קולנוע

יש בסרט 'המטבח של סלייטר' (Toast), שלושה דברים עיקריים הראויים להערצה: פשטידות לימון מרנג מרהיבות, השירים של דאסטי ספרינגפילד וכמובן הלנה בונהם קרטר. שאר האלמנטים בסרט הם פשוט שיר הלל ממיס לב לילד מתבגר, שמתייתם מאימו האהובה, כמה לחום ואהבה, וסולל את דרכו לתוך עולם הקולינריה האהוב עליו. דרך נוספת לתאר להגדיר את הסרט הזה היא כווריאציה קלילה על הפתגם הידוע אודות הדרך לליבו של הגבר אשר עוברת דרך קיבתו. דרמה בריטית, המבוססת על הרומן האוטוביוגרפי של נייג'ל סלייטר, איש טלוויזיה, סופר ועיתונאי מזון בריטי.

הסרט "חלודה ועצם" מבוסס על קובץ סיפורים קצרים של קרייג דיוודסון. במרכז העלילה מצוי רומן בין עלי (מתיאס שונארטס), מתאגרף בלגי שהוגר לצרפת, לבין סטפני (מריון קוטיאר), מאלפת לוויתן קטלני. הכאוס ביניהם רוקם מערכת יחסים קשה, כואבת ואכזרית. הרומן הוא מעין תהליך שבו כל אחד מהם עובר מסע נפרד להשלמת המציאות שאליה הם נקלעים. ברומן נחשפים השניים לקונפליקטים השוזרים בתוכם שרשרת אירועים טרגיים. הקונפליקט בסרט טומן ניגודיות מוחלטת של שחור לבן.

סיפורו של מר פטאל הוא סיפור מדהים, אודות אומץ וסיבולת שאין מקביל להם בהיסטוריה של אניות טרופות. מעטים הניצולים אשר יכולים לטעון ששרדו זמן רב כל כך בים. ואיש מהם לא בחברת נמר בנגלי בוגר. "חיי פיי" הוא עיבוד לרב המכר של יאן מרטל, שמגולל סיפור על ילד הודי בן 16 שמהגר עם הוריו לקנדה בשל נסיבות כלכליות. הסיפור קושר את השתלשלות האירועים דרך אמונה חזקה שכנראה טבועה בו מאז ילדותו. עם האמונה הזו מנצח ושורד את המסע אפילו לצד נמר פראי טורף. בימוי: אנג לי.

הפרק החמישי במותג המקובע 'מת לחיות', מעמיד את השוטר האהוב, ג'ון מקליין, במצב בו לא היה מעולם בעבר: עשרים וחמש שנים אחרי שסיכל שוד מתוחכם, במימון נאקאטומי פלזה, והציל את אשתו מפושעים אכזרים, הוא נוסע עכשיו למוסקבה עם מרכיבים גדולים של אותה המשימה: ג'ק מקליין הקטן והמיוסר, שעכשיו כבר גדול, עומד לדין על רצח בקצה העולם, ואבא נוסע לשם על מנת להחזיר אותו הביתה, בלי גיבוי, אבל עם ארבע תוכניות קודמות שכבר עבדו בשבילו בעבר לא רע.

לפני כמה ימים נפטרה השחקנית ההוליוודית ג'נט לי. הגברת לי זכורה כמי ששיחקה בסרטים קלאסיים כמו "השליח ממנצ'וריה" (שלאחרונה נעשתה לו גרסה חדשה ומודרנית) וכאמה של השחקנית ג'ימי לי קרטיס. אך יותר מכל היא זכורה ככוכבת של אחד הסרטים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע, סרט שיצר ז'אנר שלם ושינה למעשה את הדרך שבה אנחנו רואים סרטים, "פסיכו" סרטו המפורסם ביותר של במאי סרטי המתח המפורסם והמצליח מכולם אלפרד היצ'קוק שנוצר ב-1960. היום סרט זה נמנה בכל רשימה של הסרטים המעולים ביותר שנוצרו אי פעם ולרוב כסרט האימה הטוב ביותר של כל הזמנים.

הסרט היצ'קוק מהווה מבט אל הפסיכוזה של יוצר הסרט 'פסיכו', אלפרד היצ'קוק, אמן המתח, שבילה קרוב לחמישים שנה מאחורי המצלמה. 'היצ'קוק' מרים את סיפור חייו של הבמאי בשיא הצלחתו ומספר סיפור על אהבה על סט צילומים של סרט מתח, על רקע זוועות האימה והמתח של 'פסיכו', קלאסיקת האימה של הקולנוע האמריקאי. מדובר בהפקה זוהרת שבחזיתה שני זוכי אוסקר: אנתוני הופקינס המגלם את היצ'קוק והלן מירן המגלמת את אשתו אלמה הטוענת בתוקף ש"אי אפשר לחיות איתו, אבל זה שווה את המאמץ". היצ'קוק' מרגיש כמו קריקטורה סוריאליסטית באופרת סבון על חיי הבמאי הגדול.

הסרט עיר שבורה הוא מותחן פוליטי בוגר בעל אלימות, שפה בוטה, והרבה שתייה כבדה. בכיכובם של ראסל קרואו ומארק וולברג. כוכב אמיתי, המציג תפקיד מאופיין באלימות די אינטנסיבית של אדם שנגמל מאלכוהול במשך שבע שנים, ואחר כך שקע עמוק בחזרה להרגלי השתייה. הסרט רצוף תמונות של קורבנות ירי לחימה אכזרית, כמה קטעי סקס, לא מספיק לטעמי, והרבה קללות, גם לא מספיק לטעמי.אותי הסרט שימח ושעשע. ככל שאני חושבת על העיר ההרוסה שראיתי, אני נהנית יותר. הסרט לא גדול, אבל הוא מביא נבזות מושכת מסוימת, שהשאירה אותי נטועה בכסא, כוססת ציפורניים במתח ולחץ. הוא עשוי בקפיציות מדליקה, שניכרת מול המצלמה על ידי הכישרון המשובח של צוות השחקנים המופתי.

הניצוד/ בימוי ותסריט: תומאס וינטרברג. זהו סיפור על גנן שמסור לעבודתו, אדם ממעמד הביניים שחי ועובד לפרנסתו. בין היתר מנסה להתמודד עם הגירושין וחייו הזוגיים. הוא ניכנס לשרשרת האשמות נוקבות וליחס ברוטאלי כאשר אחת הילדות בגן מספרת על חוויה מינית ששמה את הגנן בראש הפירמידה כמואשם היחיד בהתעללות מינית. שאדם אשם יוצא זכאי כולנו חרדים מחמת הספק שאותו האדם יצא מהכלא ויבצע פשעו שנית. מה קורה ברגע שזכאי יוצא אשם? שאלתם את עצמכם פעם מה קורה אז? איך אתם הייתם מתייחסים מקרה כזה? ומה באמת חברה צודקת תעשה בנידון?

למלא את החלל, סרטה הראשון, המדובר, המשובח, עטור הפרסים של רמה בורשטיין, שחקנית בעברה, חוזרת בתשובה היום, ובימאית עילאית, מספק "הצצה", כדבריה, אל עומק חיי הקהילה החרדית התל אביבית. בזכות זוויות הצילום הגאוניות, בקושי ניתן לזהות את שדרות רוטשילד. זהו אחד הנדבכים המאפיינים את הסרט: הפרטים לא חשובים. חשובה דרך העברת המסר. למעשה, אי אפשר לדעת מה מתעלה על מה. רמת המשחק המצוינת של הדס ירון, יפתח קליין ועירית שלג, רמת הצילום המופלאה, או התסריט המעולה.

תמיד תמהתי איך בארץ שיש בה קהל רב לסרטי איכות אין כמעט ספרים העוסקים בקולנוע. ברוב הארצות יוצאים לאור ספרים המנתחים את עבודתם של במאים חשובים או ספרים המוקדשים לסרט אחד. אצלנו מתפרסמים כעשרים ספרים ביום, ספרים על קולנוע כמעט ואין. לא ספרים ולא כתב עת רציני. צופה הרוצה להבין קולנוע לעומק צריך לקרוא על קולנוע דבר שאינו פחות חשוב מלראות סרטים. ראינו את הסרט, אנו מבינים את העלילה, רואים דמויות, משחק, לעתים הטכניקה מתפרצת. ולעתים דנים גם במשמעות.

מורי היקרים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב היו לעיתים מזכירים את הקולנוע האיראני כקולנוע הטוב בעולם. אני, כסטודנט מרדן שלא קיבל את דברי מוריי כפי שהם, חשדתי בכל פעם ששמעתי שיפוט לכאן או לכאן, לטוב או לרע. מהו קולנוע טוב בעולם? מי החליט על הקריטריונים? ברור לי שהוא שונה, ייחודי ואחר אך איני בטוח שטוב הוא המילה הנכונה. אותה תהייה נותרה בי גם לאחר הצפייה בסרט האיראני החדש והמדובר, פרידה (אשגאר פרח'אדי, איראן, 2011), הסרט שזכה באוסקר על הסרט הזר.