פילוסופיה

המשימה שעמדה בפני הפילוסופים במאה החמישית הייתה על פניו בלתי אפשרית. הם כמו אדם שמאבד את זכרונו ומתעורר למציאות לא מוכרת, היו צריכים להבין הכל מכלום. אז בואו ננסה לסלוח להם על הנאיביות, ועל הניסיון למצוא שיטה אלגנטית ופשוטה לכל הסתירות שיש ביקום, וננסה בכל זאת להבין מה היה להם להציע

כאן ניתן לקרוא את הסיפור הקצר - "בפתח החוק" מאת פרנץ קפקא - שהוא למעשה קטע מתוך יצירתו "המשפט".

אפשר לראות בדיאלוג קראטילוס – המשמש הקדמה לא רק לטרילוגיה שבאה מיד בעקבותיו, אלא גם לכל שלושים ואחד הדיאלוגים הבאים אחריו – מעין הליכה במישור. העליה מתחילה בדיאלוג תאיטיטוס ובנושא שלו: מהי ידיעה

במאמר זה אני בעל מטרה צנועה, מטרתי היא להציג מושג מתוך מה שמכונה בפילוסופיה של הלשון ´פרפורמטיב´ (Performative). הפילוסוף אשר מזוהה בעיקר עם ה´פרפורמטיב´ הוא הפילוסוף האנגלי ג´ון אוסטין. הצגה מעניינת של מושג זה מופיעה בהרצאותיו של אוסטין המקובצות בספרו החשוב "How to do things with words"[i] אוסטין מבקש להצביע על כך שבנוסף למבעים הכוללים טענות, דיווחים ותיאורים ישנם בשפה מבעים מסוג נוסף שהם מבעים פרפורמטיבים. מבעים אלו מאופיינים בשתי תכונות עיקריות:

מבעים אלו הם חלק מעשייה של פעולה כמו האמירה "אני מבטיח" שמצבעת את ההבטחה.

הסופיסט הוא מחנך, אם-כן, והחינוך מתחלק מצידו לשניים: החינוך המקצועי וטיהור הנשמה מהידיעה העצמית הלא נכונה. במיעוט מהמקרים החינוך המקצועי מתקבל ברצון; ברוב המקרים החינוך המקצועי ניתן בכפיה סמויה.

במאמר זה אבקש לסקור בקצרה מספר נקודות דמיון בין ההוגה היהודי בן המאה העשרים ומחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, הרב יהודה אשלג (1954-1884), לבין קרל מרקס, ולו בגלל העניין הרב הטמון באפשרותה של השוואה מעין זו.

מושג האינסוף הוא המושגים המרכזיים בהגותו של הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס. השימוש של לוינס במושג זה הינו שימוש יחודי המבקש לשיבור את השיח המסורתי עודות מושג זה ואולי את השיח המסורתי בכלל. מבחינת לוינס האינסוף מעצם הגדרתו מהווה חריגה מהסופי, ולא ניתן להכירו כפי שמכירים אובייקט סופי. התייחסות לאינסוף כסוג אובייקט הניתן להכרה גוררת בעקבותיה סוג של אבסורד. באבסורד זה הכול קורס לסוג של כוליות בה לא קיים דבר שהוא אחר מהאדם, ולמעשה האדם עצמו לא קיים אלא רק קיימת אידיאה אחדותית אין סופית. אבל, לפי לוינס, המבנה של האינסוף הוא כזה אשר אינו מאפשר הכרה טוטאלית שלו.

הפילוסוף הסיני בן המאה השישית לפני הספירה, קונפוציוס, ראה בריטואל את הכלי המרכזי באמצעותו העולם מתנהל; הריטואל מיסודו שומר על הסדר החברתי הקיים. מאידך גיסא, קונפוציוס השתמש בריטואל כמחולל שינוי בסדר החברתי. כיצד ניתן לישב את הסתירה הנוכחית?

בהתאם להבטחתם מהיום הקודם, נפגשים שוב סוקרטס, תאיטיטוס ותאודורוס. בינתיים, סוקרטס למד על האישום שהוגש נגדו והספיק לשוחח עם אותיפרון. אבל הוא לא מזכיר שום דבר מאלה בזמן השיחה השניה עם תאיטיטוס. למעשה, זהו הדיאלוג הראשון שרובו – ובהחלט החלק העיקרי שלו – עובר בשתיקה של סוקרטס.

מישל פוקו

הנושא הבא העולה לדיון הוא שאלת תכונתו המהותית של היש: האם היא תנועה, כטענתם של חסידי הרקליטוס, או האם היא מנוחה, כטענתם של חסידי פרמנידס? סוקרטס מתחיל לדון בטענתו של הרקליטוס

הנאום של סוקרטס על מלאכת המיילדות נועד להרגיע את תאיטיטוס ולשכנע אותו לבטוח בו. סוקרטס מצליח ותאיטיטוס ממשיך לנסות להגדיר ידיעה. הוא מזהה אותה עם התחושה

נבואה היא סוג של ידיעה וטרפסיון קישר בין הנבואה המסוימת הזו לאמת. יש קשר מוחלט בין ידיעה לאמת, גם אם האמת מתגלה לאחר שלושים שנה ומאשרת דעה שנוצרה קודם לכן

רנהדקארט

בספרו "הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות", פותח עמנואל קאנט במשפט "לא יצוין דבר בעולם וגם לא מחוץ לעולם שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד". בעוד שאריסטו זיהה את המהות עם התכלית, הרי שקאנט בוחן את המעשה על פי המניע. אם כוונת עושה המעשה טובה, אזי, אין משמעות לתוצאה. קאנט אדיש לתוצאת המעשה בשיפוט המוסרי שלו. גם מעשה שתוצאותיו חיוביות אבל לא נעשה מתוך כוונה טובה לא יחשב למוסרי.

גדולתו של הרמב"ם צומחת מתוך פתיחותו המחשבתית ומתוך העזתו ההגותית להפרות את המחשבה היהודית בפילוסופיה של מערב ומזרח.

בספר "דו שיח או התנגשות ציביליזציות" שראה אור לאחרונה בפריז, הוגה הדעות ז'ק אלדן מנהל דו שיח עם פרנסיס פוקויאמה ו-סמואל הנטינגטון, אך במקום לנסות להפריך את טענותיהם, אלדן יוצא למסע חיפוש אינטלקטואלי עצמאי. אירועי ה 11 בספטמבר הפריכו את "חזון אחרית הימים" הענוג שטען בזכותו בחינניות פוקויאמה, הוא לא מלגלג על פוקויאמה שהתייחס לתיאורית ההתפתחות הדיאלקטית של ההיסטוריה של הייגל כאל אמת שמימית שעל בסיסה ניתן לחזות את העתיד, הוא לא מבקר את שבירת הכלים של פוקויאמה שהשיל את גלימת החוקר ועטה את גלימת הנביא הסבור שבכוחו לחזות עתידות עולם, הרואה במודל הליברלי – דמוקראטי מעין תחנה סופית במסעה המתיש והנפתל של ההיסטוריה בעקבות קץ האימפריה הסובייטית שלה קרא "קץ ההיסטוריה".

ג'ון לוק

מאמר קצר זה יפרט את גישתו הייחודית של ארמסטרונג. מטרתו של ארמסטרונג היא למצוא שיטה שתכלול בתוכה גם פרטיקולאריים וגם אוניברסאליים וכך לפתור בעיות שצצות בתיאוריות נטורליסטיות ומטריאליסטיות בכל הקשור לסיבתיות וחוקיות

מקס וובר (1864-1920)

פייר גסנדי

מאמר זה יציג בקצרה את הגותו הפוליטית של קאנט, ובעיקר את הגותו באשר למלחמה ולשלום. מקום מרכזי ינתן לחיבור המרכזי שכתב קאנט באשר לסוגיית המלחמה והשלום, הרי הוא "לשלום הנצחי" שנכתב ב-

חלק ראשון למאמר על השלום הנצחי של עמנואל קאנט

חלק שני של המאמר העוסק ב"שלום הנצחי" של עמנואל קאנט

מחלוקת עתיקת יומין בקרב פילוסופים למדעי המדינה נטועה בדילמה: מה חשוב יותר בשליט או שיטת שלטון - האומץ והיכולת לקבל החלטות או השכל להבין לעומקן בעיות קשות ולדעת את ההחלטה שיש לקבל. מכיון שלא ניתן לקבל הכל בחיים הרי שנרצה לקבל תשובה לשאלה זו על מנת שנוכל לבחור את שיטת השלטון העדיפה לנו

אפלטון / קראטילוס (חלק ראשון)
אפלטון / קראטילוס (חלק שני)

הרמוגנס לא ביקש סתם כך מסוקרטס לדון בתחום המטאפיסי. הוא נדחף לכך בידי סוקרטס, שדיבר על המילה שנה במשמעות של בחינה עצמית. כזכור, האדם הוא החיה היחידה שלא מסתפקת סתם כך בבהייה בטבע ובעולם הסובב אותו.

מידוע הדת – איך הדת הפכה להיות נושא למחקר מדעי חלק א'

מבואשאלת חירות האדם העסיקה הוגים רבים במהלך ההיסטוריה. התחושה החזקה כי לאדם יש את היכולת לחרוג מפעולה עיוורת ולהפעיל חופש רצון, מלווה אותו במשך חייו ועוררה את הצורך של פילוסופים רבים, לחקור ולגלות את מקורותיו של חופש רצון זה. תהליך החקירה אודות טיבה של החירות, צבר תאוצה לקראת סוף ימי הביניים ותחילתו של הרנסאנס. בתקופה זו, החלה לנשב רוח חדשה באירופה שראתה באדם את הסמכות למעשיו. האדם, כך סברו, יכול לגלות את סודות הטבע ובהם את סודות קיומו שלו.