השחור ולמנוע ממנו את היכולת לסגת אל בורדו ולמחוץ את צבאו. האנגלים שמו את הקשתים מאחור ובצדדים מסודרים בצורת V. מלבד הכח שהוצב במקום, הוסתר כח פרשים נוסף ביער שמאחור. הכח הצרפתי הופרד לארבעה חלקים. החלק הקדמי שמנה כ 300 פרשי עלית בפיקודו של הגנרל קלרמונט לווה על ידי שכירי חרב גרמנים נושאי חנית. מטרת הכח הזה הייתה לפרק את העוצמה של הקשתים האנגליים ולהסיר את האיום הזה עוד מתחילת הקרב. החלקים האחרים היו חיילי רגלים (חלקם פרשים לא רכובים) תחת ניהולם של הגנרל דופין, דוכס אורליאן ומלך צרפת ז'אן ה 2. תחילת הקרב היה מעשה הטעייה של האנגלים שזייפו התקפה מצדם השמאלי (החזק), דבר שגרם להסתערות הפרשים בדיוק אל תוך "מקלחת של חצים" והוכיח שוב כי ימי הסתערות הפרשים הכבדים עתיד לעבור משדה המערכה. הכח השני, בפיקודו של דופין, נכנס ללחימה קשה אולם גם הוא נאלץ לסגת להתארגנות מחדש. למראה הנסיגה של דופין, צבאו של אורליאן נכנס לפאניקה וסב על עקביו במנוסה . עובדה זו הותירה את המלך וצבאו חסר אונים מול הצבא האנגלי. הקרב היה קשה ועקוב מדם. כח הפרשים רענן של האנגלים שהוסתר ביער איגף את הצבא הצרפתי ולמראהו נבהלו הצרפתים ופתחו במנוסה. המלך ז'אן השני נלקח בשבי. תוצאות התבוסה הצרפתית לא היו במונחים צבאיים בלבד אלא כלכליים גם כן - סכום הפדיון של המלך ז'אן השני לבדו היו שקולים להכנסה הצרפתית השנתית כפול שתיים. וכך, הצבא האנגלי הקטן פי כמה הנחיל ניצחון מוחץ לצבא הצרפתי. ז'אן השני נכנע ונלקח בשבי, גדודים של הצבא הצרפתי הגדול נסו על נפשם בצורה מבישה ותיאור התבוסה נפוץ בכל צרפת. לתבוסה בפואטיה היו השלכות מרחיקות לכת: האנגלים החזיקו במלך צרפת בשבי כקלף מיקוח למשא ומתן. בפריז יורש העצר בקושי מתמודד מול הבורגנות המנסה להגביל חוקתית את המלוכה.[4]  

ההתקוממות הבורגנות: 1356 – 1358 

מעמד הבורגנות: בערים המתפתחות במאות ה-12 וה-13 נוצרת חברה עירונית - בורגנית המחולקת למעמדות שונות כשהכסף הוא הקובע. בראש עומדים "המגנטים". איתם השופטים, אנשי ממשל, פקידי מינהל, אנשי הכנסייה, אנשי אוניברסיטה ובייחוד בעלי ההון.קבוצות אלה מחזיקים בשלטון הפוליטי והחברתי של העיר ומנהלים אותה לפי האינטרסים שלהם. התפתחות זאת זכתה לתמיכת בית המלוכה "הקפיטינגי" שעודד את פעילותם הכלכלית של הערים כמקור הכנסה נכבד של הממלכה. כבר בכינוס אסיפת המעמדות ב-2 לדצמבר 1355 ע"י ז'אן השני, ניסתה הבורגנות לקבל החלטות שיהוו התחלה של שינויים תחוקתים. לאחר תבוסת פואטיה האירועים קיבלו תאוצה: המלוכה איבדה מסמכותה ויוקרתה. המלך הצרפתי בשבי האנגלים.בנו הדוכס מנורמנדי , בן השמונה עשרה ימשול בשם אביו. האצולה נחלשת כלכלית ומאבדת מיוקרתה. רבים מהם נהרגו אבל רובם נסו משדה הקרב והעם איבד את אמונו בהם כמגינים על הבטחון. כל הסטרקטורה החברתית נחלשה. ונראה כי מצבה הכלכלי של הממלכה נמצא בכי רע. רק אסיפת המעמדות תוכל לעזור לשקם את המלוכה.המלך מכנס בדחיפות את האסיפה והצירים מתבקשים לאשר מתן כספים להגנת המלוכה. מצד שני המלך מתבקש לוותר על חלק מסמכויותיו ולשתף את אנשי  אסיפת המעמדות בניהול הממלכה. 

אסיפת המעמדות : עליית המעמד השלישי : בכינוס האסיפה באוקטובר 1356 שמונה מאות צירים שמחציתם הם בני המעמד השלישי, והם כרגע מקור הכספים העיקרי של המדינה, מחליטים להקים ועדה קבועה בת שמונים נציגים משלושת המעמדות שהציגו את דרישותיהם לפני יורש העצר: האסיפה מאשרת החלטות קודמות על גיוס כספים ע"י גביית מסים חדשים שיוטלו על כולם כגון מס על המלח.החלטה על הנכונות להעמיד צבא של 30000 חיילים לתקופה של שנה בתנאי שהאסיפה תפקח על ההוצאות.כמו כן האסיפה תבקש את הסכמתו של יורש העצר על סידרה של בקשות נוספות:

- פיטורם של שבעה יועצים מלכותיים שנודעו בשחיתותם.

- דרישה לכינוסה של מועצה בת עשרים חברים מתוכם שתים עשרה בורגנים .הממלכה תנוהל בעזרת מועצה נבחרת ע"י האסיפה ששריה אחראים לפניה כ התחלתה של מלוכה פרלמנטרית.[5]

- שחרורו של שארל מנאוורה מן הכלא.

- הסכמה להנהיג מסים נוספים להקלת נטל המלחמה.

במהלך האספות מתבלטים שני אישים בעלי השפעה: רובר לה – קוק ואטיין מרסל. 

אטיין מרסל: האישיות הבכירה שהצטיינה באסיפה והאדם שעתיד להיות הדמות החשובה היותר בהתקוממות הבורגנית. היה מנהיגם של הסוחרים ודוברה של האסיפה שהביעה אי אמון בממשל  המלכותי. "מרסל"  שייך למשפחה פריזאית עשירה העוסקת בתעשיית האריגים ובעלת השפעה רבה בקרב היצרנים ואנשי עסקים מהמעמד השלישי. בשנת 1354 הוא נבחר לתפקיד המקביל לזה של ראש עיר. תפקיד בעל השפעה גדולה המטפל בהספקת מזון לעיר, בהגנת העיר,בהחזקת מערכת הדרכים, במשטרת הנהרות ובגביית מסים .[6] "מרסל" דוגל בשינויים פוליטיים ובמתן יותר סמכויות והשפעה לבורגנות בניהול המדינה. הוא ראה נגד עיניו  את הקומונה של פריז כעומדת בראש ממלכת צרפת בעזרת איגוד ערים. 

רובר לה קוק : בישוף של העיר ליאון. ממוצא בורגני ובעל כושר דיבור יוצא דופן. היה פרקליט המלך  בשנות שלטונו של "פיליפ הששי" ויועצו של ז'אן השני.לעתיד  ידרוש שינויים שהיינו קוראים היום דמוקרטיים".[7]  נחשב לתככן ולתומך גדול "בשארל מנאוורה". רובר לה קוק שואף לתפקיד של ראש לשכת המלך. ביחד עם אטיין מרסל השניים מבקשים את שחרורו של "שארל מנאוורה" בכדי ללחוץ על יורש העצר, להביא לויתורים גדולים כגון החלפת יועציו והחרמת רכושם. 

שארל מנורמנדי: מקבל את הממלכה במצב קטסטרופלי: צבא מובס,אבירים ואנשי אצולה מושפלים ,כנופיות של שודדים או חיילים משוחררים משוטטים ובוזזים בכפרים, לא יכול להשליט סדר בממלכה . המצב הכספי חריף ביותר, האנגלים דורשים כופר גבוה עבור שיחרור המלך  ויורש העצר תלוי באסיפה המנסה ליטול לידיה את השלטון בפריז. למרות גילו הצעיר ובריאותו הרופפת התברך שארל  ביכולת עמידה מרשימה ובתבונה טבעית עליה יכול להסתמך בשעות מצוקה. לא היו לו שאיפות צבאיות מיוחדות ובנוסף עקשנותו ועמידה על  דעותיו יעזרו לו בהתמודדויות הרבות שיהיו לו בשנים הבאות ויצליח להגן על הכתר ולשקם את ממלכתו. בתחילה ינסה לגייס הון ע"י פיחות בערך הכסף. דוחה את דרישות אסיפת המעמדות ומצווה על פיזורה ולאחר מכן עוזב את פריז. (1357) 

התקנה הגדולה  מרס 1357: האסיפה מסרבת להתפזר ברוגז ודורשת להגביל את סמכותה של המלוכה. רובר לה קוק מעלה בנאומיו דרישות מפורשות לרפורמות. אטיין מרסל מנסה לגייס את הסוחרים ומאיים בשביתות אלימות ומתנגדבחריפות לפיחות המטבע שביצע יורש העצר. בנוסף הוא מצווה על כל הגילדות לשבות ולהתחמש. יורש העצר, חסר האמצעים הכלכליים, נאלץ לבטל את הצווים ולחזור לפריז ולכנס שוב את האסיפה. האסיפה מתכנסת מחדש בפברואר 1357 ויושבת חודש שלם על ניסוח  "התקנה הגדולה" בצרפתית המאגדת  את דרישותיו של המעמד השלישי ואת אידיאל הממשל החדש. היא מציעה מערכת של תיקונים לעיוותים קיימים מבלי לשנות את הקיים לפי עקרונות פוליטיים. התקנה הגדולה תכלול 61 סעיפים שבהם המלוכה לא תוכל להטיל מס חדש ללא אישור האסיפה. כמו כן לאסיפה תינתן הזכות להתכנס מעת לעת לפי רצונה.[8] אטיין מרסל מוציא לרחובות העיר המון של פועלים כאמצעי לחץ על יורש העצר על מנת שיחתום על התקנה  כregent-, תפקיד שהאסיפה דרשה ממנו שיקח על עצמו. הוקמה מועצת ה-36 והחלה בעבודתה. המלך ז'אן השני  ממקום מושבו כשבוי בלונדון, דוחה את חתימת בנו על התקנה ומבטלה (אפריל 1357).[9] כתוצאה מכך יורש העצר והמועצה לא מצליחים להשליט סדר תקין בממלכה.  חוסר ביטחון וחולשת השלטון ואי יכולתה של האסיפה לאכוף את החלטותיה מעוררים תנועות התנגדות בקרב כל המעמדות לאסיפה. [10]"הערים הטובות"  מסרבות להקשיב לקריאות האסיפה ולשלם מסים. תנועות מחאה אלו מעודדות את יורש העצר לוותר על שירותה של המועצה ומודיע  ב-15  לאוגוסט 1357 על החלטתו לנהל את הממלכה לבדו ולהשיב על כנם את היועצים המפוטרים. 

המהפיכה הפריזאית : יורש העצר מנסה לארגן את ההתנגדות מחוץ לפריז בעוד שאטיין מרסל נשאר בפריז ומחזק את הקומונה בדרכים שונות - הוא מביע את תמיכתו ב"שארל מנוורה"  ועוזר בעקיפין לבריחתו מהכלא. שארל מנוורה נועד לשמש כמלך חלופי במאבק נגד בית וולואה ומיד עם כניסתו לפריז משמיע הנסיך את טיעוניו לזכות על הכתר לפני אסיפה רבת משתתפים. יורש העצר ,שוב ללא אמצעים כספיים, חוזר לפריז ומחליט לכנס את האסיפה. בדומה לבן דודו , הוא נושא נאום לפני המוני העם וזוכה להצלחה מרובה .[11] תגובתו של אטיין מרסל תהיה חריפה ביותר ותסמל את התחלתה התקוממות האלימה. ב-22 לפברואר 1358, הוא מכנס 3000 איש מהאומנים והסוחרים שעל ראשם חבושה המצנפת כחול אדום, סמלה של פריז. וצועד בראשם לעבר ארמון המלך. באלימות ובכוח הם חודרים ללשכתו של המלך, רוצחים על הדרך שני מרשלים לעיני יורש העצר ומכריחים אותו לחבוש את המצנפת . תכליתה של  התקיפה היה להטיל אימה על הנסיך הצעיר על מנת שיקבל עליו את שלטונה של האסיפה. תגובתו של יורש העצר הייתה הפוכה. מבחינתו האימות הפוליטי נהפך לסיכסוך גלוי נגד המלוכה ונגד האצולה. הוא שולח את משפחתו מחוץ לעיר למבצר ב- Meaux  ובחודש מרץ הוא בעצמו עוזב את פריז לעיר Senlis ומשם מחזיר מלחמה. כך הופך הסכסוך הפוליטי הפנימי למלחמת אזרחים.רצח שני המרשלים מחלק את חייו הפוליטים של אטיין מרסל לשתי תקופות [12]: תקופה ראשונה - עד האירוע הזה הוא נחשב למנהיג שקול המנסה לתקן את עיוותי השלטון ובעד רפורמות צודקות ומיטיבות. הוא זוכה לתמיכה הן מאנשי האצולה והן מהבורגנות העשירה וגם מהמוני העם. לאחר הרצח הוא נחשב בעיני המלך כפושע הראוי לעונש ורבים מתומכיו העשירים זונחים אותו. אטיין מרסל ינסה להמשיך בדרכו בכל זאת למרות הסכנה של התפרצות מלחמת אזרחים. הוא ישלח לכל הערים הטובות מכתבים ויבקשם תמיכה והתלכדות סביב הקומונה הפריזאית אך קולו לא נשמע כפי שציפה. באסיפת המעמדות יש לו התנגדות חריפה והתפלגות. יורש העצר מנצל היטב את ההזדמנות ומזמין אותם להתכנס מחוץ לפריז בעיר 'קומפיין'. יורש העצר נתמך  ע"י נציגי האצולה והפרובינציה ומצליח לגייס כספים לחיזוק צבאו ולצאת במלחמה גלויה נגד הקומונה הפריזאית., עו ינסה לחתור תחת מעמדו וכוחו של אטיין מרסל תוך כדי מלחמת אזרחים ממשית על השילטון. הוא מטיל מצור על פריז וקורא לאצילים לבצר את טירותיהם. בינתיים הוא עוסק בתוכניות כיצד לכבוש את העיר פריז. אנרכיה כללית שוררת בכל האזור הצפוני של 'איל דה פראנס'. 

התקוממות האיכרים :מרד הז'אקרי 

ההתקוממות של האיכרים או כפי שכונו כברבשנת  1359 בשם ז'אקים (Jacques ), התרחשה דווקא באזורים העשירים של איל דה פראנס( ב- Laon - , Amiens- Beauvais - Soissons ) והייתה לאחת המרידות האיכרים הקשות שהכירה צרפת בתולדותיה.

בתשיעי ליוני תושבי העיר פתחו את השערים וקיבלו את הפולשים במשקאות ומזון.מרגע פתיחת השערים רצו הז'אקים לעבר המבצר אך נתקלו בקבוצת אבירים חמושים שהצליחה לעוצרם להורגם במקום. מכאן חל המפנה  הגדול

מעמד  האיכרים:  8\7 מאוכלוסיית צרפת חי בכפרים. ברובם היו לא צמיתים אך גם לא חופשיים. הם היוו חלק בלתי נפרד מאחוזת האדון והיו חייבים לשלם לו בכסף או בשירותי עבודה תמורת הקרקע שקיבלו. האדון מצידו היה אמור להעניק להם הגנה ומשפט. הקשר בין האדון לבין האיכר היה אם כן אישי. חובות האיכר לבד מעבודתו בחקלאות היו גם בתיקון דרכים, גשרים ועבודות נוספות בטירה. כתשלום עבור שימוש חובה במתקנים המשותפים נדרש האיכר גם בעבודה קבועה בשדותיו של האדון ולעזורבתשלום דמי כופר אם אתרע מזלו של אדונו ונפל בשבי. מצבם הכלכלי המיוחד של איכרי איל דה פראנס היה ירוד ביותר.[13] הם סבלו מירידה במחיר הדגנים ללא אפשרות לעבור לגידולים אחרים כגון הגפן. בנוסף, הקשר בין האציל והאיכר היה במהותו ניצול החלש ע"י החזק. האצילים בזו לאיכרים וראו בהם יצורים נחותים וכינו אותם בשם ז'אקים ( jacques ) שעלתה ממנו נימה של  זילזול ובוז. הפשיטות הרבות ומעשי הביזה, שגרמו הרס רב, של כנופיות שודדים או של חיילים משוחררים בזמן המלחמות הרבות ללא קבלת הגנה מבעל הטירה יעוררו אצל האיכרים זעם וכעס כנגד האצילים. אלה יתפרצו בשעת מצוקה או מלחמה.

איל דה פראנס: חבל ארץ זה הנמצא בין פלנדריה העשירה (ארץ של תעשיית האריגים) ובין פריז בירת הממלכה. נהרות חוצים את האזור ומשמשים כדרכי הספקה. לאורך הנהרות בנויות טירות ומבצרים רבים השומרים על הנתיבים וסביבם כפרים רבים  העוסקים בחקלאות ומגדלים דגנים. אל האיזור פלשו כוחות צבא רבים במהלך מלחמות מאה השנים - הצבאות האנגלים (של אדוארד השלישי) וכוחותיו של שארל מנאוורה (1357). לאחר מפלת פואטייה נוצר מצב של היעדר שילטון יעיל ויציב שישמור על הסדר והביטחון. חבורות של חיילים משוחררים בין המלחמות התארגנו בכנופיות של כחמישים האחת הם נהגו לפשוט בדרך קבע על הכפרים ולעסוק בבזיזה, חטיפה לצורך כופר נפש ולפעמים אף לשרוף כפרים שלמים. הכנופיות היו מורכבות מאנגלים, וולשים, וגסקונים ששוחררו מצבאו של הנסיך השחור ונשארו בצרפת ולאחר קרב פואטייה גם מאצילים שאיבדו את עוצמתם הכלכלית.

המשבר החברתי : כאמור מעמד האצולה נחלש ומאבד מיוקרתו. בד בד ישנה ירידה בחשיבותו של האביר במלחמות (החלפתם בשכירי חרב ). רבים מהאצילים ירדו מנכסיהם  ונאלצו למכור את רכושם. האציל החל להזניח  את האיכר למרות התחייבותו להגן עליו.לאחר תבוסת פואטייה האצילים נתקבלו בבושת פנים והאיכרים כבר לא פחדו מהם,  היחס המשפיל של האצילים כלפי האיכרים  שראו בהם כיצורים  נחותים אלימים, יעורר בהם כעס וזעם .                                                        

מקור המרד: [14] 1. החלטתו של העוצר להטיל עוצר על פריז ולשפץ את המבצרים “ נוצלה היטב  ע"י אטיין מרסל להסית את האיכרים נגד האצולה. 2. גירסה אחרת גורסת שהשנאה והטינה שהיה לאיכרים נגד האצולה הם שהציתו את המרד ולא היה ברצונם לחולל שינויים או לבצע מהפיכה. הגורם הישיר למרד היה ההתנגשות שהתרחשה ב-28 למאי בכפר סן לה אסר. מספר חיילים וגם אנשי אצולה נהרגו (ביניהם אולי גם האחיין של מרשל העיק קומפיין)[15] . הידיעה מופצת מהר מאד והתקוממות המתפשטת מדי יום ביומו מגיעה לשיא של אלפי איכרים שיהיו מעורבים בהתקפות באיזורים Oise- Picardie Champagne  Senlis- Laon  Amiens –Soissons- Be. הז'אקים התנקמו באצילים ובארמונותיהם אותם בזזו ושרפו. ההמונים ביצעו מעשי זוועה  בדומה למה שעשו להם אדוניהם או אנשי הכנופיות.

גיום קאל ושיתוף הפעולה עם הקומונה הפריזאית: אם בהתחלה "הזאקים" נלחמו בצורה "ברברית וכמעט פראית" אזי בהמשך הם התחילו להתארגן בקבוצות ואפילו בחרו לעצמם מנהיג בעל ניסיון מלחמתי וארגוני העונה לשם גיום קאל [16]. הוא מינה מועצה שפרסמה צווים חתומים ומינה ראשי אזורים. אנשי "הז'אקרי" פועלים בכפרים: בעמקי הOise et de la Breche   ובערים. וכאן בערים נפגשות שתי התנועות של האיכרים ושל הבורגנים. הבורגנות הזעירה ראתה בהתקוממות של הז'אקרי מלחמה משותפת כנגד האצילים. אטיין מרסל ראה בהם פוטנציאל לעזרה רבה במלחמתו נגד יורש העצר ומיד תיאם שיתוף פעולה עם  גיום קאל. ערים כמו Senlis   וBeauvais בהן שלטו חובשי המצנפות כחול אדום שיתפו פעולה וסיפקו ציוד ומזון ופתחו את השערים בפני "הזאקים". העיר קומפיין סירבה לשתף פעולה ולא הסכימה להסגיר את האצילים וסגרה את שעריה. בעירErmenonville   כוחות משותפים של ז'אקים ושל הפריזאים צרו על העיר.[17] משם צעדו וצרו על העיר Meaux בה ישבה המשפחה המלכותית. בתשיעי ליוני תושבי העיר פתחו את השערים וקיבלו את הפולשים במשקאות ומזון.מרגע פתיחת השערים רצו הז'אקים לעבר המבצר אך נתקלו בקבוצת אבירים חמושים שהצליחה לעוצרם להורגם במקום. מכאן חל המפנה  הגדול. האצילים המעודדים מבלימת הז'אקים  כובשים את העיר סנליס ונוקמים קשות בתושביה.

עם מותו של אטיין מרסל בא הקץ על תנועת הרפורמה שנמשכה כשנתיים, אבדה זכותה של האסיפה להתכנס כרצונה, "התקנה הגדולה" בוטלה והמצב חזר לקדמותו. האיכרים בעצם לא השיגו מהומה ומעמדו של המלך התחזק ובכך מתחיל עידן  המלוכה האבסולוטית.

התערבותו של שארל מנוורה": גיום קאל מרכז את כוחותיו בעיר Mello a Clermonten-Beauvasi   ומולו מתייצב להפתעתו שארל מנוורה עם כאלף לוחמים. שארל נקרא לעזרה ע"י האצילים והעדיף להצטרף אליהם בתקווה לזכות בתמיכתם בעתיד בזכויותיו לכתר.[18] גיום קאל נלכד בהתקלות. הסבר ראשון אומר שהוא נתפס ע"י תושבי העיר ונמסר ניידית למלך "נאוורה"ואילו הסבר שני, יותר סביר, של Simeon Luce טוען שהתנהל משא ומתן בין שארל מנאוורה וגיום קאל שבו המלך הציע הפסקת אש והזמין אותו אליו. כשהגיע קאל הוא נעצר מיד ונכלא לאחר מכן הוא מוצא להורג באופן אכזרי – על ראשו הונח  "כמלך הז'אקים נזר הברזל הלוהט".

סופה של הז'אקרי: אם "הז'אקר" הייתה תנועה עממית שהחלה למטה, השניה תהיה אכזרית ונקמנית והדיכוי יבוא מלמעלה. עם מותו האלים של גיום קאל  החלה "השחיטה הגדולה" של האיכרים ע"י האצילים. האחרונים  עטו על כפריהם תוך כדי טבח נוראי ותוך חודש הרגו בהם כ-24000 איש .

Perens : les cruautes des noblessurpassent celles des paysans par le nombre et la duree..

סופה של ההתקוממות הבורגנית: במקביל גם הקומונה בפריז שווקה חיים. מנהיגותו של אטיין מרסל מעוררת בעיר מחלוקות.קשריו עם הז'אקים ורצונו למסור את הגנת העיר לחייליו האנגלים של  שארל מנאוורה מרחיקה ממנו רבים מבין תומכיו מהבורגנים העשירים. כשהוא מתיר להכניס את החיילים אנגלים לפריז, סוחרי העיר הפוחדים מכיבוש והרס מתקוממים כנגדו. קמה תנועת התנגדות למרסל בקרב הבורגנות העשירה שבראשה  יעמוד  Maillart  ב-31 יולי 1358, באותו היום שאטיין מרסל רוצה למסור את מפתחות שערי פריז לאנשי  נאוורה, הוא נהרג  בהתנגשות. כתוצאה מכך  שארל מלך נאוורה עוזב את העיר ותומכי יורש העצר משתלטים על העיר בקריאות אליו לחזור לפריז.   שארל דה נורמנדי אכן חוזר לפריז ב- 2 באוגוסט 1358 וכמה ימים לאחר מכן מכריז על חנינה כללית . מורה לאצילים ולאיכרים לסלוח אלה לאלה "לחזור לשדות. עם מותו של אטיין מרסל בא הקץ על תנועת הרפורמה שנמשכה כשנתיים, אבדה זכותה של האסיפה להתכנס כרצונה, "התקנה הגדולה" בוטלה והמצב חזר לקדמותו. האיכרים בעצם לא השיגו מהומה ומעמדו של המלך התחזק ובכך מתחיל עידן  המלוכה האבסולוטית. 

סיכום

ההתקוממות הבורגנית בפריז תגיע להישגים פליטים נועזים ביותר לתקופה סוערת זו. היא תהיה פוליטית מתחילתה, מאורגנת עם אסיפה נבחרת (לפי הרכוש), עם פלגים שונים ועם מנהיג דומיננטי(אטיין מרסל). במשך שנתיים תתכנס אסיפת המעמדות בהתמדה ללא הזמנה מלכותית ותנהל  יחד עם המלך את הממלכה. היא תדון בניהול המדינה במינוי ופיטורי שרים, תאשר תקציב מסים ותפקח על ביצועם. בשלב מסוים, עם עזיבת המלך את פריז (1358) הקומונה הפריזאית תתנהל  כ"דמוקרטיה" בראשותו של אטיין מרסל. הוא מייסד את מפלגת העם שסימנה יהיה המצנפת  כחול - אדום ושואף לזה שהקומונה תעמוד בראש הממלכה בשיתוף  ערי צרפת בדומה לפלנדריה. מרד הז'אקרי  לעומת זאת לא היה כלום. הוא התנהל כהתקוממות ללא כיוון פוליטי וללא ארגון וללא מנהיגים רצינים. היא תהיה ספונטנית, ללא תכנון, אלימה, אכזרית, מלווה במעשי זוועה, ביזה, שריפה ורצח. תנועה של כעס ושל שינאה מטעם איכרים מדוכאים עם רצון עז לנקמה. היא תהפוך לסמל של התקוממות הזעם וההשפלה של מעמד חלש ומדוכא ע"י מעמד חזק ומנצל, מעמד האיכרים מול מעמד האצולה. ההיסטוריון Maurice Dommanget  בסיפרו על  הז'אקרי ישווה אותה להתחלתה של מהפיכת האיכרים והפועלים:

"...et la rouge flamme des chateaux s elevant dans le  ciel  ...comme le drpeau rouge de la liberation ouvriere et paysanne."