אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סוס אחד נכנס לבר / דוד גרוסמן


התמונה של מירב גולן
סוס אחד נכנס לבר / דוד גרוסמן

סוס אחד נכנס לבר / דוד גרוסמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2014

דובל'ה ג'י (גרינשטיין), סטנדאפיסט, מחליט שביום הולדתו החמישים ושבעה הוא הולך להעלות את הסטנד אפ של חייו. הוא מחליט להעלות אותו במרתף בנתניה, מול קהל שלא ברור אם הוזמן על ידו או שהוא קהל מקרי. מה שבטוח הוא שאחד מהצופים, אבישי לזר, הוא כזה שהוזמן במיוחד על ידי דובל'ה. אבישי הוא שופט בדימוס חבר של דובל'ה בנקודת זמן ספציפית. דובל'ה מתקשר אליו באופן מפתיע, נותן לו זמן להבין ולהיזכר מיהו ומבקש ממנו להגיע להופעה כדי שיעביר עליו ביקורת, שבשל יכולותיו השיפוטיות הוא מבקש ממנו שאחרי ההופעה יגיד לו מה שהוא חושב עליו. חושב באמת. ואת כל האמת.

הופעת הסטנד אפ עצמה, הופעה שמתחילה באופן מצחיק למדי אך הולכת ומתפרקת לאט לאט, העלתה בי שתי אסוציאציות: האחת, את סיפורו של הליצן, שמתחת למעטה האיפור, התלבושת והמסכה מסתתר סיפור אחר; השנייה, כשהיינו ילדים, ואחיי ואני היינו משתוללים אבי היה מזדעק: אל תשכחו שבסוף כל צחוק טיפשי יגיע הבכי..

כאמור, ההופעה מתחילה בבדיקות מצחיקות, הנוגעות בכל ההוויה הקיומית והקיומית-ישראלית (גברים-נשים, עדות, שמאל-ימין וכו') אך גולשת לבדיחות פחות פחות מצחיקות שגורמות לקהל לשאט נפש ואט אט לשרוק שריקות בוז ואף לנטוש את ההופעה. אך משהו בהמשך ההופעה גורם לחלק מן הקהל להישאר ולהמשיך ולהקשיב לסטנדאפיסט המוזר, מוזר בהתנהגותו שלעיתים היא אפילו אגרסיבית עד זוב דם ומוזר בלבושו.

דובל'ה, הדמות המרכזית והמספר הראשי, הוא בנם של הורים ניצולי שואה, ילד הנושא את הקלון של דור שני, כילד כזה הוא היה ילד נלעג על ידי הילדים ממעגלים חברתיים שונים, וגם אביו לא חסך ממנו את שבטו, ילד דחוי. כדי לתעתע במתעלליו הוא לוקח החלטה בילדותו ללכת על ידיו, וכשזה היה מעצבן את אביו או היה הולך כמו תפקידם של הכלים בשח-מט. הוא היה נשוי מספר פעמים ויש לו חמישה ילדים.

אבישי, חברו והדמות השנייה, הוא הדמות שמספר את הסיפור מהצד כקול שני. הוא  שופט בדימוס, רווק שאהובתו מתה מסרטן לפני שלוש שנים.

שתי הדמויות הן דמויות בודדות, אחת אקטיבית – שרוצה לנפץ את חומת הבדידות וחייבת לספר סיפורה לקהל, והשנייה – פאסיבית, דמותו של שופט בדימוס שיושב בית, עובד בגינה, קורא.

דמות נוספת, אחת שמשפיעה על דובל'ה, על אבישי ועל הקורא, היא אישה היושבת בקהל, מכריזה על היכרותה עם דובל'ה בנקודת זמן ספציפית, אישה שלא ברור אם היא זעירה, היא זאת שבפניה יתגלו כל רגשותיו הכנים של הקורא..

דוד גרוסמן, המספר המרחף מעל, מספר לנו סיפור "על גאווה ודעות קדומות":

נושא המוות הוא הנושא המרחף מעל הספר, ויתכן שגרוסמן מספר את סיפורו האישי כאמן מול קהלו, חשיפת הכאב מול הקהל, חשיפת היתר שהאמן מחויב לקהלו, או הקהל הישראלי באופן ספציפי שתאיו לחשיפה וכאב.

אך זהו סיפור עמוק מזה, ראשית, זהו סיפור על אכזריותו ואדישותו של הנוער מול כאבו של החלש והמוזר.

שנית, אפילו שהנושא הוא מקומו של המוות בחיים, הקהל בא כדי להקשיב למופע סטנדאפ, בא לצחוק ולנער חוצנו מהעולם המכביד, אותו קהל נשאר בסוף להקשיב לסיפורו של הסטנדאפיסט המוזר, סטנדאפיסט לא מצחיק שמערב את סיפורו האישי. הקהל שנשאר להקשיב לדובל'ה ואף מגיב לו, אפילו שהמטרה שלשמה הגיעו השתנתה, יש בזה מעין העצמה של סופו של הסיפור –  הלא היא התקווה. הם אלו שבחרו להקשיב לליבו של הסיפור אם מתוך דחף מציצני או מתוך רגשות של אמת, יושר, רחמים וחמלה. חמלה – מילה שלא קיימת בלקסיקון הישראלי. אבל נשאר, משתתף ומגיב.

שלישית, גרוסמן פורם את הספור לאט לאט חושף את נבכי נשמתו של הסטנדאפיסט, ומעביר את הקהל ואת הקורא מצחוק לדמע. הוא מספר סיפור שנוגע, אך לא מסביר למה: למה הסטנדאפיסט מספר לקהל את הסיפור, למה ביום הולדתו, למה דווקא בנתניה, האם הוא חולה, למה הוא לבוש באופן שהוא לבוש, ולאן בכלל האצבע המאשימה מופנית, אם בכלל. דוד גרוסמן רוצה שנחשוב. שנחשוב בלב – לאו דווקא בראש; דוד גרוסמן מבקש מהצופה בהופעה ובקורא לא לשפוט את האדם על סמך מראה חיצוני, או טעות טיפשית כזאת או אחרת, דוד גרוסמן מבקש שנחזור אל הישראליות האמיתית והכנה – אל הרגש של כולנו, אל הישראלי שאיכפת לו. ולא בכדי מקום הסטנדאפ הוא במרתף בנתניה. נתניה, על פי כל הדעות הקדומות שלנו היא מעוז. גרוסמן מבקש לקלף את השיפוטיות הזאת.

לגרוסמן יש עוד תקווה כי לב הישראלי טוב מנעוריו.

תגובות

סיפור בתוך סיפור

נרטיב שמכיל סיפור על עוד סיפור (כקוראים אנחנו קוראים על מישהו שמספר עוד סיפור - הופעת הסטנד אפ) בגדר סיפור בתוך סיפור תמיד מעלה את השאלה מהי המציאות ומה הפיקציה והיכן עובר הגבול בניהם. לסוגיה הזאת נדרש שייקספיר ב"חלום ליל קיץ".

משהו על מר גרוסמן.

אמנם לא קראתי מעולם ספר מספריו ואני מניח שהוא סופר מוכשר מאוד,
אבל נראה לי, לפחות על פי נאומיו הפוליטיים, שהוא מבלבל בין מציאות
לדמיון גם בחיים האמיתיים תוך התעלמות והתכחשות לעובדות.

למשל: טענתו שהחמאס שיגר רקטות בגלל תחושת "חנק" ברצועת עזה,
מתעלמת מן העובדה הפשוטה שהסגר והמצור הוטלו על רצועת עזה
רק לאחר שהחלו משם שיגורי רקטות על ידי שלטון החמאס הרשמי.

התעלמות והתכחשות לעובדה זו מצביעה על בוחן מציאות לקוי מאוד
של הסופר גרוסמן.

מסכימה עם אייל

סופרים בישראלים מנותקים לגמרי מהמציאות

לאייל ולסוניה- גרוסמן

אני מציע שקודם תקראו את ספריו ולאחר מכן כתבו דעתכם אם תעשו כך תגלו בין השאר את הספר ,הזמן הצהוב" שניבא למעשה את פרוץ האינתיפאדה הראשונה(1987) גרוסמן מסתבר דווקא חזק מאוד בבוחן המציאות

שלום אילן.

אין אדם שלא ידע כבר מאז 1967 שההתקוממות הפלסטינית תתרחש,
ולא מדובר בנבואה או שבחוכמה של גרוסמן, בדיוק כפי שאני לא אחשב
לחכם ונביא באם אומר לך שפעם כדור הארץ יתפוצץ ויתאדה.

וגם אם הוא יסתבר כצודק בדבר אחד, אז התעלמותו מן המציאות והעובדות של היום
מביישת אותו אף יותר, כי דווקא ממנו מצפים להכרה במציאות והעובדות, לשכל ישר
ואינטליגנציה סבירה.

גרוסמן מתעלם לחלוטין ממטרות הפלסטינים ומשאיפות החמאס, ופירש את המלחמה האחרונה
כאדם שתלוש ומנותק לחלוטין מן המציאות והעובדות הברורות כשמש.

נ.ב. בהיותי בן 14 שנה, בשנת 1971 צפיתי את האינתיפאדה הראשונה ואף שלחתי מאמר
לעיתון ידיעות אחרונות בעניין, שלצערי לא פורסם אז.

אז הנה לך ההוכחה שגם ילד בן 14 ידע, הרבה לפני גרוסמן, את הצפוי, אז אל תהלל אותו
על נבואתו הגאונית :)

לאילן אופרת מאמי ניבאה את האינתיפאדה לפני

שנה לפני

ספר משעמם בעיני

נאבקתי עם הקריאה וויתרתי. בעיני ספר לא מעניין.

שמחה לשמוע

לא מסוגלת לקרוא את גרוסמן ואני שמחה לקרוא שיש עוד כמה כמוני

קשה לנו להודות בעובדה שאנחנו לא מסוגלות לקרוא סופר שכולם מהללים ולכן אנחנו מסתתתרות מאחורי כינויים

גרוסמן הוא סופר בינוני שתהילתו נבנית על ידי האופוזיציה

אף אחד מספריו אינו מגיע לרמת ספרות עמוקה ומאירת עיניים כי הוא פוזל לשבח מהיר, אבל כיוון שהוא אינו חדל מלקטול את מדינת היהודים ואת הנהגתה הנבחרת - הוא זוכה לקידום מצד שונאי ישראל בעולם, בשיתוף האופוזיציה בישראל:

http://www.zeevgalili.com/2014/08/19812

ציפייה

מצפה לרגע שבו אהיה מרותק לספר של גרוסמן. עד עכשיו אני חורק שיניים עם גלגלי השיניים של מוחי כדי לסיים ספר שלו. לא מבין את הסגנון.

המלך הוא עירום

מעניין היה לתת את הספר לקריאה ללא שם המחבר. משוכנע שהביקורת של רוב הקוראים היתה קוטלת את הספר כמשעמם ומשמים. התאמצתי מאוד לסיים אותו כי הדעה הרווחת (וכנראה השגויה לחלוטין) שגרוסמן הוא סופר טוב. חחח. קראתי בחיי כבר אלפי ספרים ומכריז שזה בשלישיית הספרים הגרועים שקראתי בחיי!!!!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן