אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דיוקנאות חקוקים לנצח


התמונה של עמוס אריכא
דיוקנאות חקוקים לנצח

דיוקנאות חקוקים לנצח

בבקרים האחרונים אני יוצא למרפסת שעה ארוכה לפני עלות השחר. מעלי נפרשים שמיים מעורבים מקטעים גבוהים חופשיים משולי סיעות עננים, ומקטעים נמוכים מכובד סיעות עננים אפורים כמתאבלים. תחלוף לה שעה קלה וכבר באופק המזרח תהיה ניכרת תחילתה של התבהרות, שטיח המבשר לידתה של שמש חדשה. בכיוון מערב עוד עושה דרכו חרמש ירח מזרח תיכוני.

ומלחמת ההתגוננות במערכה הכבדה נמשכת אי-שם בעוד הטילים החמאסיים משוגרים כדרכם מימים ימימה לתוככי מקומות יישוב אזרחיים, בשם ההרג הסתמי.

לפני מונח העיתון של היום ובשערו קלסתריהם של נופלינו; עלמים יפי-תואר והם קורנים בתחילת שנות העשרים לחייהם. אחרים הם יפים גם בהתבגרותם, בני שלושים ויותר. כולם עשו שליחותם עד מוות – למען כולנו.

לקרוא את פרשיות חייהם של לוחמינו ולחוש חנק בגרון עד קוצר נשימה. זו תערובת של עצב, כאב ותחושת שכול ואובדן, של הולכים מדרום, ממרכז ומצפון הארץ. זו איננה הליכתו של היחיד הבודד; זאת פרידה מבני חבורה שהפכו לחלק בלתי-נפרד ממשפחת השכול של מדינת ישראל לדורותיה.

עם ישראל מאפק דמעותיו והוא בוכה בלבבות פצועים על העלומים שנקטעו, על הצעירים המופלאים האלה שעליהם נאמר מכבר מכבר כי במותם העניקו לנו את חיינו. אתה יושב ומתקשה להתיק מבט מהיפים, התמירים האלה שכל החיים היו לפניהם, אך מעתה נגזר עליהם כי ישובצו לתמיד בספרי הזיכרון שלנו; המשך צורב לאותם "גווילי אש" שהנציחו את נערינו ולוחמינו ממלחמת תש"ח אותם ערך המשורר ראובן אבינועם, שבכורו, נעם, עלם חמודות בן שמונה-עשרה נהרג בקרבות מלחמת הקוממיות.

הימים האלה מגשרים בין הקרבות של אותה מלחמת עצמאות בלתי נפסקת, שאינה חדלה מלהיות לדקה אחת, מלחמה מתמשכת על זכות קיומנו בארץ שהעם העברי קשור בה אלפי שנים ומנגד אויב שמנסה לנשל אותנו מנכסי רוח ואדמה.

זהו גשר של אותם גווילים קדושים המחבר את לוחמינו שנפגעו בהווה המטורף עם לוחמים-נערים מתש"ח שהיו צריכים להיות היום ברובם ישישים מופלגים. בבת-אחת הם מתאחדים למשפחה אחת עם חללינו מכל אותם קרבות אלימים ואכזרים בשנות הארבעים, החמישים, השישים, השבעים והלאה עד ימינו אלה. ולפתע אתה עומד הלום נוכח העובדה המצמררת כי כולם נותרו צעירים לנצח בכרכי "גווילי אש" – לאורך הדורות כולם.

אם זולגות להן דמעות הן כאלה שאינן מתייבשות ואין לנגב אותן. הן נקשרות ונחרצות בפנינו לתמיד. הן חלק מביטויי היתמות שאין להם קץ לכל אחד מהנופלים; אלה שלא ביקשו לתור אחר המוות. אלה שיצאו לפני המחנה לא בשם האל, לא בשם פולחן דתי, אלא בשם מדינת ישראל, ארץ האבות והעם העברי. זו מלחמת קיום שאסור להפסיק את צליליה הרועמים שאין מוצדקת ממנה ולמצותה עד תום – עד ייעקרו שיני הארס של המסוכן באויבינו, ואז אולי תופיע תקווה ממשית גם לתושבי הרצועה הראויים אף הם לחיים מכובדים משל עצמם.

זו חובת ההנהגה ללוחמינו. זהו חוב של כבוד לנופלים ולחיים שכל רצונם להגן על זכותנו הבלתי-מפוקפקת להיות ולחיות בארצנו. עלינו לזכור כי כל "המתווכים" הנוהרים אלינו כעת ממרום פסגותיהם אינם מבקשי טובתו; הם שוב נועדו יחדיו מעשה שועלים קטנים מחבלים בכרמים, ובכוונתם לשלול מאתנו את ההכרח שלא יגונה, את הדברתו של הפתן הארסי ברצועת עזה.

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא