אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מנורה שבויה בין המְצָרים


התמונה של הרצל חקק
תבליט המנורה בשער טיטוס. צילום: בלפור חקק

תבליט המנורה בשער טיטוס. צילום: בלפור חקק

 אנו בעיצומם של ימי חשבון הנפש, ימי הזיכרון, אותם ימים עצובים של בין המְצָרים. הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. ביום י"ז בתמוז הובקעו חומות העיר ירושלים, בתשעה באב חרב המקדש. המנורה נלקחה בשבי, ותבליט המנורה נישאת על ידי לוחמים שבויים מצמרר, תבליט שעד היום נמצא בשער טיטוס ברומא. אלה הימים שעלינו לזכור, להישבע לירושלים ולערכים שלה: אם אשכחך ירושלים.... 

המנורה השבויה של בית המקדש, מראה מרעיד לבבות. תמונה זו נותרה חקוקה בזיכרון, ולאורך דורות רדפה את היהודים בכל מקום. להנחיל מדור לדור את הימים המרים של חורבן הבית, של היום שבו נלקחה המנורה בשבי. תמונה שוברת לב, קשה היה לשכוח אותה. 

בספרי ההיסטוריה בלט אותו תבליט רומי, שסיפר את סיפור שביה של המנורה. בעיניים כלות ראינו את התמונה שוברת הלב: התבליט בקיר הדרומי של שער טיטוס הנציח את תהלוכת הניצחון המפוארת, תהלוכה שקיימו הרומים לציון דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. בתמונה רואים את המנורה המושפלת, צופים בכאב בחיילי יהודה השבויים נושאים את מנורת בית במקדש שנבזזה. החורבן

והדמעות והלבבות הנשברים חוצים דורות ומגיעים אלינו. 

כתב על כך יוספוס פלוויוס:

"אלה בורחים ואלה הולכים בשבי, וגם דמות חומות מתנשאות למרום הנבקעות במכונות-מלחמה, ומצודות נשגבות נלכדות, וערים מלאות-אדם מקפות חומות חזקות, אשר עלו הרומאים למרומיהן, ומראה הצבא הנשפך כנחל אל העיר מבית לחומה ועושה מטבח מעברים, ודמות החלשים הנושאים את ידיהם לבקש רחמים, ובית-המקדש הבוער באש...". 

וכך תיאר יוספוס פלוויוס את הכּלים, שהרומאים שודדים ולוקחים כביזה:

"מכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לקחו בבית-המקדש בירושלים: שֻלחן-הזהב, אשר היה משקלו הרבה כּכּרים, והמנורה העשויה גם היא זהב טהוֹר. ואמנם שונָה הייתה מלאכת המנורה הזאת מדֶרך כל המנורות אשר בידינו. כי מן הבסיס התרומם הגזע (העמוד, הירך) בתוך, וממנו נטשו ענפים דקים, אשר דמו בצורתם לקלשון שלש-השנים....בראש כל קנה מלמעלה נר-נחֹשת. ומספר הקנים היה שבעה...לכבוד

שבעת ימי השבוע אשר ליהודים". 

התבליט הנורא של מנורת שבעת הקנים היה לסמל החורבן, וקשה היה לזכור את כאב השֶׁבי שקָרַן ממנה. קשה היה לעכֵּל את מראוֹת התבליט, את השבויים מיהודה קשורים בשלשְלאות, מוכּים, מושפּלים, נושאים על שכמָם את כְּלי המקדש. 

המנורה השבויה לא נשכחה. בספרי ההיסטוריה, באנציקלופדיות – כל ילדותנו זכרנו אותה. חלמנו כילדים לראות אותה שבה אלינו בתהלוכת ניצחון, חלמנו כילדים שנקרב אליה ונכתוב ממרחק ימים לחיילים השבויים מימי קדם, ששבה תפארת המקדש אלינו. 

את החלום הזה הגשימו באופן סמלי בבית הכנסת הגדול של העיר חיפה. בשנת 1955 הכריזה עיריית חיפה על תחרות להכנת תבליט לבית הכנסת, ובתחרות זכה אמן בשם ישראל רובינשטיין. בתבליט שלו צייר האמן תהלוכת ניצחון של בני ישראל השבים לארץ ישראל מן הגולה הדוויה. הציור ביטא את החלום הנכסף שלנו: החיילים של ימינו נושאים בקומה זקופה את מנורת המקדש על כתפיהם, והלב מתרחב: זו אותה מנורת מקדש, אותה מנורה שבויה, והיא שבה. המנורה שנבזזה שבה אלינו ולפני הצועדים רוכב אליהו הנביא, וכולנו יודעים מדוע: אליהו הנביא התגורר באזור הכרמל, והנה הוא שב במרכבת אש. 

אני מצרף לרשימה זו את אחד התבליטים. 

בספר שיריי החדש שיצא לאור בימים אלה – אני מביא את השיר שלי על "המנורה השבויה": 

פרקי קודש: המנורה השבויה 

מִקְדָּשֵׁנוּ שׁוֹמֵם... הֵיכָלֵנוּ חָרֵב./ שִׁיר תְּהִלָּתֵנוּ נשְתַּתֵּק... אוֹר מְנוֹרָתֵנוּ דָּעַךְ

וַאֲרוֹֹן הַבּרִית נִשְׁבָּה./   (חזון עזרא, פרק ח', כ'-כ"ב - ספרים חיצוניים)

 

כבה גופה, כבה לבנו 

הַמְּנוֹרָה נוּגָה. הַמְּנוֹרָה נָגְעָה

בַּיִּסּוּרִים. שְׂרִידִים בְּפָנֶיהָ. הַבְּזִיכִים

נֶאֱפָרִים. מְדַמְדְּמִים בְּזִכְרוֹנָהּ פִּיחַ,

פְּאֵר וּמְלוּכָה. מְִתַיַפַּחַת הָאֵם, וְרוּחָהּ.

יְתוֹמִים הַשְּׁמָנִים בְּשִׁבְעַת הַקָּנִים.

בּוֹכָה כְּבוּיָה, בּוֹכִים הַבָּנִים.

נֶהֶפְכוּ צִירֶיהָ וְנָפְלָה. מְנוֹרָה בְּעֵין

הַסַּעַר וְאָפְלָה. הָעִוָּרוֹן נִגָּר שָׁחוּט.

בָּכוּת. עֵינֵי הַקָּנִים דִּמְעָם לֹא

מָחוּ. הָאֵפֶר כִּסָּה וְדָמִים.

 

הוֹבִילוּהָ בְּשַׁיֶּרֶת קָלוֹן, אֲבוּקָה

שְׂרוּפָה  כִּבּוּ בְּגוּפָהּ. הַפַּךְ נִשְׁפַּךְ. מִכֹּחוֹ

חָשַׁךְ. כְּעִוֵּר. זֶה הַזְּמָן. בַּחֲבָלִים נִשְׁבָּה.

קַמְתִּי אִתָּם. בָּאַפִּרְיוֹן לְשֵׂאתָהּ. סִפִּים

וְרִצְפָּה. וְנֻגְּעָה הַנוּגָה. נִדְרַשׁ דָּמָהּ.

בַּחוּצוֹת נִרְמַס שְׁמָהּ. נִרְצַעַת עֵירֻמָּה.

מַר דָּוָה. אוֹר הָעוֹלָם לְדֵרָאוֹן כָּבָה.

רֵיקִים הַשָּׁמַיִם כִּי יָבְשָׁה עֵינָהּ. דָּהֲתָה

שֶׁמֶשׁ, חָפְרָה לְבָנָה. אֲלֻמּוֹת אוֹרָהּ בַּבּוֹר.

וּבָאתִי, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי. חֶלְבָּהּ בִּי נִגָּר,

עֵינַי חוֹלוֹת. יָמֶיהָ לְחַלּוֹת. בִּנְכֹאת

וָלֹאט. הַנֶצַח זַךְ וזוֹכֵר. לַמְּנַצַּחַת. לֹא

תָּמוּת כִּי נִחְיֶה. מִבְּזִיכֶיהָ נְסַפֵּר. 

---------------------------------- 

לכאוב עיניה כשאנו עיוורים 

מְנוֹרָה בַּמִּסְתּוֹר, שְׁבוּיָה וַחֲפוּיָה אוּדִים

וְחֶרְפָּה. עֵדוּת נֶעֱלָפָה. כֹּה נִכְסַפְתִּי

רוֹטֵט. לָתֵת רֹאשִׁי מִתְמוֹטֵט עַל כְּתֵפָהּ.

עַל זֹאת תִּבְכֶּה נֶעֱלָבָה. בַּמִּסְתָּרִים.

בָּנֶיהָ מִגְּבוּלָם. נֶעֱקָרִים תַּמְרוּרִים. מֵאֲנָה

לְהִנָּחֵם. אָבְלוּ חַיֶיהָ לְלֹא יְפִי פְּנֵיהֶם.

עֵינֵיהֶם אֲדֻמּוֹת בְּהַסְתִּירָם בְּכַף

דְּווּיָה. לְבַל יִרְאוּהָ בְְּבִִכְיָהּ. וְלָהּ.

אִמִּי מְנוֹרָתִי, בַּת יְהוּדָה הַשְּׁבוּיָה.

מֵחֶבְלָהּ קַמְתִּי. מִכְּנַף כַּפֹּרֶת הַנִּשְׂרֶפֶת,

גֵּוָהּ לְרַפֵּא בִּגְלוּפוֹת הָאֵפֶר. מִפְּתִילֶיהָ

רוֹשֵׁם נִשְׁמָתָהּ, אֲגַל מְגִלַּת הַפְּלִיטָה.

דּוֹר עַל דּוֹר. הִתְיַפְּחוּ נִשְׁבָּרִים, וְהֵם

עִוְרִים. לֹא רָאוּהָ בְּלֶכְתָּהּ מְפֻיַּחַת

חֲפוּיָה. עֵת נְשָׂאוּהָ בִּבְלוֹאִים בְּשִׁבְיָהּ.

עִוְרִים הָיִינוּ בִּיקוּם חֲסַר תְּקוּמָה. עָשָׁן

וְהֶסְתֵּר פָּנִים וְאֵימָה. סִיּוּטִים מֵחֲלוֹם

בִּעוּתִים. מְנוֹרָה בֵּיתָהּ נֶחֱרַב. דּוֹרוֹת

שְׁבוּיִים וְקֶרַח בְּלֵילָם וְיוֹמָם שָׁרָב.

פֶּלֶא בְּרִיאָה מַשְׁמִים. מִשַּׁחַר זָב נִפְלֵאנוּ

יְתוֹמִים. לְקוֹמֵם הֲוָיָה. גְּוִיָּה. קְלָף שִׁירָה

לְמוֹרָה מְאִירָה. לַמְּנוֹרָה. אֵיכָה  נִדְּחָה

בָּדָד יָשְׁבָה. חָרוּת נִכְתָּב לוּחַ גֵּוָהּ.

יָדֵינוּ שְׁבוּעָה. מְמַלְּלִים תְּהִלִּים  שָׁבִים

מִשֶּׁבִי. בַּלֵּב הִיא. מִנָּגְהָהּ. מִבְּזִיכִים

נִבְזָזִים. מִשִּׁבְעַת קָנֶיהָ דְּווּיִים.

נִשְׁתֶה נִנְשֹׁם נְצָחִים. שֶׁמֶן חַיִּים. 


מקדש לבבות זוהר 

בַּחוּצוֹת. מוּל פְּנֵי הָעִיר. לְלֹא אֲוִיר.

רָקִיעַ נִבְעַת הֶחֱוִִיר. מְנוֹרָה נִשֵּׂאת

נִבְעֶטֶת. וְהֵם עֲרֵלִים. נֶסֶךְ וּגְלָלִים. מָרִים

שְׁנֵי חַיַּי, אֲבוֹתַי. שְׁבוּיִים. יְתוֹמִים וְאֵין

אֵם. בִּנְדוּדֵי שְׁנָתֵנוּ, בְּלֵב דּוֹרוֹת הַגּוֹרָל

מְדַמֵּם. מְנוֹרַת חַיֵּיהֶם. וּבָאתִי נִטְהָר

וְלוֹחֵשׁ. לִנְשֹׁם מִשְׁכָּנָהּ מִתְקַדֵּשׁ.

וַיְּהִי עֶרֶב שְׁמָהּ. וַיְּהִי בֹּקֶר דָּמָהּ. נְשָׁמָה.

בַּקָּשָׁה אֶצְרֹב לְבָנֶיהָ וְלִשְׁמָם. לְקַדֵּשׁ

בְּמִנְיָן. הַתָּרָה  וְכַפָּרָה. לְתִקּוּן הַזְּמָן.

 

הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ נוֹטֵף מִיָּדַיִם שְׁבוּרוֹת, שְׁבוּיִים.

אָנוּ הַבָּנִים הַדְּווּיִים. דּוֹרוֹת נָשָׂאנוּ אוֹתָהּ.

הֵם נוֹשְׂאִים וְלִבָּם. שָׂמוּ חַיֶּיהָ וְנַפְשָׁם בְּכַפָּם.

הַסֵּפֶר צָפוּד יִבְכֶּה דָּם שׁוּרָה שׁוּרָה. עַד

חֲשֵׁכָה מָרָה. בֵּין הַדַּפִּים צָפוּן דֶּבֶק עַתִּיק.

מָן בִּמְשׂוּרָה. נִשְׁמַת הַחוּטִים הַיְּקָרָה

תִּשְׁזֹר. בְּכָל בְּזִיךְ. בִּי. בִּזְהַב מִסְתּוֹר.

 

אִם אֶשְׁכַּח, אִם לֹא יִבָּרְאוּ. לָנֶצַח הַקָּנִים

יִחְיוּ. קִנְיָן יִהְיו  עֲדֵי עַד.  הַמְּנוֹרָה הָאֵם

וְהַבַּת. שָׂפָה אַחַת. קֹדֶשׁ נֶעֱלָם. בְּעֵט זָהָב

שָׁחוּט מִנֶּצַח רָשַׁם וּפִי נֶאֱלָם. "לְמַקְדְּשָׁךְ תּוּב...

רוּחִין וְנַפְשִׁין"  מְשׁוֹרְרִים. כִּי עֵת דְּבָרִים.

קָנִים שִׁבְעָה זוֹלְגִים לַחֲשָׁם. אֻכַּלְתִּי שָּׁם.

אוֹתִיּוֹת סְנֶה כִּבְנֵי מָרוֹן. יַלְדוֹת מָרוֹם.

הַס וְזָהַר. בְּקִרְבִּי נִשְׁבָּה. "שִׁירִין וְרַחֲשִׁין  

בִּירוּשְׁלֵם". אֲשׁוֹרֵר מִדִּמְעָהּ. נִיחוֹחַ שַׁמְנָהּ.

מִקְדַּשׁ לְבָבוֹת נִסְדָּק וְשָׁלֵם. הַתִּקּוּן יִגְאָלֵם. 

שלושה פרקי שיר מאת הרצל חקק

תגובות

תבליט המנורה לא נישא בידי שבויים יהודיים

המחקר המודרני מזהה שנושאי תבליט המנורה הם חיילים רומאים כחלק מתהלוכת הניצחון הרומית לדיכוי המרד הנחה הנתמכת גם בכתבי יוסף בן מתתיהו
וזה המקום להזכיר שחורבן ירושלים וחורבן בית המקדש לא היו תוצאה של אסון טבע או צונאמי אלא תוצאה טראגית של קנאות דתית עיוורת מציאות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק