אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איזון שביר – גרגרי נגיעות: יערה בן-דוד


איזון שביר – גרגרי נגיעות: יערה בן-דוד

איזון שביר – גרגרי נגיעות: יערה בן-דוד

קובץ השירים "איזון שביר" מאת יערה בן-דוד (הקיבוץ המאוחד 2015) הוא רחב הקף, יחסית לקבצי שירה, ועשיר ומלא. שם הספר מעולה בעיני, קומפקטי וקולע, פנינה שירית בפני עצמה. השירים נקיים וצלולים. כולם עד אחד, כל מלה ומלה, אות באות. רבים מהם רוויי עצב ופרידת עולמים.

במקרים רבים מגיע השיר לשיא של זיכוך ועוצמה לקראת סופו, כמין קרשנדו חזותי-שירי.  כך השיר הפותח "אישור מחדש", שהוא מהפסגות היותר נישאות של הספר. הוא מדויק-שבמדויק, נקי, פניני, "מקצועי" במובן הטוב של המלה וראוי לכל אנתולוגיה עילית של שירה. אצטט כאן שורות אחדות ממנו, המפסלות בכוח רב בזיכרון השירי:

הַיֹּפִי הוּא בַּפְּרִי שֶׁהִבְשִׁיל וְהֶחְמִיץ לְאִטּוֹ

וְכְבָר הוּא יָצוּק בְּתוֹךְ הַשָּׂפָה

כְּמוֹ דָּבָר וְהִפּוּכוֹ.

ב"זמן/פנטה ריי" (10) – ארבע השורות האחרונות הן דוגמה מופלאה של הקרשנדו שהזכרתי, ושחוזר ומופיע, שמתפוצץ לבסוף בשורה המסיימת, שירה במלוא עוצמתה וכוחה "מה שיבוא הוא מה שיהיה באמת."

ב"קיימת" (11) מצאתי שתי שורות בוהקות וצלולות בסיומו של הבית הרביעי "מכל היופי הזה עולה טעמו של הֶעדר/ שאין לטעות בו. הטוב בעולמות." כך גם בשלוש השורות האחרונות – סיום הבית החמישי ואילך: "דבר לא הולך לאיבוד במרבצי הזמן. // ומנקדת המדרך של כף הרגל בממשות ובבדיה/אט-אט להרים את העולם."

ב"זמן אחר" (12) מצאתי בית מדהים בכוחו השירי "אני בוראת לי זמן אחר/מן העיגולים שאבן נרקעת למים". בית מדהים מצאתי גם בשיר "מחסנית דיו" (14) "גדר שנשענים עליה / כמו על מלה שמצמחת ענפים סוררים/מן היש אל האין." – וכמובן, ההתפוצצות מתרחשת בסיום. סיום מרקיע שחקים, תרתי משמע, מצאתי גם בשיר "אני": "על חבל הכביסה מתנדנדים/תכלת מלמעלה/ותהום מלמטה". סיום מדהים ומעולה, זוהר מבחינה שירית, יש גם לשיר "שַׁי" (24): "כמה נשמה בדברים הבאים מאליהם/מן החצר האחורית של הזמן.". וכך גם סיומו של חלק א' בשיר "דאגה" (35): "חדרי מואר בְּעָלֶה,/יש מי שסופר את עורקיו הנקיים מלחלוחית./ יש מי שמקשיב לו.". מעולה ומושלם הוא גם בית הסיום בן חמשת השורות של "המקום הריק" (39).

סיום שקשה לעזבו ולהמשיך הלאה מופיע בשיר "מה שהצלתי מזיכרונה" (52): "ומה שלא נאמר עד עכשו/הוא כבגד השומר על חום גופה.". שורת סיום גבישית ומושלמת גם ל"הסתלקות" (55-57): "מן הצער, כמו כסאות הפוכים בבית קפה באמצע היום.".

הארתי בזרקור קטן אי פה אי שם בקובץ, ויש בו עוד כהנה וכהנה פנינים שיריות.

אסיים רק עם שיר קטן, שאפילו עמוד לא הוקצה לו, ונגזר עליו להצטמצם בשולי עמוד 104: "מֵיצג": צבע עירום הכי קרוב לצבע המדבר/ועליו כתם פרי, רימה ועדנה./ הזמן – אמצע החיים // המקום – חולות נודדים."

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

שירה היא כמו סיפורת

ולמעשה היא חזקה ממנה, שכן היא צריכה לחדור ללב הקורא באמצעות משפטים ספורים, קצרים ומדויקים בלבד.

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי עצמון