אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השנה החסרה של חואן סלווטיירה / פדרו מאיראל


התמונה של מירב גולן

השנה החסרה של חואן סלווטיירה/פדרו מאיראל, הוצאת קרן בשיתוף הוצאת ליברוס

שמונה שנים לאחר שהספר התפרסם בארגנטינה הוא מתורגם גם לעברית על ידי ליה נירגד, בהוצאת קרן ובשיתוף הוצאת ליברוס. במקור הספר נקרא Salvatierra, ואילו המתרגמים לשפות האנגלית והעברית (אני לא יודעת לגבי שאר השפות) בחרו בשם ארוך: השנה החסרה של חואן סלווטיירה.

הסיפור נפתח ומסתיים באותה הנקודה, בה מתאר לנו המספר את תיאורו של ציור מונומנטלי שנמצא במוזיאון רואל, ציור שנפרש לאורך ארבעה קילומטרים שחואן סלווטיירה במשך שישים שנה. בסיום הקורא כבר יודע, מכיר ומבין את נסיבות גלגולו של הציור למוזיאון.

המספר, מיגל, הוא בנו השני של סלווטיירה, מגולל בפנינו את סיפורו של אביו הצייר שלא רצה מעולם להיחשף, שצייר להנאתו בלבד ולא ביקש מעולם שציוריו יוצגו במוזיאונים או גלריות, מלבד פעם אחת כשציור שלו הוצג באחת הביאנלות. סיפורו של סלווטיירה מתחיל עם מותו ובהחלטה של מיגל ואחיו הבכור, לואיס, לאגד את כל היצירה שלו, הירושה, להציג אותה ולהפוך את אביהם לצייר מוכר וידוע. החיפוש אחר העבודות של אביהם נתקל בקושי עיקרי כאשר הם מבינים שאביהם צייר למעשה על גלילי בד. כלומר, הוא לא חתך לגדלים מדויקים והידק לעץ, כמקובל, כי אם השאיר את הגליל כחומר גולמי ובגודלו המקורי וצייר ציורים ארוכים מאוד, כך שנוצר רצף של דימויים, רצף של תמונות – סיפור חייו וסביבתו. מיגל מספר שאביו חי כמו צייר אנרכיסט מינימליסט – את חפציו אפשר היה להכניס לשקית אחת – כמו אסיר, "הוא התעניין בהיעדר השוליים, היעדר המחסה, בחיבור הבלתי נמנע בין החללים השונים. ביצירה שלו הגבולות זולגים, כל יצור נתון לחסדי האחרים, לרוב באכזריותו של הטבע. כולם טרף. גם בני האדם" (עמ' 51).

בגיל תשע סלווטיירה נפל מסוס ונפצע באורח קשה מאוד, אט אט הוא החלים מפצעיו אך לא חזר לדבר לעולם, רופא שליווה את טיפולו הגיש לו בסוף הליווי צבעי מים. היה זה "אירוע מכונן" בחייו של כיוון שמאז לא הניח את מכחולו. בגיל עשרים הוא קיבל את הגליל הראשון שלו ועליו צייר ציור שלם שנמשך שנים. כל גליל סומן במספר ובתאריך כך שהבנים הבחינו שמעולם הוא לא הפסיק לצייר. במסגרת חיפוש כלל היצירה שלו, איגודה וסידורה מבחינים הבנים שגליל אחד חסר, גליל משנת 1961. בשנה זו מיגל היה בן עשר ואחיו לואיס בן חמש עשרה והם ניסו לחשוב ולהבין מה קרה בשנה זאת שנעלמה. מכיוון שלכאורה לא קרה דבר שראוי היה לזכור מאותה השנה, מחליט מיגל לחפש אחר הגליל החסר, השנה החסרה, בעוד לואיס לא שש לחיפוש. ככל שהוא נובר בעבר כך הסודות המשפחתיים עולים וצפים על פני השטח, אבל למרות שמיגל מתעקש לחפש אחר הגליל זהו לא סיפור בלשי במובן של חיפוש-מתח-גילוי-התרה. מיגל מחפש ומגלה שאביו מעולם לא צייר דיוקן עצמי וככל שהוא מתקדם בחיפושיו הוא מבין שאביו צייר אותו, את אחיו, את אחותו שמתה בטביעה בנהר, את המשפחה ואת דודניותיו רוחצות בנהר, את חייו, את מה שמסביב – אך לעולם לא את עצמו. בדיעבד הוא מבין שהציור מהווה פורטרט של אביו ומשרטט את קווי חייו שנעים על גלילים ארוכים, המייצגים שנים, מאורעות ודימויים מחייו, גלילים הנעים כמו נהר ארוך שניתן לשבת ולצפות בו. לנהר הארוך יש משמעות אלגורית נוספת: נהר הפרנה הוא נהר ארוך מאוד, השני בגודלו בתבל אחרי האמזונס, המשמש גבול טבעי בין ארגנטינה לאורוגוואי. החיים של חואן סלווטיירה נעים בין ארגנטינה לאורגוואי, הוא נולד באורוגוואי, אך ילדיו בוחרים לעזוב לבואנוס איירס ובמכחולו הוא לומד את צעדיהם ועוקב אחר חייהם, כאמור גם הבת טבעה בנהר והוא מצייר אותה חזור וצייר, ויש לו עוד עניין אחד עם אורגוואי שיתגלה בהמשך.

נהר זורם ביניהם, ליטרלי ומטאפורי, בין ההווה הרגוע של מיגל ולואיס ומה שהם יודעים על חיי אביהם, שנהג להסתגר במחסן ולצייר כל היום לבין, מה שהם עומדים לגלות. וכשמיגל ולואיס מגלים את מה שמגלים ומתקוטטים על כך ותוך כדי מתרחשת טרגדיה אחרת, מרחפת שאלה אחת ויחידה: האם יש לנו זכות לחטט בעבר של הורינו ולבקר אותו ואותם? האם יש לנו הזכות להתערב?

פדרו מאיראל, ארגנטינה, יליד 1970, מרצה לספרות באוניברסיטה בארגנטינה, פרסם בעבר ספרי שירה וזה הרומן הראשון שלו, מספר לנו סיפור רגיש על אמן צנוע שצייר ציורים מונומנטליים, פורטרטים של חייו, על הפער בין מה שאנחנו יודעים על הורינו לבין חייהם האמיתיים ועל יחסי אבות ובנים. זהו ספר צנום, 120 עמודים, שנקראים בשטף ומעוררים תהיות גם לגבי פרסום, מקומו של האמן בפרט ומקומה של האמנות בכלל –  פריצת הגבול של גודל היצירה, של רעיון שבו הדימויים רצים כשטף אחד ולא כיצירות בודדות, כנהר זורם אחד, המסמן גבול טבעי בין מדינות, בין חיים, שהצופה בו צופה בזרימה מתמדת של חיים, זליגת הגבולות והיעדר השוליים. כך חי את חייו חואן סלווטיירה, ממש כמו ציוריו.

 

 

תגיות נושא: 

תגובות

תגובה למאמר

מאמר מרתק, מנוסח היטב ומסקרו. גורם לי לרצות לקרוא את הספר. הכשרון של מירב בולט .

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן