אקטואליה

ידיעות אחרונות סיקרו במוסף סוף השבוע האחרון (22/10/04) את חייהם של יושבי גוש קטיף התומכים בהתנתקות. הקללות, ההדרה, המכות, הנסיונות (שמצליחים בחלקם) לסגור להם את העסקים ולמנוע מהם פרנסה, ההתנכלות לילדים. המתנחלים, שלשונם קלה בשימוש בדימויי שואה, שנאה והסתה כלפי כל מי שאינו הם, מפנים את הדימויים ואת המעשים כאחת, גם למתנגדים האידיאולוגיים שלהם מבית.

שלום לך שנת ‏2003 יקרה שלי, יקרה? אכן יקרה את היית לכולנו, יקר היה לקנות בסופר, יקר היה בתור לקולנוע, יקר לשלם שכר דירה

כאשר חתם יאסר ערפאת על הסכם אוסלו ב- 1993 כבר היה מאחוריו עבר מרשים של מפר הסכמים עקבי ועשרות הסכמים שהופרו על ידו מיניה וביה מיד לאחר חתימתם. כך נהג גם עם הסכם אוסלו הראשון מיד לאחר חתימתו ותחילת ישומו המעשי.

תשאלו כל רפתן: פרות שנשארו בלי זכר עולות זו על זו. גנטיקה? תכניסו פר לרפת וכל ה"לסביות" תעזובנה זו את זו. מכאן עשה פרויד צעד קטן לפרות אבל צעד ענק לאדם: כמו המחסומים החיצוניים יש גם מחסומים פנימיים.

תשובה לעמירה הס על מאמרה 'אהדה מסוכנת לתוכנית שרון' ב הארץ .22/09/2004

ביום שישי היא נחתה בארץ. שישי שבת היתה אצל בן אחותה בתל אביב, ובראשון בעשר בבוקר באתי עם המכונית לאסוף אותה מתחנת האוטובוס, לא רחוק מהבית. היא היתה מלווה בעוד שני פיליפינים, בחור ובחורה נמוכי קומה, בשנות העשרים לחייהם. שלושתנו צעדנו בשורה, מבלי לומר מילה בשביל אל הבית.

ישראל, עד כה, קיבלה החלטות הרות גורל בדרך פרלמנטרית. הסכם השלום עם מצרים, הסכם אוסלו והיציאה מלבנון הם דוגמאות לדמוקרטיה פרלמנטרית בפעולה נכונה. תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה סובלת, בינתיים. מחוסר לגיטמציה דמוקרטית. בדרך תמוהה בחר ראש הממשלה להתמודד על התוכנית דווקא בזירות הלא נכונות ובכולם הפסיד. השבר והצורך הנואש בלגיטמציה דמוקרטית למהלך מוליד פתרונות הרי אסון לטווח הארוך ובראשם 'משאל העם '.

לפעמים מתעוררת תהיה קלה בדבר היחס אל החוק בכלל ויחסם של השלטונות אליו בפרט. אדם מן השורה כי יתפס בעבירה על החוק, יובא לדין וסביר להניח כי ירצה עונשו אף אם במעשה העבירה לא פגע באיש ולא גרם כל נזק. ואם יכריז על כוונה ויעשה הכנות לבצע מהלך שיש בו עבירה על החוק, ובפרט תוך פגיעה בזולת כלשהו – יוזהר מיד בקול גדול כולל איזכור העונשים הקבועים בחוק לעובר העבירה. אולי אף ייעשה מאמץ למנוע מלכתחילה את ביצוע העבירה. ככה זה לגבי אדם מן השורה.

ההשבתה החוזרת ונשנית, עד לא מזמן, של חלקים נרחבים בשירות הציבורי, גרמה לשיבוש מהלך החיים התקין במדינה, להפסדים כלכליים ניכרים ולעוגמת נפש.

התרבות הקולוניאליסטית, הדוניסטית ומושחתת שהמציאה את מטווח הברווזים, היא תרבות אנושיות, אוניברסלית ובסיסית ביותר.

תנוח דעתך, אדוני היועץ, אני וחברותי לא ניתן לזה לקרות. בתקופת כהונתו של שנדר וחבריו הם יימצאו תחת זכוכית מגדלת גדולה במיוחד. לא יהיה להם רגע דל בנושאי ייצוג, שוויון ומה שביניהם. כי מכל גל חוזר נולד עוד גל. גדול מקודמו. גם אתה וגם עמיתיך, דעו: אנחנו צופות בכם וננצל כל במה אפשרית כדי להשפיע על מעשיכם. אנו נדאג לראות נשים שבות למרכז הבמה, למרות השחיתות המוסרית-אנושית שהופגנה נגדן.

במאמרי "דמוגרפיה ומתימטיקה" שפורסם בעיתון "גפן" מיום 13 פברואר 2004 ובאינטרנט, הוכחה טעות נדושה, העוברת כחוט השני בכל המודלים המשמשים את הדמוגרפים בבואם לחזות את אוכלוסיית העתיד של מדינת ישראל. הטעות נעוצה בכך שמתייחסים אל אוכלוסיית היהודים כאל אוכלוסייה הומוגנית ומתעלמים מהמציאות בה אנו חיים

רבות נכתב עד כה על אודות "הסכנה הדמוגרפית" [נכון יותר לכנות מצב זה סיכון ולא סכנה], בין על ידי פובליציסטים, מקצועיים או אף חובבים, ובין על ידי אנשי אקדמיה שצרפו לכתביהם גראפים וטבלאות, אולי כדי לתת לתוכן מאמריהם צביון מדעי. המשותף כמעט לכל החומר שפורסם בתחום הנ"ל הוא כי הכותבים נבאו שחורות, וכי נבואותיהם לא נתקיימו: תמיד, מסיבה זו או אחרת, המציאות טפחה על פני המנבאים את העתיד והוכח כי לשווא הוזהרנו.

מטבעו, האדם הוא מְהַלֵּך; הוא צריך להיות בתנועה שהרי "כל חי – מתנועע", ואם אין תנועה זה אומר שלא חיים ח"ו. אלא שצריכים לבדוק טוב טוב את כיוון התנועה, שלא נגיע למחוזות שלא שיערנו ולא עלו על דעתנו כאשר התחלנו לנוע. הדברים נכונים לכל אחד כפרט ונכונים שבעתיים למסגרת הכוללת אנשים רבים.

הגעתי למפגן הזדהות עם מרדכי וענונו מרוגש. עמדתי לצידם של אנרכיסטים נגד הגדר, יוצרים ואנשי רוח, חלק מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית, אנשי הוועד נגד הפצת הנשק הגרעיני, הכימי והביולוגי במזרח התיכון, מזדהים נוספים רבים מרחבי העולם, עשרות עיתונאים, צליל ענוג של חצוצרה יחידה, ושירה שקטה של Peace, סאלאם תוך חלוקת פרחים צבעוניים לקהל.

אז קודם כל, לפני שאנחנו מתחילים לדבר על משהו בכלל, אני מבקש מכולם לעבור לדקה דומיה לזכרו של גביע העולם ברגבי, שעזב אתמול, 22 בנובמבר 2003, את מקום משכנו ועבר מזרועותיהם המסוקסות, החסונות והשחומות של קפיטני הוולביס האוסטרליים לדורותיהם לידיהם הקרירות והלבנבנות של האנגלים, יימח שמם ושם זכרם.

דרוש שמאל חדש, כזה שממוקד בחברה הישראלית, מדבר אתה, עם כל פלגיה: חרדים ודתיים, מתנחלים ובדואים, ערבים מהגליל ועולים משדרות. שמאל שמשפיע עלינו בתוכנו, ולכן עלול גם להיות מושפע, רחמנא לצלן. שמפנה את מרצו המדיני לא לפלשתינים ולא לשוק האירופי, שלא מטיף מוסר לחברה הישראלית אלא קשוב מאד לפחדיה וחששותיה.

'ועתה לטבח הנמשך בעיראק' מדווחות רשתות התקשורת העולמיות על הנעשה מדי יום בעיראק. עוד יידרש, כנראה, שפך דם רב כדי להחזיר את האיזון הבין עדתי והיציבות לעיראק. זה עשור מוזן הטרור המוסלמי הבין-לאומי מ'בוגרי אפגניסטן'. סביר שבעשור הקרוב יהיו 'בוגרי עיראק' הכוח המזין של הטרור הבין לאומי. הרוח הגבית שתנשוב מהמלחמה ברוסים ובאמריקאים תזרע אי יציבות קשה בעולם הערבי, המערבי והמוסלמי וניצנים למתחולל כבר ניכרים היטב בערב הסעודית .

בתגובה למאמר "ימים קשים: ערפדים עובדים בהיי-טק ופיות הפכו למזכירות" מאת שימרית רון.

כשהייתי ילדה, זה היה נורא הרואי למות במלחמה. גדלנו על המיתוס של אם הבנים, של סיפורי הורינו על קרבות המחתרות ומלחמת השחרור, על טוב למות בעד ארצינו ועל הדמות הנישאה מעם של החייל הגיבור. לעולם גבר, אף פעם לא ילד בן 18.

נושא משמורת וחזקת הגיל הרך נוגע להרבה מאוד משפחות בישראל. חלקן עוסקות בנושא מכורח גירושין ופרידות בין זוגות הורים, אצל חלקן מהווה הנושא "איום סמוי" במסגרת "המלחמה הקרה" בין המינים וגורמת דווקא להימנעות מפרידה.

המידה שחברה מכבדת את כללי היסוד שלה ואת חוקתה מעידה על בגרות בשיקול הדעת, כבוד כלפי כללי המשחק הדמוקרטיים ויציבות שלטונית. ישראל היא אמנם דמוקרטיה אבל מוגבלת ונכה, חסרת כבוד לחוקיה וחסרת יציבות מספקת הנדרשת להכרעותיה הגורליות.

קצת לא נעים לכתוב עוד פעם, ושוב, על מה שכבר כתבנו רק לפני זמן קצר; אבל מה לעשות – הנושא נשאר בחדשות והוא אף מתלהט מיום ליום. והנושא הוא סיכויו של ראש הממשלה לגבש רוב בממשלה ובכנסת לתוכנית ההתנתקות.

ימים לאחר ההצבעה על ההתנתקות עולות במוחי מספר שאלות נוקבות הנוגעות לחברה הישראלית, המובילות לשאלה הבסיסית : כיצד תיווצר אופוזיציה שמאלית במרחב הפרלמנטרי בישראל?

יש רבים בינינו היודעים מה יהיו ההתפתחויות לאחר ההתנתקות החד צדדית מעזה. לגביהם אין ספק , רוח גבית לטרור המתעצמת מגרוש צה"ל תביא גל פיגועים קשים. המרחב הבטוח של העיר עזה, מרוחק מהישג ידם של הכוחות הישראלים יאפשר יצור המוני של טילי קסאם שיעדם לפחות אשקלון. בקיצור, לא רק שהמחלוקת תשסע את החברה הישראלית הטרור יגבר במונים . ממש אסון ידוע מראש.

המדיניות הנוכחית חותרת בכח לקראת מודל קפיטליסטי טהור שאם יצליח הוא יגרום לשני מעמדות חברתיים "בעלי הון ועבדים". מעמד הביניים ייבלע כליל מחוסר חקיקה סוציאלית ובכפוף לחוקי הכח של הכלכלה כולו בידי במעמד הנמוך, בעלי הההן יתעשרו ללא גבול כי יוכלו להעסיק פועלים עבור קיום פיסי בלבד, והשמים יהיו הגבול עבורם.

אני בטוח שאפשר למצוא דרכים לפתור את מערכת היחסים שביננו לבין הרשות הפלשתינית. אני עוד לא רואה את השלום בפתח, אני רק חושב ש"תמות נפשי אם..." לא יפתור שום דבר. אני מאמין שבדרכים אחרות ולא על ידי פיצוץ, אפשר יהיה לפתור גם את בעית המתנחלים ברצועת עזה. לפתרון כל הבעיות האחרות הנזכרות, ניחיה ונראה.

קיימת הטענה הקבועה של הימין שכל הישג שיהיה לפלסטינים במשא ומתן תחת אש הוא הישג לטרור. עם כל האנטגוניזם שיש לי לטענות הימין, חייב אני להודות שאנשי הימין צודקים בטענה זו ובטענה שהישגים אלה מהווים עידוד לטרור נוסף, אבל למרבית האבסורד, הימין הוא האשם העיקרי בקיומו של מצב זה, כפי שיתברר מהניתוח דלהלן.

ובשבוע שזהו הנושא המרכזי בפרשת השבוע זכינו להכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה. פעמים רבות בעבר הראינו שאנחנו מקפידים להתנהל בדיוק הפוך מההוראות של התורה הקדושה בכלל, וגם שאירועים שונים בחדשות השבועיות משקפים בצורה ברורה את הניתוק שלנו מהמסר הרעיוני של פרשת השבוע. כלומר הנושא הוא אותו נושא, אחדות מול פירוד, יעד משותף מול כיוונים מנוגדים, אבל באופן עקבי אנחנו בוחרים בכיוון הפוך לזה שמתווה לנו פרשת השבוע

מול האזרח ניצב פקיד, נציג השלטון ושליח הממסד, אשר על אף שאינו כל כך עסוק וטרוד בעבודתו הציבורית – משהה את מתן השירות לאזרח, ויוצר אוירה מלחיצה, דוחה, מאיימת; אוירה של אי-וודאות בה מצוי האזרח הנזקק לשרות. במקרה הטוב, השרות אכן ניתן, תוך ייסורים. במקרה הפחות טוב, האזרח נדחה הלוך ושוב עד לקבלת מבוקשו.