אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יעקב ברזילי- הצד המפלצתי של אלוהי ישראל


התמונה של עמוס אריכא
יעקב ברזילי

השכן מברגן-בלזן / יעקב ברזילי

במבוא לקובץ שיריו האחרון "השכן מברגן-בלזן" (הוצאת "כרמל" ירושלים), כתב המשורר הוותיק יעקב ברזילי מנהמת-לבו: "בהגיעי לגבורות, לא עוצר באדום, לא מרפה, לא ממתן את הקצב, עט לכתוב, את לחפור, עת לזכור."

זה יום הזיכרון שלפנינו, יום השואה.

מבין קובצי שירתו של המשורר חמשה מהם ממוקדים בטירופו של הבורא, אם יש כזה והוא לא מצאו. למרות זאת שירתו הצומחת מהתופת מקיימת שיח חד-צדדי עם אותו סמל בריאה שצמח מחוסר יכולתו של האדם להתמודד עם הנשגב ממנו. אולם המשורר הנאפף בלהבות זיכרונות האימה אינו עוצר כעדותו באדום ומתעמת עם אלוהי ישראל, אותו אל-דמים ארור שיצא לשבתון ולא מנע את הזוועות.

זה עתה השארנו מאחור את חג הפסח של השנה הזאת, והנה בשירו "לו אני..." כותב ברזילי בבית השלישי כמי שאינו מוכן להשלים עם תופעת אלוה בהמי שמעשיו אינם נסלחים:

            "לו גנבתי אפיקומן

            הייתי מבקש מאבא

            לקנות לאלהים

            צעצועים אחרים."

בעוקצנות המרירה הזאת ניתן למדוד את יחסו של המשורר המיוסר לאותו אל קמאי שנחשף כבעל שני פרצופים שהאחד מהם מפלצתי. על-פי עדותו שהובאה לעיל הנה הוא, משורר בגבורותיו, משוטט כמו תמיד מאז ילדותו אזוק באין מתיר למחוזות הטירוף של השואה, והוא אפוף בריח הנורא הנפלט עם עשן הארובות דרכן התאיינו למוות מיליונים תמימים וחפים.

ברזילי פותח את שירו זה "לו אני..." בשורות מחרידות אלה:

            "לו אני מנקה ארובות

            הייתי מקרצף את אבי

            מהדפנות."

ואני שואל את עצמי כמותו מי הוא המטורף באלים שבשמו ולשמו נוצרה זוועה שכזאת שהמשורר בהגיעו לגיל מופלג, ממשיך לבקש את צלו האחרון של אביו שהיתמר מאותה ארובת השטן. הקורא כורע כהלום בהזדהותו עם החסר הנורא הזה של ברזילי וטובע תחת משקלם הכותש של שירי השואה הנוקבים שכתב. מדובר במשורר עליו ניתן לומר כי הוא כסנה בוער שאיננו אוכל, שמעולם לא ייגמל מאותן תחתיות של עולם הצלמוות. זהו גורלו של יעקב ברזילי, שהוא מונה בכל יום מימי השנה את יום השואה.

בשירו "תהיות" הוא הוא גם אינו חוסך ביקורתו מכל אלה שבתמימותם-כסילותם מחכים לבואו של משיח שאינו מופיע, ובאירוניה הוא חוזר ומצליף בשנינות באלוה שנחשב לכל-יכול:

            "אולי "הכל יכול"

            לא יכול הכל?

            אולי המשיח אלרגי לחמסינים

            ולכן הוא לא בא?

            אולי ראש לשכתו של אלוהים

            הסתכסך עם הממונה

            על המשקעים?

            ואנחנו סובלים מבצורת."

שירתו של ברזילי ניזונה ממושחזותו בכתיבתו הנחרצת שאין בה היסוס. לא סתם הוא מפשיט את האלוה מכל צעיפיו וממשיך לשלוח בו חיצי לגלוג, ומגלה אותו במלוא חרפתו וחושף עליבות מאמיניו שממשיכים להאלילו. בארבע שורות קצרות הוא מסכם דעתו על אל הרוע השטני הזה, בשירו הקצר שהוא עולם ומלואו, "מאמין אדוק":

            "אני מאמין

            שבשמים, אין עוד

            מי שידליק את השמש

            ויכבה את הכוכבים."

שירתו של יעקב ברזילי מצטיינת בביטוי בהיר ומדויק כשהוא מעלה זיכרונות בוערים ממחנה ההשמדה; גיא צלמוות, בו השומרים קלגסי צבא שמיים, שלוחי הגורל המטורף, הצליחו לגרוע קילוגרמים רבים ממשקל גופו אך לא עלה בידם להמית אף לא גרם אחד מכישרונו לזעוק במלים חורכות את מחאותיו שכבש בקרבו עד לתחילת שנות החמישים לחייו.

לפיכך חובה לתת דעתנו לאותו שיר צנוע, "אספנים" בו הוא מגדיר את עצמו:

 

            "יש אספני בולים

            אספני מכוניות

            אני אספן זיכרונות."

הליריקה שלו חכמה ושקולה גם בעת סערת-נפש בצל המעיב של זיכרונות השואה, ואף באה לביטוי מרשים גם בתחום החשוב האחר של יצירתו, בשירי אהבה לוהטים אך רגישים עד דקויות משכנעות. עבריותו העשירה מעידה כי פיצח לעצמו את צופן מכמני ורזי העברית ורבה יכולתו להפוך כרצונו ברובדי הלשון ולהסתייע בהם לחדור לאוזן לכבוש עין ולב גם בהתמקדותו בסיוטי הטרגדיה הלאומית. חוכמת היוצר חתומה בשורותיו ומכלול שיריו נכס לפנתיאון השירה העברית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא