אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רובין וויליאמס: מותו לא צריך להיות לשווא


התמונה של אביגיל אגלרוב
רובין וויליאמס: מותו לא צריך להיות לשווא

רובין וויליאמס: מותו לא צריך להיות לשווא. מתוך "סיפורו של ויל האנטינג".

התגובה הראשונה שרובנו צריכים לחשוב עליה כשאנחנו שומעים חדשות על התאבדות היא: למה? על אחת כמה וכמה כשהחדשות עוסקות במותו הטרגי של רובין וויליאמס. איך איש שהביא כל כך הרבה שמחה והאיר את היום לכל כך הרבה אנשים, לא יכול היה לחוות את האור בעצמו? אך החלטתו העצובה לקחת את חייו היתה, למרבה הצער, נפוצה מידי.

זוהי החלטה קורעת לב אותה מבצעים יותר ויותר אנשים מידי שנה. אז בעוד שכל מקרה התאבדות הוא שונה, ובעוד שהגורמים המביאים אנשים לבחור בהתאבדות הן מורכבות ואישיות, השאלה "למה" היא רחבה יותר. למה עשרות אלפי אנשים? מה חסר בתרבות שלנו? איך אנחנו יכולים להפחות את המציאות למושכת יותר? מעבר לעובדות הידועות על מספרי ההתאבדות הגוברים מידי שנה, אנחנו יודעים גם הרבה על הקשר המשמעותי בין התאבדות ומחלת נפש. גם כאן, לא היה רובין וויליאמס יוצא דופן, כאדם שהתמודד עם דיכאון וחרדה.

למעשה, כתשעים אחוזים מהמתאבדים סובלים ממחלת נפש מסוג כלשהו בעת מותם, ולעיתים קרובות אינם פונים לקבלת טיפול. בין מחלות הנפש הפוקדות אנשים עם נטייה להתאבדות, דיכאון היא המחלה הנפוצה ביותר. במציאות בה גלולות נגד דיכאון נמצאות כמעט בכל מגירה, דיכאון התפתח למצב מציאותי מתיש ביותר. ואם מדובר בקשר כה משמעותי של התאבדות ושימוש בסמים, כמו במקרה של וויליאמס, סיכויי ההתמודדות ללא טיפול הם כמעט אפסיים.

"טיפול לא יעזור לי"

למרבה הצער, ולמרות הידע הנרחב אודות דיכאון ומחלות נפש עמוקות המשולבות עם התאבדות, נושאים אלו עדיין אינם ניצבים במרכז תודעת בריאות הציבור. כך שלמרות שהצורך קיים, הוא אינו ממוצה. אחת הסיבות העיקריות לכך היא הסטיגמה שעדיין מקיפה את מחלות הנפש. זוהי שתיקה יקרה מאוד, שכן 25% בלבד מהמבוגרים הסובלים מבעיות בריאות הנפש, מאמינים שהם אכן יכולים לקבל טיפול יעיל למצבם.

חוסר תשומת הלב לחשיבות קבלת טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי נובע בחלקו אף מחוסר תשומת הלב של הציבור לטיפול בגוף, בנפש ובנשמה כישויות משולבות. אבל עכשיו, כשאנחנו יודעים שאין דבר כזה כמו בריאות פיסית גרידא, ומצב החיים הנפשיים והרגשיים שלנו מהווה מרכיב מרכזי ברווחה שלנו, כשהתאבדות היא הדוגמה האולטימטיבית והברורה ביותר למה שקורה כאשר הבריאות הנפשית והגופנית אינן נתפסות כקשורות, כמעט שאין לאן לברוח יותר מהכתובת הברורה על הקיר: אתה מדוכא? לך לטיפול בדיכאון.

אף אחד לא אשם, אבל אולי הטכנולוגיה אשמה

היות והתאבדות היא המעשה האולטימטיבי של ניתוק אדם מעצמו, מהחברה, מבני המשפחה ומהחברים, אין זה מפתיע שהבדידות היא אחד הגורמים המשמעותיים להתאבדות. אנחנו יצורים של חיבורים חברתיים. זה הבסיס שלנו. זהו צורך אנושי בסיסי.

כך שראוי לציין כי תופעה קטלנית מוכרת זו נגרמת, בין היתר, כתוצאה מתחושות בידוד וניתוק המתגברות ככל ששמתגברת העלייה בטכנולוגיה, המבטיחה לנוס סוג חיבור. אני לא מאשימה את הטכנולוגיה או באה אליה בטענה מסוג כלשהו, אבל אנשים רבים שאני מכירה, כולל אני עצמי, מסתפקים בחיבור טכנולוגי שמגיע על חשבון החיים האמיתיים ומתבטא בשיחה פנים אל פנים וקיום קשר אנושי.

וקיימים גורמים חיצוניים נוספים להתאבדות הקשורים עם דיכאון, כמו למשל מצוקה כלכלית, פיטורין מהעבודה שגורמים לאדם לאבד גם מקור פרנסה וגם רשת חברתית, ולעיתים אף את ביתו. גורמים מסוג זה נחשבים לגורמים סביבתיים שתורמים לדיכאון המוביל להתאבדות.

איפה ואיך אנחנו נכנסים לתמונה?

אז יש דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות, בנוסף לפניה לקבלת טיפול מומחה לבריאות הנפש, וזה למצוא שיטות להגדלת החיבור האמיתי עם אנשים שעשויים לחוש מבודדים, מנותקים וחסרי תקווה. ואחת השיטות לעשות את זה היא להציב באור הזרקורים את נושאי בריאות הנפש.

התפקיד שלנו, כחברה, הוא לשמור על התפתחות קבועה של דיונים בנושאי חיים בריאים. אפשר להשיק פורום פתוח על חיים עם דיכאון והדרך לטפל בו. אפשר לכתוב בלוגים, מאמרים, דיווחים, ניתוחי מקרים, חוות דעת של מומחים ושל אנשים פרטיים, כדי שאנשים יוכלו להתמודד ישירות עם שד הדיכאון, ויבטיחו את גורלם של אחרים שנפגעים מהמחלה, לפני שתהפוך לקטלנית.

כנראה שלעולם לא נוכל לסיים את טרגדיית ההתאבדות, אך ביכולתנו, לפחות, להפוך מעט את המצב, כפי שעשינו עם כל כך הרבה בעיות בריאות אחרות בעבר. במקרה הזה, אנחנו יכולים להתחיל באמצעות הצבת סוף לסטיגמה הסובבת את נושאי בריאות הנפש.

תגיות נושא: 

תגובות

כנראה שמותו היה לשווא

מאבק במחלת הדיכאון כרוך גם בשינוי סטיגמה . מוטב להוריד מהמדף את ההגדרה"מחלת נפש" שיש בה משהו מרתיע ןלהחליף אותה בהגדרות אחרות עדכניות יותר כמו נוירו פסיכולוגיה. נכון שבדידות וניתוק מאנשים הם גורם או מסייע לדיכאון אבל עקרונית דיכאון הוא מחלה קלינית- גופנית שבאה מהבסיס הביולוגי. הברורים המדעיים עדיין בעיצומם אבל כבר עכשו אפשר להניח ש 1. יש קשר לנוירו טרנסמיטורים בסינפסות(בעיקר סרוטנין ודופאמין) 2 הנחה חדשה יחסית שדיכאון קשור בשינוי מבנה תאי המיקוגליה במוח(מהוים כ10% מכלל תאי המוח תאים שהם נציגי מערכת החיסון שבגופנו)
כאשר אומרים:גשו לטיפול יש להדגיש גשו קודם כל לרופא !(כלומר פסיכיאטר) יתכן ורצוי שילוב עם טיפול שיחתי פסיכולוגי אבל ראשית כל :זאת מחלה גשו לרופא ! רובין וויליאמס היה שחקן נפלא ומדהים מותו הוא ההפסד של כולנו ולמרה הצער מותו היה לשווא כי אין בו להשפיע על התנהגות אנשים אחרים רק החלפת המונח -טיפול במחלת נפש באמירה ברורה שמחלה זאת היא מחלה לכל דבר ועניין שצריכה להיות מטופלת בידי רופא מוסמך
רק הפנמה כזאת אולי תשפיע בעתיד . ולכן: עזבו את נסיבות מותו של ווליאמס וזכרו את חייו מלאי התוכן והמשמעות ו את סרטיו המופלאים

תגובה מזוית מבט שונה

לא משנה מהי ההגדרה, או איך מעדיפים שלא לקרוא לילד, עובדה קיימת היא שאנשים נמנעים מקבלת טיפול. במיוחד כשמדובר בדיכאון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגיל אגלרוב