אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סלפי מצמרר של עצמנו


התמונה של עמוס אריכא

היסטוריונים שיבואו לפענח את סודות העשור הנוכחי יעמדו נפעמים מגודל השינויים שהתחוללו בד.נ.א., שלנו. לא בטובתנו מדובר אלא בתהליך ניווני מעורר דאגה עמוקה לעתידנו. לווייתו של בנימין (פואד) בן-אליעזר חשפה כי אכן הד.נ.א. מוכיח עד כמה הושחתנו, ובראשנו "מנהיגים" שהשחיתות באה כשמן בעצמותיהם.

סיפור חייו של האיש שאהב את שמו העיראקי, פואד, הוא מעין תצלום סלפי של ההסטוריה הקצרה של ישראל מימי תום וכוונות טהורות, עד לימים בהם אנחנו מופיעים במחקרים שונים כאחת המדינות המושחתות בעולם המערבי. בפואד יש את כל המרכיבים מהנשגבים ועד למרופשים ביותר. סיפורו האישי חושף כיצד התגלגלנו מאיגרא רמא של מדינת אור לגויים לבירא עמיקתא של עלטה מאיימת.

מרגע עלותו לארץ והוא על-סף נערותו, מצא לעצמו פואד בית חם בקיבוץ ברחביה, היכן שעוצבה דמותו המיוחדת, הצבעונית, עזת מעשה ובעלת צורה נאה. בצעירותו הזכיר בבואו ובלכתו את בנינו שהם מלח הארץ. ניתן לסכם פרקים אלה המגיעים עד מחצית חייו בשבחי עלילותיו ועשייתו הברוכה והחשובה עבור מדינתו.

כה ברורה דרכו של הישראלי היפה הזה שרבים מבין יודעיו וחבריו משתבחים בו עד היום. אולם מה שהתחיל כאותה נובלה יוצאת דופן "דיוקנו של דוריאן גריי, יצירתו המבריקה של אוסקר ויילד שקנתה לעצמה שם-עולם; אותה עלילה מכשפת המספרת סיפורו של עלם יפהפה שצייר נודע בשם באזיל מתאהב ביופיו ומנציח אותו בציירו דיוקן נפלא של דוריאן גריי. את תהליך היוולד היצירה מלווה חבר נוסף, האציל לורד הנרי שהשקפת עולמו מתמקדת ביופי כאידיאל קסום.

בהשפעת הלורד נוטה גריי לראות בפילוסופיה הזאת מבוא משכר לנהנתנות שאינה יודעת גבולות. יחד עם זאת נולד בו רצון שאינו בר-כיבוש להישאר לתמיד צעיר מושלם ביופיו, יחד עם זאת נולד בו רצון שאינו בר-כיבוש להישאר לתמיד צעיר מושלם ביופיו, ובתמורה יהיה זה דיוקנו המצויר שישא את סימני הזדקנותו וכיעורו, פרי תאוותיו. בתמורה, כך הוא מצהיר, יהיה מוכן בעבור תהפוכה זו לתת את נשמתו – ואת נשמתו הוא נותן; תמיד נמצא אי-שם השטן המדיח שלא יחמיץ עיסקה כזו למהדרין.

לא אמשיך בתימצות העלילה המרתקת, אך היא מגלגלת בדרך חיים שמתהפכים מתום נעורים מושלם לרשעות שבויית יצרים וחטאיו המצטברים הופכים משא כבד מנשוא. כעבור זמן הוא מתוודע לציורו שהפך מעלם שובה-עין לזקן מעוות ומפלצתי והחרדה מובילה אותו לאובדן מוחלט.

במובן המסתבר מכוח עצמו, זהו סיפורה של ישראל ובמיקרו גם עלילת חייו של פואד בן-אליעזר. מי שפרקיו בראשית דרכו גדושים מנועם הטוהר וההליכות הכובשות בפשטותן של אורי הצבר בן הקיבוץ, גיבורו של משה שמיר ברומן "הוא הלך בשדות" (1947). אולם חייו של פואד מתעוותים באחריתו עד לבלי הכר. חוששני כי אין אנו יודעים אלא קמצוץ מעלילותיו הסמויות.

אמת, קשה לגשר בין פרקי חייו של פואד בנעוריו לבין אלה שלאחר פשיטת המדים והצטרפותו לזירה שאיננה מטיבה, הפוליטיקה המקומית. האיש שהתייצב לנגד עינינו כפוליטיקאי נחשף בהדרגה כאיש חשוד במעשי שחיתות קשים ובלתי-נסלחים. כל ניסיון להעלים את העננה הכבדה הרובצת עליו ידון לכישלון מוחלט. כל השבחים שנאמרו עליו, הסחבק שמסתחבק עם כל מי ומי, ולא אפרט, היו עבורו מסך להעלים צלילה נוראה לתהום של שחיתות מידות.

לווייתו הוצפה בלוחמים מהעבר, בחברים מפרקים שונים, ובעיקר הרשימו בבואם כל "גדולי האומה" – או במלים אחרות, אלא שאמורים היו לשמש מורי-דרך ולא מעטירי שבחים על מושחתים. התחרות המבישה בין "גדולי האומה" מי מהם יעטיר יותר כזבים על פואד, לא תשכח. לא מדובר בסתם עננה. מדובר בחשרה קודרת הכולאת בתוכה זעם נורא על נבחריי הזירה הפוליטית והמושחתת שלנו שעצמו עין.

היחיד שהתריע מפני מחזות אלה של תרמית בלוויה, היה יוסי ביילין. הוא זה שצילם את סלפי הפרידה מפואד. הוא זה שחשף את פרצופם ועליבותם של נבחרי הציבור הצבועים עד להבחיל, ואחדים מהם עוד צפויים לפרקים משפילים משל עצמם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא