אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפסל החברתי מיפו


התמונה של עמוס אריכא
פסל האוהבים, 1965, צילום: עמוס אריכא

פסל האוהבים, 1965, צילום: עמוס אריכא

בימים אלה מלאו עשרים וחמש שנים מאז מותו של הפסל יוסף תגר. בעוד ימים אחדים תפתח בתל-אביב בגלריה "חלל" תערוכה מיוחדת לציון מועד זה שהוא בעל משמעות הן מבחינת האמנות הישראלית  והן מבחינת מאבקו החברתי וחתירתו הבלתי נלאית לשלום.

חשיבותה של תערוכה מיוחדת זאת תאפשר לציבור לבחון מחדש את יצירותיו של האמן המנוח מאז מותו – בעת שהחליט כי אין טעם בחייו נוכח המציאות שלא השלים אתה. בן שישים ותשע היה כאשר שם קץ לחייו.

טרגדיה אישית זאת נולדה מכפילות המשא שתגר העמיס על כתפיו. מצד אחד היותו אמן מקורי שגם בלט על רקע התקופה בה חי ויצר במקביל לבני דורו כמו אלול קוסו ומתניה אברמסון, ומצד שני פילוסוף והומניסט חברתי נדיר. תגר התמודד בעת ובעונה אחת עם חיים כפולים שיצר לעצמו – ובבוא עת שילם את המחיר המלא.

אך יחד עם זאת הותיר הפסל מאחוריו חותם ברור של אישיותו הכל-כך מיוחדת אותה הגדרתי בעבר כסגפנית או נזירית, וכיום מסתבר שאולי זה גם זה. לעתים אנחנו זקוקים לצרף שנות מותו של יוצר לשנות חייו בכדי להעריכו בדעה יותר מפוכחת וצלולה. ממרחק השנים אכן מתברר כי המצוקה הנפשית אליה נקלע נבעה מעצם היותו חי בעת ובעונה אחת בשני יקומים מקבילים, מחד התמודדות במציאות  ומאידך חיי האוטופיה המבטאת עומק כמיהתו לשלום חברתי עולמי בהם אמור אדם באשר הוא לחיות מתוך כבוד, בשוויון מוחלט לאחר.

יוסף תגר היה עד רגיש להפליא שלא השלים עם השינויים לרעה בחברה האנושית המבליטה מיום ליום את פגמיה, ולא השלים עם ביזוי צלם האדם בחברה האנושית הזאת. כאמור, במקביל ליצירתו הפיסולית הוא השקיע חלק ניכר מזמנו בהעלאת השקפת עולמו ההומניסטית על הכתב והוא פרסם ספרים אחדים בנושאי אדם וחברה, אדם עם עצמו. הוא לא היסס לפנות למנהיגים ברחבי עולם שהעריך את חשיבותם להטות שנית משקל נכון בכדי לעקר מעולמנו את השנאות המתעמקות בין אדם לאדם בין חברה אחת לאחרת, תוך שהוא מבליט את החשיבות העליונה שמצא בצורך לסלק מהם את שקיפותם.

כמי שליווה אותו כחבר קרוב במשך עשרות שנים, למדתי בהדרגה עד כמה הפילוסוף שבו בא לביטוי מרתק גם בחלק מפסליו, מהקטנים שבהם ועד לגדולים. אחדים מפסלים אלה גורמים למתבונן בהם לחוש בדיוק את שביטא בכתב. הפסל שלו "הר בני-אדם", המתנשא כמקשר בין ארץ לשמיים, באפקט מצמרר של מצבור גופות על-סף הפשטה, הוא עז ביטוי לשואה לא פחות מהפירמידה ההפוכה של יגאל תומרקין המוצבת בכיכר רבין בתל-אביב.

המיקוד המעולה שלו בגוף האדם הוא הוכחה נוספת שאכן שני היקומים בהם חי למרות ההבדלים שביניהם לא היו מנותקים האחד מהשני בסופו של תהליך היותו גם אמן חשוב גם הוגה דעות באשר למעמדו של האדם בעולם מתנכר. פסל הברונזה הקטן, "מצלעו", מתמצת להפליא את הסיפור התנ"כי על אדם וחוה. באחד מפסליו הנודעים, "אוהבים", הוא מביא לביטוי עז את השלמות שבין שני בני אנוש אוהבים, הצומחים משורש אחד, משתרגים זה בזה ברכות שאין דומה לה.

אחד מפסליו האחרונים, עשוי משגשגת אלומיניום מכוסחת בנקישות לאין ספור, נקרא "הקרבה עצמית". פסל זה מגלם בתוכו את ההולך לפני המחנה החברתי, אדם הנישא אין אונים כמקריב עצמו בשם החברה האנושית. פסל עוצמתי זה מחבר שוב את היוצר שבו עם הפילוסוף, ההוגה המקדים את בני זמנו בצורך הדחוף בהכרת החברה בתחלואיה.

בנעוריו, בבולגריה בה נולד, נודע תגר כמתעמל מצטיין, מעמד שזיכה אותו לשאת את דגל תנועת הנוער הציוני בראש כל תהלוכה שהתנועה קיימה. דגלן למופת היה עד להקרבת עצמו. 

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא