אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסרט החיים יפים על פי הפסיכואנליזה


הסרט החיים יפים על פי הפסיכואנליזה

הסרט החיים יפים על פי הפסיכואנליזה

במאמר זה אנסה לנסח את הזיקה בין מושגים בפסיכואנליזה לבין תהליכים היסטוריים וקולנועיים בסרט "החיים יפים". ראשית על מושג הטראומה אצל פרויד, הטראומה הוא אירוע בעל אופי טוטלי, שבו חש הסובייקט "פחד עז, חוסר ישע, אובדן שליטה וסכנת הכחדה" (לה קפרה, 2006, עמ' 14), מנגנוני ההגנה אינם מסוגלים למנוע את הערעור הנפשי והסובייקט אינו מסוגל להגיב באופן הולם ונתקף בחוסר אונים. אלה סימפטומים אשר חוזרים ונשנים בכפייתיות בלתי נשלטת. בלב ההתנסות הטראומטית טוען לה קפרה, ישנו יתר שחומק מכל ייצוג ומשאיר בתוך מערכת התודעה של הסובייקט לאקונה ריקה (פער במנגנון הנפשי), כאשר היתר גורם לסימפטומים לשוב ולפקוד את חווה הטראומה בנסותם למלא את הלאקונה שיצרה הטראומה, טראומה אשר בהמשך נטען שיכולה להתקבל גם מייצוג טלוויזיוני או קולנועי (פיגועי טרור, סרטיי אימה, סרטיי שואה). יש לציין כי הסרט הבדיוני "החיים יפים" שבו נדון בהקשרים אילו, הוא דוגמה ל"טראומה היסטורית", הסרט "החיים יפים" על פי התיאוריה "קולנוע כחלום" הוא בפוטנציאל להוות סימפטום פוסט טראומטי, זאת ניתן לראות בהשתקפותו בקולנוע והשפעתו על הצופה. כמו גם את הצגת מנגנוני ההגנה הפסיכואנליטיים של החלום בהם משתמש היוצר בסרט.

 יש לציין כי ישנם הבדלים משמעותיים בין טראומה ראשונית של ניצוליי שואה לטראומה משנית שיכולה לנבוע מייצוגים שעל המסך. הטראומה המשנית יכולה לנבוע "מטלטלה אמפאתית" כתוצאה מהשפעתם של אירועים או דמויות. זאת נמצא במחקרים המעידים שאנשים שצפו בסרט, בהם היה ייצוג של טראומה, גרמה זו לסיוטים אצל הצופים, לא רק אלה שחוו בעבר את האירוע עצמו (לה קפרה, 2006, עמ' 126).

 בטקסט הקולנועי "החיים יפים", הקשר הפסיכולוגי מושתת על היחסים בין האב לבנו המוצג כפי שהוא מתרחש במחנה הריכוז, כאשר היוצר מקרב את הצופה לנקודת מבטו של הילד, האב מספר לנו באמצעות ילדו על שואה התואמת לרמת הבנתו של הילד. מחד אפשר למצוא בסרט את שלל מנגנוני ההגנה ראשוניים ומשניים להתמודדות עם המציאות בהם משתמש האב : הכחשה, התקה, הדחקה, רציונליזציה, היפוך תגובה וסובלימציה. כל זאת בסגנון חזותי של פנטזיה. כך נושא השואה אותו אנו מכירים כמציאות אימתנית וטראומטית, ממלאת את האיקונה האישית או הקולקטיבית של הצופה ברגשות חדשים (בהתחשב בכך שהטראומה היא יחסית וסובייקטיבית, ובהתאם למעורבותו של הצופה בנושא השואה). היבט פסיכואנליטי נוסף מציג את פענוח התהליכים המודעים והלא מודעים המושתתים על מנגנוניי ההגנה בפענוח החלום. זאת בזיקה למצב שניתן להגדירו כפוסט טראומטי, וכאמצעי בניתוח תפיסת השואה כטראומה וכתסמונת קולקטיבית (ערב ח.ת. בתוך זנד, 2004;יד ושם, 2010 ; METZ,   1975;בבלי, 2010). כך ניתן לראות כדוגמה לתת מודע: הבחירה בז'אנר בדיוני, לא מאפשרת  לקבל אותו כייצוג של מציאות ריאליסטית. כמו כן הסיפור אינו הגיוני אך זורם, ממוסגר, ומשכנע. כלומר הוא אינו מופיעה כיחידה שלמה, ודורש מילוי פרצות והעלאת פיתרונות, כדרכו של החלום המגיע מהתת מודע למודע. ודוגמה לפניה למודע של הצופה: כפי שישנו היסט של הדגש של חלום הקשור למוות, כלומר ישנו היסט המסרס את הרגשות מרעיון המוות לקומדיה, בסרט יש משחק ברעיון השואה בין רגשות של הטרגי לקומי.

אם ניקח את המאפיינים הפסיכואנליטיים  מתוך התיאוריה "קולנוע כחלום" נמצא שיש מקום להקיש בין מסומני החלום למסומן הקולנועי, בסרט "החיים יפים" יש  מאפיינים נרטיביים של פנטזיה או ספרותיים של אגדה , המקרבת את הסרט למושג הנתפס אצל הסובייקט כחלום. השימוש שנעשה על ידיי יוצר הסרט בנני, בכלים שאפשרו לו להעביר מסרים סמויים לצופה, ולהכניס את הצופה למצב נפשי של חולם בהקיץ (בן שאול, 2000 ; בבלי, 2010).

בפסיכואנליזה השימוש ב"מרחב החלום" היא לצורך עיבוד תוך - נפשי יצירתי של משאלות וקונפליקטים. מץ טוען כי על פי המודל הפסיכואנליטי הצפייה בקולנוע דומה לחלימה גם ברמת התפקוד וההתנהגות, לדוגמא : בצפייה בסרט קולנוע "החיים יפים" הצופה "מוריד את מצב האגו שלו", מנטרל את מנגנוני ההגנה שלו בכניסתו לתפקיד של צופה. כמו בחלום הוא נתון למצב שהוא לא דוחה את מה שהיה דוחה במצב מציאותי (מץ, ח.ת בתוך : בן שאול, 2000).

לסיכום נדגיש שהצופה בסרט "החיים יפים" עובר טילטול אמפטי ללא ידיעתו, והוא בפוטניציאל לעבור פוסט טראומה ברמה של צופה בשונה מרמה גבוה יותר של פגוע מלחמה.

תגובות

ריאליסטי

לצערי הסרט כן ריאליסטי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יריב בבלי