אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התרפקות השמאל הציוני על הליברליזם הישראלי שאינו קיים


עיתון "הארץ" מהווה במה לוויכוחים פובליציסטים רעיוניים, שאחד האחרונים בהם הייתה הסוגיה, האם ניתן לתלות גזענות בבקשת ד"ר אהרון מאיר מזי"א, כי נכדו יינשא רק ליהודייה. מרדכי קרמיצר, שביקר  החלטת הסב גרס ש"אין דרך להצדיק את סבא מזי"א"(6.8.17) וספג ביקורת קשה מצדם של אבי שגיא ורון שפירא. הם עצמם בוקרו במאמרו של דימטרי שומסקי "מי מפחד מהתבוללות" (23.8.17), שבמאמר נוסף שכתב גם  חשף את עולם הדמיון הפוליטי של השמאל הציוני ("שקד היא ההזדמנות של השמאל",  5.9.17).

קרמינצר, שהוא כידוע ליברל ציוני, מותקף ע"י שגיא ושפירא בשל אמונתו ב"ליברליזם אינדבידואלי אטומיסטי, שאינו מכיר בערך של זיקות קולקטיביות", משל היה חסיד תורת איין ראנד, או לפחות הליברליזם הקלאסיהלא לאומי. הם כותבים בנחרצות ש"בעבורו, היחיד הוא אמת המידה הבלעדית של הקיום. יחיד זה הוא יש מופשט, נטול זיכרון, מיתוסים ואתוסים המבנים את עולמו. מחויבתו היא לערכים אוניברסליים בלבד, ולפיכך היא דוחה ערכים פרטיקולרים, שמקורם במסורת ובתרבות של עם. בעיניו, העם הוא יש שראוי לשלול אותו".

למיטב הבנתי אין קרמינצר חסיד הלאום האזרחי הישראלי לפי תפיסת יוסף אגסי, שלא לדבר - עוזי אורנן. הללו מצדדים בלאום אזרחי אבל אינם רואים בו בגדר סתירה לקיום האנושי של האינדבידואל, בעוד ששגיא ושפירא מנגידים הפרט ללאום. ביחס להעדפה תרבותית הם מעירים שגם הורה, המייחל לכך שבנו יחשוב וידבר עברית דווקא, מגביל את "יכולת המימוש העצמי של הבן. לא ברור מדבריו האם החשדנות הזאת איננה דבקה אף במוסד המשפחה או אולי ביחסי ההורות, המכוננת על ידי זיקת לידה".

לכך יש להעיר, שכל הגבלה של ילד ע"י הורה הינה בעייתית. אולם, אי נכונות לקבל נישואין בין דתיים מהווה בגדר פסילת האחר ובמדינה דמוקרטית ליברלית נישואין אלו הם דבר המובן מובן מאליו, מה גם, שבישראל, כלל לא יכולים להתקיים נישואין  שכאלו, באשר לא מוכרים כלל נישואין אזרחיים, וזהו שורש הבעיה!

בביקורתם על קרמינצר: "המציע לגנות את תודעת הזהות היהודית, כפי שהיא נחווית על ידי מרבית השותפים לה", פוסעים שגיא ושפירא על קרקע שאינה כלל מוצקה. מהי אותה "זהות יהודית"? ולמי היא חשובה? הרי לא סביר שבת של חרד תוכל להתחתן עם בנו של אתאיסט, אלא רק עם האחרון יתקפל מכל ערכיו ואורח חייו. הבעיה היא, שתחת לכיפת ה"יהדות הלא דתית", מסתתרת האתניות הגזענית ההופכת את כלל אזרחי ישראל למעשה לאזרחי "מדינת כל גזעניה", כלומר למדינה המושתתת על המוצא היהודי המדיר מי שאינם יהודים, תוך גלגולי עיניים (ולשון) ביחס לקבלת האחר במסגרת אוקסימרון ל"מדינה יהודית דמוקרטית". על סתירה זו ניתן ללמוד דווקא ממי שמלמד סנגוריה על קרמינצר - ממדימטרי שומסקי.

שומסקי מציין שהציונים המדיניים גרסו  שבאופן טבעי יהפוך "העם היהודי מאומה אתנית דתית ללאום מדיני טריטוריאלי" ("מי מפחד מהתבוללות",23.8.17), אבל לחשיבה זו לא היה ביטוי בתרבות הפוליטית של המדינה מאז עוצבה ועד ימינו. יהודיותה באה לידי ביטוי הן במוסדות ציונים (כרשות מבצעת) שנועדו ליהודים בלבד, שהמשיכו לפעול גם לאחר הקמת המדינה כמו: קק"ל, מחלקת ההתיישבות והעלייה של הסוכנות היהודית, כמו גם בחקיקה, ובראש וראשונה בחוק השבות וחוק האזרחות הנותנים לפרט היהודי את הריבונות הפוליטית האישית , ולא למדינה הדמוקרטית כמדינת הגירה.

כמקובל בוויכוח, כשמשחירים צד אחד, יש נטייה להאיר באור נגוהות את הצד השני וזה מאפיין מאוד את כתיבת האינטלקטואלים של השמאל הציוני ביחס לתרבות הפוליטית של מדינתם. במאמרו המאוחר ("שקד היא ההזדמנות של השמאל", 5.9.17), כותב שומסקי לא פחות ולא יותר מאשר ש"שקד רוצה להפוך את המדינה הישראלית לקהילה...ואולם לידיעתה של שקד, הפסקנו להיות "קהילה" עם הקמתה של מדינת ישראל הריבונית. הקהילה הייתה בעבר...העם היהודי, עם אקסטריטוריאלי נודד...התנועה  הציונית ביקשה לשנות מצב דברים זה מן הקצה אל הקצה, תוך הפיכת היהודים מעדה אתנית דתית מסתגרת ללאום ארצי מדיני מודרני- לאום שאחת מתכונותיו הבסיסיות, אגב, היא היכולת לשלב במדינתו את הזרים והשונים...האויב הראשי של שקד ומפלגתה הוא האדם הישראלי המקומי. אותו ישראלי אשר נטוע עמוקות בקרקע מולדתו, בטוח בזהותו השורשית הישראלית..".

אלא מה? לא היו דברים מעולם ! בישראל לא מוכר הלאום האזרחי החופן את כלל אזרחי ישראל ללא הבדל: דת מין וגזע, מאחר ובית המשפט העליון קבע שאין לאום ישראלי ! בישראל הישראליות היא האזרחות (וישראלי הוא מי שמזוהה כמעט תמיד כיהודי) והמעמד האזרחי נקבע בהתאם לסטאטוס, כשהפרבילגים הנם היהודים. לא רק שאין הכרה בלאום ישראלי, אלא שלא קיימים בתי ספר ישראלים המחנכים לפי תפיסת שומסקי ל"אותו ישראלי אשר נטוע עמוקות בקרקע מולדתו".

אפשר לסלוד מתפיסת העולם של שקד וחבריה, אבל זה עדין לא הופך את ישראל מאז הקמתה למדינת לאום אזרחי בעלת תרבות פוליטית ליברלית דמוקרטית. ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית והלאום שלה עוצב בעקבות עיצוב הציונות במזרח אירופה כלאום אתני, בין שהוא דתי ובין שלא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע