אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החנופה ככלי על פי סוקרטס ואפלטון


החנופה ככלי על פי סוקרטס ואפלטון

סוקרטס ואפלטון

במאמר זה ארצה להתייחס לעניין החנופה אותו ע"פ תפיסותיהם של סוקרטס  ואפלטון ממשיכו. לדידם, הרטוריקה היא זרוע אחת מתוך כמה בחנופה. עניינה של החנופה הוא להשפיע על הנפש באופן כזה שאע"פ אינה בקיאה בנושא מסוים, בהשערותיה היא קולעת אל המטרה. היא אינה דואגת ל"טוב". לדבר הנכון באופן אובייקטיבי. "אינה דואגת במאומה, ובמה שנעים ביותר בכל שעה ושעה – בזה צודה היא את הסכלות ומוליכה שולל..." רעיון זה קוסם לי מאוד, שכן לעניות דעתי הוא מוטיב חוזר לאורך הקיום האנושי, שאף הוביל לתוצאות הרסניות, וגם אני חוויתיו על בשרי לא אחת, בעיקר במערכות יחסים.

הצורך לומר את הדברים בצורה נעימה לשומע, מאשר לומר אותם כמות שהם, בצורה אובייקטיבית ונכונה, אך לא כ"כ נעימה היכה בי לא מעט במהלך חיי. הגעתי למסקנה ההכרחית כי רוב בני האדם, בניגוד גמור אליי, מעדיפים לשמוע דברים המרוממים את רוחם, מעלים את הרגש החיובי בקרבם ומבקשים להימנע בכל תוקף מהאמת, שאינה בהכרח כ"כ מרה לעומת דברי החנופה, אלא פשוט נוקבת יותר, ישירה יותר, ללא עכבות ומסננים. למשל, בקשר הזוגי האחרון שחוויתי לבת זוגי היה קשה תחילה "לאכול אותי" – לדבריה. ואולם, ככל שהקשר התקדם, היא למדה להעריך ישירות זו, המבקשת אמינות הדדית חסרת פשרות ועכבות. בסופו של ענין, אותה ישירות שלמדה להעריך הכריעה אותה. כלומר, לא משנה כמה נכונה האמת. כמה ישירה היא ומבקשת טוב, יש לומר את הדברים בצורה כזו אשר פועלת על הרגש במובן החיובי, כדי שהשומע יבוא על סיפוקו, וכדי לזכות באמונו ואהבתו.

לאורך כל ההיסטוריה מנהיגים רבים זכו באמון העם בגלל אותה רטוריקה של מלחכי הפנכה. ההמון, כמו היחיד, ניחן ברגש קולקטיבי, אשר משתנה בהתאם לתקופה ולהלך הרוח הנקודתי. היטלר למשל, ניצל את מצב הרוח הירוד של העם הגרמני לאחר ההפסד במלחמה"ע הראשונה והמצב הכלכלי הגרוע כדי להלעיטו באמונות שווא חסרות שחר. העם הגרמני האמין להיטלר שהיהודים הם טפילים, ותקעו סכין בגב האומה. העם הגרמני האמין לו שיש לכבוש את כל אירופה ולהפכה לטהורת גזע, אשר גם אותו בדה מליבו. העם הגרמני תמך בו לאורך כל הדרך עד להפסד לבעלות הברית, אשר גרם לו להבין כי טעה. שוב, אין פה תפיסת אמת מסוימת. העם "שינה דעתו" לאחר ההפסד – בגלל ההפסד. כל השינוי נבע מהרגש. מהאגו המשותף שנפגע. פה טמון כל הענין. לעניות דעתי, הכל רגש. אמת לחוד ואמון לחוד. ולעד בני האדם יעדיפו את השני, שכן זה מרומם את רוחם.

לפיכך, סוקרטס אכן צודק בכך שהרטוריקה אינה אלה חלק מהחנופה, ועיקרה ביצירת אמון בלב השומע מאשר הצבעה על הטוב כשלעצמו, אך הוא טועה בחשבו כי דבר שכזה עשוי להשתנות בשלב כלשהו. האדם הוא ברייה פסיכולוגית, וככזו – רוצה לשמור על נפשו שלמה וחסרת טרדות אודות אמת אובייקטיבית. בני האדם, בסופו של ענין, רוצים להרגיש טוב עם עצמם ותו לא.

הדבר מזכיר לי צורת טיפול פסיכולוגי של הפסיכולוג האמריקאי קרל רוג'רס, אשר כל מטרתה לרצות את המטופל שחווה אישור עצמי  תו"כ הבעת מלים מצד המטפל כגון: "אני מבין...", "אה –הא" וכיוצא באלו. בקיצור, כמאמר הקלישאה, אשר אמא חוזרת עליה עוד מגן הילדים – "אל תהיה צודק, תהיה חכם". אין ברירה אלא להודות. אמא תמיד צודקת.

 

תגיות נושא: 
שם מחבר: 
רפאל עמרם

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רפאל עמרם