אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תשרין / איימן סיכסק


התמונה של מירב גולן
תשרין / איימן סיכסק

תשרין / איימן סיכסק, אחוזת בית

איימן סיכסק הוא סופר ועיתונאי ערבי-ישראלי, 1984, יליד יפו. תשרין הוא ספרו השני, שנכתב בעברית.

תשרין בעברית הוא שמו של חודשי אוקטובר ונובמבר, תשרין אל אוול זהו חודש אוקטובר ותשרין א ת'אני הוא חודש נובמבר. כותרת הספר מתורגמת לאנגלית Blood Ties, קשרי דם. והספר אכן סובב סביב שני נושאים אלו.

הנרטיב מתחיל עם חליפת מכתבים שמתחיל באמצע אוקטובר ונמשך עד סוף נובמבר בשנת 2009, בין וואחיד, ד"ר לכימיה באוניברסיטת חיפה לבין אחיו, זוהיר הנמצא בכלא. אבל אין זה קשר הדם היחידי בספר, מכיוון שכבר בהתחלה וואחיד מבקש מאחיו, שלא דיבר איתו הרבה זמן, מידע על נדיה ועל נסיבות מותה. וואחיד מספר שהוא שמע לראשונה את שמה של נדיה, אחותה של אימו, היה בן 12 כש"איבדו אותה". זה היה לפני ארבעים שנה, והיא כנראה נרצחה. וואחיד, כאמור, לא דיבר עם אחיו שנים רבות, ולמעשה ניסה ומנסה "להעלים" אותו, הוא מבקש לשרוף את המכתב שזוהיר עונה לו, חומק משיחות הטלפון שלו ובמקום אחר: "נדמה שמאז ומתמיד וואחיד מנסה להעלים אותו" (עמ' 44). וואחיד עצמו אפוף מסתורין ולא ברור לחלוטין ועד הסוף מי הוא באמת. הוא בחר במקצוע כימיה מכיוון שחשב שכימיה היא קסם או כישוף, אך אט אט הוא למד שכימיה מטרתה לפרק את האובייקט עד לקבלת החומר הגולמי ממנו הוא עשוי, כמו שהוא מסביר ביתר פירוט כיצד ניתן לחשוף את הצבע האדום של העגבנייה. וזהו תפקידו של וואחיד בספר, לפרק ולהרכיב מחדש, לחקור ולדעת להבין את הגרסאות השונות ולאחד מחדש. וואחיד כל כך אפוף מסתורין שהוא מציג את עצמו בפני עידית, סטודנטית, בשם זוהיר וממציא לעצמו מקצוע אחר – דוקטורנט ללימודים קלאסיים, אך גם כאן הוא מפרק את עצמו עד לקבלת בדבר הסוד המשפחתי הגדול. 

שתי סצנות נוספות מפורטות ביתר פירוט, שתיהן קשורות דווקא בזוהיר, שמתואר על ידי אחיו, וואחיד, כחברותי יותר ממנו, כאחד שישר מתקבצים סביבו אנשים. האחת, כשזוהיר נמצא בכלא הוא שומר את השיר בילי ג'ין של מייקל ג'קסון וששניהם, הוא ו-וואחיד, אהבו את השיר בילדותם, ויום אחד כשהם קופצים על המיטה ושרים אימם נכנסת לחדר ומבקשת מהם להפסיק, הם מביכים אותה כשהם מסבירים לה על מה השיר. הסצנה השנייה, מפרטת את עבודתו של זוהיר בבית שחיטה ומפרטת פרוט יתר ואכזרי את תהליך התפיסה והשחיטה של תרנגולים. שתי הסצנות האלו הם רקע ורמז לסוד הגדול ולסיבת היעלמותה של נדיה, דודתו של וואחיד.

כאמור, התרגום של כותרת הספר לאנגלית מעידה על קשרים בספר, קשרי דם. נדיה היא דודתם של וואחיד וזוהיר, אחות אימם. אישתו של זוהיר, הודא, היא ביתה של נדיה. משפחתה של נדיה היא למעשה מעזה ויש קשר סבוך בין ערביי עזה לערביי יפו, או ערביי עיילבון (אישתו של וואחיד, רנין). וזהו למעשה מה שמבעבע מתחת לפני החקירה הגדולה של וואחיד. איימן סיכסק כסופר, מספר לנו את סיפורם המורכב של הפלסטינים ושל ערביי ישראל. הוא מספר את הקרע המשפחתי שנוצר כתוצאה מהכיבוש. במובן מסויים, הם מצליחים לקיים בינם קשרי דם, אך מה שיישאר ביניהם זהו חלק אחד מהסמיכות הזאת. ויתרה מזאת, סיכסק מבקר את מעמדם של הפלסטינים ושל ערביי ישראל: וואחיד מקבל מלגה כדי לקיים מחקר, המלגה היא על שמו של "איזה ותיק אצ"ל .. אחד מגיבורי המערכה לשחרור יפו מהאויב הערבי. זה מה שכתוב על המסמכים שקיבלתי. אתה עדיין חושב שתיאור התפקיד שלי באוניברסיטה נראה טוב על הדלת של המשרד?". אישתו של וואחיד, רנין קונה לו את ספרו של אברהם סוצקבר, משורר שכתב שירים ביידיש על השואה, כיוון שחשב שהשפה הזאת גוועת. את הספר הוא משאיר באוניברסיטה. וואחיד חושב שזה נורא לחשוב על משורר שרואה בימי חייו את שפתו גוועת, ש"אין אבל גדול יותר מזה שעל שפת האם שלך" שגוועת, ו"אולי העברית ניצחה בכל זאת". איימן סיכסק כערבי ישראלי כותב את הספר שלו דווקא בעברית ולא בערבית, כמו המשורר שרנין מספרת עליו, מחמוד דרוויש (משורר פלסטיני). זה כמובן מחזיר אותי לספרו של פרנץ פאנון "עור שחור מסיכות לבנות" ועל מה שכתב פאנון בפרק הראשון שנוגע לשפה.

פאנון מדבר על כך שהדבור משמעו להתקיים בצורה מוחלטת למען האחר, הדיבור והשפה היא צורת תקשורת בין שני אנשים או יותר. למעשה השפה מגדירה זהות והשימוש בשפה או בסלנג מגדירה את זהות האחר. פאנון מדבר על התקשורת שמתקיימת בין מתיישב למיישב בשליטה קולוניאליסטית (ואפילו על השפה ושהשיח בינם לבין עצמם). כשהמתיישב מאמץ לעצמו את שפת המיישב זהו סימן להסתגלות, לקבלה ולהפנמה של הקולוניאליזם, של תרבות ושפה אחרת. אבל לא רק. זהו גם סימן למחיקת תרבות האם.

בספרו של איימן סיכסק יש סצנה שבה אישתו של וואחיד, רנין, מגיעה לבית החולים כדי לבקר אותו. מהתיק שלה נופל המשאף שלו והיא מתכופפת להרימו, אך בחור אחד מצליח להקדים אותה. היא אומרת לה תודה, בעברית, והוא עונה לה בערבית עפוואן (אין בעד מה). היא שואלת את עצמה איך הוא ידע לענות לי בערבית, האם אני נראית ערבייה, האם היה לי מבטא.

איימן סיכסק כותב בעברית צחה, פאנון כותב על זה שאין דבר מרעיש יותר מאדם שחור שמתבטא היטב, מכיוון שאז הוא מקבל על עצמו את העולם הלבן. השחור רוצה לדבר צרפתית, משום שזהו המפתח שיכול לפתוח לו דלת שלפני חמישים שנה עוד היו סגורות לפתיחה, זאת ועוד מכריז פאנון: "איני רואה היכן מצוי הפרדוקס!" פאנון לא מבין מה הבעיה שיכתוב בצרפתית, אפילו שהוא שחור איש אלג'יר.

אז מצד אחד סיכסק מעביר ביקורת על היחס של ישראל לערבים ולפלסטינים, ועל הקרע המשפחתי שנוצר ומצד שני הוא בעצם כותב בשפה של אותה רשות שמתייחסת כך לאזרחיה. ואולי זהו אותו מטבע, אני רוצה להשתלב, אני רוצה לדבר בשפה שלכם, אבל אתם אל תתייחסו אליי כאל שונה, או כאל אויב. גם אנחנו גרנו (יפו, עיילבון) וגרים כאן, התייחסו אלינו שווה בשווה. והחברים והמשפחה שלנו בעזה הם גיבורים שמתו כיוון שרצו לשחרר את אדמתם (ויש לזה התייחסות בספר בדמות בעלה של נדיה).

הערה נוספת בנוגע לעטיפת הספר, ציור הצבר של עאסם אבו שקרה – הצבר. הצבר הוא מאפיין של הישראליות. אבו שקרה נוטל מהצבר את המשמעות הישראלית והופך אותה למשמעות פלסטינית. קראתי באחד מספריו של רפיק שאמי שבשפה הערבית קשורה המילה צבר לאומץ והתמדה, ולאו דווקא ביכולת לסבול, הצבר הוא גם הצבר – צמח הקקטוס, אך גם סבלנות. הצבר של אבו שקרה הוא בעציץ, ולא פראי כמו שהוא גדל בטבע. סיכסק, כמו אבו שקרה, עוסק בהגדרה העצמית שלו ושל הפלסטינים בכלל.

זהו אכן ספר נפלא, על חקירה וסודות משפחתיים, ואת הספר של איימן סיכסק צריך לקרוא לאט, להתענג על הכתיבה הלירית ולתת למתח ולסקרנות למלא ולענג אותך והפרטים יגיעו לאט. אבל אל תתנו לסיפור המתח הזה להטעות אתכם, ככל שהעונג ימלא אתכם כך הביקורת תינעץ  בכם יותר.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן