אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מחשבות לאחר חטיפה


התמונה של צבי גלאון

את שירו המפורסם "מגש הכסף" פרסם נתן אלתרמן בעיתון דבר בטור השביעי של העמוד הפנימי ביום שישי ה 19.12.1947 .שלושה שבועות בלבד אחרי החלטת האום על החלוקה ב כ"ט בנובמבר  באותה שנה. השיר פותח במילים  "והארץ תשקוט עין שמים אודמת/ תעמעם לאיטה על גבולות עשנים." . באותה שעה רק החלה מלחמת השחרור ,כפי שכונתה אז בראשית המלחמה, ואלתרמן בשירו זה כבר כותב על סיומה והקמת המדינה. עשר שנים לאחר מכן (1957) מפרסם נתן אלתרמן את ספר שיריו "עיר היונה" ובו מפורסם שירו "הנה תמו יום קרב וערבו"  המסתיים בדברי האם אל הנער המדמם על מפתנה ,ומספר לה על התבוסה בגלבוע. האם בדבריה מדברת אל הנער ופונה אליו ואל האומה כאחד.  " דם את רגלי אימהות יכס/ אבל שבע יקום העם/ אם עלי אדמתו יובס." השיר נאחז בסיפור המקראי כדי לסיימו באותה אמירה ללוחם  המובס וגם כדי להצביע על ההמשכיות המובטחת למרות התבוסה. " כה דברה וקולה הרעיד/ ויהי כן וישמע דוד"

 הנה תמו יום קרב וערבו            ויהיה העפר שדה קרב

 

המלא זעקת מנוסה                    ובדברה אליו:קומה בני

 

עת המלך נפל על חרבו              מיני דמע חשכו עיניו

 

וגלבוע לבש תבוסה                  ויספר לה יום קרב וערבו

 

ובארץ עד שחר קם                  איך המלך נפל על חרבו

 

לא נדמו פרסות הרץ                אז אמרה לו לנער: דם

 

ונחירי רמכו בדם                     את רגלי אימהות יכס

 

מבשרים כי הקרב נחרץ           אבל שבע יקום העם

 

הנה תמו יטום קרב וערבו         אם עלי אדמתו יובס

 

והמלך נפל על חרבו                את המלך פקד הדין

 

בהבריק על הרים אור יום         אך יורש לו יקום עד עת

 

בא הרץ אל מפתן אמו             כי עלי אדמתו השעין

 

ובנפלו לרגליה דֹּם                  את חרבו שעליה מת

 

את רגליה כיסה דמו                כה דברה וקולה הרעיד

 

את רגליה כיסה שני                ויהי כן וישמע דוד

חטיפת הנערים בצומת אלון שבות לפני שבוע , כמו כל אירוע מטלטל  בחיינו כאן, אינה נותנת מנוח וטורפת את סדר הזמנים ביו יום ובין לילה. ניסיון העבר לא מאפשר לשגות באשליות, אך התקווה בכול זאת מקננת בתוך קפליו של מוח מיוסר.היום יום שלנו , בין פיגועים לטילים וחטיפות, חוזר ומזכיר את שורותיו של יהודה עמיחי  " אני שהבאתי גויות מן הגבעות/ יודע לספר שהעולם ריק  מרחמים" (בשירו –אל מלא רחמים)

המאבק שאנו מנהלים כאן אינו דומה לשום אירוע  אחר  בהיסטוריה האנושית. בשום מקום בעולם לא שב עם אל אדמתו משחר ההיסטוריה  והקים ישות עצמאית , מתוקף מה שהוא מגדיר במגילת העצמאות שלו " בתוקף זכותנו ההיסטורית", וזאת ליד עם אחר החי באותה טריטוריה.

הטענה כי עם אחר זה בחר שלא לקבל את הצעת האום לחלוקת הארץ בין שני העמים ,אינה משנה ולא כלום בהרגשת הגזל והגירוש הבונה את הנרטיב הפלסטיני ואת מה שהם מכנים "ההתנגדות" ההתנגדות מכשירה רצח חטיפה ללא שום כללים או עכבות של מוסר ומצפון. הימנעות מפגיעה בחפים מכול עוון אינה קיימת עבורם במאבק זה, גם תינוק סופו להיות חייל, והסביבה האזרחית תומכת  בהם, ואף מחזקת אותם .את כול מהלכי ההתנגדות מלווים תמיד תחושות הזעם ,השנאה, יצר הנקם והכבוד האבוד, של עם היושב על אדמתו וניזון מאתוס לאומי ההולך ומתעצם עם השניםלא אם אחת עומדת היום על מפתנה ודוברת אל הבן המדמם, אלא שתי אימהות. אחת ישראלית ואחת פלסטינאית, ובפי שתיהן אותה אמירה," שבע יקום העם" ושתיהן מרגישות כי הן מדברות על אותה מולדת שהיא אדמתה שלה בלבד. כול צד שואל לשלום אסיריו ונעדריו

זו תמציתה של הטרגדיה שהיא סיפור המסגרת של חיינו כאן. נכון לשעה זו אין אנו רואים את עין השמים האודמת על גבולות עשנים ושקטים, נכון לשעה זו המלחמה בעיצומה, וכול צד נלחם את מלחמת חייו על פי אמונתו וגורלו הלא ניתן לשינוי.  אי שם במהלך הימים שעוד נכונו לנו , תמצא הפשרה שתאפשר את קיום נבואתו של הנביא יחזקאל .

יחזקאל פרק ל"ח פסוק ח: מִיָּמִים רַבִּים, תִּפָּקֵד--בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל-אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים, עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד; וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם.*

עד אז יהא עלינו לחיות על חרבנו, לחיות בחריקת שיניים , לעשות מלחמה בתחבולות אין קץ, ולהיות מוכנים לשלם את הקורבן של ארץ הנקנית בייסורים רבים. מי שלא יעמוד לו הכוח לכל אלה יינגף. בשעה היסטורית זו נוכל להבטיח כי בסוף הדם היזע והדמעות "הארץ תשקוט" כמו שהבטיח נתן אלתרמן. מי שיגייס יותר אורך רוח והתמדה וסבלנות אין קץ –ינצח. כי " זו הדרך אחרת איננה / ובה ללכת ללכת עד תום" ( חנה סנשואשריו של מי שיחכה  זקוף ומאמין בצדקת דרכו  בשעה היסטורית זו ובשנים הבאות הוא יחכה ויזכה כדברי המשורר יהודה הלוי  בשירו "ציון הלא תשאלי"

"אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְ
-
חָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!"

 אין אנו צלבנים ,כפי שטוענים נגדנו, היכולים לחזור למקום כלשהו ואני מאמין שניחנו בכול הנדרש כדי לשוב אל "קדמת נעורייך"

-----------------------------------------------------------------------------------------

*על הפסוק המצוטט מיחזקאל כותב רימון כשר  ב"מקרא לישראל- פירוש מדעי למקרא"  מקרא לישראל ,ספר יחזקאל פרקים כ"ה – מ"ח בהוצאת עם עובד תשס"ד עמ' 741 .

הנמען הוא נשיא ראש משך ותובל בארץ המגוג: "לאחר  ימים רבים יפקדו עליך לבא אל ארץ  שיושביה שבו אליה לאחר שהוגלו ממנה, בגלל החרב והמלחמה. ועתה נקבצו אליה מהעמים שאליהם הוגלו, לבא על/אל הרי ישראל אשר היו לחרבה מזמן רב והיא( הארץ= העם) הוצאה(=נגאלה) מעמים שבקרבם היו בגולה"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גלאון