אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדינת ישראל בפלונטר


מדינת ישראל בפלונטר

מדינת ישראל בפלונטר

מלחמת "צוק איתן" – ללא הכרעה. התוצאה: אי סיום מוחלט של הלחימה גורם לאי-ודאות הולכת וגוברת, במחירים הולכים וגדלים. הביטחון והחוסן הלאומי הישראלי נפגעים בשל תהליכים אלה.

צריך להודות ששורש הרע הוא "תוכנית ההתנתקות" החד-צדדית ללא הסכם של אריאל שרון "המאותרג" בשנת 2005. זה יצר ואקום ופלונטר. בהמשך גורשה הרשות הפלסטינית מעזה, והשתלט החמאס בשל הוואקום שנוצר. החמאס הפך ליישות מִמְשָלית חָליפית, ששולטת בטריטוריה ובאוכלוסיה. בהמשך בוצעה חטיפת גלעד שליט, וקמפיין לשחרורו ששיגע את הישראלים – הביא לשחרורו במחיר מטורף של מעל 1000 אסירים. כל זאת עקב לחץ שהממשלה לא עמדה בו. דבר זה העצים את החמאס בזירות הפלסטינית, הקטארית והתורכית וגרם להחלשת ה"רשות".

ההתנתקות וגירוש ה"רשות" הביאו למשטר סְגָרים ומצור ישראלי על עזה ביבשה, בים ובאוויר. זה גרם להגבלות על הכנסת סחורות ישראליות, כולל יבוא לעזה וגם יצוא ממנה דרך מעברי הגבול היבשתיים: ארז, סופה, קרני וכרם שלום. מעבר בני אדם כמעט לא קיים. כך שעזה נכנסה למצור מתמשך ולהתרוששות ההמונים, דבר שחיזק את החמאס. מצרים שעברה תהפוכות משטריות מאפשרת לסירוגין הכנסת והוצאת מטענים ואנשים דרך מעבר רפיח שבשליטתה לעזה וממנה. הדייג שהוא ענף כלכלי חשוב בעזה, מוגבל על ידי חיל הים הישראלי. אין שיט בינלאומי של אוניות לעזה. זה הביא ל"משט המרמרה" התורכי (ארדואני) לשם פריצת המצור הימי על עזה. משט זה גרם פגיעה קשה ביחסי ישראל-תורכיה, בתיירות, בסחר ובביטחון (מדובר בשותפות סחר של כחמישה מיליארד דולר בשנה).

מאז ההתנתקות, מתקיימות במחזוריות בתדירות הולכת וגדלה, פעולות איבה ומבצעים צבאיים בין ישראל לעזה. בין המבצעים הבולטים: "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" שלא פתרו דבר. כעת "צוק איתן" במצב קיפאון ובתיקו שהולך ונמשך כבר יותר מחודש עם הפוגות והפסקות אש, ועשוי להתפתח ל"מלחמת התשה", על גבם של תושבי "עוטף עזה" או לחילופין למלחמה כוללת במחירים גבוהים בחיי אדם, בשני הצדדים. ישראל משלמת מחירי עתק בדה-לגיטימציה גלובלית הולכת וגוברת ובנזק מצטבר בסחר החוץ ובקשרי הגומלין המדעיים שלה – דבר שמסכן את שרידותה וקיימותה.

במהלך "צוק איתן" התבררה חומרת בעיית המינהרות והטילים העזתיים, שמייצרים שוויון ותיקו מול ישראל. אומנם "כיפת ברזל" פותרת בשלב זה את בעיית שיגור הטילים למרכזי אוכלוסיה בישראל, אך לא ברור מה יקרה בעתיד, כתוצאה מהמשך תהליכי של שידרוג ושכלול טכנולוגי של מערכות טילי החמאס והמשך שימוש החמאס במינהרות שמשתכללות בעזה וביישובים ישראליים בעוטף עזה (וזאת, במקביל למה שקורה עם החיזבאללה בדרום לבנון – נסראללה מזהה חולשה ישראלית ב"צוק איתן" ומנצל אותה).

במהלך "צוק איתן" הולכת ומתגבשת תפיסה בדבר הצורך לפרז את עזה מטילים ומינהרות בפיקוח בינלאומי מצרי-ירדני-ישראלי (ואולי רוסי, בשל הצלחת רוסיה בפירוז הנשק הכימי הסורי), תמורת תמריץ (גזר) בצורת הקמת נמל עמוק מים ושיקום אזרחי של עזה, תשתיותיה, תושביה ופליטיה המרובים – הכול לצורך הרגעתה וייצובה.

הדילמה הגדולה המעסיקה את ישראל היא, האם לעשות תוך שיתוף ישיר או עקיף של החמאס או עם הרשות-הפלסטינית בלבד. השאלה היא, האם הרשות הפלסטינית תחליף את החמאס, או שתחזור לעזה במקביל ותוך שיתוף והכלה שלו. זאת עקב קיום "ממשלת המומחים", ברשות הפלסטינית, שמאחוריה קיים שיתוף פעולה בין אש"ף לחמאס.

נתניהו ויעלון מנסים ליצור סטטוס-קוו המשכי חדש בעזה, בשיתוף החמאס, שיכלול: הקלות בסגר ובמצור הדייג ומתן מעמד לרשות הפלסטינית בנושאים פיננסיים ומשכורות לעובדי הממשל ללא מעורבות קטאר, וכן הסדרים במעבר רפיח בשיתוף מצרים. כן נדונה שאלת החזרת שתי גופות חללי צה"ל בעזה. כל זה יחזק את החמאס לקראת סיבוב מלחמתי נוסף מסוכן יותר לישראל.

לנתניהו אופוזיציה בממשלתו ובקבינט מהצד הימני הלוחמני והמיליטנטי הדורש שבירת הסטטוס-קוו מול החמאס על ידי חיסולו והכחדתו. ליברמן מוביל קו זה.

הבעיה היא שמכוח האינרציה והשמרנות המקובעת, אין טיפול ודיון בפירוז עזה מטילים ומינהרות, תמורת נמל בפיקוח מצרים, ישראל ואחרים – כמיקשה אחת עם שאר הנושאים שעל סדר היום..

בשינוי מהותי ולא קוסמטי של הסטטוס-קוו בעזה תומכות: מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות והרשות הפלסטינית.

תגיות נושא: 

תגובות

דברים נכונים

אבל אין הצעה של פתרון. מול מדינת ישראל יושב אירגון טרור שנראה שחיי אזרחיו חשובים לו פחות בהשוואה לחיזבאללה. השאלה היא איך אפשר להרתיע כאלה.
בהעדר יכולת להרתיע אותם מלהמשיך להילחם (ולא משנה כמה הרס תגרום בעזה) ובהעדר רצון להכנסה מסיבית של כוחות קרקעיים, אין ברירה אלא מלחמת התשה.

ולדעתי יש דווקא יתרונות במלחמה כזאת שבה ההרס בצד השני יהיה גדול יותר ובנוסף, הוא לאט לאט ישאר עם מעט מאד או בכלל בלי יכולות שיגור ויכולות התקפיות. כך שבטווח הבינוני, החמאס ימצא את עצמו מתחנן לאפסקת אש.
ומה איתנו?
אז נפנה את ישובי הגדר ונמשיך בלחימה חודש חודשיים שלוש עם הגברת האינטינסיביות של הפצצות ופשיטות קרקעיות מוגבלות עד שהחמאס ישאר עם רצון להילחם אבל בלי אוויר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד סנדובסקי