אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כמה מילים על הסרט וונדרוומן


כרזת הסרט וונדר וומן בכיכובה של גל גדות

כרזת הסרט וונדר וומן בכיכובה של גל גדות

זוהי נטיית לבי הטבעית, להעדיף סרטי- גיבורים הוליוודיים כמצע לניתוח פילוסופי מאשר סרטים בעלי יומרה אמנותית גבוהה. הוליווד היא תצלום רנטגן מתמשך של התת מודע המערבי וססמוגרף רגיש מאין כמותו לזרמי המעמקים של המגמות הפוליטיות הכלכליות והחברתיות.

סרטי הגיבורים של השנים האחרונות חזרו וניסחו שורה של שאלות כמו הייחס בין כח לפוליטיקה: האם סופרמן צריך להיות כפוף לסנאט? כמו הייחס בין צדק לדימוי: האם הטוב באמת עבור בטמן הוא שלא יידעו את תרומתו ויחשבוהו לנבל? וכך הלאה.

ידידי הדוקטור למדעי הדתות, תומר פרסיקו גורס כי השאלה המרכזית העולה מסרטי הגיבורים האלו היא "האם אנחנו ראויים לגאולה?" אליבא דפרסיקו הגיבורים מייצגים את הטוב המוחלט, את הגאולה מאת האלוהות, ופעם אחרי פעם האנושות איננה ראויה לגאולה.

הסרט וונדרוומן נכנס למערכה הפילוסופית הזו בכל הכח. הוא מציע דיון מורכב ומשוכלל בשאלות על מוסר וכח בנוסף לזווית החדשה של מגדר. ובדיוק לכן זה מדכא כל כך שהסרט הוא פרויקט מפוספס.

התסריט של וונדר וומן יושב על טעות פילוסופית מוחלטת ועל בגידה (לא פחות) של התסריטאים באמת של הסיפור שלהם.

נתחיל מהבגידה. התסריט יושב על הדיסוננס בין עולמה של האמזונה החיה בגן עדן הלניסטי לבין העולם שלנו. הקטעים המעולים בסרט הם המפגשים בין העולמות. היא איננה מבינה את הקפיטליזם, למזכירה שמתארת את עבודתה היא אומרת "אצלנו קוראים לזה עבדות" היא איננה מבינה את השובניזם, ומבטה מן החוץ על החברה שלנו חושף את האופן שבו האידיאולוגיה מציגה כטבעי את הפרוורטי, הנצלני והזדוני. סצנת קרב בין האמזונות לחיילים הגרמנים היא ממש סצנה מופתית.

על הדרך, במסעה לעולמנו, היא אמורה הייתה ללמוד שהאלים הם שמות שאנו נותנים לתופעות מופשטות.

אל המלחמה ארס הוא "שם" שאנחנו נותנים  לדינמקות והמתחים האתנים הפוליטיים והכלכליים שמייצרים מלחמות. לאורך שני שליש מהסרט נדמה שלשם היא הולכת ואז: הוא מופיע. במה שאין ברירה אלא לכנותו רגע השפל הנמוך ביותר של תסריטאי סרטי הגיבורים של השנים האחרונות רגע שיש בו אפילו משום הכחשת שואה, הוא פשוט מופיע, ארס אל המלחמה, והיא הורגת אותו.

(ובאמת פורץ שלום כאילו אנחנו לא יודעים שמיד תגיע מלחה"ע השניה והשואה. ובאמת, איפה הייתה וונדרוומן באושוויץ??)

התסריטאים העדיפו לשמר את עולמה האינפנטילי\פרימיטיבי העושה פרסוניזציה לתופעות מופשטות, ולא להביא את הסרט לשיאו הטבעי בסצנה של התפקחות (חבר אחר הזכיר לי באותו עניין את הסצנה המפורסמת באחד מסרטי בטמן האחרונים כשהג'וקר שורף את ערמת הדולרים, שם שוב היה יכול התסריט להתמסר למציאות שבה הג'וקר נוא הגיבור האמיתי ואילו בטמן, ברוס וויין המליונר הקפיטליסט הנצלן- הוא האוייב), ומרגע זה נעשה הסרט לבלתי נסבל.

וכאן אנחנו מגיעים לשגיאה הפילוסופית של התסריט. דיאנה באה עם אידיאלים נאצלים לשדה הקרב אבל חבריה האנושיים מלמדים אותה רלטוויזם מוסרי. היא מאמצת גישה קאניטאנית של הכפפה לעיקרון האמפרטיב הקטגורי: התנהג כאילו פעולותיך מייצרות חוק טבע. הפוטנציאל האדיר של סרט עם דמות המתעקשת על עקרונותיה מושלך הצידה. אי אפשר לעזור לכל זקנה: יש מטרה גדולה יותר. בקטעים הטובים של הסרט היא מלמדת אותם שיעור באומץ ואבסולוטיזם מוסרי אבל בסופו של חשבון היא לומדת את השיעור של הפאשיסטים והסטאליניסטים: כשחוטבים עצים עפים שבבים.

למרבה האירוניה היא מצטרפת לשורה של גיבורי די. סי. שנלחמים לשרת את הסדר הקים: קפיטליזם מדינות לאום, נזק היקפי. כאמור: כשחוטבים עצים עפים שבבים.כאן מתגלה הגיבור במערומיו: הוא עצמו הדבר שמפריע לעשות פוליטיזציה של הבעיות ולהציג להן פתרונות היקפיים, מערכתיים, בצורה של תקציבים ורפורמות.

וונדר וומן מחסלת את ארס אל המלחמה ואז הסרט מתדרדר לסימבוליקה נוצרית פאולינית (למי שלא קרא, המאמר שלי באלכסון ״אהבה זה לא מספיק״ , אני ממליץ בשביל להבין את הפאוליניות של התרבות הפופולארית שלנו) ונמס לתוך עצמו.

וונדרוומן מסכמת: היא מאמינה באהבה.

ואפילו אני, שאוהב סרטי גבורים בטרוף לא יכולתי לסבול את הרגרסיה האינפנטילית והנוסחתית הזו.

יחד עם זאת ולמרות כל האמור לעיל. גל גדות היא אלה. זהו ללא ספק אחד הסרטים ש"שחקן מחזיק". בלעדיה אין לסרט מה להציע. היא יותר מיפה, היא ללא רבב. מושלמת. כל רגע שלה על המסך הוא רגע ששווה את ייסורי החיים ונשיאת עול הקיום.

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יונתן הירשפלד