אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זהותנו צומחת מן הנהר: שיחה לפרשת בשלח - שירת הים


התאומים, הרצל ובלפור חקק, בני שנתיים ערב העלייה, 1950

התאומים, הרצל ובלפור חקק, בני שנתיים ערב העלייה, 1950

בלפור חקק:

אנו סמוך לפרשת בשַלח, שירת הים, בחודש שבט של שירת העשבים ובבתי הכנסת בנחלאות בירושלים שָרים את שירת "הבקשות". שירַת הים, שירַת העשבים ושירַת הבקשות, היש צירוף מקסים מזה?

הזֶהות שלנו צומחת מארץ הנהרות, בבל, שנקראת מֵסופּוטַמיה. מֵסוס=בין, פּוטמיה= נהרות. ואנו אכן נולַדנו בין הנהרות, בין הפרת לבין החידקל. ממש שָם בין נהר פרת לנהר חידקל, במקום שבו מיתמר דקל...

והאמת, אִם נקרא את פרשת "לֵך לךָ" משם צומח העם שלנו כולו. מן הנהר הזה יצא גם אברהם אבינו בדרכו לארץ כנען, מאותו נהר שיצאה משפחתנו בדרך לארץ המובטחת.

ליד הנהר הזה בבבל עשו תַּשליךְ וליד הנהר הזה שרו שִירת הים.

הנה השיר שלי על סבי ליד החידקל שר שירת הים:

שִירה על הים / בלפור חקק

בְּשַׁבַּת שִׁירָה רָאִיתִי מַרְאֶה

בְּשַׁבַּת שִׁירָה עוֹמֵד סָבִי

מְפַזֵּר לֶחֶם לָעוֹפוֹת

כְּזֵכֵר לַמָּן

מְפַזֵּר פְּסוּקִים לְכָל עֵבֵר

עוֹלֶה בְּסֻלַּם הַזְּמָן

וְרָצִיתִי לִרְאוֹתוֹ שׁוּב בָּשָׂר וָדָם

לָשִׁיר עִמּוֹ כְּאָז

שִׁירַת הַיָּם

 

וְהוּא עוֹמֵד בְּגָדָיו רְקוּמִים

מָגֵן דָּוִד

זָהָב שָחוּט כֶּסֶף וְשָחֹר

מְלַמֵּד אוֹתִי לָתֵת מִלִּים לְכֻלָּם

וּמִן הַנְּתִינָה הוּא מִתְמַלֵּא אוֹר.

חוֹלַלְתִּי לְיָדוֹ

נֵס קְרִיעַת הַמִּלִּים מִתּוֹכִי

נִדְבוֹת פִּי לכֻלָּם

שִׁירָה חֲדָשָה שַרְתִּי אָז

עַל שְׂפַת הַיָּם.

רָקַמְתִּי עַל בִּגְדִּי אֶת מָגִנּוֹ שֶׁל סָבִי

מָגֵן דָּוִד

וְכָךְ עָמַדְתִּי מַקְרִיב לֶחֶם אִשֶּׁה

לֶחֶם אִישִׁי

 

נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא

מַה נִכְסְפָה נַפְשִׁי

 

הרצל חקק:

הנהר הזה שהיו בו גם שֵפל וגם גאוּת, היה מושב החיים של היהודים. הם גרו ליד החידקל, ירדו לדוג בו דגים ואכלו ארוחות משפחתיות ליד גְדת הנהר: סַמַק מִיקְלי וסַמַק מִסגוּף. שם גם נערכו השמחות המשפחתיות עם להקות של נַגנים, צַ'לרִי בַּגדד.

הנהר הזה שהיה סמל של אידיליה ושל מנוחה בתוך הטבע, ידע גם להיות רועץ בשעות של גאוּת הנהר כשהמים הציפו את גדותיו. והיו גם שעות קשות יותר, כשפרצו הפרעות בשבועות תש"א (1941), והרוצחים זרקו והטביעו חלק מן הגופות בנהר.

כאן אני חייב לספר סיפור משפחתי: בהיותנו בני 29 התברר לנו מִסֵפר שיצא לאור (אברהם תוו'ינה , גולים וגאולים כרך ו') ששני האחים הבכורים של אמי נרצחו בפרעות -1941. וּבַספר נכתב שהמשפחה ראתה בלֵידתנו "פיצוי משָמים על מות שני הנרצחים".

אני רוצה לקרוא את השיר שלי על אמי הרואה דמות אחיה בבניהָ התאומים:

אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים/ הרצל חקק

רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.

מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם

הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים

הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.

אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה

לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.

שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.

 

שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א

גַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָם

הָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:

לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.

אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

 

אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל

מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בְּתוֹךְ. חוֹתֶכֶת

בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.

כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.

אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.

 

אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט

בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה

כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.

יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.

הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.

יָדֶיהָ אֱמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא .

 

מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁת

לְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.

הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.

 

שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ

עֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.

וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים  לֹא נִשְׁכַּחַת.

מֵי וְרָדִים.

 

בלפור חקק:

אכן התברר לנו שלידתנו הייתה יום חג במשפחה ותָפרו לנו עם הולדתנו כָּתנות פסים.

כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מִדֵּי דִשְׁאוֹ

וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִלְאוֹ  ( ר' מֹשה אִבּן עזרא)

נדמה, שביום שנולדנו, הגן אכן לבש כתנות פסים לכבוד הולדתנו. משפחתנו גרה אז בבית על גְדת החידקל, וּבגן הבית הייתה התרגשות מיוחדת. בבגדד הורגשה תכונה: שנים רבות שלא זכרו שָם הוּלדת תאומים. בשיר של בלפור נקראה לידתנו "הוּלַדְתַיִם".  מכל קצות העיר הגיעו אנשים לראותנו, ואמנו נאלצה מרוב פחד מעַין הרע לשׂים עלינו שוּמים וקמעות, לקשור לרגלינו מצילות (גְ'נִיגְ'ל) שמרחיקות מזיקים, ומתחת לכָּרית הניחה ספר "רזיאל המלאך".

זמן קצר לאחר לידתנו, סבתנו תּוּפָחָה (אם אמנו) תפרה יחד עם אמנו כתנות פסים לנו, וכותנות פסים אלה עודן שמורות עִמנו גם היום.

והמוטיב של כתונת הפסים מלווה מאז את שירתנו.

הנה השיר על סבא שלי ועלייתו ארצה:

  גלות/ בלפור חקק

סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְקוּפִים

וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַש הַכֻּתֹּנֶת

הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים

וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְמו בְּעֹנֶג

בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק.

סַבָּא שֶלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

 

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר

מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.

עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת

וְלֹא הָיְתָה

לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.

ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ

וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו

וְנִשְחַת הַכֶּסֶף

וְנִשְחַט הַזָּהָב.

וּבַשְוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו

בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב

לְשוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

 

סַבָּא שֶלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.

נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.

וְכַאֲשֶר גָּלָה אֶל אֶרֶץ

נִשְחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ.

רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת

טַלִּית שֶקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָּה

חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹֹתִיּוֹת שֶל קְדֻשָּה.

 

וְלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת

פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.

סַבָּא שֶלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

 

הרצל חקק:

השִירה של סבא מורד והנפילה שלו מִמלכותו נצרבו בנו. שירתו הייתה שירת הים שלו, שירת הגאולה. כך הוא חווה את הגאולה. הוא חי בגלוּת בתוך מולדתו המובטחת.

מוטיב הכֻּתונת מופיע בצורה אחרת  בְּשיר שלי :

ואין לי פותר/ הרצל חקק

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא בֵּית סֵפֶר

לֹא אִירָא

עִמִּי כֻּתֹּנֶת שֶׁרָקְמָה לִי אִמִּי בְּזִמְרָתָהּ

כֻּתֹּנֶת בִּצְבָעִים חַיִּים, כֻּתֹּנֶת שֶׁל שִׁירָה

 

בַּדֶּרֶךְ חִפַּשְׂתִּי לִי אֲוִיר טוֹב

נְכֹאת צֳרִי וָלֹט

וְעֵת יָשַׁבְתִּי מוּל מוֹרָה מְהַמְהֶמֶת בִּשְׂפָתַיִם

נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת, רַק קִירוֹת , וְגִיר, וְשֶׁקֶט בַּקּוֹלוֹת

 

וּבְמֶתֶק שְׂפָתֶיהָ הוֹרַדְתִּי אֶל הַקֹּר

שָׁם בַּמִּשְׂרָד הִלְבִּישׁוּנִי חֻלְצָה וְאָמְרוּ לִכְבוֹדִי

וְחִכִּיתִי לְקוֹלָהּ הַמָּתֹק שֶׁל אִמָּא 

כִּי תָּמִיד אָמַרְתִּי, כִּי אַתְּ עִמָּדִי

 

תִּלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה, דּוֹמָה לְכֻלָּם

דּוֹמָה לַקִּירוֹת, דּוֹמָה לַתִּקְרָה , לָאוּלָם,

וְחַשְׁתִּי כִּי שְׁנָתִי נָדְדָה , כִּי עָשׂוּנִי אַחֵר

וּבָאתִי לְאִמִּי : חֲלוֹם חָלַמְתִּי

וְאֵין לִי פּוֹתֵר

 

כֻּתָּנְתִּי בְּאָהֳלִי,  חֻלְצָה בְּצֵאתִי

הוֹלֵךְ וְשָׁב, לַשָּׁוְא

שְׁוָא נָע, שְׁוָא נָד

בֵּין כֻּתֹּנֶת רְקוּמָה , שְׂפַת אֵם

לְבֵין חֻלְצַת בֵּית סֵפֶר , רַק בַּד

תְּפָרִים , כְּסוּת לְבָדָד

 

גַּם כִּי אֶחְיֶה בְּכֻתֹּנֶת שׁוֹנָה

תָּמִיד בְּרִקְמוֹתַי אוֹתוֹ אָרִיג, אוֹתָן מַנְגִּינוֹת

רַגְלַי הוֹלְכוֹת בֵּין בָּתִּים וְקִירוֹת

וְשָׁם בַּנְּשָׁמָה אֱלֹהִים יָשָׁן מֵצִיץ לִי

בֵּין הַחַלּוֹנוֹת

בלפור חקק:  הילד הזה הוא אנחנו.

כך הם החיים בתֵפר בין התרבויות, החיים כשאתה קלוּע בתָווך בין הזֶהויות, זו הייתה דרכנו לחווֹת את  קריעַת ים סוף, קריאַת ים סוף ולשיר את שירת הים.

אני זוכר טיול שנתי לפארק הירקון, כשהכִּיתה הולכת לאורך הירקון, ואני חווֶה את שירת הים. הטיול היה סמוך לשבת פרשת בשלח. הנה השיר:

שירת הירקון, שירת הים/ בלפור חקק

הָיִינוּ בַּהֲלִיכָה בְּפָּארְק הַיַּרְקוֹן

טִיּוּל שְׁנָתִי שֶׁל יְלָדִים מִירוּשָׁלַיִם

בְּבֹקֶר לַח, פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח.

רָאִיתִי שֶׁהַמּוֹרָה וְהַיְּלָדִים

מֵהַכִּתָּה שֶׁלִּי, כִּתָּה ח'

הוֹלְכִים כִּפְסוּקִים מִתּוֹךְ שִׁירַת הַיָּם

קַוִים שְׁחוֹרִים בְּתוֹךְ הַבֹּהַק מוּלִי

וְהַנַּחַל כֻּלּוֹ צִלּוּם שָׁחֹר לָבָן וּמוּעָקָה

וְכִתְמֵי חֵטְא

בִּסְבַךְ צִמְחִיָּה יְרֻקָּה.

 

הַמּוֹרָה קָרְאָה שְׁמוּאֵל א'  עַל אָפֵק

עַל לְבִיאִים בִּימֵי הַתַּנָּ"ךְ, אַרְיֵה וְשַׁחַל

וְעַל שִׁקּוּם הַנַּחַל.

רָאִינוּ   טַחֲנַת קֶמַח לְיַד הַנָּהָר

וּכְשֶׁהַיְּלָדִים הָלְכוּ בַּפָּארְק בָּעֵשֶׂב הַיָּרֹק

אֲנִי הָלַכְתִּי בַּמִּדְבָּר.

כְּשֶׁכֻּלָּם הִתְפָּעֲלוּ מִגִּשְׁרֵי הַמַּתֶּכֶת

אֲנִי הוֹסַפְתִּי עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת.

הַמְּחַנֶּכֶת הִסְבִּירָה וְקָרְעָה קְנֵי סוּף

אֲנִי הָיִיתִי עַם לְבָדָד

וְרָאִיתִי אֶת קְרִיעַת יַם סוּף.

שָׁמַעְתִּי שִׁירַת הַיָּם הָרוֹחֶשֶׁת מִכָּל צַד

קוֹל נְאָקָה שֶׁל סֶכֶר בַּמַּיִם

וּמַיִם שֶׁטּוֹחֲנִים אַבְנֵי רֵיחַיִם.

בַּשִּׁירוֹנִים שָׁרוּ  הַיְּלָדִים בְּקוֹל רָם

 אַהֲבַת הָאָרֶץ וְהָאָדָם

 כְּשֶׁאֲנִי שָׁרְתִּי בְּלַחַשׁ

אֶת שִׁירַת הַיָּם.

 

פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח עַכְשָׁו

רוּחוֹת קָדִים, רוּחוֹת עַזּוֹת

אָז אָשִׁיר אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת.

 

הרצל חקק:

בלפור שר את שירת היָם שלו, והנה השיר שלי על שירת היָם: היָם ששר בי הוא ים פנימי, הגאולה היא גאולה פנימית, וכמו שההתפרצות של שירת היָם הייתה עדוּת להבשלת תהליך של יציאה לחרוּת, כך בַשיר שלי, הארספואטיקה היא  עדוּת לחולי שמבקש מרפֵּא.

הים קם לשיר/ הרצל חקק

אֵיךְ לֹא רָאִיתִי.

שָׁנִים שֶׁרָחֲשׁוּ, אַדְוָה, מֶלַח,

קֶצֶף מְסַנְוֵר.

עַד מֵזַח, עַד מַשְׁבֵּר. כַּיּוֹלֵדָה

שבָּקְעָה וְהָפְכָה.

הֲרֵי הָיִיתִי שָׁם.

 

כָּךְ נָמַסָּה נַפְשִׁי

מִמַּעֲמַקִּים. גַּלּים לוֹחֲשִׁים, קוֹל

שֶׁאָבַד, שֶׁהָיִיתִי. צְלִיל חֲרִישִׁי.

 

אֵיךְ לֹא שָׁמַעְתִּי.

 

מַיִם מִקֶּדֶם, פִּלְאֵי חֲלוֹם, זֵכֶר,

נִקְרָעִים וְשׁוֹקְקִים. שֶׁהָיוּ

בִּי. נִפְעָמִים. עֲקֵבוֹת

שֶׁבַּמַיִם נִקְווּ. הַדַּפִּים

שֶׁנּוֹתְרוּ אִלְּמִים. הַהֲבָרוֹת

שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ.

מִקֹּצֶר רוּחַ, מִקּוֹל עֲנוֹת

 

הַפְּחָדִים שֶׁרָדְפוּ. לְהַשִּׂיג.

לְחַלֵּק. הֲבָרוֹת, לְשׁוֹנוֹת

הַיָּם. כֻּלָּן

חָתְרוּ לְאִטָּן, נֶחֱלָצוֹת. בֶּכִי

הַמִּלִּים הַנְּכוֹנוֹת. נִרְחָצוֹת

יֹפִי לָבָן. שוֹב וְרָצוֹא.

אֵיךְ לֹא.

נִפְלֵאתִי.

הַנֵּס הִרְטִיב הַכֹּל. הִנֵּה

אוֹתִיּוֹת צָפוֹת, נוֹדְדוֹת.

קַמְתִּי לְחַיֵּיהֶן וְהֵן

נִכְתָּבוֹת, עֵדוֹת.

 

חָלְיִי נִטְהַר, חָלְיִי אַחֵר.

הַמַּיִם נִקְרָעִים, הַכֹּל לִשְׁטֹף,

סִימָנֵי אוֹתִיּוֹת עַל הַחוֹף.

הֵן מִן הַנְּטָפִים הַכּוֹאֲבִים

עָלְתָה הֶמְיַת בְּאֵר.

 

רַחַש רְגָשׁוֹת, דִּמּוּיִים, סְמָלִים,

הַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת לְחָפְשִׁי, חֲשׂוּפָה.

 

מָה אֹמַר, אַדְמַת חַיַּי הִתְעַלְּפָה.

גֶּשֶׁם שֶׁל שָׂפָה.

אֵיזוֹ תְּמִיהָה חֲבוּיָה.

אֵינָה דּוֹמָה דְּמָמָה לִרְאִיָּה.

 

חַיִּים שְׁלֵמִים חָזִיתִי

עוֹבְרִים בֶּחָרָבָה.

דֹּפֶן הַמֵּזַח נִצַּל,

הַכֹּל בִּי נָשַׁם, זוֹ שִׁירַת הַיָּם.

 

קוֹפֵא וְנִרְגָּע, נוֹשֵׁק וְנִרְדָּם.

רוֹעֵד כְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה.

נָא רְפָא.

(הדברים נאמרו באירוע "שירת היָם", בהנחיית אליעז כהן, שהתקיים בפסטיבל "ימי שירה במדבר" בינואר 2014, בבית הכנסת של מדרשת שדה בוקר)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק