אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היסטוריות בדויות : דמויות מוקומנטריות בתרבות ובספרות


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
2004
קמילו בוקצ'ינו, המלך דוד, 1530
קמילו בוקצ'ינו, המלך דוד, 1530

 ב-28/6/2004 התקיים במכללת אורנים כנס "הדמויות הבדויות", בו בחנו מרצים שונים ומשונים את נושא "הזהות הבדויה" ו-"הדמות  הבדויה"  על זוויותיו השונות. זהו נושא שצובר, כידוע, תאוצה עצומה בשנים האחרונות הודות לשימוש העצום בזהויות בדויות באינטרנט. וכך הופיעו בכנס בלוגרים שונים ידועים יותר ופחות שסיפרו איך זה ליצור דמויות וזהויות, הופיעו שם מרצים אקדמיים שניתחו את הנושא בתרבות, בספרות ובתקשורת. הכנס זכה גם לתגובות נזעמות יותר ופחות בחוגי הבלוגרים השונים שכינסו "אנטי-כנס הדמויות הבדויות" משלהם. בין המרצים הייתי גם אנוכי, והרצאתי שלי הייתה אחת מן ההרצאות המסכמות באירוע. הנה היא לפניכם :    

דמויות והיסטוריות בדויות 

..וכשאני רואה את המלומדים מתאבּקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים, בשביל להעלות מקברם את 'גבּורי ההיסטוריה' בצורתם האמתּית, ומאמינים הם עם זה, שמאבּדים מאור עיניהם לשם 'האמת ההיסטורית', – אומר אני לעצמי : כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חידושיהם, ואינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת אַרכיאוֹלוֹגית היא גם אמת היסטורית. האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגַלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכּרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית ; וכל שאין רישומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות הנמצאים, שמציאותו של כל אחד מהם לעצמו היא בודאי 'אמת' במובן המוחשי, אבל – אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאִלו אינה, במובן ההיסטורי. 'וורטר' של גיטה, למשל, לא היה אלא ציור דמיוני, אבל מאחר שהשפעתו על הדור ההוא היתה גדולה כל־כך, עד שרבּו בגללו המאבּדים עצמם לדעת, – הרי הוא מצוּי אמתּי במובן ההיסטורי הרבה יותר מאיזה אשכנזי מוחשי, שחי באותו הדור לא בדמיון, אלא במציאות ממש, ומת ונשכח מלב והיה כלא היה.  ( אחד העם "משה ")

 בהרצאה זו נעסוק בשני נושאים הקשורים בנושא הדמויות הבדויות ומציאויות "מוקומנטריות" שנוצרו סביבם, ובספר "הגולם", שהוא דוגמה של יצירת "מציאות מוקומנטרית", דהיינו שהיא מתיימרת להיות תיעודית אם כי היא בדיונית ובו בזמן חלופית לזאת המוכרת לנו. אנו מבדילים בין "זהויות בדויות" שהם אנשים אמיתיים המעוותים במעט או בהרבה את פרטי חייהם וזהותם על מנת ליצור סביבם תדמית מסוג מסוים מאוד, ובין "דמויות בדויות" שהן אנשים שלא התקיימו מעולם, אך מוצגים כמי שחיו באמת והם לרוב (בניגוד לזהויות הבדויות) דמויות מוקצנות מאוד ולמעשה  מיתיות בצורה כזו או אחרת.

רוב האנשים המוכרים לנו שכתבו את תולדות חייהם, לרוב שינו ועוותו, ולעיתים אף זייפו לחלוטין את הפרטים. הדוגמאות הן רבות מספור, אולי הרוב, שהרי כל כותב נוטה לשפץ את פרטי תולדות חייו שלו... נזכיר רק שתי דוגמאות ידועות במיוחד-

המקרה של מגלה העיר הקדומה טרויה, היינריך שלימן, שכיום יש טענות ש"פיברק" חלקים גדולים מחייו ויצר סביבו מיתוס כמגלה העיר אחריה חיפש, כביכול, במשך כל חייו, דבר שכיום ידוע שלא היה נכון כלל ;  או המקרה של  הרולד רובינס, מחבר רבי המכר שסיפר כל חייו סיפור בדיוני אודות ילדותו, לפיו היה יתום שאומץ בידי משפחה יהודית, כל זאת על מנת לחזק את הקשר בינו ובין גיבורי סיפוריו, אותם תיאר תמיד כמי שעולים מאשפתות, כפי שהוא עצמו לא עשה מעולם. אנשים אלה פיברקו את תולדות חייהם מאחר שרצו ליצור סביבם "הילה מיתית" מסוג מסוים, דבר שלא היו יכולים לעשות אם היו מתארים את פרטי חייהם האפורים והשגרתיים למדי כפי שהיו במציאות. לדעתי יש כאן מקרים של זהויות בדויות, דהיינו עיוות של פרטים בחייו הנעשה על ידי אדם אמיתי. יש גם יצירה מסוג שני, יצירה ובה דמויות בדויות לחלוטין, יצירה שלעיתים מורחבת על מנת ליצור "מציאויות" שלמות. בשנים האחרונות הולך ומתפתח בארץ ובחו"ל הז'אנר הסרטים  ה"מוקומנטריים", שמציג בצורה תיעודית כביכול אירועים, אנשים ודמויות שלא התקיימו מעולם, אך מוצגים כאמיתיים בצורה משכנעת ביותר. את שורשי הז'אנר החדש כביכול הזה ניתן למצוא כבר ביצירות קדומות. ישנם כיום חוקרים הטוענים כי הביוגרפיה המוצגת בתנ"ך של המלך דוד, הנדמית כה מציאותית, היא כולה המצאה בדויה, ולכן משכנעת הרבה יותר מיצירות היסטוריות אמיתיות של אותה התקופה.  

היה היה לפני 3000 שנה מלך בשם דוד שהשאיר את חותמו על הדורות הבאים עד עצם היום הזה, מלך הנחשב כמודל ואבי אבותיו של המלך המשיח. וככל הנראה אכן התקיים באמת מלך בשם דוד, כפי שמעידה כתובת מהמאה התשיעית לפני הספירה שהתגלתה בתל דן, ומזכירה את בית דוד. בכך הפריכה הכתובת טענות שונות לפיהן כל סיפורי דוד ושלמה הם מוקומנטריים, דהיינו פיקציה מוחלטת. אולם עדיין עומדת בעינה השאלה - האם הדוד המתואר בתנ"ך, אותה דמות מורכבת ומסובכת על מעלותיה וחסרונותיה, הוא אמיתי כולו? 

במשך שנים רבות רווחה ההנחה כי הסיפורים על דוד נכתבו בידי סופר חצר בימי שלמה בנו, "כמעט" בזמן אמיתי הקרוב לאירועים המתוארים, וכי הסיפור מדויק, באופן כללי. אולם מוזרה מאוד העובדה שסופר חצר המלוכה יעז לכתוב בתארו את חיי המלך סיפורים כגון סיפור בת שבע וכבשת הרש ומרד אבשלום שאינם מציגים את אבי המלך בצורה חיובית, בלשון המעטה. איננו מכירים שום מסמך מהמזרח הקדמון או מהיכן שלא יהיה, בתקופות מאוחרות יותר, המעז להציג את המלך בצורה כה אובייקטיבית. (הסופר המזרח גרמני סטיפן היים חיבר ספר מצוין העוסק בנושא, כיצד יכול היה סופר המלך שלמה ליצור יצירה מעין זו אודות חיי המלך דוד. ספרו, "דו"ח המלך דוד", שתורגם לעברית, מהווה מורה דרך לבעיות השונות שהיו עומדות בפני הסופר האמיתי בביצוע משימה מעין זאת). 

יש לזכור שיצירות אוטוביוגרפיות קדומות ויצירות "מטעם" אופיינו מאז ומתמיד בהצגת הדמות המתוארת כנטולת חולשות אנוש. רק יצירות ספרותיות בדיוניות, לרוב, מתארות דמויות "עגולות", מלאות חיים וחסרונות דווקא בגלל עצם בדיוניותן והעובדה ש"איש לא נפגע",מה שמעלה את החשד שסיפור דוד כפי שהגיע לידינו הוא יצירה ספרותית מאוחרת יותר המעזה להציג את הדמות במלוא חולשותיה, עקב היותה המצאה בדיונית של הסופר, ודווקא משום כך נראית אמיתית יותר. מן הסתם לא נדע לעולם אם אכן כך היה. הועלתה אפשרות לפיה הסיפור אודות דוד הוא מורכב ומשכנע כל כך דווקא משום שהוא מציג גרסאות שונות ונוגדות אודות חייו, גרסת תומכיו וגרסת מתנגדיו שחוברו להן יחדיו בעריכה. באותה המידה אפשר לטעון שבמקור נכתבה יצירה ספרותית פרי עטו של סופר כזה או אחר אודות חיי המלך הקדמון שעליו לא היה ידוע הרבה, וסופר אחר יצר אז גרסה משלו, מנגד, שעסקה בחיי אותה הדמות שמצאה חן בעיניו, ונטל אותה בידיו במעין "טריק" ספרותי. הדמות הספרותית במקור זכתה להצלחה עצומה, שכן הציגה חיים מיתיים שאנשים רצו להזדהות עימם, חיים שיש בהם סיפור מושלם של עלייה מאשפתות לכס המלוכה של ניצחונות, וסופם בשקיעה בלתי נמנעת ובצורה מציאותית יותר מכפי שהוצגה קודם לכן.

בין אם היה דוד דמות בדויה ובין אם לאו, אין ספק שישנן לא מעט דמויות בדויות שהשאירו את חותמן על ההיסטוריה והתרבות האנושית. דוגמה אחת מני רבות היא אוסיאן, משורר סקוטי קדמון כביכול   שנוצר למעשה בידי המשורר הסקוטי מקפרסון, בן המאה ה-18, דמות בה האמינו רבים, שיסדה ז'אנר שלם של שירה רומנטית.

דוגמה אחרת היא הסופר קרלוס קסטנדה, שכתב ספרים שלמים אודות מפגשיו עם רופא אליל ומכשף הנודד במימדים שונים העונה לשם דון חואן. הנ"ל היה פרי דמיונו הקודח של קסטנדה, אבל מאז טענו אנשים נוספים שראו אותו, למרות שקסטנדה הכחיש את טענותיהם. כמה וכמה מהם פרסמו ספרים על מפגשיהם עם אותו דון חואן, וכיום קיים ארגון שלם המקדם את התורות השונות אותן הזה קסטנדה בספריו. אם נרצה, אפשר להרחיב את הדיון גם אל מעבר לדמויות הבדויות. אפשר להביא דוגמא נוספת, לא של דמות בדויה דווקא אלא של ספר בדוי שהפך למציאות שנוצרה בידי סופר בשם ה.י. לאבקראפט, שהזכיר בסיפורי האימה שלו ספר בשם הנקרונומיקון, באמצעותו אפשר לזמן יצורים מיקום אחר. הספר היה דמיוני, אבל היום אפשר לקנות אותו בחנויות. אני מחזיק בשתי גרסאות שונות שלו, וקיימות גרסאות נוספות שנוצרו בידי חובבי הסיפורים.  

"ככל סופר אחר אני מסנן את דברי. אבל אני אינני כותב סיפורים דמיוניים. חייתי בעצמי את כל המאורעות המתוארים בספרי." (הסופר קרל מאי במכתב תשובה למעריצה ששאלה אם סיפורי ההרפתקאות שכתב התרחשו במציאות).

 הדוגמה המעניינת ביותר, אולי, של סופר שערבב לחלוטין בין דמיון ומציאות ויצר דמות בדויה ומציאות בדיונית לחלוטין שבה האמינו מאות אלפים היא מן המאה ה-19 בגרמניה, סופר בשם קרל מאי. הנ"ל היה אסיר, עבריין ונוכל שהתמחה ברמאות ובהתחזות. בעת שהותו בבית הסוהר החל לכתוב סיפורי הרפתקאות וגילה בכך כישרון עצום. לאחר שחרורו החל לפרסם סיפורי הרפתקאות רבים שהפכו לרבי מכר חסרי תקדים. למאי היה דמיון בלתי רגיל ויכולת לשכנע את קוראיו בקיום המקומות ובאמיתות ואמינות העלילות אותן תאר בכישרון שעלה לאין ערוך על סופרים אחרים, שבאמת היו במקומות עליהם כתבו. לאחר צאתו מבית הסוהר שוב לא היה למאי כל צורך לחזור לחיי הפשע. בתוך זמן קצר הוא הפך לסופר ההרפתקאות המצליח ביותר בגרמניה, ולמעשה לסופר המצליח ביותר מכל סוג בגרמניה.

מאות אלפי קוראים גרמנים צעירים ומבוגרים קראו בהנאה עצומה את סיפוריו המרתקים, ודרשו עוד.  אלה התרכזו בשתי סדרות עיקריות: האחת עסקה בגיבור בשם "קרא בן נמסי", גרמני צעיר ואדיר כוח שנודד לו בארצות המזרח התיכון והאימפריה התורכית יחד עם קומץ ידידים נאמנים, כגון משרתו הבדואי ולורד בריטי, כשהוא לוחם בערבים ותורכים מרושעים ומשליט צדק במדבריות. השנייה עסקה בלוחם בשם "אולד שטרנהנד" הנאבק באינדיאנים ובלבנים מרושעים משליט צדק בערבות המערב הפרוע.

 

 הסיפורים בשתי הסדרות סופרו בגוף ראשון, ולקוראים הנאמנים לא הייתה בעיה לגלות שקרא בן נמסי ואולד שטרנהנד הם אותו האדם בתקופות שונות של חייו, אדם בשם קרל. אותו קרל, התברר לבסוף  לקוראים הנדהמים, היה הסופר עצמו - קרל מאי - שהחל לטעון כי סיפוריו אמיתיים ואכן אירעו לו כתקופות בהן שהה בארה"ב ובמזרח. מאי החל מעביר הרצאות בהן סיפר על "הרפתקאותיו" במזרח ובמערב, ואף חילק תמונות שלו לבוש בבגדי שטרנהנד או קרא בן נמסי אקזוטיים ומצויד בכלי הנשק שתוארו בסיפורים. תמונה אחת שלו הראתה אותו עם רובה הכסף של ידידו האינדיאני המת (מאותם הסיפורים) וינטו. יתכן מאוד כי אף הסופר עצמו התקשה להבחין בין מציאות ודמיון, ויש עדויות לפיהן בשלב מסוים אכן חשב כי כל אותן הרפתקאות מדהימות אכן אירעו לו במציאות. הוא הציג את עצמו כהרפתקן שחווה את כל ספריו במציאות והציג מזכרות שונות מ"מסעותיו" כעדויות לאמיתות טענותיו. ציבור קוראיו הנרגש קיבל את כל זה ללא ערעור וראה בקרל מאי אגדה חיה ואת התגלמות הגרמני ההרואי האולטימטיבי. כל זה משום שספריו של מאי היו משכנעים יותר מאלה של אנשים שבאמת חיו במערב, סופרים והרפתקנים כגון פרידריק גרסטקר, שבאמת היו במערב הפרוע ובאמת עברו את הרפתקאות השונות אותן תיארו בספריהם השונים, ששימשו כבסיס לספריו הבדיוניים של מאי. כיום איש אינו זוכר אותם או קורא אותם. 

את קרל מאי, לעומת זאת, זוכרים וקוראים מיליונים עד עצם היום הזה. עד עצם היום הזה מוקדשים מדפים שלמים בכל חנות ספרים וסופרמרקט בגרמניה ואוסטריה לספרי קרל מאי. קרל מאי, אגב, הוא הסופר הגרמני המתורגם ביותר לעברית בכל הזמנים, הרבה מעל ומעבר לסופרים כמו גתה, תומאס מאן, או אפילו אריך קסטנר. אפשר להשוות את קרל מאי בצדק גמור לכותבי בלוגים שונים, היוצרים זהות דמיונית לגמרי שמשכנעת את כל קוראיהם. 

נשאלת השאלה שבעיני היא שאלת מפתח : מדוע היה קרל מאי משכנע יותר מהסופרים שבאמת חיו במערב הפרוע, לדוגמא, ובאמת עברו חיי הרפתקאות ? התשובה, לדעתי, היא משום שמאי ידע ליצור דמות "הגיונית" לכאורה שעונה על חוקי ה-"נרטיב", גם אם לא על אלה של המציאות. במציאות חייהם של בני האדם אינם הגיוניים, אינם משכנעים ואינם עונים על "חוקי הסיפור". יש בהם, בניגוד לכל כלל ספרותי, קומדיה, טרגדיה ופארסה גם יחד. זאת בניגוד לחייהן של דמויות ספרותיות, הנראות הגיוניות מאחר ויש בהן תיאור עקבי של עליה, ניצחונות בלתי פוסקים ושקיעה או סוף הרואי. חשוב מכל, יש להן משמעות, משמעות שחסרה לחלוטין בחיי בני האדם במציאות, והופכת אותן הרבה יותר משכנעות ומושכות. לקודמיו של מאי לא היה את הכישרון הספרותי שלו, הם לא השכילו ליצור בתיאורי הרפתקאותיהם דמות משכנעת כגון זו שלו, מאחר ותיארו אירועים שקרו להם, פחות או יותר, במציאות. הם לא ידעו ליצור "דמויות מיתיות", מאחר ותיארו, פחות או יותר, את המציאות האמיתית.

זאת בניגוד לקרל מאי שיצר מציאות דמיונית אך משכנעת, במרכזה העמיד דמות מיתית אך משכנעת, כביכול הוא עצמו, שענתה על חוקים מסוימים של "התנהגות הירואית" לה ציפו הקוראים, ושלהרפתקאותיה הייתה משמעות : להביא לניצחון הצדק על כוחות הרשע והפשע. השילוב של כל זה עם הפרטנות הדקדקנית של מאי בתיאור הסביבות האקזוטיות והעמים האקזוטיים בקרבם התרחשו הרפתקאות אלו, פרטנות כביכול שהתבססה על מחקר מעמיק ביותר בספריות ועל אלפי ספרים שאותם קרא, יצרה בקוראיו תחושת "מציאות" שעימה לא יכלו להתחרות קודמיו של מאי, למרות שאלה תיארו את "האמת ".  

תוכניות הריאליטי ומציאויות בדויות 

בימינו אנו נטייה זו ליצור דמויות ומציאויות בדויות אך משכנעות תופסת תאוצה. בסרטים מוקומנטריים, שהם סרטים כביכול תיעודיים אודות אירועים בדיוניים לחלוטין, מלאים באנשים המתראיינים במלוא הרצינות ומספקים הסברים פרטניים בהתייחסויות היסטוריות. דווקא בתקופתנו אנו, בה קל יותר לכאורה לגלות באם דברים הם אמת או לא, הז'אנר המוקומנטארי הולך וצובר תאוצה עקב התפתחות אמצעי התקשורת המאפשרים לטשטש בין דמיון למציאות. הסנונית הראשונה, אולי, של טשטוש זה בין דמיון ומציאות הייתה בתסכית הרדיו המפורסם, "מלחמת העולמות", של אורסון וולס  ששודר בשנת 1938 ותיאר בפרטי פרטים ובראיונות בזמן "אמיתי" כביכול את הפלישה מכוכב המאדים לכדור הארץ. כתוצאה מהשידור הזה ברחו אלפים מבתיהם בפאניקה. בשנת 1949 הייתה חזרה על השידור באקוודור עם אותן התוצאות, אולם היוצרים לא יצאו מזה בשלום כמו אורסון וולס, שזה היה כרטיס הכניסה שלו להוליווד. הקהל צבא על תחנת הרדיו ושרף אותה, והאירוע הסתיים עם מספר הרוגים. האקוודורים הראו שבניגוד לאמריקנים, הם לא אוהבים שצוחקים עליהם. 

לאחרונה הוקרן סרט האימה המצליח "פרויקט המכשפה מבלייר", שהציג סרט אמיתי כביכול שתיאר סדרת אירועים מפחידים אותם עוברת חבורת צעירים, סרט שהפך לתופעה וזכה אף לסרט המשך. אנשי העיירה בה מצולם הסרט לא הבינו מה רוצים מהם, אבל ניתן לתמוה האם בעוד דור לא תהפוך עלילת הסרט לחלק מהמיתוסים של העיירה. כדאי להזכיר כאן תופעה שונה מהמוקומנטארים אך קשורה אליהם, גם היא חלק מן התרבות הפופולארית המודרנית, התופעה של "מציאויות בדויות" לחלוטין הנוצרות בכלי התקשורת ומשפיעות על העולם האמיתי. בתרבות הפופולארית של המאה העשרים נוצרו כמה עולמות ומציאויות שגרמו לנחשפים אלינן לחוש כי אכן מדובר במשהו שהוא יותר מבדיוני, וזאת עקב היותן יצירות בעלות כוח מיתי של ממש. אפשר להזכיר את  הסופר טולקין ש- "שר הטבעות" שלו הוא בעל עוצמה כה חזקה ויוצר עולם כה מפורט ומשכנע עד שנוצרה קבוצה שלמה של מאמינים  בשם "הטולקינאים", המאמינים כי כל המתואר בספרים הינו אמת לאמיתה. לקבוצה זו נציגות גם בישראל. אפשר להזכיר גם את הסדרה "מסע בין כוכבים", שיצרה יקום דמיוני שלם ולו מפות, אטלסים וספרי עיון, מחקרים ושפות שלמוח אמיתיות המבוססות על היצירה הבדיונית. מאות אלפי או מיליוני חובבים קמו לסדרה, שעל חלקם ניכרים בבירור סימני הטשטוש בין מציאות ודמיון. ואיך אפשר שלא להזכיר את אופרות הסבון והסדרות הדומות להן, שרבים מחובביהן אינם מסוגלים להבדיל בין השחקנים ובין הדמויות הבדיוניות אותן הם מגלמים.   

לאחרונה האופנה הלוהטת ביותר בתחום הטלוויזיה היא סרטי ה-"ריאליטי שאוז", סרטים כביכול תיעודיים אודות אירועים בדיוניים לחלוטין שנוצרו בידי צוותי ההפקה, המלאים באנשים המתראיינים במלוא הרצינות ומספקים הסברים פרטניים אודות מעשיהם. כאן קשה מאוד לדעת מה אמיתי ומה לא, בסרט תיעודי כביכול המוצג לנגד עינינו, שהרי כל במאי סרטים תיעודיים בורר ולעיתים אף מבצע דרמטיזציה כדי לגרום לאירועים להפוך דרמטיים יותר. כך גם בתוכניות המציאות נוסח "קחי אותי שרון", בה התברר כי חלק גדול ואולי כל האירועים התיעודיים כביכול, במהלכם הייתה צריכה אישה לבחור מאהב מבין חבורת מחזרים מיועדים, היו מבוימים מתחילתם ועד סופם.

וזה רק קצה הקרחון. כדאי, אגב, להבדיל בין מוקומנטריים אודות אירועים בדיוניים כגון "הפלישה ממאדים" ו-"פרוייקט המכשפה מבלייר", בהם נעשה שימוש בדמויות אמיתיות המתמודדות עם אירועים בדיוניים, ובין מוקומנטריים היוצרים דמויות בדיוניות לחלוטין, אך כאילו אמיתיות. 

מזו'סטין פרנק ועד הגולם

ובסופו של דבר הגיע ז'אנר הדמויות הבדויות והמציאויות המוקומנטריות גם לישראל.

את שורשי התופעה ניתן למצוא עוד בשנות השבעים, אצל המשוררת רחל חלפי, שיצרה סדרה של שירים אודות חיי מכשפות, אמיתיות כביכול, המלווים בהערות מלומדות על מקורות ביבליוגרפיים, מזויפות כולן. כך עשה גם המשורר אמיר אור, בספר "שיר טהירה", (2001),המלווה בהקדמה ובאחרית דבר מלומדות אודות האפוס הטוקארי אותו תרגם כביכול, כולן דמיוניות. כל העובדות החדשות האלה מראות שיש לראות את פראנק בצורה שונה מזו שמציג רוזן במחקרו : לא קדושה מעונה ואישה דחויה הנמצאת בשולים של השוליים של הישוב מבלי שיהיה לה אף אחד לתקשר עימו, אלא אישה שפרצה דרכים חדשות ולא שגרתיות, הן בתחום איור התרבות הפופולארית בארץ ישראל והן בתחום הדת והמיסטיקה והשאירה עליה את חותמה הבלתי נשכח.

כל הגילויים האלה חושפים אחת ולתמיד שעם כל הכבוד למחקרו החלוצי של רוזן בתחום, הוא כיסה ועיוות יותר מאשר גילה. לצערי עלי לסכם במסקנה כי פרקים רבים ב"זיעה מתוקה"  לקוחים מדמיונו הפורה של רוזן ואין להם כל קשר למציאות חייה של ז'וסטין פראנק.

(הסיום של "מותה המסתורי של ז'וסטין פרנק" / אלי אשד) 

הז'אנר קיבל את הדחיפה האמיתית והחשובה ביותר שלו עם הספר "זיעה מתוקה" של רועי רוזן,  שתיאר בפירוט ביוגרפי את חייה של ציירת סוריאליסטית לא חשובה ובלתי ידועה בשם ז'וסטין פרנק. לספר התלוותה תערוכה של יצירותיה במוזיאון הרצליה, ובה קטלוג מלומד שמי שמדפדף בו לא בהכרח מבין כי מדובר באמנית דמיונית, פרי יצירתו של רוזן. פרקים מהספר פורסמו במקור בכתב העת "תיאוריה וביקורת", כתב העת הראשי של הפוסט מודרניזם בישראל. מי שמעיין בהקדמה לגיליון רואה שעבור העורכים היה המאמר על פרנק רק "עוד מאמר", הם ככל הנראה לא היו מודעים כלל לעובדה שהם מפרסמים בדיון גמור, ואם כן, לא טרחו להודיע על כך לקוראים.

הרעיון של רוזן ליצור ביוגרפיה בדיונית ומשכנעת שתכלול הערות שוליים, אינדקס וביבליוגרפיה מפורטת, חלקה דמיונית, היה מוצלח. אולם לטעמי לא הלך איתו רוזן רחוק מספיק. הבעיה עם יצירתו הייתה שרק שניים או שלושה מומחים בתולדות האמנות יכולים היו לדעת שפרנק אינה דמות אמיתית. לשאר הקוראים זה לא היה איכפת, שכן פרנק לא עשתה שום דבר שיכול היה לגעת בקהל הקוראים הרחב, ובראש ובראשונה לא הייתה מעורבת בשום אירוע היסטורי חשוב (או דמיוני וחשוב), ולא נפגשה עם אנשים ידועים באמת לקהל הרחב מעבר לשוליים של האמנות. הייתה זו דמות חסרת נרטיב אמיתי והחמור מכל - לחייה לא היו משמעות. היא נשארה תמיד בשוליים של השוליים בכל מקום אליו הלכה. האירוע המעניין היחיד בחייה היה מהומה קלה אותה יצרה בתערוכה כלשהי של אמן בשם מרסל ינקו, אי שם בסוף שנות השלושים בארץ ישראל. לאחר מכן נעלמה. לא היה כאן שום דבר שיעורר אפילו הרמת גבה קלה אצל הקורא שאינו אוצר מוזיאון של אמנות מודרנית. אמנם רוזן העז לרמוז לקשרים שהיו אולי בינה ובין הכת הפרנקיסטית, אך נשאר רק בתחום הרמזים ולא עשה דבר עם האפשרות המעניינת.

 כהדגמת דעתי אודות הדרך בה צריך היה רוזן, לדעתי, לתאר את הדמות, כתבתי לספרו סיפור המשך שהופיע רק ברשת. הסיפור נכתב כמאמר מלומד המלין על כך שרוזן עיוות את העובדות הנוגעות לחייה של פרנק, וכי הנ"ל הייתה גם ציירת קומיקס חשובה, למעשה ראשונה מסוגה בארץ ישראל, ואיירה עטיפות של חוברות מסדרות בלשים שאכן התקיימו באותה התקופה בארץ. בנוסף היא עסקה גם בניסויים, בפגאניות, בכישוף שחור ובזימון ישויות מעולמות אחרים, כפי שהעיד הארכיאולוג הידוע פרופסור אינדיאנה ג'ונס, ניסויים להם היו משמעויות הרות גורל לעתיד. סיפור זה היה הצעד הראשון אל המציאות החלופית של הגולם. 

לאחר מכן יצרו רועי ארד ושאול בצר את הסרט "זהירות מצלמה" בו הציגו בצורה "מוקומנטרית" את חייו של יוצר סרטי המתיחות הראשון בישראל "מקס טונה שרייבר", דמות בדיונית לחלוטין, אם כי לא ניתן היה לגלות זאת ללא ידע מוקדם טרם הצפייה בסרט. הם הביאו קליפ של שיר מסרטו של שרייבר ועטיפות של מגזינים בהם הוא מופיע, כביכול, לצידן של דמויות ידועות שונות. חיים שהיו שרשרת של עליות ונפילות בלתי פוסקות.   

ומז'וסטין פרנק ומקס טונה שרייבר קצרה הייתה הדרך אל הגולם. אורי פינק ואנוכי יצרנו ספר עיון שלם אודות תולדותיה של סדרת קומיקס שלא התקיימה מעולם, המלווה באיורים מתקופות שונות, כביכול, מצוירים בסגנון אותן התקופות, בצילומים של היוצר אוריאל רשף בתקופות שונות של חייו ולצידם של אישים ידועים שונים, על מנת לחזק את האשליה. אך המציאות המתוארת בספר, בניגוד למקובל, היא אינה מציאות של העבר המוכר לנו אלא של עבר אלטרנטיבי, עבר במדינה בה תעשיית הקומיקס הפכה לחלק מרכזי בתרבותה הפופולארית של מדינת ישראל, בניגוד למה שאירע במציאות שאותה אנו מכירים. כל זאת תודות לפועלו של האיש שאת חייו תיארנו בספר, האמן והמו"ל אוריאל רשף.

האמן גיבור הספר היה יותר מסתם אמן קומיקס מצליח, אם גם לא מוצלח. אישיותו וחייו סימלו את תולדות תעשיית הקומיקס והספרות הפופולארית בישראל כפי שיכולה הייתה להיות (וכפי שאכן היתה, בשינויים מסוימים). עלייתו ושקיעתו לא היו אישיות בלבד, אלא סימלו גם את עלייתם ושקיעתם של תחומים אלה. הכוונה הייתה ליצור מציאות חלופית שאינה זהה למציאות המוכרת לנו (אם כי היה צורך לקרוא את הספר בתשומת לב אמיתית על מנת לתפוס זאת), אבל למציאות החלופית הזאת לא היה כל ערך אם לא תתבסס על אלמנטים אמיתיים מוצקים ביותר, גם אם יידמו בדיוניים. וכך, כמה מן הקטעים הביזאריים יותר בספר הם אמיתיים בשינוי פרט קל,דוגמת משפט הסטלג המבוסס על משפט אמיתי נגד ספר בשם "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", שהביא לתוצאות זהות. התיאורים של המשפט, שנראה הזוי כיום הזוי לחלוטין, נלקחו מפרוטוקולים אמיתיים של המשפט הנ"ל בשינויים קלים שהתאימו אותם למציאות הספר.

כאשר מרואיין פנחס שדה כמחבר סיפורי "הגולם" בשנות השבעים, מבוסס הקטע על ראיון אמיתי שנערך איתו לרגל הוצאת ספר טרזן שכתב, והוא אכן היה סופר קומיקס פורה ביותר עבור מגזין הילדים "הארץ שלנו". כאשר מרואיין הסופר האמיתי, אתגר קרת, כמחבר סיפורים רויזיוניסטיים על הגולם בשנות התשעים, מבוסס הראיון הדמיוני עימו על ראיונות אמיתיים אותם נתן. אמן הקומיקס  ג'ק קירבי המופיע בספר כאחד מיוצרי סדרת הגולם היה אמן קומיקס אמיתי ומפורסם מאוד שאכן יצר דמויות קומיקס ידועות רבות, בארה"ב. אבל הוא היה יהודי טוב שמן הסתם היה עושה את אותו הדבר בדיוק אם היה מגיע לארץ, וסיפורי הגולם שלו מבוססים על סיפורים אמיתיים של דמות בשם קפטין אמריקה אותה צייר אורי.  

הנער יוסי פצוע קשה  ודמו נוזל ממנו , בזמן שהג'ין הולך ומתקרב לביצוע מטרתו, השמדת הכור הגרעיני של ישראל!!!! האם יצליח הגולם לגבור על קמיע "חותם שלמה" שגזל ממנו את כל כוחותיו?? האם יוכל פרופסור אלברט פינשטין להתגבר על המתנקש הערבי הנחוש בדעתו להרוג אותו ויהי מה, גם במחיר חייו שלו? האם יעלה בידה של לילית למנוע את רצח ראש ממשלת ישראל הנמצא בביקור בדימונה? 

את כל אלה, מאזינים יקרים, נדע בפרק שישודר מחר. זה עתה האזנתם לפרק השמונה עשרה של תסכיתנו "הגולם נגד הג'ין", על פי סדרת העלילונים הידועה "הגולם" מאת אוריאל רשף. אנו מקווים שערבה ההאזנה לאוזנכם. נודה בזאת למחבר התסכית דני אלדר, לאיש הקול, לטכנאים, וכמובן לשחקנים, דוד גרוסמן ואריה אלדד שעשו במלאכה. כאן רשת אלף של קול ישראל בתל אביב. בעוד עשר שניות נעביר אליכם את חדשות השעה שלוש מירושלים ...

(קטע הסיום של תסכית בסדרת הרדיו "הגולם" שנת 1975 בקירוב)

 ואפילו יצרנו קליפ של שיר שכביכול שודר בטלוויזיה בשנות השבעים המוקדמות והושר בידי זמרת ידועה באותם הימים בשם מרגלית הדרי (ולמעשה היה פרי יצירתה של זמרת צעירה ומודרנית בשם יסמין אבן) השיר היה שיר הנושא של תוכנית תסכיתים ברדיו ששדרניה היו לא אחרים מאשר אריה אלדד (היום חבר כנסת) ודוד גרוסמן (היום סופר ידוע), שבאותה התקופה היו באמת שחקנים בתסכיתי רדיו. על מנת לחזק את אפקט האמינות ובו בזמן את המציאות החלופית המתוארת, החלטתי להכניס לספר את הדמויות המוקומנטריות הקודמות שראו אור בעברית כמי שקיימים בעולם ובמציאות של הגולם, והיו קשורות אליו וליוצרו אוריאל רשף בדרך זו או אחרת, ובכך להוסיף את נדבכי האמינות אותם יצרו כבר קודמינו, רוזן וארד, ובכך לתרום לחיזוק המציאותיות המדומה.  

לדעתי, כדי שמוקומנטרי יהיה אפקטיבי באמת, עליו להיות קרוב ככל הניתן למציאות כל שהיא ולהוות מעין שיקוף מעוות של משהו שיכול היה להיות אבל לא קרה, לצערנו או לשמחתנו. זאת בניגוד לספרים כגון "חרב אלף הראמות", המנסה ליצור מציאות מפורטת  אך בדיונית לחלוטין ונכשל, כתוצאה, במבחן השכנוע, הניסיון לגרום לקורא להניח כי אכן מדובר במציאות אמיתית שהתקיימה או קיימת במקום כלשהו, פשוט משום שהכול רחוק כל כך מהקורא הממוצע והתנסויותיו.

הכנסתי לספר ברשותו האדיבה של רועי ארד את מקס טונה שרייבר המופיע גם הוא בו כמי שביצע מתיחה בה הוא מחופש לגולם, השתמשנו לשם כך בתמונה מהסרט בה מחופש מקס לחייזר, ושינינו את התמונה כך שהוא מחופש לגולם. הספר "הגולם" כולל ראיון שלם עם מקס. רציתי להכניס גם את ז'וסטין פרנק ולהראות שהם כולם חיים באותו יקום בדיוני משותף. רועי רוזן הסכים לכך בתחילה, עד שהובהר לו שהז'וסטין פרנק שתוכנס לספר לא תהיה הדמות הבדויה והשגויה מעיקרה שתיאר, אמנית סוריאליסטית מינורית ולא ידועה שלמעט ככתיבת רומן פורנוגרפי שלא הודפס וכמה יצירות אמנות נשכחות לא עשתה הרבה בחייה, אלא הדמות האמיתית של פראנק כפי שתיארתי אותה אני, חלוצה באמנות קומיקס חתרנית ופגאנית בעלת עניין בכישוף. אבל למרבית הצער, רועי רוזן לא התלהב מהרעיון שהגרסה שלו על חייה של פרנק תוכרז כ"לא אמיתית" ותוחלף באחרת "אמיתית יותר". אני הייתי, אמנם, מוכן בהחלט להכניס את הגרסה האמיתית  על חייה של פרנק לספר בין אם רוזן יסכים לכך ובין אם לא, אבל אורי פינק, אדם זהיר מטבעו, הפעיל לחץ לא מתון בדרישה למנוע את מה שהוא כינה כ"אפשרות להסתבכות משפטית מיותרת".  (להפתעתנו התברר לנו בנוסף לכך כי באותו הזמן שאנחנו עבדנו על הגולם עבד רוזן באופן בלתי תלוי  על פרויקט מקביל משלו אודות עלילותיה של גיבורת על בסדרת קומיקס "מוקומנטרית" בשם "ציונה". לשמחתנו הספר שלנו הקדים את זה של רוזן, שבעת כתיבת שורות אלה עוד לא יצא לאור ולא ברור אם יצא לאור בסופו של עניין).  

בסופו של דבר הכנסתי את ז'וסטין פרנק גם לספר על הגולם על פי הגירסה הרויזיוניסטית שלי, כציירת קומיקס חתרנית ופאגנית פרנקיסטית מוסווית, ולא על פי הדמות המקורית של רוזן. אבל בהתאם לדרישתו של אורי פינק שיניתי את שמה מז'וסטין פרנק לז'ולייט חנוך, שם שכבר הוצג בסיפור הרויזיוניסטי שלי כשם בדוי שלה (בדיחה מוסווית בפני עצמה). הספר התקבל בביקורות נלהבות והיו לא מעטים שחשבו שהוא אמת. ידוע לי כי ישנם אנשים המחפשים כיום את חוברות הגולם. המבקר מנחם בן כתב מאמר נלהב ממנו עלה כי הוא חושב שהכול אמת. הוא פרסם כעבור שבוע מאמר התנצלות נלהב באותה המידה.  

פעיל של הימין הקיצוני ניצל תמונה מהספר כדי לתקוף באמצעותה את אריאל שרון, ויש עוד דוגמאות רבות. הגולם חודר למציאות. הרעיון תופס תאוצה משלו. לאחרונה יצא לאור ספר חדש של אשכול נבו, הכולל תוספת שיר שכביכול הושר בידי הלהקה הדמיונית אודותיה מספר הספר. שם השיר הוא "סופרמן" ואולי יש כאן תגובה לפזמון הגולם שלנו. אני מאמין שתהיינה דוגמאות נוספות ומתוחכמות יותר בעתיד. בכל אופן, ישנם רעיונות להכין אנתולוגיית קומיקס אמיתית שתכלול סיפורי קומיקס על הגולם, כביכול מתקופות שונות, דבר שנוסה כבר בארה"ב על דמות קומיקס בשם "האסקפיסט", שנוצרה בספר "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", ספר שזכה בפרס פוליצר בארה"ב ותיאר את חייהם הבדיוניים של שני יוצרי דמות קומיקס ידועה. בזמן שפינק ואני עמלנו על יצירת הגולם, עמל מחבר הספר מיכאל שייבון, מבלי שנדע על כך, על סידרת סיפורי קומיקס מיוחדת המציגה סיפורים מ-"תקופות שונות" במשך קיומו של "האסקפיסט", סיפורים שכולם נוצרו כמובן בידי אמנים מודרניים, אך בסגנון הקומיקסים בתקופות העבר השונות. חוברות אלו יצאו לבסוף לאור לפני מספר חודשים. רעיון המציאות המוקומנטרית בהחלט "מסתובב" בחלל האוויר כיום.

הרעיון מצא חן בעיני, ובהחלט יש מקום ליישם אותו גם בכל הנוגע לגולם. יש כעת דיונים עם אמני קומיקס שונים כאן בישראל, אמנים כגון יובל כספי, לגבי פרויקט משותף מעין זה, ולפחות סיפור אחד נמצא בשלבי הכנה מתקדמים ויפורסם בקרוב. אם הפרויקט כולו אכן יצא לבסוף לפועל הרי שיהיה זה שלב נוסף בהתפתחות הדמויות הבדויות בישראל.

נשאלת השאלה : למה ,למה יש לנו צורך ליצור עבר מוקומנטרי ודמויות בדויות? הסיבה היא פשוטה :

כדי לצייר מציאות קרובה יותר למה שהיינו רוצים שתהיה, כפי שהיינו רוצים שתהיה. העבר אינו מוצא חן בעיננו - אנחנו משכתבים אותו.  אבל השכתוב לא יהיה אפקטיבי באמת אם לא יהיה משכנע, וכדי להיות משכנע וגם מעניין באמת עליו להיות נאמן בצורה כזו או אחרת לעובדות קיימות. על הדמויות הבדויות להיות בעלות אמת פנימית כלשהי, גם אם לא היסטורית. מעל לכל עליהן להיות בעלות נרטיב ברור ובעל משמעות, כזה שאין בדרך כלל לאנשים אותם אנו מכירים ולמציאות הכאוטית בה חיים כולנו.  זה מה שנותן להם את עוצמתן כדמויות בדויות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד