אמנות

למרות הישגיו הרבים איתמר סיאני אינו חדל מלהתפתח, כובש לעצמו עוד צעד, הופך את שפיה נחלת אלוהים קטנה שלו, ומשתף באמצעותה את כל אלה הרבים שמבקשים להתרשם ולחלוק מחסד כישרונו.

בימים אלה מלאו עשרים וחמש שנים מאז מותו של הפסל יוסף תגר. בעוד ימים אחדים תפתח בתל-אביב בגלריה "חלל" תערוכה מיוחדת לציון מועד זה שהוא בעל משמעות הן מבחינת האמנות הישראלית והן מבחינת מאבקו החברתי וחתירתו הבלתי נלאית לשלום.

מתוך החברה הגבוהה, הקלאסית והקונוונציונלית של צרפת במאה ה-19 צמחו שני ציירים גדולים בעלי גישה, רגישות וייחוד משלהם, אדואר מאנה וברת מוריזו. מהרגע שבו נפגשו בלובר, בשנת 1868, שמרו על קשר כל חייהם

פיסארו היה אדם טוב, הומני, נדיב וחברותי, "מלך המפרגנים", בלשוננו כיום, שחי למען האמנות ובשירות האמנות, ולא הפסיק לצייר עד יום מותו, בגיל 73. הוא הותיר אחריו כ-1500 תמונות, 600 ציורי גואש, 60 מניפות והרבה ציורי מים

אחת מאבני הדרך הבולטות בקורות חייו של ג'קסון פולוק כצייר מודרניסטי הינה הצגתה של יצירתו לידה. בתערוכה בעלת החשיבות ההיסטורית והאמנותית "ציורים אמריקאים וצרפתיים" שנערכה בניו-יורק ב-1942, ולא בכדי. ציור מורכב ואניגמטי זה ריתק אליו מאז צופים וחוקרים רבים שביקשו, כל אחד בדרכו, למשמֵעַ את שראו לנגד עיניהם.

סיומה של מלחמת העולם הראשונה סימל במידה מסויימת את סיומו של הדחף המהפכני של האוואנגרד האמנותי: התקופה ההירואית של האקספרסיוניזם באה אל קיצה; הקוביזם האנליטי פינה את מקומו לקוביזם הסינטטי, והחזיר את הדמות האנושית אל היצירה; הפוטוריזם נכנס אל תקופתו השניה והתרכז במיתוס המכונה והאוטומציה, מה שהוביל את הפוטוריסטים לדרכים חדשות

על תערוכה המתעדת את הפן האישי והאנושי של הכיבוש בשטחים, הגלריה לאומנות אום אל פאחם:

הצייר רנה מגריט, או כפי שנהג לכנות את עצמו "פילוסוף חזותי", צייר את הציור "מחוז ארנהיים" על סמך סיפורו של אדגר אלן פו. כשקוראים את סיפורו של א.א. פו ניכר שאין קשר חזותי בין הסיפור לבין רכיבי התמונה. מאמר זה מתכוון להציע היפותזה לגבי החוליה החסרה שבין הסיפור לציור

קאמפ הוא עמדה אסטטית ופוליטית - האסתטיקה של הקאמפ חותרת תחת הסטנדרטים של המוסריות הבורגנית הפוריטאנית באמצעות האומנות: תומכי/ יצרני הקאמפ משתמשים בפאר, קישוט, ייפוי והגזמה ליצירת עולם אוטופי, חושני, שנון ואקזוטי המהווה תגובה למגמות המשעממות, לדעתם, של החברה הטכנולוגית. שאיפת הקאמפ היא להפוך את האובייקט הרגיל והשכיח לגרנדיוזי, מרהיב ומהודר, ועוד יותר מכך, הקאמפ נוטה "לעבור" ממה לאיך: ממה שנעשה לאיך שנעשה

באמונה אנגלית מן התקופה הויקטוריאנית היו נערות צעירות נוהגות לאסוף כפתורים ולהשחילם על חוט ארוך. כאשר יושחל הכפתור האלף במספר יופיע החתן המיועד, רצוי נסיך כמובן. תחפושת כלה או נסיכה היא התחפושת המועדפת על ילדות בנות 5 גם היום והאגדות הידועות כמו היפהפייה הנרדמת, הנסיכה והעדשה, או סינדרלה פופולריות ומסמלות חלום או אשליה גם כאשר אנו יודעים שהמשפט "והם חיו באושר ועושר" אינו מתקיים במציאות היומיומית.

התופעה הנצפית במקומות ציבוריים בכל רחבי העולם, בכל השפות וכל הלאומים – ה"גרפיטי", אפיינה תמיד את החברה האנושית. החל מימי רומא ופומפיי או אף אחורה יותר בזמן לציורי המערות או מצריים העתיקה. כתובות וציורים שנחרטו על קירות ציבוריים, בתים ומונומנטים משקפים עבורנו את שפת היומיום החל בהצהרות פוליטיות וחברתיות, הצהרות אהבה , עלבונות, אבל בראש וראשונה ביטוי עצמי, חיפוש הכרה וייחודיות, פרסום והפצת מסר לכמה שיותר אנשים אשר ייחשפו לכתוב או למצוייר.

אז'ן דלקרואה (Euge’ne Delacroix) - הצייר הצרפתי המזוהה יותר מכל עם התנועה הרומנטית. נהג להתרועע בחוגים אופנתיים של התקופה בהם התקבל בידיים פתוחות למרות טבעו חם המזג שלעיתים העיב על קסמו הרב. לאורך כל הקריירה שלו צייר דלקרואה על קנבס לתערוכות וסלונים שנתיים. נושאיו הבלתי המתפשרים זיעזעו לעיתים קרובות את המבקרים ולמרות זאת חלק מציוריו נקנו באופן מפתיע על ידי המדינה.

במשך כשנה וחצי ישבה אישה צעירה לחוף הריביירה הצרפתית, וציירה בצבעי- גואש כ- 1000 ציורים. 760 מהם קיבצה יחד ליצירה אומנותית ייחודית ומקורית אותה כינתה: מחזה-סיפור (singespiel). את הדפים שגודלם אחיד - 32x25 ס"מ מספרה ולכל דף הצמידה בנייר דבק דף שקוף בגודל זהה עליו רשמה הערות, ביאורים, דיאלוגים והצעות מפורטות לליווי מוסיקלי.

המאמר הראשון שלי היה סקירה "אקדמית" של התפתחות האדריכלות המודרנית. המאמר השני שלי היה סיפור ההיסטוריה של גורדי השחקים. הפעם, אני רוצה לערוך טיול אישי קצר וחוויתי יותר אל גורדי שחקים בארץ. קצת לספר עליהם, קצת להתבונן כדי לנסות להבין טוב יותר.

כשהשליטים הקדמונים של מצרים ובבל בנו את הפירמידות הגבוהות הם יצרו יותר מאשר מפגן כוח פוליטי; הם יצרו עבור העם את החוויה הרוחנית של התעלות מעל המציאות, אל השמיים, "הגדול מהחיים", הנצחי. עלייה כזו מופיעה בכל הדתות, אם לא ע"י בניית פירמידות או קתדרלות, אז למשל בסיפור הטיפוס אל הר סיני לשם קבלת התורה. רק במאה ה 19 נשבר שיא הבנייה לגובה שהציבו הפירמידות

המאמר מנסה לענות על השאלה האם המכוער יכול להיות יפה, באמצעות התבוננות בתמונתה של הדוכסית המכוערת מתוך הפריזמה של אריסטו.

אדריכלות היא, על פי הגדרתה, תכנון ועיצוב חללים לפעילות אנושית. מה הכוונה? ברגע שהאדם כבר אינו חי בטבע, שוכן במערות מעשי ידי אלוהים ו"עובד" בציד ביער הרי שיש צורך ליצור עבורו סביבה שתתאים לפעולתו הפיזית והתרבותית; לתת לו מרחבים מתאימים לגור בהם, לעבוד בהם ולבלות בהם. מרחבים אלו הם היישוב, העיר; הם הבית, מקומות העבודה, מסחר, בילוי, משכני השלטון הדת העשייה התרבותית ושירות הציבור – בקיצור העולם של חיי היוםיום.

ארכימבולדו, יליד 1527, היה אחד מ-16 ילדיו של ביאג'יו ארכימבולדו (Biagio Archimboldo), שהועסק כצייר בקתדראלה של מילאנו. משפחתו המורחבת הייתה משפחה מבוססת ומכובדת שעליה נמנו ארכיבישופים, שופטים ואומנים.[2]

לפני שבוע הוצב פסל ביבי מוזהב בכיכר רבין. גם פה הייתה היצירה תלויה תלות מוחלטת בתגובת הציבור. האמן, כנראה, לא ציפה להתפעלות מהיצירה עצמה, אלא לשחרר מאתנו רגשות ולייצר שיח. זו לא אמנות קלאסית שסוגדת לאסתטיקה. זוהי הסתת הדיון מהאובייקט - לדיון בחברה הישראלית כמכורה כפייתית לפולחן אישיות.

לידתו ומותו של מוזיאון הארוטיקה בפאריז: ב-6 לנובמבר, 2016, יימכרו מוצגי מוזיאון הארוטיקה, שהיה ממוקם בלב איזור פיגאל, במכירה פומבית בבית מכירות יוקרתי שמנהלו הוא נשיא ארמון טוקיו, המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית

הדיאלקטיקה שבין הפוטנציאל, היכול לפעול בעולם, החיוניות, הויטאליות והחיים בכלל לבין האימפוטנציה, הקיבעון, הסטאטיות, היעדר היכולת לפעול, לנוע, לעוף ולחיות בכלל, למות, שעובר כחוט השני בכל מוצגי התערוכה, מקבלת ביטוי עוצמתי גם בדיוקן חמר מעוות, קשור, כלוא ומסומר בדומה לחלקי אברי חיות שהתקבעו. הדיאלקטיקה מתנהלת בטבעיות גם בין סטטיות נעדרת אברים לבין דימוי של צפור, כמטפורה למעוף שהתפוגג. עידון בעשייה עצמה כנגד תכנים מייסרים. ה

במגזרים אקדמיים מסוימים, משחקי וידיאו הפכו לאחרונה לנושא לתשומת לב. מספר תכניות חינוך מכשירות אמנים בטכנולוגיה המשמשת לפיתוח משחק ודוקטורט תכניות המוקדשות לחקר משחקי מחשב ומדיה אינטראקטיבית.

מאז שהתחלנו לשפץ את הבית החלו לרוץ בינינו כל כך הרבה חילוקי דעות, שמוכרים בחנויות השונות תוקעים בנו, בלי בושה אפילו, את המבטים הכי מוזרים שלהם. הם בטח מתלחשים ביניהם, "יואו, נכון שהם כל כך נראים כמו אחד מהזוגות האיומים האלה בפרסומות של דיזיין סנטר?". אני אומרת ריצוף, הוא אומר פרקט. אני אומרת קלאסי, הוא אומר מודרני. אני אומרת נצבע בסגול, והוא אומר, אבל אחרי חודש יימאס לך. אני לא מתביישת לומר לו (אבל כל כך מצטערת אחר כך...) כמו אתך מותק, מתרגלים.

ראובן נהג לצייר את דיוקנו כמו מתוך ענווה, בעדינות, כחושש שיאבד את הקו הענוג המשתפך מלוא צדודיתו, לעתים, בעיקר בצעירותו הוא הרשים כמטאדור נועז לוחם-זירה, ובהתבגרו שיקפו הדיוקנאות שלו דמות של הוגה דעות שמי שמתבונן בו לא ישכח את דיוקנו המרשים. גם אמנים אחרים תיארו אותו היטב ביצירתם. דוגמא בולטת להיותו נושא ביצירת אחרים נמצאת בדיוקנו שפיסלה גדולת הפסלות הישראליות, חנה אורלוף. מי שראה את ראובן לא יכול היה לשכוח אותו. מי שראה את ציוריו, זכה אם הם מילאו את לבו ביופיה המסתורי של ארץ-ישראל.

כחלק מחודש "מסביב לעולם" שיכלול חוויות מפסטיבלים עולמיים, מסעות, סיפורים אישיים ועוד מזמין מלון מצפה הימים להרצאתו של הראל סטנטון אודות הקומבמלה- הכינוס האנושי הגדול ביותר בעולם- בנהרות הקדושים בהודו, שלישי 21 באוקטובר בשעה 21:00.

השקה חגיגית למהדורה החדשה של ספר האמן מעשה ידיו של יעקב בוסידן כידוע, "ירושלים הרים, הרים סביב לה", כמאמר הפסוק. מתברר, שגם "שמות, שמות סביב לה", והאמן הבינלאומי יעקב בוסידן, תושב קרית אונו, שעבודותיו מוצגות במוזיאונים רבים ובאוספים חשובים ברחבי העולם, חקר ומצא כמעט 400 שמות שהעניק לה העם היהודי במשך הדורות.

אמסטרדם היא עיר עם שני פרצופים. הראשון מחייך אל התייר במבט של צעיר הדוניסט מעבר לפינות של רובע החלונות האדומים מבעד לעשן ה-מריחואנה ואילו מבט נוסף יגלה מוזיאונים ו-גלריות אומנות מהטובות שיש לאירופה להציע. עבור התייר, איכותה של אמסטרדם נמדדת בקומפקטיות שלה. מרחק הליכה של כמה דקות יוביל את התייר ל Dam Square על כל שלל הדוכנים, המסעדות, בתי הקפה ואלפי התיירים הפוקדים את האזור יומם וליל. כיכר הדאם Dam Square נבנתה במאה ה 13 כאשר נבנה הסכר על נהר אמסטל Amstel על מנת למנוע מים Zuiderzee להציף את העיר

לפני ימים אחדים התקשר אלי איש שהציג עצמו לפני כשכן מעונת נערותי. זיהיתי אותו מיד כנער צעיר ממני בשנים אחדות, אך בולט בחינו ובנועם הליכותיו. זכרתי אותו, את שני אחיו והוריו. התגוררנו אז ברחוב הראשון שנבנה בתל-אביב בשנת 1946, מיד בתום מלחמת העולם השניה. שם הרחוב הוא אלכסנדר ינאי, ושם המטלפן דויד ויס, כיום אמן בעבודות עץ המתגורר כחמישים שנה באשקלון. האיש, דוד ויס הדהים אותי בסיפורו. הוא עמד להגיע לתל-אביב לבקר בקבר הוריו שזכו והגיעו לגיל מופלג ועברו לעולם האמת והם בני תשעים וחמש.

אילו מריו פוזו היה מגיע לביקור במדינת ישראל, היה עומד נדהם בנסותו להשוות בין יצירו דון ויטו קורליאונה, גיבור הרומן הענק שלו "הסנדק", לדון הישראל פיניטו, צאצא לשבט נוכלים-קדושים מדורי דורות. מריו פוזו יילד מתוך המציאות האמריקנית של המאה העשרים תיאור מבריק של חצר תוססת אירועים עוצרי-נשימה של רב-פושע אמריקני, אחד מחמשת רבי הפושעים של ניו-יורק הנחשבים למאפיונרים המסוכנים ביותר. אולם מה זה דון קורליאונה, אפילו בעיצובו המבריק של מרלון ברנדו, לעומת הדון הישראלי פיניטו הקדוש התמים והישר, העילוי הנודע לתהילה?

עברו הרבה מים במזרקה מאז הציג לראשונה האמן מרסל דושאן (Marcel Duchamp) את מה שהוגדר לימים כרדי מייד (Ready made) הראשון. בשנת - 1913 הציב מרסל דושאן, בסטודיו שלו בפריז, גלגל אופניים על שרפרף, חיבר אותם, והציג אותם כעבודה אחת. בשנת 1917 לתערוכה שנערכה בגלריה גרנד-סנטרל שלח דושאן משתנה ציבורית שלה נתן את הכותרת "המזרקה" אשר הוצגה בתערוכה כשהיא מאחורי וילון. עבודתו זו מהווה סמל לפריצת גבולות האמנות, ונחשבת לראשית האמנות אוונגרדית, עד היום. לסדרת היצירות שלו שהיו במקור חפצים יומיומיים שהוא הפך ליצירות אמנות קרא דושאן - רדי מייד: כלומר- מוכן מראש.