ספרות

הרומן החדש של עופרה עופר אורן, "רצח בבית הספר לאמנויות", הוא מותחן קריא ביותר, מהנה, בגובה העיניים, ריאליסטי, המציג הווי ישראלי מובהק. ומעבר לכך, אם נקלף את שכבות הצבע הלוקאלי, נגיע לליבתו – נזקי הורים

השנה היא 1966, המקום הוא ירושלים. רחלי, נערה בת 17 העומדת לפני סיום לימודיה, עוקבת אחרי דמות חריגה בנוף המעוררת את סקרנותה. אלכסנדר אפקלידס, בן 60, צועד ברחוב עמק רפאים, לבוש חליפה מחוייטת, אוחז מטרייה, כשידיו עטויות כפפות לבנות.

הסיפור המרכזי הוא של סיסי, מותה מאפשר לבנות שחיות יחדיו כבר כמה שנים, להיפתח ולספר כל אחת את סיפורה הכואב, סיפורים שאף אחת לא ידעה על השנייה. הן בוכות אחת עבור השנייה ולא מבינות של מי הסיפור גרוע יותר, והן אף מתנחמות באמצעות השוואה זו

סופת התהילה המתחוללת סביב ספרו זה של גרוסמן מדהימה גם נוכח העובדה שקוראים רבים ואני ביניהם התקשו להכיל את הספר ולהשלים עם דמותו הנפתלת של גיבור הסיפור, הסטנדאפיסט דבלה ג'י, המופעל בידי הסופר המנהל תחרות ריצה מבוהלת בכתיבתו המעיקה

הספר לא כתוב כספר שניתן ללמוד ממנו היסטוריה, או על מצבים היסטוריים, מלחמות או אירועים חשובים בהיסטוריה, הוא כתוב כסיפורים קצרים, כשכל דמות הוא אחד מצאצאיה של אפייה או אסי, סיפורים אישיים שדרכם אנו למדים על תלאותיהם של העבדים

אחרי שקראתי כאמור את הספר בעניין, לפעמים במתח ובהתרגשות, לפעמים בלב נשבר ובדמעה בעין (רוזלין הפיליפינית היא דמות בלתי נשכחת), ופרטתי את המעלות שראיתי בו אך בעת ובעונה אחת לא יכולתי להתעלם מחולשותיו, לא נותר לי אלא לאחל לאיילת צברי הצלחה רבה בספריה הבאים.

זהו רומן היסטורי מרתק, כתוב כסיפור אגדה והשפה של אילן שיינפלד ממכרת בליריותה והקורא לא רוצה שהסיפור ייגמר. ואכן. לבסוף מסתיים הספר אך לא הסיפור. אילן שיינפלד רומז שעוד יהיה לו המשך

הספרון הצנוע הזה שמתבסס על הרצאות וכתובים של הסופר מתחברים לפריטה על מיתרי קשיבות מוחלטת לדבריו הברורים של יוצר שמתחילת ביטוי עולמו הספרותי העשיר נחשף כסופר שבערוצו הוא מופיע כרועה מראה-דרך. אומנם איננו יחיד במאבק הנטוש לשפיות והתאוששות מאסון העולה עלינו כחשרת סופה מאיימת, אך הוא בולט בנאמנותו לתפישת עולמו העברי בן זמננו במלוא שיעור קומתו – ועל-כך אין לחלוק

דברי מבורך משליכים את השיח הפסיכואנליטי הלאקאניאני על כל הנקרה בדרכם, שבניתוח שיחני מפורק לגורמים – למעט שיח אחד: של מבורך עצמו

הגם חשיבות הספר מעצם שרטוטו מפה היסטוריוגרפית מחד, וחינוך להיסטוריה מאידך, אין הוא עדין עומד על מלוא בעיותיה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית כביכול, מה שיקשה ליישם את החינוך הדמוקרטי

זהו סיפור על עולה מרוסיה ועל העלייה הרוסית אך העמדתה מנגד של ענבר ההרסנית מדגישה את האוניברסליות שבו. כל מי ששואף להצליח כאמן גדול, פושקין/אוקיף או לא כלום, ולא עולה בידו להגשים את חלומותיו חייב, אם ברצונו להמשיך לחיות, להתפשר עם המציאות, למצוא חלופות

ב 30.5.1967 יוצא לאור אחד הספרים המשפיעים ביותר בתולדות הספרות העולמית בכלל, והלטינית בפרט, הספר שזיכה את גבריאל גרסיה מרקס בתהילה ואף בפרס נובל לספרות.

סלמאן רושדי משתמש בדמויות ומושגים מן האיסלאם ומן הפילוסופיה כדי לעורר באדם מחשבות אודות הקונפליקטים המרכזיים בעולם: בחירה חופשית וסבל, רצון חופשי ודטרמיניזם, רציונל ואמונה, סיבה ותוצאה. ומעל הכל תפקידה של הדת בעולמנו. כל זאת נכתב באופן עליז, משעשע, בביקורת סאטירית ומושחזת

זהו לוז משנתו של בובר, אותו ביקש להורות כל חייו - להגשים את הנצחיות בכאן ועכשיו של כל אדם ואדם. ואם יש איזשהו מסד לתיקון חברתי, כרוח תיקוני שבועות של ימים אלו, הריהו יימצא בפתיחת החלון אל הגותו של בובר, שמאפשרת לא רק יציאה אל דרך חדשה, אלא מאפשרת גם לרוח חדשה לחדור ולהעיר ולרענן את המחשבה הרדומה

במשך עשר שנים, קיימנו באגודת הסופרים העברים תחרויות כתיבה לילדים. היה חשוב לנו לטפח דור של כותבים, כותבי המחר. יצאנו לדרך כשאנו משיקים תחרויות כתיבה לילדים בבתי הספר היסודיים ביוזמתה של ריקה ברקוביץ, ובמשך הזמן הוספנו פס ייצור נוסף: תחרויות כתיבה לתלמידים בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה – ביוזמתה של יהודית מליק שירן.

הספר "אי זוגי", שהוא רומן הביכורים של המחברת, רעות אקשטיין-בלום (1973), מורכב משני סיפורים, וניתן להגיד, מבחינת האורך, שני רומנים.

חווה עציוני-הלוי רוקמת שוב בספרה החדש "ותמאן ושתי" סיפור תנ"כי פמיניסטי, רוחש מזימות ותככים, שנאה אך גם אהבה

התחלת הרומן החדש של יוסף כהן אלרן, שתי ימי חיי, ראויה שתיכלל באנתולוגיה, כל כך היא אצילית, מעודנת, מסתורית, פיוטית ורבת משמעות, טומנת בחובה רמזים להמשך הסיפור ולסופו. ככל שחוזרים וקוראים בה, מתרבים ומתחוורים הסימנים לעתיד ומתגלות דקויות חדשות טעונות מחשבה. ויחד עם זאת, שפתה פשוטה וטהורה, ללא שום הצטעצעות

איאן מקיואן כותב בספרו החדש, "קליפת אגוז" מתוך נקודת מבטו של עובר, זה אומר שהמרחב של הנרטיב הוא קלאוסטרופובי, מצומצם ודחוס

איימי טאן טווה את הנרטיב בעידון, רקמה סינית מחושבת של יופי, צבע, ריחות וטעמים, רגשות שמציפים את הקורא – רגשות של נקמה, תאווה, מיניות, תשוקה, אהבה, כעס, הדחקה ונאמנות. שוב, היא חוזרת לנושא האהוב עליה – יחסי אימהות ובנות, והקורא נסחף אחר הסיפור המרגש. אפשר להבין למה הספר הפך לרב מכר מייד עם צאתו לאור.

מובן ששטאם מבקש לפתח כאן מטאפורה, שממש כמו סיפור פיגמליון במיתולוגיה היוונית, מתייחסת לכוחו של הסופר אשר, כמו אל כל-יכול, יוצר משהו מכלום והורס את הכל במחי יד. אולם ממש כמו בסיפור הבריאה, דברים משתבשים ויוצאים משליטה.

הפרשה החלה בשנת 2009 עת תבע נורי אל עוקבי בעלות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע על חלקות קרקע שבהן שכן כפרו, שבשנת 1951 התבקשו תושביו לפנותו מטעמי ביטחון (למספר חודשים) ולאחר מכן יוכלו לחזור אליו. הבטחת החזרתם מעולם לא קוימה ולכן כעבור עשרות שנים חזר נורי אל עוקבי מביתו בלוד לחורבות כפר ילדותו והקים אוהל על אדמותיו במסגרת מאבק מחאה, שהפך למאבק משפטי.

בובות סיניות, הוא לא רק רב מכר, הוא ספר אמוציונלי עדין אך רווי, אינטנסיבי אך קריא. וכמו כל ספריה של ליסה סי – הנאה צרופה.

מעבר לזירות השונות, מתיימר תדמור להציג את שורשיו האינטלקטואלים של העימות הרעיוני בן הימין לשמאל , אך עושה זאת בקווי ניתוח עבים מדי, באשר אין מדובר בשני אשכולות רעיוניים מונוליטיים, מה גם שהוא טועה בזיהוי אידיאולוגי של המחשבה המדינית.

זהו הישג מרשים לאליף שאפאק כסופרת, היא לוקחת אירועים אמיתיים ומשלבת אותם כסיפורי אגדה, כסיפורי אלף לילה ולילה. היא בונה מחדש את האגדה על סינאן, על הבניינים המפוארים שבנה, ובעיקר את איסטנבול של תקופת העות'ומנים

עמוס עוז ודוד גרוסמן בין המועמדים הסופיים לפרס מאן בוקר 2017

הספר מלאכים חסרי בית של טה חאמד אל שאביב הוא ספר עוצמתי ואני לא חושבת שאוכל לשכוח את הילדה חלום, את הילדים המקסימים מלאי האהבה, אלה שמוחם הקטן נשאר קטן ומיוחד רק בשביל היופי והאהבה שבעולם בלי לדעת ולהבין מהו רוע

הספר הקטן הזה, 116 עמודים של קריאה רציפה ומהנה, נפתחים באידיליה: שכונת פלרמו בארגנטינה, יום שישי בערב, לא חם לא קר והעננים מציירים משהו בשמיים. הממשלה, כמו בכל אידיליה, או אוטופיה, מעניקה מידי פעם שבעה ימי שבתא לאזרחיה, סתם כך כיוון שהיא מרוצה מהם

מקראה חובקת 15 מאמרים המחולקים ל: פתח דבר, רב שיח בעקבות ספריו האחרונים של חיים גנז: ציונות שוויונית ותיאוריה פוליטית לעם היהודי ומאמרים נוספים, בהם על האפרטהיד, דמוקרטיה אתנית, צדק וגם "העלמות המשפט וההיסטוריה בקביעת הבעלות על אדמות הנגב", שחשיבותו נעוצה באקטואלית חיינו המפריכה את היות ישראל דמוקרטיה-ליברלית, מה גם, שמעולם לא הייתה למרות חביבות המושג על השמאל הציוני בביקורתו את הימין על ההדרה והגזענות שלו.

שניר פלג, בעל בלוג ואתר לביקורות ספרים, מתארח באימגו ברשימת ביקורת לספר "היהודי היפה"