ספרות

הרבה ביקורות נלהבות נכתבו על רב המכר השני של הלן גרמיון, "הקנאה". כמה, מועטות יותר, אומרות שהספר מרתק ומותח עד חציו הראשון ולאחר מכן מאבד מקסמו. יש, שלהפך, השתעממו ונסחבו בקריאה ופתאום נדרכו במשך השליש האחרון עד הסטירה הסופית, המצלצלת, המרגשת, הלא נותנת מנוח. דעות אלה של הקוראים שלא התלהבו עד הסוף משקפות את תחושת הרגשות המעורבים שגם אני שותפת לה. הרומן הזה משלב מעלות רבות ומגרעות בולטות.

הסופר היפני הרוקי מורקמי מחונן ברגישות הדומה לזו של בני תרבויות העולם הקדום. כמו המצרים הקדמונים, גיבור הרומן "לרקוד לרקוד לרקוד" לא מפריד בין דומם, חיה לאנוש. הוא מדבר אל מאפרה כמו הייתה בשר ודם. הוא מנהל שיחות עם ספק אדם, ספק חיה, איש כבשה שיצא מן היער ושמשמש לו כמנטור. בשהות בהוואי הוא רואה בשמים ענן שמזכיר לו גולגולת של פיטקנטרופוס. מה שהגיבור לא מסביר לנו הוא שהפיטקנטרופוס, שביוונית פירושה אדם קוף, היא מילה שהמציא הביולוג-פילוסוף הגרמני ארנסט הקל/

בצד העמדה הברורה שביטא בנושא העוול שנעשה לסופרי "דור תש"ח" על-ידי המעטת ערכם של ספרי הפרוזה שכתבו, הציג אבנר הולצמן בספר "מפתח הלב" גם תמיכה בלתי-מסויגת בהכרזתו של חנוך ברטוב "אני לא הצבר המיתולוגי", שאותה הבליט ברטוב במסות אחדות שכלל בשניים מספריו העיוניים: בספר בשם זה שפירסם ב-1995 ובספר "לגדול ולכתוב בארץ ישראל" משנת 2007.

בנובמר 2012 הודיע פיליפ רות על פרישתו מהכתיבה. מאחריו רשימה ארוכה של ספרים, חלקם עובדו לסרטים. נמסיס, היה הספר האחרון שכתב ופורסם ב-2010. הספר The Humbling, המפלה, שעליו אכתוב הפעם, הוא מקבוצת הספרים: נמסיס; סיפורים יחסית קצרים שעליהם נמנים: כלאדם, זעם, מפלה ונמסיס. בראיון איתו, טען רות כי כל אחד מהספרים הללו עוסקים בנושא אחר שעל האדם להתמודד איתו (לדוגמה: בכלאדם, המוות הוא הגיבור הראשי, בספר נמסיס הגיבור הראשי הוא חטא היוהרה).

קובץ השירים "איזון שביר" מאת יערה בן-דוד (הקיבוץ המאוחד 2015) הוא רחב הקף, יחסית לקבצי שירה, ועשיר ומלא. שם הספר מעולה בעיני, קומפקטי וקולע, פנינה שירית בפני עצמה. השירים נקיים וצלולים. כולם עד אחד, כל מלה ומלה, אות באות. רבים מהם רוויי עצב ופרידת עולמים.

ספריו של ארנון גרונברג מרתקים, הם לא נותנים מנוח, נכנסים לקרביים, אף על פי שלרוב זה נעשה במשפטים קצרים וחדים, בכתיבה מינימליסטית אך מטרידה. הוא מאתגר את הקורא ומבקש שהקורא יחשוב; יחשוב על משמעויות השמות, יחשוב על הפילוסופיה שהסופר חותר לה (בכל ספר באופן אחר), ובעיקר הוא מבקש מהקורא להבין את הביקורת שלו על העולם המודרני, על הטכנולוגיה, על העולם השטוח, על הבחירה החופשית, על האקזיסטנציאליזם (מה באמת חשוב יותר: קיומו של האדם או משמעותו?), על המלחמה ואת הצדק (במלחמה ובשלום)

במבנה המתודי הזה של הספר קידם הולצמן בספר הנוכחי את הדיון מהכרת ההיקף השלם של יצירת ברטוב אל העיון בכל אחד מספריו בנפרד. ועל-ידי כך הצליח לא רק לרתק את קורא לטקסט מחקרי על מקומו של חנוך ברטוב בתוך משמרת הסופרים שאליה הוא משתייך, אלא גם לשכנע את הקורא בחשיבות תרומתו של ברטוב לספרות העברית בכל אחד מהספרים שכתב במשך כשבעים שנות כתיבה רצופות ומבורכות.

זה יום הזיכרון שלפנינו, יום השואה. מבין קובצי שירתו של המשורר חמשה מהם ממוקדים בטירופו של הבורא, אם יש כזה והוא לא מצאו. למרות זאת שירתו הצומחת מהתופת מקיימת שיח חד-צדדי עם אותו סמל בריאה שצמח מחוסר יכולתו של האדם להתמודד עם הנשגב ממנו. אולם המשורר הנאפף בלהבות זיכרונות האימה אינו עוצר כעדותו באדום ומתעמת עם אלוהי ישראל, אותו אל-דמים ארור שיצא לשבתון ולא מנע את הזוועות.

הספר מסופר בגוף ראשון, אני לא חושבת שזהו רומן מתח, לא רומן היסטורי, ולא רומן חניכה והתבגרות. זהו ספר שיש בו מתח, אך אין זה ספר מתח, וכל הזמן קורה משהו שמניע את העלילה, שמפתיע, זהו אינו רומן היסטורי, למרות הציור והצייר ההיסטוריים ולמרות שציינתי שהציור הוא הדמות הראשית בספר וגם לא רומן חניכה או התבגרות, למרות שהוא מתעסק בעיקר בהתבגרותו של ת'יאו. זה כלום מכל זה, אבל גם הכל.

בימים אלה יצא לאור בהוצאת סטימצקי בהדפסה חדשה ספרו הרב המכר המפורסם של ליאון יוריס "אקסודוס" (1958). אולי הרומן המפורסם והמצליח ביותר שנכתב אי פעם על הסכסוך היהודי הערבי . ספר זה תיאר בצורה דמיונית למדי את פרשת ספינת המעפילים אקסודוס

קא מגיע לאיסטנבול בעקבות הלווייתה של אימו, הוא נשלח לקארס מטעם עיתון מאיסטנבול כדי לכתוב מאמר על הבחירות המקומיות וכדי לחקור את התפשטות מקרי ההתאבדות של נשים וילדות בעיר. קא מקבל תעודת עיתונאי מחברו, מעיתון באיסטנבול שמזוהה עם השמאל ועם החוגים האינטלקטואלים כדי שיוקל לו להסתובב בעיר ולשאול בלי שיחשדו בו כמרגל. העיתון הזה לעיתים מפרסם ידיעות שעדיין לא קרו, אך בעתיד הן יקרו. קא עתיד לגלות שההתאבדות נעשית בשל לחץ של סמכויות בבתי הספר כדי להסיר את המטפחות בכיתות.

יום שישי האחרון מתחילתו נחשף כאביבי, שטוף קרני שמש נעימה. יום יפה להתענג בו על חן-טבע מרעיף אור על אדם לשמחו. אך גם ביום כזה נולדת תחושת עצב עמוק בלכתה של ידידה, יוצרת עתירת-זכויות, אהובה בחייה ומוקפת בהערכה שצמחה בהתמדה בקו מקביל ליצירתה. ביום היפה הזה נסתיימו ייסוריה הקשים של מלכה נתנזון לאחר שנת מחלה ממארת, מבשרת קץ-מר מתחילת גילוייה.

זהו ספר קצר יחסית, 177 עמודים, כל מילה נוספת שאכתוב על הנאראטיב יחשוף אותו ויאבד מטעמו. בדרך כלל אין לי בעיה עם ספוילרים, אך הפעם אני חושבת שכוחו יאבד, אף על פי שהוא כתוב היטב וההנאה מובטחת גם אם סודו של הנער-ילד יחשף. קראסקו מתאר תיאורים נטורליסטים וריאליסטיים של הטבע, של האדמה היבשה, של השמש הקופחת, של הרעב והבצורת, של בריחה והישרדות. לדמויות בנאראטיב אין שם, המקום והזמן אינם ידועים (אך ברור למדי שמתרחש בערבות ספרד בימי הקיץ הלוהטים), וכשאין שמות לדמויות למרחב ולזמן הספר מקבל מימד שונה

מילים יש בכוחן להוביל את הקוראים לעולמות שרק הדמיון השובב שלנו יכול להמציא וזה קורה בסיפור "בחירות" שפותח את הספר. הנשמה שלנו מתכתבת עם דמויות מתוך אגדות וסיפורי מעשיות, אפילו עם הציור המפורסם המונה ליזה שצייר לאונרדו דה וינצ'י. הסופרת מיכל רם נכנסת בקלילות רבה אל עולמן של הדמויות ומפגישה אותנו עם מחשבותיהן, מעשיהן ככל שהדמיון והפנטזיה מאפשרים. בממלכה קסומה זו, שאין בה חוקים, מתוארים מצבים הזויים. מילים עולות הרבה כסף. המחירים לקניית מילים, הם מחירים מופקעים

פול ורלן, מגדולי משוררי צרפת, היה רק בן 24 כשיצא לאור בשנת 1866 הקובץ "שירים שבתאיים". שירו המפורסם של פול ורלן פורט על משמעות עונת הסתיו כמבשרת של מוות. מילים פשוטות, ברובן יום יומיות, מאכלסות שלושה בתים קצרים, כימות חייו הרעים של אדם לאה, יגע ומלנכולי המובל לחוסר אונים ולמוות. דומה שעצמתו של השיר באה מפשטותו ותמצותו. הצהרות כלליות, העלולות להישמע בנליות, על זמן החיים הקצוב ותוגת השלכת, הופכות תחת ידו של ורלן, באלכימיה סודית, לאמירות אישיות, מקוריות, נוקבות ודרמטיות של שירה צרופה.

ג'ו בן השלוש עשרה ואביו, באזיל, שופט, עוסקים בברוא עצים ושתילים, ניכוש עשבים ושורשים ושתילת עצים ושתילים חדשים. הם מבינים שמשהו קרה כי האם, ג'רלדין, מומחית הרשמה בשבט, עדיין לא הגיעה ואף לא הודיעה על עיכובה, דבר שאינו מאפיין אותה. הם מוצאים אותה נוהגת בפראות אך בקבעון מוזר ומבינים שמשהו לא בסדר. בן ואב אוספים את האם ספוגה בקיא ובדם של עצמה רועדת כמו עלה נידף ונוהגים אחוזי טירוף לחדר המיון

לוכד הרגעים/ברכה רוזנפלד על ספרו של דן אלבו: הקצה שאין מאחוריו דבר. המשורר דן אלבו מתגלה לנו, בספרו הנוכחי, בדומה לכל ספריו הקודמים, כמי שרגליו נטועות חזק בקרקע המציאות, נוגע היטב בחומרי החיים הזורמים, אך מבטו מופנה אל השמיים, שואף אל המטפיזי. זוהי שירה אוניברסאלית שאינה מדגישה שום פן לוקאלי או אתני כבעל משמעות מיוחדת בזהותו האישית של המשורר או במעגלי השתייכותו. דן אלבו מעדיף להצטייר כמשורר אוניברסלי ואף קוסמופוליטי, איש העולם הגדול, ורק לשון יצירתו, הלשון העברית, מספרת את מה שלא ספרו המלים.

ספרה של דורה גלאור מפגיש אותנו עם שתי בובות של ילד וילדה. לילד קוראים גל ולילדה אור. ולא במקרה שתי הבובות נושאות את שמה של המחברת גלאור. את שתי הבובות קיבלה הנכדה מיה מסבתה ליום הולדתה. הבובות מונעות על ידי מפתח הרגש ובלילה הן לוקחות את מיה למסע דמיוני בארץ החלומות. אך מהו מפתח הרגש? ולשם מה אנו צריכים מפתח כזה?

בימים אלה הגיע המשורר איתמר יעוז קסט לגבורות. אגודת הסופרים העברים קיימה אירוע הוקרה לפעילותו הספרותית. באירוע זה נשאתי דברים על התפיסה התרבותית המיוחדת של איתמר יעוז קסט שנתנה לגיטימציה ל"דוּ-שורֶש", לשורשים הכפולים של העולים לארץ לאחר הקמת המדינה.

הספר הוגדר כהצלחה מסחררת וכרב מכר מצוין , בסדרה ישנם 4 ספרים אך רק 2 בינתיים תורגמו לעברית (הרץ במבוך ומבחני הכוויה)..אישית התחברתי מאוד לספר ואני ממליצה לכל המזדמן לו לקרוא ולהנות מספר מז'אנר הפנטזיה , המתח , וההרפתקאות.

אני קורא ספר עב כרס כזה (487 עמודים!), וכל כך למה? משום שכתב אותו עמוס אריכא. כעמוס אריכא הוא לא רק סופר – הוא "מוסד": הידע שלו בתחום הפלילי, הבילוש והריגול הוא ממש ידע אישי – הוא שירת שנים רבות במשטרה, והשתחרר בדרגת סגן-ניצב. הוא ביקש להשתחרר, למרות שהציעו לו תפקיד חלומי והעלאה בדרגה, כי הוא רצה להתמסר ליצירה. והיצירה של עמוס אריכא היא מגוונת להדהים: הוא כתב עשרות ספרים, שחלקם היו לרבי מכר בארץ ובחו"ל, ורבים מהם בשמות בדויים, פרסם מחזות לילדים ולמבוגרים. הוא למד פנטומימה אצל המאסטרים הצרפתים, והופיע עם מיטב הכישרונות בארץ.

מי זוכר מי זאת בטי פורד ? או רוזאלין קרטר ? לאורה בוש אולי ? חלק מן הקוראים לא יזכרו שהיו אלה נשות נשיאי ארה"ב בתקופות שונות והאחרונה שבהן היא אישתו של נשיא ארה"ב הנוכחי. אבל להגיד "הילארי קלינטון " זה מספיק , אנחנו יודעים היטב. בימים אלה יצא לאור בעברית הספר "לחיות את ההיסטוריה " ( הוצאת אור עם ,2004 ) ספר הזיכרונות של הילארי קלינטון אישתו של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון

זהו ספר אוטוביוגרפי מאירן, המלמד אותנו חוויות של ילד בזמן המלחמה, ילד עם המון תושייה ואומץ שעוזב לבדו את ארץ מולדתו ואת הוריו מולידיו, ילד בן תשע בלבד שלומד מהי הסתגלות, שלומד על בשרו שזרים גמורים מוכנים לעזור לו ואילו קרוביו מתנעים ממנו, שמתבגר מהר ומרשה לעצמו לגחך כששומע ילד בגילו מתבכיין שלא קנו לו שוקולד..

בשבת פרשת "בשַלח" תשע"ד (ינואר 2014) שָהינו בפסטיבל "ימי שירה במדבר". סמוך לפרשת "בשלח" התקיים שם אירוע "שירַת הים", במהלכו קִיימנו שׂיח בינינו על שירת הים המשפחתית שלנו, על זהותנו שצומחת מן הנהר ועל יצירתנו הספרותית. הזהות של משפחתנו צמחה ממפגש הפרת והחידקל בארץ בָּבל (עירק), ומן הנהר הזה בא גם אברהם אבינו אל הארץ המובטחת, כשהוא נענה לצַו הקדום: "לֵך לְךָ מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראֶךָּ".

מילון אבן שושן מאכלס בתוכו מונחים המשמשים את דוברי השפה העברית. כרכיו של המילון שוכנים על מדפי ספריות ציבוריות, ספריות פרטיות ובחנויות הספרים. מאמר זה נותן פירוש והבנייה על המילון המקורי

בספר יש כמה עלילות, שבסופו של דבר מתחברות. אולם לא כל החיבורים נתפרים יפה, ולא כל העלילות חשובות. וגם אם "נוריד" אותן זה לא יפגום בנאראטיב. כי למרות כל עלילות המשנה זהו סיפורם של ויליאם לאמונט ואדם זיגנליק ואיך חייהם של השניים, האחד שחור אסיר לשעבר החי בניו יורק והשני יהודי פרופסור להיסטוריה במלבורן, נשזרים אחד בשני תוך האזנה ושמיעת עדויות של ניצולי שואה.

כשהגעתי לרשום המאמר לא מצאתי בשם הקובץ 'כלה קרננית', משום הפרעה או קושיה שיש לפענח. חשוב היה בעיני להבליט את מסריה של המשוררת הנבטים מכל הזוויות, הן במראה הפנימית, והן במראה החיצונית.

זהו סיפורם של קנמה ומיסקו, זוג נשוי, שחיים בנפרד. הם כבר לא נמשכים אחד לשני, הם מקיימים את הפעולות הרגילות ביניהם באופן חסכני וענייני. יש להם כוונה להתגרש אך משום מה הם מושכים את ההחלטה. בנם, הירושי, ילד בכיתה ד', לא יודע, לכאורה, את תוכניותם, אך מרגיש בקרירות ובחוסר התקשורת בין הוריו. למעשה, קנמה טוען שהם נשארים יחד "בגלל הילד", אך כנראה זה הרבה יותר מורכב. למיסקו יש מאהב, אסו. קנמה יודע עליו, למעשה הוא זה שדחף את מיסקו לידיו של אסו.

פטריק מודיאנו, 1945, הוא סופר צרפתי ממוצא יהודי. לצערי הרב, עוד סופר (כמו מו יאן) שלא הכרתי, אלא כשהוכרז על קבלת פרס נובל לספרות השנה (אוקטובר 2014). מסתבר שרבים מספריו תורגמו לעברית, אך לפני כעשור הפסיקו לתרגמו. יחד עם פרסומו כזוכה פרס נובל לספרות, תורגם ספר נוסף שלו באחוזת בית "בית הקפה של הנעורים האבודים". כנראה שאני לא היחידה שלא הכירה את הסופר, כי ברגע שהוכרז שמו כזוכה התמלאה הרשת באנשים המחזיקים כרזות "גם אני לא מכיר את פטריק מודיאנו".

השנה היא 1984. אלזה יודעת שלא נשאר לה הרבה זמן לחיות. נוכח המוות המתקרב, היא משילה את הסודיות שאפיינה אותה כל חייה: מן המפורסמות היה שאלזה נהגה להדוף בעקשנות כל שאלה עיתונאית בנוגע לחייה הפרטיים ולהימנע מראיונות. חרצובות הלשון מותרות. אלזה מספרת ללא עכבות למתרגם לצרפתית הצעיר של "ארצ'לי", מעריץ נלהב שבא לבקרה כל בוקר, את מה שהסוותה בסיפוריה, את המציאות שאיננה עוד, החשופה, הגלמית, לפני שהתעטפה במסכות הדמיון ובליטושי הספרות: סוד "שני אבותיה".