הגות

במסגרת המאמר אציג את יחסי הגומלין שבין חברה ותרבות על פי הפרדיגמה של חוקרי אסכולת ברמינגהם, תוך בחינת תוצר תרבותי שעל פיו ניתן לחקור מערכת יחסים זו.

לפני 2000 שנה בערך כתב סאן טצו, גנרל בצבא וו בסין, את הספר שנהפך למפורסם ביותר בלימודי האסטרטגיה – "אומנות המלחמה". הספר שרד את תלאות הזמן ונהפך לסמכות עליונה של אנשי צבא, אסטרטגים ומקבלי החלטות לאורך השנים. כדי להדגים את הרלוונטיות של סאן טצו לימינו אנו ולמצב הביטחוני של מדינת ישראל כיום, ליקטתי מספר ציטטות מהספר שאותם אני מנסה לשייך למלחמה של צה"ל ברשות הפלסטינית

האדם ברא מפלצת שעכשיו יצאה משליטה. היא חונקת את פוטנציאל חייו. הדרך היחידה היא מרד של היחיד ביחידותו, לא התארגנות כלשהי, כי החברה מיד תעבד זאת לצרכיה, אלא רק בחשאי, כסוכני חרש, כפי שמציע חכים ביי, מרד טרוריסטי, קטן וצנוע. בפריפריה, בשוליים.

מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק, מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? על פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, והקרנת העוצמה בגבר שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) על המין האחר?

עד הגיע הילד לגיל מסוים, הקשר הוא דו כיווני; אהבה (ותמיכה טיפולית) מצידו של ההורה לילד ואהבה (וצורך רגשי ופיסי) מצידו של הילד להורה. אך מגיל מסוים ואילך הופכת הדו כיווניות לחד כיווניות; רק מן ההורה אל הילד. הילד המתבגר, שכבר אינו זקוק לתמיכתו וטיפולו של ההורה, מחפש כעת אובייקטים חדשים להפנות כלפיהם את אהבתו.

אנשים חיים, מתקשרים, מקיימים יחסים. ומתחת לפני השטח מתקיימת מלחמה, מאבק. והמלחמה היא מלחמה טריטוריאלית. כמעט כל אדם רוצה לתפוס שטח שיחתי, תקשורתי ובינאישי - יותר גדול מכפי שהוא תופס, וככל שאדם תופס יותר מרחב שיחתי ותקשורתי יותר גדול- כך הוא מרגיש יותר טוב, יותר מסוגל, יותר מחובר לעצמו, יותר חי.

לכולנו רגשות ותחושות בתוכנו. ולעתים אנו מנסים לדבר עליהם, לדבר אותם, לכתוב אותם. לשון אחר: לשים אותם במלים.

אנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, כי זה נוח לנו, כי זה מוריד את אלמנט המאבק עם חוסר המשמעות שלהם. אם דברים ברורים אז לא צריך להאבק. אנשים רוצים שיהיה ברור לפני שהם עוברים את הבלבול. אבל אי אפשר להבין לפני שצוללים לתוך המבוכה, האימה, האבסורד והבלבול. הבנה צומחת מתוך הליכה לאיבוד.

מה הם ימינו אם לא אנחה חולפת, בועה מתפוגגת, השתוקקות שחלפה לה. אנו ושיגיונותינו והעולם במה להשתוקקותנו. וגופנו ורגשותינו הם הסופגים את המשקעים הקשים של ההסתגלות לבינוניות, להזדקנות ולמוות המתקרב

ה"פוסט-מודרניזם" מסוגל לקלקל כל חשק והתלהבות לעסוק במדע, וחשוב להסביר לאנשים צעירים שכל קשר בינו לבין המדע הוא מקרי בהחלט. לא פחות מדאיגות הן השלכותיו החברתיות והמוסריות

מסה זו טוענת כי לא ניתן לעסוק בפילוסופיה ללא נקודת מוצא תודעתית שרק היא מאפשרת אותה באמת.

אז מיהו? איזה מן טיפוס הוא היצור הפילוסופי? פילוסוף הוא אדם החושב על החיים, חושב את החיים, חושב ולא נרגע, חושב ולא מגיע. כמו הגלים השואפים אל החוף, או המעיין הממשיך להישפך אל אפיק הנחל.

במסה זו אעסוק במושג האצילות ובאדם האציל. ולא כסקירה אובייקטיבית, או מדעית. אלא מתוך כוונה שתהיה כאן אמירה. מסר לגבי המושג (אצילות). והאדם (אציל).

המשותף לכל הדברים שמציע הבוגר לילד, הפסיכולוג למטופל, המחנך למתחנך, הבשל והמנוסה לצעיר – הוא להשתלט על התת תודעה דרך התודעה, על הלא נודע, דרך הנודע. לתכנת אותה דרך ובאמצעות תוכנות נכוחות.

תיאוריית הארכיטיפים של קרל גוסטב יונג ניזונה ממחקר מעמיק באתנולוגיה ודת השוואתית ומניסיון קליני רב שנים. ארכיטיפים ציינו עבורו תבניות מנטליות אוניברסליות שבאו לידי ביטוי בכל תחומי ההוויה האנושית, החל בפעולות אינסטינקטיביות וכלה בהשערות פילוסופיות.

תיאולוגיה הייתה תמיד בראש מעייניה של הפילוסופיה. מיום היוולדה, ניסו העוסקים בה לנתח, להבין ולהגדיר אמונה מהי ואת מהות אלוהים. מאמר זה ינסה לבחון באיזה אופן מתגלם מושג האלוהות בעבודתו של ז'אן לוק מריון.

רונלד דיוויד לאינג נולד בגלזגו. למד רפואה באוניברסיטת גלזגו, השתלם בפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. לאחר מכן עבד כפסיכיאטר בגלזגו בין השנים 1953- 1956. בשנת 1957 עבר ללונדון.

אם דמותם של המלט, פרומטאוס, אנטיגונה ו-אדיפוס מכילות לא רק טוב אלא גם אלמנטים של רוע, אנו למדים לרחם גם על רשעים בכך שאנו מזדהים עימם ועם סבלם, וזוהי המורשת המוסרית האמיתית של הטרגדיה, או במלותיו של הפילוסוף הצרפתי רוסו מתוך ספרו 'על הפוליטיקה והאומנויות'

חסרים אנו אנשים שכותבים כתיבה הגותית, דהיינו כתיבה שלא מייצרת סיפורים מצד אחד, או פואטיקה מצד שני. הגות פשוטה ישירה, מקורית, מפתיעה, יצירתית ומלאת השראה. הגות שפוגשת את הקורא ב'כאן ובעכשיו' הקיומי שלו. כזו שבאה מן הבטן של הכותב לבטן של הקורא.

די מתסכל ואף מטריד להאזין לאנשי מקצוע מדברים או כותבים על האספקטים ההגותיים של יצירתם או עבודתם. כשהם נדרשים לחשוף ולגלות מניעים, מטרות על, משמעויות נסתרות, תובנות על. השלכות וכו'. ואז בדרך כלל מה שיוצא מהם זה דעות בתחפושת של השקפת עולם

בתולדות החשיבה המודרנית תופס איינשטיין מקום ייחודי: המהפכן שלא היסס לוותר על עוגנים מטאפיזיים בני אלפי שנים לטובת תורה אלגנטית ופשוטה יותר מצא את עצמו, בשנותיו המאוחרות, בעמדה ההפוכה של שמרן מזדקן מחוץ למעגל העשייה העיקרי של הפיסיקה העיונית באותם ימים. עמדה זו חברה באיינשטיין אל עוד תכונת אופי שנודעה כייחודית לו, דהיינו, נוהגו להעדיף לעתים דווקא הדיוט גמור על פני עמיתיו המדענים כבר-שיח מדעי. צירוף תכונות זה הוליד לעתים שותפויות מפתיעות.

אני זוכר מנעורי את השיחות (בעיקר בתנועה ובכיתה) אודות גורל לעומת בחירה חופשית; האם יש גורל או אין. האם בסופו של דבר אדם חי את הגורל שהוכתב לו, או הוא עושה חייו במו ידיו, והיות וכך הוא עשה עם חייו את שעשה לפי בחירה חופשית.

המוות, מזעזע ככל שיהיה, מותיר אחריו לעתים סיפורים ספוגי ציניות, אירוניה וסרקאזם

בחברה שבה נקבע גורלה של האשה על-פי פוריותה ואפילו על פי מינם של הצאצאים שילדה, המשמעות של מות שבעה בנים היא הסגתה למעמד ירוד יותר ממעמדה של העקרה. העקרה עוד יכולה לקוות להתעברות הראשונה שתשנה את מעמדה לטובה בבית בעלה, אך מהם סיכוייה של אם אחרי ששכלה את שבעת ילדיה, בדגם המשפחה שהיה מקובל אז, כאשר הבעל היה רשאי לשאת יותר מאישה אחת

בשלשים השנה האחרונות העולם מצוי בתהליך של בניית מערכת בינלאומית חדשה. מדוע תהליך? משום שבעיני המערכת הזו עדיין לא עוצבה וזו הסיבה שבשלה כ"כ קשה לנו להתייחס ולהבין את העכשו ואת משמעותו. עכשו שיש בו, בשבוע אחד, מועמד אמריקני לנשיאות שקורא לשנאה, ידיעה על כך ששלשת אלפים פליטים טבעו השנה בנסיון להגיע לאירופה, ושורה של מעשי טרור מחרידים בצרפת ובגרמניה.

לתלמידים ואוטודידקטים לפני שלושים שנה, הספרייה הייתה הכול. עולם של ידע נמצא על המדפים, מוכן לקריאה מדוקדקת. כיום קשה להורים להסביר לילדיהם את ההתרגשות של בית עם ספרייה מדהימה או שקית מלאה בספרים ישנים, ושמחת הדפדוף בהם.

אם אי פעם הייתה לך התגלות שהובילה אותך למעט עוררות, באותו רגע דעתך הפסיקה לחשוב וידעת והרגשת מעבר להיגיון אינטלקטואלי. נתפסת ישירות על משהו באופן שהתעלה מעל למילה תיאורית.

דומני שאומנות המחול היא האומנות הקדומה ביותר. עוד בטרם למד האדם לתת ביטוי להתנסויותיו בחומרים כמו צבע, חימר וכ"ו, עשה כן בעזרת גופו שלו. בשחר ימיה של האנושות כשהעולם כך נדמה היה קצת יותר רענן ומסתורי, שימש הריקוד לביטוי מגוון הרגשות והתחושות שחוו בני אדם. הקדמונים רקדו בכל הזדמנות כדי לבטא שמחה, צער, יגון, אהבה, תעוזה ופחד. בתנועתם הבלתי רצונית ואולי אף בלתי מודעת, שימש הריקוד כאמצעי לשחרור מתחים, התמזגות עם כוחות הטבע והתקרבות לאל.

קרניזם היא מערכת אמונות, או אידיאולוגיה, התומכת בטענה שאנשים נועדו לאכול בעלי חיים מסוימים. המונח נטבע על ידי ד"ר מלאני ג'וי, פסיכולוגית חברתית אמריקאית, מפורסמת בספרה "מדוע אנו אוהבים כלבים, אוכלים חזירים ולובשים פרות". מונח זה מציין את ההיפך מטבעונות. הסברה הרווחת היא שרק טבעונים וצמחונים מביאים את אמונתם לשולחן האוכל, אך כאשר אכילת בעלי חיים אינה הכרח הישרדותי, כפי שקיים כיום ברוב המקומות בעולם, זוהי בחירה, ובחירות נובעות תמיד מאמונות. רוב האנשים, למשל, אוכלים חזירים אבל לא כלבים, משום שאין להם מערכת אמונות כאשר מדובר בבעלי חיים לאכילה.

הדור החדש של הרובוטיקה יעניק יותר ויותר אוטונומיה ויכולת תגובה ללא תכנות מוקדם, מה שמסבך את הדיונים הנוכחיים על רובוטיקה.