אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החומש שב לכאן, מסביב לשולחן


התמונה של הרצל חקק
בני דון-יחיא, מסביב לשולחן, הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על פרשות השבוע, הוצאת אלומות מבית דני ספרים 414 עמודים, 2017.

בני דון-יחיא, מסביב לשולחן, הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על פרשות השבוע, הוצאת אלומות מבית דני ספרים 414 עמודים, 2017.

רבים, וביניהם לא רק שומרי מצוות, מעוניינים להעלות סביב שולחן השבת רעיון כלשהו על פרשת השבוע ולתבּל את הסעודה בשביבי חוכמה מתוך התרבות היהודית. לעיתים קרובות, ההורים מעוניינים שגם ילדיהם ייחשפו לאוצרות הקדומים ואף ישמיעו  דברי תורה קצרים או יקריאו דברי פרפראות על הפרשה.

"מסביב לשולחן", ספרו התשיעי של עו"ד בני דון-יחיא שיצא עתה לאור, כולל פנינים על חמישים וארבע פרשות השבוע, מעוררי תיאבון ומאתגרי מחשבה. ייחודו של הספר: הוא גדוש רעיונות קולעים, רובם מנוסחים בקצרה, ורבים מהם שנונים ומעלים חיוך.

המחבר משכיל לחבר זמנים: הפרשות, שלא פעם נראו לנו כשייכות לזמן אחר, נעטפות באור חדש והן מוקפות בתובנות, בסיפורים ובפירושים מאירי עיניים בגובה העיניים.

טעימה בפרשת בראשית: "במילה הפותחת את התורה, "בראשית", מופיעות האותיות 'איש', וכך גם במילה המסיימת את חמשת חומשי התורה – 'ישראל'. כי מלידת האדם ועד ש'אֶל עפר ישוב'- להיות 'איש' זה הדבר החשוב".

בין רעיון לפרשנות שיבץ דון-יחייא סיפורי חסידים, חלקם מרגשים וחלקם מעוררי חיוכים. הנה סיפור המובא לאחר הפסוק מפרשת בראשית, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו:

"חסיד שנכשל בלשון הרע וברכילות בא לרבי נפתלי מרוֹפִּשיץ ואמר לו: יש לי חבר, שאינו יכול לעמוד בפני פיתויו של היצר הרע והוא רוצה לחזור בתשובה, אבל הוא מתבייש לבוא אל הרב ולבקש תיקון למעשיו.

הגיב הרב:

אני תמה על חברך, הרי הוא יכול היה לבוא בעצמו ולומר, שהוא מבקש תיקון בשביל חברו..."

הספר מוליך אותנו באמצעות מדרשים מעניינים וסיפורי מופת אל נבכי אוצרות התרבות היהודית, ואלה משכילים לסחוף את הקוראים להבין את העומק שבפשטות. מפניני הספר עולים אהבת האדם, מידת החסד ורגש האחווה, המאפיינים את הגותם של חכמי ישראל לדורותיהם.

לדוגמה, מדרש מחכים על הפסוק בספר שמות, "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים". מה פשרה של אותה תעייה במדבר? יש כוונה עליונה בהארכת הדרך במדבר, הנושאת עמה ברכה:

"למה חשש הקב"ה שבני ישראל ירצו לשוב למקום שבו היו עבדים כל כך הרבה שנים? כי בנפשו של כל אדם מצוי קורטוב של שעבוד, קורט של כניעה, קמצוץ של עבדות. ולכן, אף על פי שהעבדות חלפה מן העולם, ממשיכים להודות בתפילת שחרית 'ברוך שלא עשני עבד'...".

התייחסות מוארת אחרת לנושא העבד מביא בני דון-יחייא בפרשת "בהעלותך". בצד הפסוק שבו מתאר משה רבּנו את שליחותו כנושא את מַשא העם על כתפיו, "כאשר יִשא האומן את היונק", מביא המחבר סיפור שנון:

"שאלו את הרב יעקב עמדין, מדוע הוא מסרב להתמנות לדיין, שהרי לפי גדולתו היה יכול להיות ראש בית דין. השיב הגאון: כולם מברכים כל בוקר 'שלא עשני עבד', ואני מוסיף על כך את הברכה: 'ברוך שלא עשני אב"ד' (אב בית דין)...".

לאורך הספר משובצים תובנות וסיפורים גדושי הומור מעין אלה שהבאתי למעלה, תופעה רעננה בספר על פרשות השבוע, ומטרתה לעורר שמחה מסביב שולחן השבת. המחבר, לצד היותו עורך דין מוביל בתחום דיני המשפחה, מעלה גם מופע על הומור יהודי ומופע נוסף על זוגיות, ותפיסת עולמו האופטימית, שלפיה שמחת חיים היא אמצעי לשיפור הזוגיות, באה לביטוי בספר.

דון-יחיא חיפש מדרשים וסיפורי חוכמה, שיש בהם לקרב את הקוראים למציאות של ימים עברו. כשהוא כותב על דיבת הארץ  שהוציאו המרגלים, הוא משלב סיפור מלא חן, שמפיק מסיפור המרגלים לקח אקטואלי לימֵינו על הצורך להישמר מהוצאת שם רע:

"רבי יעקב שמשון משפיטובקה ביקר בארץ ישראל, שהייתה אז דלה ומעוטת יהודים. לאחר שהות קצרה בארץ הקודש החליט להביא את משפחתו ולהשתקע בה. בדרכו חזרה לביתו באוקראינה השתהה כמה ימים בבית מלון, אכל ושתה ונח כראוי. שאל אותו אחד ממקורביו למה ראה לעשות זאת, ורבי יעקב שמשון השיב לו: 'אילו שבְתי מיד הביתה, כשגופי רזה וכחוש ופניי נפולות מטלטולי דרך, הייתי גורם להוצאת לעז על ארץ ישראל".

בין השיטין מנחיל הספר לקוראים תובנות על הדרך שיבחר בה האדם כדי לשלוט בעצמו ולראות דברים נכוחה. כך בסיפור המֶרד של קורח ודתן ואבירם נגד משה רבנו בחומש במדבר. דון-יחיא מביא סיפור, המסביר את המילים "וייחר למשה מאוד: תחילה הוא מזכיר את הפירוש המקובל של רש"י, "נצטער עד למאוד", ומוסיף: "משה איש השלֵמות לא יכול היה לכעוס, גם כאשר פגעו בו קשות, כשם שנהגו בו קורח, דתן ואבירם, אבל על צערו לא יכול היה לשלוט".

בהקשר לכעסו של משה רבנו מביא בני דון-יחיא סיפור אנושי: "אחד האדמו"רים רכש מעיל וכינה אותו 'מעיל הרוגז'. בעת שהרגיש, כי הוא עומד לאבּד את שלוות רוחו ולהתרגז על מי שהכעיסו, מיהר ללבוש את 'מעיל הרוגז' ומיד התחמם גופו והצטנן כעסו".

בבואו לפרש את סיפור הכיור באוהל מועד, בפרשת "פקודי" שבחומש שמות, מביא  המחבר סיפור שובה לב:

"רבי ישראל מסלנט התגורר זמן מה אצל גביר אחד מנכבדי קובנה. בני הבית שמו לב שאורחָם נוטל את ידיו לאכילה בכמות מעטה של מים, הגם שדלי מים מוכן לפניו. סיפור על כך לבעל הבית, שתמה ולפיכך שאל את הרב: בשולחן ערוך כתוב כי הידור הוא ליטול ידיים בשפע, במקום שיש מים. למה, אם כן, הרב אינו נוהג כך? ענה רבי ישראל: אכן כך הדין, אך הבחנתי, שאת דלי המים נושאת המשרתת על כתפה, ואסור לו לאדם להדֵר במצוות על גבם של אחרים".

פרשנויות רבות בספר חותרת להבנת פנימיותם של הליכי נפש, והן מַקנות לקורא  ראייה מעודנת ובהירה על הדרך, שבה אנו חיים את  היומיום. הנה כך מאיר בני דון-יחיא את דבריו של יוסף לאֶחיו ברגעי ההתוודעות בפרשת "וייגש" בספר בראשית, כשהוא אומר להם: "ועתה לא אתם שלחתם אותי הֵנה כי האלוהים, וישימנו לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו מושל בכל ארץ מצרים". לנושא זה של יכולת האדם למשול מצרף  המחבר סיפור מרגש:

"אמר אחד מגדולי האדמו"רים: פעם עמלתי וביקשתי להיות מושל על כל העולם, ולא עלה בידי. הפחתתי משאיפותיי וביקשתי להיות מושל על מדינה אחת, וגם לכך לא הגעתי. התחלתי אז לחלום להיות מושל על עירי, ונכשלתי. ולאחר שהתעוררתי והתחזקתי מכישלונותיי, וניסיתי למשול על עצמי, נוכחתי לדעת כי מי שמושל על עצמו - מושל על כל העולם".

שאלת האורות, שאנו קולטים מדריכה את בני דון-יחיא בקטעים רבים בספר, וזו דרכו להנחות את הקוראים ליהדות של אור ונועם. בבואו לפרש את הפסוק "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" בפרשת "בהעלותך" בחומש במדבר, הוא מביא אמירה מרוממת נפש של רבי נחמן מברסלב:

"העולם מלא מאורות וסודות נפלאים, אך היד הקטנה של האדם גודרת בפני העיניים ומעכבת מלראות את האורות הגדולים".

הלב נשבה בקסם הסיפורים, הרעיונות והמדרשים, מהרצף המחבר בין ההיסטוריה היהודית הקדומה לחיינו היום: סיפור נשזר לסיפור, והדיון "מסביב לשולחן" מאיר וברור: אנו דנים בעצמנו, בעולמנו, בדברים שמתרחשים כאן ועכשיו. יש מובן ופשר לחיינו לאור המאורעות שהתרחשו בימים ההם, בעקבות המורשת שמלווה אותנו מימי קדם. הכול נמצא כאן, מסביב לשולחן.

ולסיום, הנה המעדן המסיים את הספר על הפסוק האחרון בתורה: "עיני כל ישראל":

"התורה מסתיימת באות ל': 'ישראל'. הפסוק הראשון בתורה מתחיל באות ב': 'בראשית'. אותיות הפתיחה והסיום מצטרפות למילה 'לב' - רמז לכך שהתורה נקנית בלב: בכוונות טובות וטהורות".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק