אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דרכים לחזור הביתה/אלחנדרו סמברה


התמונה של מירב גולן

דרכים לחזור הביתה/אלחנדרו סמברה, עם עובד

זהו הרומן השלישי שכתב אלחנדרו סמברה, יליד צ'ילה, 1975, לאחר "בונסאי" ו"החיים הפרטיים של העצים", והראשון שאני קוראת. סמברה הוא מרצה לספרות באוניברסיטה בסנטיאו, צ'ילה.

הספר בנוי מארבעה פרקים. בפרק הראשון, דמויות משנה, הדמות הראשית הוא ילד חסר שם, בן 9. העלילה מתחילה כשהוא מספר אנקדוטה שבגיל שש או שבע הלך לאיבוד, אך למעשה מצא את הדרך לביתו והגיע לפני הוריו. אביו אומר לו שלמד להתגבר על הקושי ואילו אימו מבקשת ממנו שילמד ללכת מהר יותר. הזמן הוא 1985, 3 במרץ, כשהאדמה רועדת במאיפו, כפר קטן באזור סנטיאגו, וכמה מהדמויות נפגשות באוהל מחוץ לבתים. שם פוגש הילד את קלאודיה בת השתים עשרה ומתאהב בה. הרקע הפוליטי הוא שלטון פינושה כש"חיינו בדיקטטורה, אנשים דיברו על פשעים ועל פיגועים, על מצור ועל עוצר, ואף על פי כן שום דבר לא מנע ממני לבלות את היום בשיטוט רחוק מהבית" (עמ' 20). קלאודיה תופסת את עניין שיטוטיו של הילד ומנצלת זאת לבקשה מיוחדת, לשמור על דודה ראול. לשמור היא מתכוונת למעשה לעקוב אחריו. הילד משתכנע לעקוב אחרי הדוד, כי אז תינתן לו ההזדמנות לראות יותר את קלאודיה, והוא מתבקש גם לדווח לה מה קורה. יום אחד, הילד רואה שאישה נכנסת לביתו של ראול והוא עוקב אחריה הרחק ממקום מגוריו. לאחר אירוע זה, שעוד יחזור אלינו בהמשך העלילה, קלאודיה מבקשת מהילד שיפסיק לעקוב אחרי דודה, ושהוא יכול לבוא לבקר אותה מתי שירצה. הוא עושה זאת פעם ופעמיים, אך נעלב כשיש שם בחור נוסף ומפסיק להגיע. יום אחד הוא מגלה שראול השכן עוזב, וכך גם נודע לו שקלאודיה עזבה מספר ימים לפניו. הפרק השני, הספרות של ההורים, נראה כי הוא נרטיב אחר שבו יש דמות ראשית אחרת – סופר. הסופר, גם הוא דמות ללא שם, כותב סיפור, כנראה הסיפור שכתוב בפרק הראשון. הוא בדיוק נפרד מאשתו,אמה, והקורא מגלה שיש חפיפה בין קלאודיה ואמה. הזמן הוא אחרי שלטון הדיקטטורה של פינושה "הסיפור הוא הסיפור של ההורים, חשבתי אז ואני חושב עכשיו. זה מה שחשבנו כשגדלנו, שהסיפור שייך להורים. כעסנו עליהם בגללו אבל גם חשנו הקלה משום שחסינו באפלולית הזאת. בזמן שההורים הרגו או נהרגו, אנחנו ציירנו בפינה. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקבל מפיות בצורת אניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים, בהיעלמות" (עמ' 52). בפרק השלישי, הספרות של הילדים, אנחנו חוזרים לסיפור של הילד בן התשע, בו מתוארים מעשי השלטון הדיקטטורי של פינושה לאחר ימי שלטונו – בנים של אנשים שנרצחו, עונו והיעלמו, ואף יש סצנה לא פשוטה עם המורה שסובל מסיוטים (עמ' 63), תיאור חייהם של ילדים להורים פעילים במפלגה ועוד. למעשה, כולם היו מעורבים בפוליטיקה. הדמות הראשית נפגשת לאחר שנים עם קלאודיה והיא מספרת את הסיפור האמיתי לבקשתה המוזרה לרגל אחרי ראול, דודה. בפרק הרביעי, "אנחנו בסדר" הקורא מתוודע שוב לסיפורו של הסופר.

זהו ספר קצר באורכו, 153 עמודים, תמציתי וקצבי, הנע בין שני נרטיבים לסירוגין – פעם סיפורו של הילד ופעם סיפורו של הסופר וחוזר חלילה, הזיגזג הזה מאפשר לקורא להבין שהדמות הראשית הוא דמות משנית ולהיפך, "כשאהיה גדול, אהיה דמות משנית, אומר ילד אחד לאביו. למה. למה מה. למה אתה רוצה להיות דמות משנה. כי הסיפור הוא עליך" (עמ' 68). הכותרת של הספר – דרכים לחזור הביתה – מגלמת דו משמעות: ההליכה לאיבוד של הילד וחזרתו הביתה, וחזרתו של הסופר לבית ילדותו, בשני הנרטיבים היא משמשת חזרה הביתה. ויתרה מכך, הכותרת גם סימבול לדרכים שונות של זיכרון, של הבנה ובעיקר הערכה מבולבלת ולא מדויקת של ההיסטוריה. למעשה, הרקע הפוליטי, שלטונו הדיקטטורי של פינושה, הוא הדמות הראשית בסיפור. היא אמנם עולה בזיכרון של הדמויות הראשיות/המשניות, והיא רקע לאירועים, אך גם משאירה חותם. ספר קצר, חכם, קריא ונוגע ללב כשכאמור, הנרטיבים נעים לסירוגין בין שתי דמויות, שגם משנות את מקומן בעלילה בין דמות ראשית למשנית. תרגום נפלא עם הערות מחכימות של אדם בלומנטל.

 

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן