אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרופגנדה קולנועית ופרסום


אניית הקרב פוטיומקין 1925

אניית הקרב פוטיומקין 1925

לא הרבה אחרי שהומצא הקולנוע בסוף המאה התשע עשרה, מישהו כבר הבין שלמדיה החדשה, או יש לומר האמנות השביעית, יש כוח עצום לחולל מהפכה בנפש האדם במחשבתו ובעמדותיו. לסרטי התעמולה שמומנו על ידי משטרים אפלים, יש באופן פרדוקסאלי מקום של כבוד בתולדות הקולנוע והתפתחותו.
המשטר הסובייטי ואחריו זה הנאצי  – נהגו להשקיע משאבים נכבדים בקולנוע, שכן כבר אז הרודנים הצעירים ידעו להעריך את השפעתו הפסיכולוגית של המבע הקולנועי על ההמונים.  
גלאסר קבע כבר בשנת 1936 ולאחר מחקר, כי הקולנוע הוא האמנות שתופסת את הצופה בצורה המושלמת ביותר ובכל ישותו. לקולנוע את היכולת להוביל את הצופה בצורה תת הכרתית מבלי לעורר מחשבה קודם. עוד הוא הוסיף כי לקולנוע יש את היכולת להדביק את הצופה אל נקודת ההשקפה הרצויה. "בשל כך, גרמניה חייבת להשתמש בקולנוע כדי לפתח את החוויה הטוטאלית, האי - רציונאלית של הרוח הגדלה ומשתלטת על עמה, כשהיא מחנכת לא באמצעות מחשבה , אלא באמצעות האווירה ונקודת-ההשקפה."
אבן דרך חשובה בתולדות הקולנוע היא המצאת המונטאז' הקולנועי ברוסיה. הרעיון שבו מוצג על המסך אסיר בתאו, ובשוט הבא מוצגת תמונה של שדה עם פרפרים, מדגים את רעיון החופש באמצעות דימויים קולנועיים וסימבולים שכיום הם מתקבלים על ידנו באופן אינטואיטיבי ומובן מאליו. החלוץ היה סרגיי אייזנשטיין שיצר את סרטו המפורסם "אניית הקרב פוטיומקין" ברוח המונטאז'. הסרט הופק בשנת 1925, והוא מספר את סיפור המרד שהפך למהפכה על אניית הקרב פוטיומקין בסרט שכולו אילם. סרט זה מוכתר עד היום כאחת מיצירות הקולנוע החשובות והמשפיעות בכל הזמנים
  וכל זה לפני שאמרנו תעמולה. הסרט הוזמן על ידי המשטר הסובייטי כדי לפאר את השורשים שמהם צמח המשטר החדש, הוא מומן על ידי המשטר וקיבל עבורו תמיכה מלאה.
קפיצה בזמן לימי המשטר הנאצי מוביל אותנו לאבן דרך נוספת בתולדות סרטי התעמולה. זהו הסרט "היהודי זיס" של הבימאי וייט הארלן , ואחריו הסרט "היהודי הנצחי" של פריץ הייפלר. סרטים אלה עסקו בדמות היהודי ומיותר לציין באיזה אופן, בצורה ישירה וגלויה.  כשמלבד הסרטים המבטאים תעמולה ישירה, נעשו בתקופת המשטר הנאצי ובמימונו סרטים דוקומנטריים (כי דוקומנטרי בסך הכול מתעד מציאות.)
השם הבולט בז'אנר הזה הוא לני רייפנשטאל הבימאית, שלפני קריאתה לדגל, היתה שחקנית יפהפייה שהחלה לביים סרטים דוקומנטריים בעיקר בנושאים כגון טבע וטיפוס הרים. כשרייפנשאל נקראה לדגל על ידי שר התעמולה יוזף גבלס, היא הצטרפה למאמץ המלחמתי ועשתה סרטים שמטרתם הייתה לתעד את ועידות ואירועי המפלגה. רק מלקרוא את שמות סרטיה ניתן להקיש על תוכנם – ניצחון האמונה, ניצחון הרצון , אולימפיה,  ועוד. רייפנשטאל היא דמות מורכבת ומרתקת בנוף המשטר הנאצי שתמיד טענה כי אינה עוסקת בתעמולה, ובעניין זה – רוב סרטי התעמולה שהופקו לאורך ההיסטוריה לא הוגדרו מראש ובאופן גלוי כסרטי תעמולה. מחקר שנעשה בשנות השבעים ביקש מסטודנטים משכילים ללחוץ על זמזם כאשר הם צופים בסרט, כל פעם כשהם מזהים מסר גזעני. הסרטים מיותר לציין, היו סרטיה של לני רייפשנטל ועוד סרטים שהופקו במימון המפלגה הנאצית בשנות השלושים של המאה העשרים.  הלחיצות היו מועטות ביחס לכמות המסרים ולא תמיד חד משמעיות מבחינת אחוז הצופים שזמזמו יחד כשהופיעו אותם המסרים על המסך.
והשאלה הנשאלת היא - האם כשאנו צופים בסרט תעמולה אנו יודעים כי הוא תעמולה כשם שכשאנו צופים בפרסומת אנו יודעים כי היא פרסומת? והאם נוכל לומר לעצמנו בלב שלם כי העור החלק של הדוגמנית המרוטשת בטלוויזיה , הוא אינו כזה בגלל שהיא משתמשת בקרם שהיא מפרסמת?  
מחזורי המכירות של מוצרי הקוסמטיקה הממותגים נותנים את התשובה. אנשים רציונאליים לא קונים את מה שמספרים להם בפרסומות אבל הם כן קונים את המוצרים המפורסמים באופן ויזואלי באותה פרסומת. הכוח של אותה תמונה ששווה אלף מילים, טמון אכן במסר התת הכרתי שלה והוא זה המקנה לקולנוע - האמנות הויזואלית והריאליסטית ביותר - את פוטנציאל הפרופגנדה שלו גם בימנו.

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבישי חאליסי