אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלון המולדת / יוסוף אטילגן


התמונה של מירב גולן
מלון המולדת / יוסוף אטילגן, מטורקית: שרון שדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מלון המולדת / יוסוף אטילגן, מטורקית: שרון שדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

לפני שאתחיל את הסקירה על הספר יוצא הדופן מלון המולדת, חשוב לי לציין שזה ספר למיטיבי לכת, הוא לא נוח לקריאה הן מבחינה תחבירית והן מבחינת תוכנו על אף קוצר יריעתו – 138 עמודים. אחרית הדבר מאת נגה אלבלך ושרון שדה מאירה את עולמו של אטילגן – הן את אורח חייו והן את חשיבותו כסופר. אני מניחה שעבודת התרגום לא הייתה קלה לשרון שדה, כיוון שלעיתים המשפטים נראים, לכאורה, תלושים. ישנה חוסר עקיבות תחבירית, אך אני מניחה שהיא שייכת למקור. חוסר העקיבות מתבטאת במשפטים קצרים מאוד ליד משפטים ארוכים מאוד, כמו ממש בעמוד הראשון של הספר, שגורמים לקורא לקרוא שוב ושוב כדי להבין היכן הסוף והיכן ההתחלה. טכניקת הכתיבה מאפשרת להבין את הספר לא רק בתוכן שלו אלא גם בצורה, פורמליזם: סגנון הכתיבה הייחודי והמינימליסטי מאפשר לקורא להבין את העולם המנוכר שאטילגן מבקש להציג. הספר יצא לאור בשנת 1973 ועובד לסרט (בטורקיה) בשנת 1986, הוא עוסק, כאמור, בניכור, אובססיביות והדרדרות תלולה של אנטי-גיבורים.

זברג'ט הוא בעליו של בית מלון, מלון המולדת, שקיבל בירושה מאבותיו שבאיזמיר, טורקיה. המלון בעל שלוש קומות נמצא ליד מסילת הרכבת והוא מוקף חומה. דמותו שיחסית מעורפלת מוגדרת כמי שחי חיי שגרה: הוא מתעורר כל יום בשעה 6, יורד לקבלה עם כוס תה בשעה 7, מבקר אצל הספר כל ארבעה שבועות, מבקר בחמאם כל שישה חודשים ואונס את עוזרת הבית שלו על בסיס לילי (כמעט כל לילה), עד אותו הלילה שאישה מושכת ביותר מגיעה מאנקרה ברכבת ועוצרת בבית המלון בדרכה לכפר שלה. למרות ביקורה הקצר וכמעט ללא שיח, זברג'ט מתנהג באופן אובססיבי למקרה שהיא תחזור: הוא שומר על חדרה כמות שהוא מהרגע שעזבה ובכל לילה הוא נכנס לבקר בו, האינטרקציה המועטה ביניהם חוזרת להטריד את מחשבותיו. ביום שבו בטעות הוא הפיל ושבר את כוס התה שלה ומבין שהיא לעולם לא תחזור, זה הרגע שבו גם הוא עצמו נופל נפילה תלולה לתהום וחייו "מתקלקלים", נשברים ומתגלים סדקים באישיותו ואולי מורכבותו של האדם המודרני. זה הרגע שבו גם הקוראים מתוודעים לאורחיו השונים והמשונים הנוספים והבודדים בבית המלון.

לילה אחד, כשהוא מתפרץ בהתקף זעם על האימפוטנציה שלו הוא רוצח את עוזרת הבית ואת החתול שלה.. אז הוא מתחיל לחלום שתופסים אותו והוא בכלא אבל לא על רצח עוזרת הבית, אלא על רצח החתול. וכך, כשחייו מצרים עליו, הוא מתחיל להתנהג באופן כפייתי ואף נכנס למעל של העמדת הפנים, מרחף מעל פני העיר והקורא נע בין מצבי התת מודע שלו – בין זיכרון, פנטזיה והיסטוריה משפחתית. לכל מקום שהוא פונה הוא "פוגש" בפשע, אם פיזית או בסיפורים ורכילויות, אם שקורים כעת או שקרו בעבר ואז הוא: נבוך, למעשה מתבייש, בפני כל האנשים שחושבים עצמם חפים מפשע, שהבינו, בטעות, שרק פשע, לא משנה מהו, יכול להחזיק אותם בחיים על פני האדמה.

לא בכדי השוו את ספרו של יוסוף אטילגן ליוליסס של ג'יימס ג'ויס או לזר של אלבר קאמי, ובכתיבה לפוקנר. כמו אצל אלבר קאמי גם יוסוף אטילגן מייחס לגיבור שלו רצח, ובכך מטשטש הגבול המוסרי ומתמקם האבסורד. זברג'ט מעיד על עצמו שהוא "לא חי ולא מת", הוא פשוט "קיים" ומתקיים.

אני תוהה אם הרומן הזה הוא סיפורה של טורקיה, של פקיד בבית מלון טורקי, או שאולי זהו סיפור, או משל, שיכול להתקיים בכל מקום: האם זוהי האלימות וחוסר המוסריות שמשתלטת על כל נים בנימו של האדם המודרני?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן