דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   תרבות

ארבעה הִרהוּרים נוּגים

בשולי תוכניות טלויזיה ורדיו

מאת יצחק שפי

 

"קבוצה קטנה זו של בעלי-כוח, מוּבאים-בסוֹד אלה, יודעים כי כל הזכויות ניתְנוּ להם. ומי מביניהם  שמטיל ספק, אפילו להרף עין, בפּריבילגיה נוראה זו, מסוּלק ישר מהעדר וחוזר להיות קורבן".

                                                                               (מתוך "האדם המורד" מאת אלבר קאמי)

 

                

האילנות כל-כך גבוהים

הרהור נוגה על "הרשות הרביעית"

 

 

ההירארכיה של הדמויות והאירועים, אומרת ברברה*, נקבעת על ידי ה"עוּבדה", כלומר אותה "השורה התחתונה" המהוּללת והמאוּייתת נכון.

ההירארכיה של הדמויות והאירועים, אומרת ברברה*, נקבעת על ידי ה"עוּבדה", כלומר אותה "השורה התחתונה" המהוּללת והמאוּייתת נכון. ואת ההירארכיה הזאת, על כל שירי תהילתה, בוגרת בוסטון-סלטיקס כל-כך אוהבת לדקלם, לתת לה כורסא, נוכחוּת, מאוֹר-פַּנים, פלירטוּט, מה שהגוּד-גַייז קוראים גוּד-טַיים.

 

אני ממש מתמוגגת, היא מתמוגגת, זאת היתה חוויה... ועכשיו אני כל-כך חמה על להכות בברזל, לרוץ לספר לחבר'ה, בייחוד לאותם בנים שלא שׂמו עלי אז, בגילגולי הקודם, בחטיבת הביניים, אלה שאמרו שאמנם אני תלמידה טובה, וגם ילדה טובה, אבל אי אפשר לדבר איתי כי אני מדמיינת שהם סלבריטיז. והבנות... הבנות שאמרו שאפשר לספר לי סודות, כי בין כה וכה אני שומעת רק את עצמי.

 

ולכן, היא מתמוגגת, משחר נעורַי סמוֹל-טוֹק זה לא סחורה בשבילי, אני הולכת רק על שוֹאוּ-טוֹק. כי אני כל-כך קולנית, ממש אמריקן קולני, וגם כל-כך קוּל.

 

קוֹמוֹן בֶּייבִּי, המטוס מחכה.

 _______________

*וולטרס

 

 

 

דוגית נוסעת, מפרשיה שניים

 בשולי צפייה בערוץ האופנה

     

היה שלב שבו דוגמניות התחילו לדבר בטלויזיה וקיבלו את הכינוי דוּגְמַגישוֹת. אחר-כך התברר שתמונה אחת שווה אלף עמודים, אז הן התחילו לכתוב ספרים, כלומר דוּגְמַנהיגוֹת רוּחַנִיוֹת, דוגְמַטיפוֹת בשער.

אם כי בתור שוביניסט ממוצע אני חייב להודות שהן ממשיכות להיות דוּגְמַסעירוֹת, כמעט כמו דוּגְמַסז'יסטיוֹת.

אבל הן מעדיפות דוּגְמַני-מַני-מַנים, ואני דוּגְמַזקין, ודוּגְמַשְמין, ואם לא יעורו כל מלחיה איכה תגיע הדוגית לחוף.

 

 

 

 התחייה" שישים ושבע

בשולי ביוגרפיה טלויזיונית של לאונרד ברנשטיין

     

הקדמה לקוראים הצעירים:

מדובר באירוע שבאותה תקופה היתה לגביו תחושה של אירוע היסטורי. נאומים ומוזיקה וחגיגיוּת שלא היתה וכנראה שכבר לא תהיה בתולדות המדינה.

הזמן: זמן קצר אחרי אותה מלחמה שבה הכל התחיל (זו המכוּנה "מלחמת ששת הימים").

המקום: האמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית הישנה (החדשה).

ואולי אני חייב להוסיף: "המאיור" בקטע הזה הוא טדי קולק, "הרמטכ"ל" הוא רבין.  

 

 

ואחר-כך, הו אחר-כך, מעל פיסגת הר הצופים, שיחק אותה הרמטכ"ל בהכי גדול שאפשר, בנאום שהיה בו את אותו תום-לב ש"הורס" את הפמיניסטיות. עם ברנשטיין ומאהלר בתור להקת חימום.

                                                                                               

ובשורה הראשונה ישב המאיור המקסים (באמת מקסים!), ובלוריתו המתנפנפת כמו מחאה כפיים לבלורית שעל הבמה, בלורית שהיתה שונה, שונה בשורשיה, בסמיכוּתה, בעיצוּבה, בלורית יפי התואר שבאותה עת ואף באותו ערב היתה מוּסתרת, חבוּשה בכובע קצינים ישן, כזה שמזכיר במִצְחִייתו כובע של שוטרים.

 

תפקיד המאיור היה כידוע קטן עליו, הבלוריות הכסוּפות של בן-גוריון תמיד ניבאו לו גדולות, אבל ירושלים לא מתחרזת עם בינתיים, ולכן הוא קצת האזין, קצת נימנם, ובין לבין, בִּרְעוֹם התופים והמקהלה הוא חלם בהקיץ את "רמת אשכול", ו"תלפיות מזרח", ו"גילה", ועוד ועוד חלם הוא וחזה ובעיני רוחו הוא אף שירטט, את משכנות השאננים בדיוק כמו שהם היום, וזה קרה באותו הרגע, בדיוק באותו הרגע שבו המוזיקאי-של-המאה השתחווה לו אפיים.

 

מצד שני צריך להודות: בשיירות הדו-שבועיות לא היה מספיק מקום בשביל הקונטְרַבַּסים והטוּבּוֹת של הפילהרמונית, ו"התחייה"* במנדולינה ובתוף-מרים היא לא חוויה שאסטרולוגים משרטטים לה מפה מכוֹנֶנֶת.

 

ועוד צריך להודות:  איזה מזל שֶחל אז איסור לייבא לארץ את הביטלס.

 ________________

*"התחייה" – שמה של הסימפוניה השניה של מאהלר

 

 

מלח הארץ

                                    

 

זורבה היווני. תחת שמי ים הבוזוקי עמוק עמוק העצב בעיניים, כי בלבב פנימה היין במרתף מאוד מפתה.

נזכרתי היום  בראיון עם יעל דיין ששמעתי ברדיו לפני כמה שנים. היא נשאלה מה החזון שלה לגבי המדינה, ובתשובה היא התלהבה מחופי הים התיכון, חולות הזהב של עזה ואשקלון והמחלפות המדליקות של שמשון. בהמשך היא ציטטה את הפסוק איש תחת גפנו (ותחת מה שמייצרים מהגפן שלו). כמו האיטלקים, היא המחישה, והיוונים. לפרוט עלי בּוזוּקי על כוסית אוזוקי, ובחסות תיאודוראקי לרקוד סירטאקי על שולחנות כתר-פלסטיק.

 

ליבי נחמץ, אז העברתי לגלגל"צ, שם יש מוזיקה ים תיכונית, אגן מתנועע בכיף, באחלה, אפשר גם בסטריאו. ליבי נחמץ כמו היין הזה, מִבּציר שנת אפס. לא נעים להחמיץ, אבל יעל דיין קיימת בזכות ובשביל מה שנוצר בדיוק באותן אלפיים שנה, לא לפנֵי ולא אחרֵי.

 

אכן זורבה של קזנצאקי הוא אחד הספרים הגדולים של אותה מאה, שלא לדבר על מילאן של אריגו סאקי*, וגם פוליקר נפלא, וגם יעל דיין עצמה היא... יותר מלח מאשר פצע.

 

תחת שמי ים הבוזוקי עמוק עמוק העצב בעיניים, כי בלבב פנימה היין במרתף מאוד מפתה. וזה לא היה כל-כך עצוּב לוּלא האמת החותכת, הסכין הטוענת, אחרי שמונה ימים, שיהודי לא בא לעולם בשביל לבלות, אפילו לא בשביל לעבוד את אדמתו ולהנות.

 _________________

*כדורגל

 

למאמרים נוספים מאת יצחק שפי:

קרשים לארון היהודי

בשולי האזנות

האם את אוהבת

להשיג בחנויות המשומשים המובחרות

נקודת תצפית

על מדעי השכל וההתנהגות

הושט היד וגע בה

We are the chapions (סיפור)