אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כיסא פנוי / גיי-קיי רולינג


כיסא פנוי / גיי-קיי רולינג

כיסא פנוי / גיי-קיי רולינג

התחלתי לקרוא את "כיסא פנוי" של ג'יי-קיי רולינג בגרירת רגלים. אין לי חיבה מיוחדת לספרים היפר ריאליסטיים ועוד עבי כרך על עליבות החיים. הספר הזה הוא ניגודה של סדרת הארי פוטר וכנראה שרולינג נזקקה לעבור מקצה אחד לשני. תוך כדי קריאה גם אני עברתי מכאן לכאן ודעתי התהפכה. ניגודי מעמדות משוועים – עיירה מטופחת מול שיכונים מוזנחים ומעופשים, התעללות בילדים,  גילוי עריות, התמכרות לסמים, מעשי אונס, תאונות, התאבדויות, יחסים מעוותים במשפחות מרעילות גם אם הן מתגוררות בצד המטופח של העיר, בין הורים לילדים, בין בעלים לנשים, בין מורים לתלמידים, בין תלמידים מתבגרים לבין עצמם, כל זה נמצא בספר אשר אינו תמיד קל לקריאה אך בכל זאת  בסיכום הסופי הוא מעשה גבורה אמנותי.

רולינג אינה מתקדמת ברמזים, כמו מודיאנו, למשל, או כמו נטליה גינצבורג או כמו אלזה מורנטה בנובלות שלה. היא אומרת את רוב הדברים בפירוש אך, באופן פרדוקסלי, אמירותיה המפורטות אינן מקהות את חוזק אמנותה. להפך. ועוד משאירה בכל זאת הרבה ספייס למחשבה. רולינג מספרת שבתחילה בחרה בכותר "אחראים" לספרה. השאלות שהטרידו אותה היו באיזו מידה אחראים אנו לאשרנו ובאיזה מידה אחראים אנו לעליבותם של האחרים, של מיעוטי היכולת, של הנזקקים.

זהו ספר שבו מופשטים הגיבורים מבגדיהם, שיש בו חדירה פולשנית לנפשות הגיבורים על כל פינותיהן החשוכות והנסתרות וגם סאטירה חברתית שבגרעינה טמון צד מעורב, מגוייס, לוחמני, במובן החיובי והנעלה של המילה, רצון לתקן. רולינג שלפני הארי פוטר חייתה שנים רבות על סף העוני ואף מתחתיו וידעה גם משברים אישיים, איבדה את אמה ממחלה, סבלה אלימות מבעלה הראשון שממנו התגרשה ועוד כהנה וכהנה. האופן שבו היא מתארת את מי שנהוג לכנותן "השכבות החלשות" עשוי לייעל את המציאות אם ייקרא על ידי האנשים הנכונים גם באנגליה וגם בישראל, פסיכולוגים ועובדי רווחה (ואין בספר השמצה שיטתית וגורפת של הגורמים המטפלים, כלל וכלל לא). וזהו עוד גשר בינה לספרות. ומבט שאר הקוראים על אלה שנולדו בצד הלא נכון של המתרס אולי ישתנה כשיגיעו לסוף הספר שבו תתגלה אהבתה האימהית של קריסטל, הפרחחית האלימה, לאחיה הקטן. סיפור הידרדרותה של אמה של קריסטל לזנות ולסמים אליהם נפלה מתוך אינססט ואלימות במשפחה הוא מן הקשים בספר אך הוא מוביל את הקורא להבנה וחמלה לאלה שלא שפר עליהם מזלם ולא יכלו להיחלץ.

הרומן כתוב בגוף שלישי תוך שמספר יודע כול נכנס כל פעם מחדש לתודעתו של הגיבור שבו מדובר. טכניקה שהשתמשה בה במיומנות לא פחותה גם סימון דה בובואר ברומן "המוזמנת" שגם הוא מונה מאות עמודים וגם הוא משמש כמראה שהסופר מוליך אותה בדרכי החיים.

לקראת סוף הרומן של רולינג העלילה מואצת, דרמות בלתי צפויות מתרחשות, זאת שציפיתי למותה לפי הגיון העלילה, החלשה והנגועה בהרס עצמי, דווקא מתחזקת ושתי דמויות אחרות מוצאות את מותן במפתיע. סוף סוחט דמעות. רולינג לא מכינה אותנו למכה הסופית, סוף הרומן אינו טמון כלל וכלל בתחילתו, ובכך שוברת את הכללים שאנו מורגלים בהם ועושה זאת ביד אמן ובשליטה מוחלטת. איני מסכימה עם הקביעה של "הגרדיאן" שהרומן שבוי בקונבנציות (ראו המאמר: "האם פג הקסם של ג'יי-קיי רולינג? ", מיה סלע, הארץ). .

איני מסכימה גם כלל וכלל עם הביקורת של ה"דיילי מייל" שזהו "מניפסט סוציאליסטי המתחזה לספרות ונדחף לגרונך". עבורי זוהי יצירת אמנות מגוייסת שנכנסת אט אט ללב. הוגת הארי פוטר – לא פג קסמה, לא כהו עיניה ולא נס ליחה. וגם לא איבדה ראשה אחרי הצטרפותה באופן מפתיע למי שנהוג לכנותם "העשירון העליון".

ד"ר אורנה ליברמן היא מחברת הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", הוצאת סלע ספרים, 2013

תגובות

הוספה לכתבה

ברצוני להוסיף עוד פרט אשר מאשש את דבריי בביקורת לעיל. הסופרת שמה המקורי הוא ג'ואן רולינג אך לבקשת הוצאת הספרים שחששה שנערים לא ירצו לקרוא ספר של אישה, הוסיפה שם אמצעי, קת'לין, ונקראה בראשי תיבות ג'יי-קיי רולינג. קיי הוא שמה של העובדת הסוציאלית ברומן "כיסא פנוי" אשר כמו רולינג במציאות נשארת אחרי פרשת יחסים לא מוצלחת עם ילדה ומגדלת אותה בקשיים רבים, הן אישיים והן מקצועיים, לבד. מגירושיה לעיתונאי הפורטוגזי ועד לנישואיה השניים גידלה רולינג לבד את בתה במשך שבע שנים. בתחילת תקופה זו גם נפטרה אמה מטרשת נפוצה ובמשך שבע השנים הרעות האלה רולינג ראתה בעצמה כישלון, סבלה מדיכאון ואף חשבה על התאבדות. הגלגל התהפך כאשר פרסמה את הארי פוטר הראשון. לפי תחושתי קיי ברומן מבוססת על דמותה של רולינג במציאות. הסופרת שנעשתה בעלת הון ממשיכה להיות מעין כפילה של עובדת סוציאלית שתפקידה לעזור, לסייע ולתקן ולא רק בכתיבתה כי אם גם בפעילותה הפילנטרופית.

עוד הוספה לכתבה

עוד מחשבות על הרומן שפוקדות אותי במפתיע. חבר המועצה שנפטר בתחילת הספר, זה שמשאיר "כיסא פנוי" עליו מתמודדים כמה מנכבדי העיר, סייע לקריסטל להיחלץ מהמקום חסר התקווה ממנו הגיעה בכך שהקים מועדון חתירה לבנות שהתאמנה על הנהר העובר ליד העיר. קריסטל, שהתקשתה בקריאה והייתה למעשה כמעט אנאלפביתית, הצטיינה בחתירה, סחפה אחריה את כל קבוצתה והודות לה זכתה נבחרת בית הספר בכמה תחרויות. החתירה, צליחת הנהר, מסמלת את היכולת של קריסטל להצליח בחיים למרות נתוני הפתיחה המכשילים. חיי אדם אינם אלא צליחת נהר, בהצלחה או בטביעה. הספר פותח במותו של חבר המועצה המיטיב ששימש לקריסטל כדמות אב והיה כמעט היחיד שהאמין בה ומסתיים ב... לא עושה ספוילר. מאידך, המערה החבויה בין שמים וארץ, בחיק הטבע, שבה נפגשים פטס ואנדרו, מכיתתה של קריסטל, הנגישה רק לזריזים מיטיבי לכת בשבילים תלולים, פעורים על פני תהום, משמשת גם היא כסמל בעל ניחוחות מקראיים שכל קורא יכול לפרשו כרצונו.

סופו של הספר מכיל כתב האשמה סמוי אך נוקב נגד החברה בה אנו חיים. כמה וכמה נציגים שבעים של העיירה המטופחת נתקלו באחיה התינוק של קריסטל שנדד מלוכלך ומוכתם בבלויי סחבותיו לבדו ליד הנהר. כולם היו שקועים ברגעי משבר בחייהם ויצאו להליכה כדי להירגע, נכון, אך אף אחד מהם לא היה בסכנת מוות ואף אחד מהם לא אחז ביד הילד הקטן כדי להובילו למקום מבטחים. אין ספק שלו היה זה ילד מטופח לבוש בהידור היה זוכה להצלה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן